אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹדְקִין לְקִדּוּשִׁין, לְגֵרוּשִׁין, וְלַחֲלִיצָה, וּלְמֵיאוּנִין. וְלִמְכּוֹר בְּנִכְסֵי אָבִיו – עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים.
א אמר רב נחמן אמר שמואל: בודקין ילדים אף על פי שהגיעו לגיל הבגרות (שלוש עשרה בבנים ושתים עשרה בבנות) אם יש להם סימני בגרות, לענין כמה דברים: לקדושין, לגרושין, ולחליצה ולמיאונין. ולענין למכור בנכסי אביו — עד שיהא בן עשרים.
וְכֵיוָן דִּבְדַקְנָא לְקִדּוּשִׁין, לְגֵרוּשִׁין לְמָה לִי? לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְיִבּוּם – דִּתְנַן: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ – קְנָאָהּ. וְאֵין נוֹתֵן גֵּט עַד שֶׁיִּגְדַּל.
ושואלים: וכיון דבדקנא [שבדקנו כבר] לקדושין ונמצא גדול, לגרושין למה לי למה צריך לבדוק פעם שניה? ומשיבים: לא נצרכא [הוצרכה] להיאמר הלכה זו בגירושין אלא למקרה של יבום שעשה הקטן באשת אחיו שמת, וכיצד? דתנן [שכן שנינו במשנה]: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו — קנאה בביאה. שאף שהוא קטן ואינו יכול לקדש אשה, מכל מקום מגיל זה ביאתו נחשבת לביאה ולגבי יבימתו מועיל הדבר. ואולם אין נותן גט עד שיגדל. ומשום כך צריך לבדוק אותו עתה לגירושין, אף שלא היה מקום לבודקו קודם לכן בייבום. וממשיכים לבאר מה חידוש יש בכל דבר מהרשימה האמורה בדברי רב נחמן בשם שמואל.
לַחֲלִיצָה – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: ״אִישׁ״ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, אֲבָל אִשָּׁה – בֵּין גְּדוֹלָה וּבֵין קְטַנָּה; קָא מַשְׁמַע לַן דְּמַקְּשִׁינַן אִשָּׁה לְאִישׁ, דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי.
לחליצה — לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוסי, שאמר: "איש" (שהוא בוגר) כתוב בפרשה לענין חליצה, אבל אשה — בין גדולה ובין קטנה יכולה להיחלץ, שלא פירש הכתוב את גילה, על כן קא משמע לן דמקשינן [השמיע לנו רב נחמן בשם שמואל שמקישים, משווים אנו] בדין חליצה אשה לאיש, שאף אשה הנחלצת — דווקא כשהיא גדולה, שלא כשיטתו זו של ר' יוסי.
וּלְמֵיאוּנִין – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: עַד שֶׁיִּרְבֶּה שָׁחוֹר; קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.
ולמיאונין — לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהודה, שאמר שהבת היתומה, שהשיאו אותה אמה או אחיה, יכולה למאן בבעלה, ובטלים הקדושין עד שתהיה בוגרת ממש, שירבה שיער שחור על הלבן במקום ערוה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא כדברי ר' יהודה, אלא, הגבול הוא בבגרות — בשתי שערות.
וְלִמְכּוֹר בְּנִכְסֵי אָבִיו עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים – לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה.
ומה שאמר רב נחמן בשם שמואל: ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים — לאפוקי ממאן דאמר [בא להוציא מדעת מי שאומר] בן שמנה עשרה.
וְהִלְכְתָא: תּוֹךְ זְמַן, כְּלִפְנֵי זְמַן. וְהִלְכְתָא כְּגִידֵּל בַּר מְנַשֶּׁה.
ומסכמים להלכה את הדברים שנאמרו בסוגיות הללו: והלכתא [והלכה היא] שבן המוכר בנכסי אביו בתוך זמן, כלומר, בתוך שנתו העשרים, הריהו כלפני זמן, ואינו מוכר אלא לאחר שמלאו לו עשרים שנה מלאות. והלכתא [והלכה] כמו שענה רבא לשאלת גידל בר מנשה, שילד שהגיע לבגרות מוכר קרקעות אם הוא מבין בטיב משא ומתן.
וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא. וְהִלְכְתָא כְּאַמֵּימָר. וְהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל – בְּכוּלְּהוּ.
והלכתא [והלכה] כמר זוטרא, שכל שאינו כשר למכור בקרקעות אינו כשר להעיד בכך. והלכתא [והלכה] כאמימר, שיכול יתום לתת מתנות של קרקע מנכסי אביו לפני שהגיע לגיל עשרים. והלכתא [והלכה] כרב נחמן אמר שמואל בכולהו [בכולם] בכל דברים שאמר, שצריך לבדוק בפועל אם הביאו הקטן או הקטנה סימני בגרות.
מַתְנִי׳ הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסוּכָּן; נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.
ב משנה המחלק נכסיו על פיו שמחלק את הנכסים שיש לו לאנשים שונים, ר' אלעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן (נוטה למות) שמחלקים רכושם — דינם שווה, שאם אלה נכסים שיש להן אחריות (קרקעות והדומה להם) — נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות (מיטלטלים) — אין נקנין אלא במשיכה.
אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: ״תְּנוּ כְּבִינְתִּי לְבִתִּי, וְהִיא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה״, וּמֵתָה, וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרֶיהָ! אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל – תִּקְבְּרֵם אִמָּן.
אמרו לו: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: "תנו כבינתי (מין סיכה מקושטת) לבתי, והיא בשווי של שנים עשר מנה", ומתה האם, וקיימו את דבריה! משמע שיכול שכיב מרע להקנות באמירה בלי קנין! אמר להן: משם אין להביא ראיה, שכן בני רוכל אלה בכלל ראויים שתקברם אמן (שימותו בחייה), שרשעים היו ולא דקדקו בדינם, ולכן נתנו את הכבינה לאחותם.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים: מַעֲשֶׂה בְּמָרוֹנִי אֶחָד שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין הַרְבֵּה וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָם בְּמַתָּנָה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֶה עַל גַּב קַרְקַע.
א גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר להן ר' אליעזר לחכמים: מעשה במרוני אחד (בן היישוב מרון) שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה לכמה בני אדם, ולא ניתן היה להקנות אותם במשיכה. אמרו לו: אין להם תקנה עד שיקנה אותם על גב (אגב) קרקע,
הָלַךְ וְלָקַח בֵּית סֶלַע אֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר: צְפוֹנוֹ לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת; וּדְרוֹמוֹ לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת. וָמֵת, וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דְּבָרָיו. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! מָרוֹנִי בָּרִיא הָיָה.
הלך ולקח (קנה) קרקע בשיעור בית סלע אחד סמוך לירושלים, שהיה מקום סלעי ומחירו מועט, ואמר: צפונו של המקום הזה נתון לפלוני, ועמו מאה צאן ומאה חביות, ודרומו נתון לפלוני אחר ועמו מאה צאן ומאה חביות. ומת, וקיימו חכמים את דבריו. משמע שמתנת שכיב מרע אינה מוקנית בדברים בלבד! אמרו לו: משם מביא אתה ראיה? אותו מרוני בריא היה באותה שעה, ומתנתו מתנת בריא היתה ולא מתנת שכיב מרע, ולכן אינה נקנית באמירה בלבד.
אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל תִּקְבְּרֵם אִמָּן וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא קָא לָיֵיט לְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַיְּימֵי קוֹצִים בַּכֶּרֶם הָיוּ, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ – דִּתְנַן: הַמְקַיֵּים קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קִדֵּשׁ; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קִדֵּשׁ, אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּימִין.
ב שנינו במשנה, אמר להן: בני רוכל תקברם אמן וכו'. ושואלים: מאי טעמא קא לייט להו [מה טעם קילל אותם]? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקיימי קוצים בכרם היו, שלא היו מבערים את הקוצים מן הכרם שלהם, ור' אליעזר הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המקיים קוצים בכרם ואינו עוקרם — ר' אליעזר אומר: קדש (נאסר) באיסור כלאיים בכרם, וחכמים אומרים: לא קדש משום כלאי הכרם אלא אם גדל בכרם דבר שכמוהו אנשים מקיימין בכוונה, ולא צמח בר שאין רוצים בו.
בִּשְׁלָמָא כַּרְכּוֹם, חֲזֵי; אֶלָּא קוֹצִים, לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? שֶׁכֵּן בַּעֲרַבְיָא מְקַיְּימִין קוֹצִים בַּשָּׂדוֹת לִגְמַלֵּיהֶן.
ולגופה של משנה זו שואלים: בשלמא [נניח] אם היה זה צמח כרכום שגדל בכרם, חזי [ראוי] לתבלין ולשאר שימושים, ולכן הוא מקדש משום כלאיים, אלא קוצים למאי חזי [למה הם ראויים]? אמר ר' חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? — שכן בערביא מקיימין קוצים בשדות לצורך גמליהן, ואם כן הרי זה גידול שנעשה לשם שימוש, כשאר גידולים.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: קוֹנִין קִנְיָן מִשְּׁכִיב מְרַע, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. וְלֹא לָחוֹשׁ לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.
אמר ר' לוי: קונין קנין משכיב מרע אפילו בשבת, למרות שבשבת אין עושים קנין. ולא שעושים זאת כדי לחוש לדברי ר' אליעזר שמתנת שכיב מרע צריכה קנין, אלא שאם החולה רוצה שיעשו קנין, אנו עושים כדבריו. וכל זאת, משום חשש שמא תטרוף דעתו עליו אם לא יעשו כרצונו.
מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת – דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יָכוֹל לִכְתּוֹב; אֲבָל לֹא בַּחוֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בַּחוֹל.
ג משנה ר' אליעזר אומר: בשבת — דבריו של שכיב מרע קיימין, מפני שאין יכול לכתוב בשבת, וחששו חכמים לטירוף דעתו אם יחשוש שמא ימות בלי שיוכל לתת, אבל לא בחול. ר' יהושע אומר: בשבת אמרו (תיקנו חכמים) שדבריו קיימים, אף שאסור לכתוב בשבת, קל וחומר בחול שזמן ראוי הוא לכתיבה — דבריו קיימים.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ – זָכִין לַקָּטָן, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַקָּטָן אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר לַגָּדוֹל.
כיוצא בו נחלקו בענין דומה: זכין לקטן, יכול אחר לזכות עבורו, ואין זכין לגדול — שהרי הוא יכול לזכות בעצמו. אלו דברי ר' אליעזר. ואילו ר' יהושע אומר: לקטן אמרו חכמים שזוכים, קל וחומר לגדול שיש לו כח לזכות בעצמו.
גְּמָ׳ מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא – דְּתַנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּחוֹל – דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִכְתּוֹב; אֲבָל לֹא בַּשַּׁבָּת.
ד גמרא שואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? ומשיבים: שיטת ר' יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' מאיר אומר, ר' אליעזר אומר: שכיב מרע שמחלק רכושו באמירה, בחול — דבריו קיימין, מפני שיכול לכתוב, אבל לא בשבת משום שאין יכול לכתוב.
ר' יהושע אוֹמֵר: בַּחוֹל אָמְרוּ, וְקַל וָחוֹמֶר לַשַּׁבָּת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ – זָכִין לַגָּדוֹל, וְאֵין זָכִין לַקָּטָן; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּגָדוֹל אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר לַקָּטָן.
רבי יהושע אומר: בחול אמרו חכמים שמזכה בדיבור למרות שניתן לכתוב, וקל וחומר לשבת שאי אפשר לכתוב בה. כיוצא בו נחלקו בענין דומה: זכין לגדול שיש לו כח זכיה בעצמו, ואין זכין לקטן, אלו דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: בגדול אמרו שזוכים עבורו, למרות שיכול לזכות לעצמו, קל וחומר לקטן שאם לא יזכו עבורו לא יזכה בעצמו. זו היתה שיטת ר' מאיר במחלוקת זו.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת – דְּבָרָיו קַיָּימִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְתּוֹב; אֲבָל לֹא בַּחוֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בַּחוֹל. כַּיּוֹצֵא בּוֹ – זָכִין לַקָּטָן וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לַקָּטָן אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר לַגָּדוֹל.
ואילו ר' יהודה אומר שכך היתה המחלוקת, שר' אליעזר אומר: בשבת — דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב, אבל לא בחול. ר' יהושע אומר: בשבת אמרו דבריו קיימים, קל וחומר בחול שיכול אז לכתוב. כיוצא בו, זכין לקטן ואין זכין לגדול, אלו דברי ר' אליעזר. ור' יהושע אומר: לקטן אמרו שזוכים, קל וחומר לגדול. והם דברי משנתנו בדיוק.