(סִימָן: זוּטְרָא, אִימֵּיהּ דְּעַמְרָם, מִתַּרְתֵּי אַחְווֹתָא, רַב טוֹבִי וְרַב דִּימִי וְרַב יוֹסֵף.)
א סימן למעשים הבאים: זוטרא אימיה דעמרם מתרתי אחוותא רב טובי ורב דימי ורב יוסף.
אִימֵּיהּ דְּרַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּא כַּתְבִינְהוּ לְנִכְסַהּ לְרַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּא, דְּבָעֲיָא לְאִנְּסוֹבֵי לֵיהּ לְרַב זְבִיד. אִינְּסִיבָא וְגָרְשַׁהּ. אָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, אֲמַר: מִשּׁוּם אִנְּסוֹבֵי – וְהָא אִינְּסִיבָא.
בענין אשה מברחת שהוזכר לעיל, מסופר: אימיה [אימו] של רב זוטרא בר טוביא כתבינהו לנכסה [כתבה את כל נכסיה] לרב זוטרא בר טוביא בנה, והסבירה שהיא עושה זאת משום דבעיא לאנסובי ליה [שרצתה להינשא לו] לרב זביד, ולא רצתה שנכסיו יעברו אליו. אינסיבא [נישאה] לרב זביד ואחר כך גרשה, אתיא לקמיה [באה לפני] רב ביבי בר אביי לתבוע את נכסיה מבנה, אמר רב ביבי: הרי את הנכסים העבירה משום אנסובי [נישואין], והא אינסיבא [והרי נישאה], וכיון שהתקיימה כוונתה, למרות שאחר כך התגרשה — הנכסים שניתנו ניתנו.
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִשּׁוּם דְּאַתּוּ מִמּוּלָאֵי, אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָיתָא? אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר מַבְרַחַת קָנֵי, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא גַלְּיָא דַּעְתַּהּ, אֲבָל הָכָא – גַלְּיָא דַּעְתַּהּ דְּמִשּׁוּם אִינְּסוֹבֵי הוּא, וְהָא אִינְּסִיבָא וְאִיגָּרְשָׁה.
אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא [שבאתם מאנשים כרותים, מבני עלי, אומרים אתם דברים כרותים]? אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ששטר מברחת קני [קונה] המקבל, ואינו מחזיר לה, הני מילי היכא [דברים אלו אמורים במקום] שלא גליא [גילתה] דעתה משום מה היא נותנת את הנכסים, אבל הכא גליא [כאן גילתה] דעתה שמשום אינסובי [נישואין] הוא, והא אינסיבא ואיגרשה [והרי נישאה והתגרשה], וכיון שאינה נשואה עוד — הנכסים שייכים לה.
אִימֵּיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא, בְּאוּרְתָּא כְּתַבְתִּינְהוּ לְנִכְסַהּ לְרָמִי בַּר חָמָא, בְּצַפְרָא כְּתַבְתִּינְהוּ לְרַב עוּקְבָא בַּר חָמָא. אֲתָא רָמֵי בַּר חָמָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אוֹקְמֵיהּ בְּנִכְסֵי. אֲזַל רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אוֹקְמֵיהּ בְּנִכְסֵי.
ב ועוד בענין אשה שכתבה את נכסיה לבנה, מסופר: אימיה [אימו] של רמי בר חמא, באורתא כתבתינהו לנכסה [בערב כתבה את נכסיה] לרמי בר חמא, בצפרא כתבתינהו [בבוקר כתבה אותם] לאחיו רב עוקבא בר חמא. אתא [בא] רמי בר חמא לקמיה [לפני] רב ששת, אוקמיה בנכסי [והעמידו בנכסים], שמתנתו קדמה. אזל [הלך] רב עוקבא בר חמא קמיה [לפני] רב נחמן, אוקמיה בנכסי [העמידו בנכסים].
אֲתָא רַב שֵׁשֶׁת לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא אוֹקְמֵיהּ מָר לְרַב עוּקְבָא בַּר חָמָא? אִי מִשּׁוּם דַּהֲדַרָא בַּהּ – וְהָא שְׁכִיבָא! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל שֶׁאִילּוּ עָמַד – חוֹזֵר, חוֹזֵר בְּמַתְּנָתוֹ.
אתא [בא] רב ששת לקמיה [לפני] רב נחמן לדון איתו בדבר זה, אמר ליה [לו]: מאי טעמא אוקמיה מר [מה טעם העמידו אדוני] לרב עוקבא בר חמא בנכסים? אי [אם] משום דהדרא [שחזרה] בה, והא שכיבא [והרי מתה], ומתנת שכיב מרע הריהי ככתובה ומסורה, ונמצא שהנכסים כבר ניקנו לרמי בר חמא! אמר ליה [לו] רב נחמן, הכי [כך] אמר שמואל: כל מתנת שכיב מרע שאילו עמד מחוליו היה חוזר בה, כגון שנתן את כל נכסיו, אף במקרה שלא עמד מחוליו חוזר הוא במתנתו.
אֵימוֹר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל – לְעַצְמוֹ; לְאַחֵר מִי אָמַר? אֲמַר לֵיהּ, בְּפֵירוּשׁ אָמַר שְׁמוּאֵל: בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר.
אמר לו רב ששת: אימור [אמור] שאמר שמואל שחוזר בו — אם מתחרט ורוצה להשאיר את הנכס לעצמו, ואולם לחזור בו כדי לתת לאחר מי [האם] גם כן אמר? אמר ליה [לו], בפירוש אמר שמואל: בין לעצמו בין לאחר יכול לחזור.
אִימֵּיהּ דְּרַב עַמְרָם חֲסִידָא הֲוָה לַהּ מְלוּגָא דִּשְׁטָרֵאי. כִּי קָא שָׁכְבָא, אָמְרָה: לֶיהֱוֵי לְעַמְרָם בְּרִי. אֲתוֹ אֲחוֹהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַרוּ לֵיהּ: וְהָא לָא מְשַׁךְ! אֲמַר לְהוּ: דִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ.
ג ועוד מסופר: אימיה [אימו] של רב עמרם חסידא [החסיד] הוה [היה] לה מלוגא דשטראי [צרור שטרות], כי קא שכבא [כאשר מתה] אמרה: ליהוי [שיהיו] לעמרם ברי [בני]. אתי אחוה לקמיה [באו אחיו לפני] רב נחמן, אמרו ליה [לו]: והא [והרי] לא משך את החבילה הזו, ולא עשה בה קנין! אמר להו [להם]: אין צורך בכך, דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו [נחשבים].
אֲחָתֵיהּ דְּרַב טוֹבִי בַּר רַב מַתְנָה כְּתַבְתִּינְהוּ לְנִכְסַהּ לְרַב טוֹבִי בַּר רַב מַתְנָה – בְּצַפְרָא. לְפַנְיָא, אֲתָא רַב אַחָדְבוּי בַּר רַב מַתְנָה בְּכָה לַהּ – אֲמַר לַהּ, הַשְׁתָּא אָמְרִי: מָר צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, וּמָר לָאו צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן! כְּתַבְתִּינְהוּ נִיהֲלֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל שֶׁאִילּוּ עָמַד חוֹזֵר, חוֹזֵר בְּמַתְּנָתוֹ.
ד ועוד מסופר: אחתיה [אחותו] של רב טובי בר רב מתנה כתבתינהו לנכסה [כתבה את נכסיה] לרב טובי בר רב מתנה אחיה בצפרא [בבוקר]. לפניא אתא [בערב בא] אח אחר שלה רב אחדבוי בר רב מתנה בכה לה, אמר לה, השתא אמרי [עכשיו יאמרו האנשים]: מר צורבא מרבנן ומר לאו צורבא מרבנן [זה, רב טובי, תלמיד חכם, וזה, אני, אינו תלמיד חכם], שהרי נתת דווקא לו את הנכסים! כתבתינהו ניהליה [כתבה לו את הנכסים]. אתא לקמיה [בא רב טובי לפני] רב נחמן. אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר שמואל: כל שאילו עמד חוזר, אף חוזר במתנתו, ואם כן הנכסים הם של רב אחדבוי.
אֲחָתֵיהּ דְּרַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף הֲוָה לַהּ פִּיסְקְתָא דְפַרְדֵּיסָא, כׇּל אֵימַת דַּהֲוָת חָלְשָׁא הֲוָה מַקְנְיָא לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ, וְכִי קָיְימָא הֲוָת הָדְרָא בָּהּ. זִימְנָא חֲדָא חֲלַשָׁא, שְׁלַחָה לֵיהּ: תָּא קְנִי. שְׁלַח: לָא בָּעֵינָא. שְׁלַחָה לֵיהּ: תָּא קְנִי כֹּל הֵיכָא דְּבָעֵית. אֲזַל שַׁיַּירה וּקְנוֹ מִינַּהּ. כִּי קָיְימָא, הָדְרָא בָּהּ.
ה ועוד מסופר, אחתיה [אחותו] של רב דימי בר יוסף הוה [היתה] לה פיסקתא דפרדיסא [חלקה של פרדס], כל אימת דהות חלשא הוה מקניא ליה ניהליה [כל פעם שהיתה חולה וסבורה היתה שהיא עומדת למות, היתה מקנה לו את החלק שלה], וכי קיימא הות הדרא [וכאשר היתה עומדת מחוליה היתה חוזרת] בה מן המתנה. זימנא חדא חלשא [פעם אחת חלתה], שלחה ליה [לו]: תא קני [בוא וקנה], שלח לה: לא בעינא [איני רוצה]. שלחה ליה [לו]: תא קני כל היכא דבעית [בוא וקנה בכל אופן שאתה רוצה]. אזל שיירה וקנו מינה [הלך ושייר בה משהו בחלקה הזו, ועשו קנין עימה] עם אחותו על המתנה. כי קיימא הדרא [כאשר עמדה מחוליה חזרה] בה.
אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, שְׁלַח לֵיהּ: תָּא. לָא אֲתָא. אָמַר: מַאי אֵיתֵי? הָא שַׁיַּירִה וּקְנוֹ מִינַּהּ! שְׁלַח לֵיהּ: אִי לָא אָתֵית, מָחֵינָא לָךְ בְּסִילְוָא דְּלָא מַבַּע דְּמָא.
אתאי לקמיה [באה לפני] רב נחמן. שלח ליה [לו] לרב דימי: תא [בוא] לדין. לא אתא [בא]. אמר: מאי איתי [מה טעם אבוא]? הא [הרי] שיירה וקנו מינה [וגם עשו קנין עמה] ולכן הכל שלי! שלח ליה [לו] רב נחמן: אי לא אתית [תבוא], מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא [אכה אותך בקוץ שאינו מוציא דם], כלומר, אטיל עליך חרם.
אֲמַר לְהוּ לְסָהֲדִי: הֵיכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה? אֲמַרוּ לֵיהּ, אֲמַרָה הָכִי: ״וַוי דְּקָא מָיְתָה הָךְ אִיתְּתָא!״ אֲמַר לְהוּ: אִם כֵּן, הֲוָה מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, וּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה – חוֹזֵר.
וחקר רב נחמן בדבר, אמר להו לסהדי [להם לעדים]: היכי הוה [כיצד היה] מעשה נתינה זו? אמרו ליה [לו], אמרה הכי [כך]: ווי דקא מיתה הך איתתא [אוי שמתה אותה אשה]! אמר להו [להם]: אם כן, הוה [הריהי] בכלל מצוה מחמת מיתה, ומצוה מחמת מיתה — חוזר, גם כשאינו נותן את כל נכסיו. לפי שניכר הדבר שאינו נותן אלא מפני שהוא עומד למות, ולפיכך אם עמד מחוליו חוזר בו.
אִיתְּמַר: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת; אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא – שֶׁאִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע – דְּלָא בָּעֲיָא קִנְיָן.
א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס למתנת שכיב מרע במקצת, כלומר, שנתן רק מקצת נכסיו. אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] רבא משמיה [משמו] של מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן שאמר משמיה [משמו] של רב נחמן: הרי היא מתנה זו כמתנת בריא, והרי היא כמתנת שכיב מרע; כיצד? הרי היא כמתנת בריא — שאם עמד מחוליו אינו חוזר בו, כפי ששנינו במשנתנו, והרי היא כמתנת שכיב מרע — שלא בעיא [צריכה] קנין אלא נקנית באמירה בלבד, לאחר המיתה.
אֲמַר לְהוּ רָבָא, לָאו אָמֵינָא לְכוּ: לָא תִּיתְלוֹ בּוּקֵי סְרִיקֵי בְּרַב נַחְמָן? הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וּבָעֲיָא קִנְיַן.
אמר להו [להם] רבא, לאו אמינא לכו [האם לא אמרתי לכם]: לא תיתלו בוקי סריקי [בקבוקים ריקים] ברב נחמן, כלומר, אל תתלו בו שמועות של שוא? הכי [כך] באמת אמר רב נחמן: הרי היא כמתנת בריא לכל ענין, ובעיא [וצריכה] קנין. ואם לא נעשה קנין, גם אם מת — אין היא חלה.
אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: שִׁיֵּיר קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. מַאי, לָאו דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ? לָא, דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. וְאִי דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ, אַמַּאי אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת?
איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנתנו, בענין מתנת שכיב מרע: שייר קרקע כל שהוא — מתנתו קיימת; מאי לאו [האם לא] מדובר אפילו שלא קנו מיניה [קנו ממנו]? ודוחים: לא, מדובר כאן באופן שקנו מיניה [ממנו]. וחזר והקשה: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סוף המשנה]: אם לא שייר קרקע כל שהוא ועמד מחוליו — אין מתנתו קיימת; ואי [ואם] מדובר שקנו מיניה [ממנו], אמאי [מדוע] אין מתנתו קיימת?
אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כׇּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – עָמַד חוֹזֵר; בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה מְצַוֶּה אֶלָּא מֵחֲמַת מִיתָה.
אמר להו [לו], הכי [כך] אמר שמואל: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, ולא שייר לעצמו דבר, אף על פי שקנו מידו — אם עמד מחוליו חוזר, ומדוע? בידוע שלא היה מצוה אלא מחמת מיתה, שאין אדם נותן כל נכסיו לאחרים אם הוא סבור שיחיה.
אֵיתִיבֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: ״תִּנָּתֵן כְּבִינְתִּי לְבִתִּי״ – וְהִוא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וּמֵתָה – וְקִיְּימוּ דְּבָרֶיהָ. הָתָם בִּמְצַוָּה מֵחֲמַת מִיתָה.
איתיביה [הקשה לו] רב משרשיא לרבא ממה שמסופר: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה: "תנתן כבינתי (מין סיכה מקושטת) לבתי", והוא, הכבינה, היתה בשווי של שנים עשר מנה, ומתה האם, וקיימו דבריה. והרי זו מתנה במקצת היא, ובלא קנין, ובכל זאת קיימוה! השיב לו: משם אין ראיה, שכן התם [שם] הרי מדובר במצוה מחמת מיתה.
אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הָאוֹמֵר ״תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי״, וּמֵת – לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. ״תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וּמֵת – יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.
איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא שאמר שמתנת שכיב מרע במקצת אינה צריכה קנין, ממה ששנינו : האומר "תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי", ומת — לא יתנו את אלה לאחר מיתה, לפי שלאחר מיתה אין תוקף לשטרות אלה. אבל אם אמר "תנו מנה לפלוני", ומת — יתנו לאחר מיתה. הרי שמתנה בקצת אינה צריכה קנין!
וּמִמַּאי דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ? דּוּמְיָא דְּגֵט – מָה גֵּט לָאו בַּר קִנְיָן, אַף הַאי נָמֵי דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ! הָתָם נָמֵי, בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה.
וממאי [וממה] אני מוכיח שלא קנו מיניה [ממנו]? שהרי נשנה הדבר דומיא [בדומה] לגט, מה גט לאו בר [אינו בן] קנין, שאין עושין בו קנין, אף האי נמי [זו, מתנה גם כן] שלא קנו מיניה [ממנו], שלא עשו בה קנין! אמר לו רבא: התם נמי [שם גם כן] מדובר במצוה מחמת מיתה ולכן היא נקנית לגמרי.
רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה בְּעָלְמָא – בָּעֲיָא קִנְיָן, וְכִי תַּנְיָא הָנֵי מַתְנְיָיתָא – בִּמְחַלֵּק כׇּל נְכָסָיו, דְּהַהִיא – מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שַׁוְּיוּהָ.
רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: מצוה מחמת מיתה בעלמא בעיא [בכלל צריך] קנין, וכי תניא הני מתנייתא [וכאשר שנויות אותן המשניות, הברייתות] מהן משמע שאין צריך קנין — מדובר בהן במחלק כל נכסיו, דההיא [שאותה מתנה] מתנת שכיב מרע שויוה [עשו אותה], שאינה צריכה קנין.
וְהִלְכְתָא: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת – בָּעֲיָא קִנְיָן, וְאַף עַל גַּב דְּמֵת. מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה לָא בָּעֲיָא קִנְיָן, וְהוּא דְּמֵת; עָמַד – חוֹזֵר, וְאַף עַל גַּב דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ.
ומסכמים: והלכתא [והלכה]: מתנת שכיב מרע במקצת בעיא [צריכה] קנין, ואף על גב [ואף על פי] שמת אחר כך. ואם לא עשו קנין — יורשים זוכים בה. אם היה מצוה מחמת מיתה לא בעיא [צריכה] קנין, והוא שמת אחר כך. והמצוה מחמת מיתה, אם עמד מחוליו חוזר בו, ואף על גב דקנו מיניה [ואף על פי שעשו עמו קנין].