אִיבַּעְיָא לְהוּ: דֶּקֶל לְאֶחָד וּפֵירוֹתָיו לְאַחֵר, מַהוּ? מִי שַׁיַּיר מְקוֹם פֵּירֵי, אוֹ לָא שַׁיַּיר? אִם תִּמְצֵי לוֹמַר: לְאַחֵר לָא הָוֵי שִׁיּוּר; לְעַצְמוֹ – ״חוּץ מִפֵּירוֹתָיו״, מַהוּ?
א בהמשך לבירור בענין מי שנתן לחבירו אכילת פירות דקל בלבד, שאין חבירו קונה, אלא אם הקנה לו בגוף הדקל, איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: נתן אדם דקל לאחד ופירותיו לאחר, מהו הדין? מי [האם] שייר במתנה מעין זו את מקום פירי [הפירות], ונתן לשני דבר הנמצא בעולם, וממילא קונה גם את הפירות שיגדלו שם, או לא שייר ולא הקנה לו דבר. ובהמשך לבעיה זו, אם תמצי [תמצא] לומר: שכל שנותן פירות לאחר לא הוי [אין זה] שיור של מקום הפירות עד שיאמר בפירוש, יש לשאול: אם שייר את הפירות לעצמו, שאמר "הדקל נתון לך חוץ מפירותיו", מהו?
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן, אִם תִּמְצֵי לוֹמַר: דֶּקֶל לְאֶחָד וּפֵירוֹתָיו לְאַחֵר לָא הָוֵי שִׁיּוּר מְקוֹם פֵּירֵי; דֶּקֶל לְאֶחָד וְשִׁיֵּיר פֵּירוֹתָיו לְפָנָיו – שַׁיַּיר מְקוֹם פֵּירֵי. מַאי טַעְמָא? כֹּל לְגַבֵּי נַפְשֵׁיהּ – בְּעַיִן יָפָה מְשַׁיֵּיר.
בתשובה לכך אמר רבא אמר רב נחמן: גם אם תמצי [תמצא] לומר ותחליט שדקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי [אינו] מתכוון לעשות שיור את מקום פירי [הפירות], הרי אם נתן דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו (לעצמו) — שייר מקום פירי [הפירות], מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בין אם משייר פירות לאחר או לעצמו? — כל דבר שהוא שייך לגבי נפשיה [לעצמו] — בעין יפה משייר, ובוודאי הניח לעצמו לא רק את הפירות, אלא גם את מקום הפירות.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אֲנַן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַתְנֵינַן לַהּ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: ״עַל מְנָת שֶׁדְּיוֹטָא הָעֶלְיוֹנָה שֶׁלִּי״ – דְּיוֹטָא הָעֶלְיוֹנָה שֶׁלּוֹ.
אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: אנן [אנו] על דברי ר' שמעון בן לקיש מתנינן לה [שונים אנו אותה] את דברי רבא בשם רב נחמן, שאדם משייר לעצמו בעין יפה, ומשם אנו למדים לענייננו. שאמר ר' שמעון בן לקיש: המוכר בית לחבירו, ואמר לו לקונה: "על מנת שדיוטא העליונה שלי" — דיוטא העליונה נשארת שלו.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּיִת לְאֶחָד וּדְיוֹטָא לְאֶחָד, מַהוּ? מִי הָוֵי שִׁיּוּר, אוֹ לָא? אִם תִּמְצָא לוֹמַר בַּיִת לְאֶחָד וּדְיוֹטָא לְאֶחָד לָא הָוֵי שִׁיּוּר, ״חוּץ מִדְּיוֹטָא״, מַהוּ?
ועל כך איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם מכר בית לאדם אחד ודיוטא לאדם אחד, מהו? מי הוי [האם יש בכך] שיור זכויות נוספות לשני, מעבר לדיוטא עצמה, או לא? אם תמצא לומר כי במקרה של בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי [אין זה] שיור, יש לשאול: אם מכר בית ופירש "חוץ מדיוטא", שהיא נשארת ביד המוכר, מהו? האם לעצמו שייר?
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אִם תִּמְצָא לוֹמַר בַּיִת לְאֶחָד וּדְיוֹטָא לְאֶחָד לָא הָוֵי שִׁיּוּר, ״חוּץ מִדְּיוֹטָא״ הָוֵי שִׁיּוּר – וְאַלִּיבָּא דְּרַב זְבִיד, דְּאָמַר: שֶׁאִם רָצָה לְהוֹצִיא בָּהּ זִיזִין – מוֹצִיא;
בתשובה לכך אמר רבא אמר רב נחמן, אם תמצא לומר כי בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי [אין זה] שיור, אם מכר לאחד ואמר "חוץ מדיוטא" הוי [הרי זה] שיור. ומוסיפים: וכל זה הוא אליבא [לפי הסברו] של רב זביד לדברי ריש לקיש, שאמר שאם משייר את הדיוטא לעצמו מובנו שאם רצה להוציא בה זיזין מן הדיוטא אל החצר — מוציא.
אַלְמָא כֵּיוָן דְּשַׁיַּיר דְּיוֹטָא – מְקוֹם זִיזִין נָמֵי שַׁיַּיר; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאָמַר ״חוּץ מִפֵּירוֹתָיו״ – מְקוֹם פֵּירֵי שַׁיַּיר.
אלמא [מכאן] אנו מסיקים שכיון ששייר דיוטא — מקום זיזין נמי [גם כן] שייר. הכא נמי [כאן גם כן] לענין דקל ופירותיו, יש להסיק לדרך זו שכיון שאמר לגבי אילן "חוץ מפירותיו" — מקום פירי [הפירות] שייר גם כן לעצמו.
אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כׇּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים – רוֹאִין; אִם בִּמְחַלֵּק, מֵת – קָנוּ כּוּלָּן, עָמַד – חוֹזֵר בְּכוּלָּן.
א ובענין ששנינו במשנתנו, ששכיב מרע שכתב כל נכסיו ועמד מחוליו, אם שייר קרקע כלשהי — מתנתו קיימת, ואם לא — אין מתנתו קיימת, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים — רואין: אם במחלק, כלומר, כאשר נראה שהוא רוצה לחלק את כל נכסיו, הרי אם מת — קנו כולן, כל אלה שנתן להם נכסיו. והואיל וציווה את כל נכסיו, ולא שייר דבר לעצמו, לפיכך אם עמד מחוליו — חוזר בכולן, כדין המשנה, שהרי מסתבר שלא נתן כל אלה אלא מפני שחשב שהוא הולך למות.
אִם בְּנִמְלָךְ, מֵת – קָנוּ כּוּלָּן, עָמַד – אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא בָּאַחֲרוֹן. וְדִלְמָא עַיּוֹנֵי קָא מְעַיֵּין, וַהֲדַר יָהֵיב! סְתָמֵיהּ דִּשְׁכִיב מְרַע מִידָּק דָּיֵיק וַהֲדַר יָהֵיב.
ואם בנמלך, שנראה שהוא חושב מה לעשות בנכסיו, שנתן חלק ושייר ורק לאחר מכן נתן עוד לאדם אחר, הרי אם מת — קנו כולן, אבל במקרה זה, אם עמד מחוליו — אינו חוזר אלא באחרון. לפי שבכל הקודמים לאחרון שייר מנכסיו, ולפיכך מתנתם קיימת, ורק כאשר נתן לאחרון — לא שייר עוד בידו מאומה. ומקשים: מדוע אנו אומרים בנמלך שנתן כל מתנה לעצמה? דלמא [שמא] כוונתו לתת הכל, וכשהוא בא לחלק עיוני קא מעיין והדר יהיב [מעיין, חושב הוא למי לתת ואחר כך נותן]! ומשיבים: סתמיה [סתמו] של שכיב מרע מידק דייק והדר יהיב [מדייק היטב ורק אחר כך נותן], שהרי הוא יודע שמתנה זו היא לעולם. ואם רואים אנו בו שהוא מהרהר וחושב בין נתינה לנתינה — משמע שלא נתכוון לתת כל נכסיו מתחילה.
אָמַר רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כׇּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, וְעָמַד – אֵינוֹ חוֹזֵר, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ נְכָסִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת.
ב אמר רב אחא בר מניומי אמר רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו הידועים לנו לאחרים, ואחר כך עמד (הבריא) מחוליו — אינו חוזר, חיישינן [חוששים אנו] שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, ונמצא שנתן רק מקצת נכסיו ולא כולם, ובמתנה במקצת — אינו חוזר.
וְאֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת; הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב חָמָא: בְּאוֹמֵר ״כׇּל נְכָסַי״. מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּמוּחְזָק לַן דְּלֵית לֵיהּ.
ותוהים: ואלא מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה]: לא שייר קרקע כל שהוא — אין מתנתו קיימת, אם כן היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? הרי תמיד יש לחשוש שמא יש לו קרקע במדינה אחרת! אמר רב חמא: במשנה מדובר באומר במפורש "כל נכסי נתונים לפלוני ", ובהכרח לא נשאר בידו דבר. מר בר רב אשי אמר: במשנתנו מדובר באופן שמוחזק לן דלית ליה [לנו שאין לו] נכסים במקום אחר.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: חֲזָרָה בְּמִקְצָת – הָוֵי חֲזָרָה בְּכוּלָּהּ, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע: כּוּלָּן לָרִאשׁוֹן וּמִקְצָתָן לַשֵּׁנִי – שֵׁנִי קָנָה, רִאשׁוֹן לֹא קָנָה. מַאי, לָאו בְּשֶׁמֵּת?
ג ובקשר למי ששייר מקצת נכסיו איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: חזרה במקצת, כשנתן שכיב מרע כל נכסיו, ואחר כך חזר בו במקצת ממתנה זו, האם הוי [הינה נחשבת] חזרה בכל המתנה כולה, או לא, וממה שלא חזר בו — לא חזר? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: נתן את נכסיו כולן לראשון ואחר כך חזר בו ונתן מקצתן לשני — במקרה כזה השני קנה את המקצת הזה, והראשון לא קנה. ומציעים: מאי לאו [האם לא] מדובר בשמת המצווה, ומכאן נלמד שחזר בו לגמרי מן המתנה שנתן לראשון?
לָא, בְּשֶׁעָמַד.
ודוחים: לא, מדובר פה בשעמד מחוליו, ולפיכך מתנתו לראשון בטלה, לפי שנתן לו כל נכסיו. ואילו מתנתו לשני, שהיתה רק במקצת — הרי זו מתנה. אבל אם היה מת, היה הראשון מקבל את מה שנותר, לפי שלא חזר בכל.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: מִקְצָתָן לָרִאשׁוֹן, וְכוּלָּן לַשֵּׁנִי – רִאשׁוֹן קָנָה, שֵׁנִי לֹא קָנָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּשֶׁעָמַד, מִשּׁוּם הָכִי שֵׁנִי לֹא קָנָה; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּשֶׁמֵּת, תַּרְוַיְיהוּ לִיקְנוֹ!
ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף ברייתא זו]: נתן מקצתן לראשון, ואחר כך נתן כולן, כל השאר, לשני — במקרה כזה ראשון קנה, שני לא קנה. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהברייתא מדברת בשעמד, משום הכי [כך] שני לא קנה, לפי שנתן לו את כל נכסיו ועמד מחוליו. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמדובר בשמת, אם כן תרוייהו ליקנו [ששניהם יקנו] כל אחד את מה שניתן לו!
אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: וְתֶהֱוֵי נָמֵי בְּשֶׁעָמַד; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חֲזָרָה בְּמִקְצָת הָוְיָא חֲזָרָה בְּכוּלָּהּ – הַיְינוּ דְּשֵׁנִי מִיהַת קָנָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ חֲזָרָה בְּמִקְצָת לָא הָוְיָא חֲזָרָה בְּכוּלָּהּ – נִיהְוֵי כִּמְחַלֵּק, וּלְחַד מִינַּיְיהוּ לָא לִיקְנוֹ!
אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: ותהוי נמי [ושתהיה גם כן] ההלכה שבתחילת הברייתא בשעמד, ומכל מקום יש להוכיח מכאן שחזרה במקצת הריהי חזרה בכל. שכן אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי חזרה במקצת הויא [נחשבת] חזרה בכולה [בכל], היינו [זהו הטעם] שהשני מיהת [על כל פנים] קנה, שהרי נותרו הנכסים ששייר השכיב מרע לעצמו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שחזרה במקצת לא הויא [אינה נחשבת] חזרה בכולה, ומה שלא נתן לשני נותר ביד הראשון — אם כן ניהוי [יהיה] כמחלק נכסיו כולם בזה אחר זה, ולחד מינייהו [ולאחד מהם] לא ליקנו [ייקנו] הנכסים, שהרי חילק הכל, וכשעמד — בטלה החלוקה!
וְהִלְכְתָא: חֲזָרָה בְּמִקְצָת הָוְיָא חֲזָרָה בְּכוּלָּהּ; רֵישָׁא – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בֵּין שֶׁמֵּת בֵּין שֶׁעָמַד, סֵיפָא – לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אֶלָּא כְּשֶׁעָמֵד.
ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: חזרה במקצת הויא [הריהי] חזרה בכולה; רישא [בתחילה], בהלכה הראשונה שבברייתא, כשנתן כולן לראשון ומקצתן לשני — משכחת לה [מוצא אתה אותה] שראשון לא קנה והשני קנה בין שמת, בין שעמד מחוליו. סיפא [בסופה], כשנתן מקצתן לראשון והשאר לשני — לא משכחת לה [אינך מוצא אותה] שראשון קנה ושני לא קנה, אלא כשעמד, אבל אם מת — שניהם קונים.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְעָמַד, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֹּל לְגַבֵּי הֶקְדֵּשׁ – גָּמַר וּמַקְנֵי; אוֹ דִלְמָא, כֹּל לְגַבֵּי נַפְשֵׁיהּ – לָא גָּמַר וּמַקְנֵי?
ד איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם הקדיש כל נכסיו ועמד מחוליו, מהו הדין בכגון זה? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כל דבר הנוגע לגבי הקדש גמר ומקני [גומר בליבו ומקנה] בלא תנאי, ואף אם עמד מחוליו ההקדש עומד בעינו, או דלמא [שמא] כל דבר הנוגע לגבי נפשיה [עצמו] לא גמר ומקני [אינו גומר בליבו ומקנה]?
הִפְקִיר כׇּל נְכָסָיו, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאַף לַעֲנִיִּים כַּעֲשִׁירִים – גָּמַר וּמַקְנֵי; אוֹ דִלְמָא, כֹּל לְגַבֵּי נַפְשֵׁיהּ לָא גָּמַר וּמַקְנֵי?
ויש עוד לשאול: אם הפקיר כל נכסיו, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שהפקר הוא אף לעניים כעשירים, יש לומר שבמקרה זה גמר ומקני [גומר בליבו ומקנה] משום המצוה שבדבר, או דלמא [שמא] כל דבר הנוגע לגבי נפשיה [עצמו] לא גמר ומקני [אינו גומר ומקנה]?
חִילֵּק כׇּל נְכָסָיו לַעֲנִיִּים, מַאי? מִי אָמְרִינַן: צְדָקָה וַדַּאי מִגְמָר גָּמַר וּמַקְנֵי; אוֹ דִלְמָא, כֹּל לְגַבֵּי נַפְשֵׁיהּ לָא גָּמַר וּמַקְנֵי? תֵּיקוּ.
ועוד שאלה: אם חילק כל נכסיו לעניים, מאי [מה] יהא הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי צדקה ודאי מגמר גמר ומקני [גומר בליבו ומקנה], או דלמא [שמא] כל דבר הנוגע לגבי נפשיה [עצמו] לא גמר ומקני [אינו גומר ומקנה]? לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.
לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: הִקְדִּישׁ כׇּל נְכָסָיו, מַהוּ? הִפְקִיר כׇּל נְכָסָיו, מַהוּ? חִילֵּק כׇּל נְכָסָיו לַעֲנִיִּים, מַהוּ? תֵּיקוּ.
לישנא אחרינא [לשון אחרת היתה בענין זה]: אם הקדיש כל נכסיו, מהו? או אם הפקיר כל נכסיו, מהו? וכן אם חילק כל נכסיו לעניים, מהו? אף לשאלות הללו לא נמצאה תשובה ועל כן אף הן תיקו [תעמודנה] במקומן.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: ״יִטּוֹל״ וְ״יִזְכֶּה״ וְ״יַחֲזִיק״ וְ״יִקְנֶה״ – כּוּלָּן לְשׁוֹן מַתָּנָה הֵן. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אַף ״יַחְסֵין״ וְ״יֵרַת״ – בְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הִיא.
ה אמר רב ששת: לשון "יטול" ו"יזכה" ו"יחזיק" ו"יקנה" — כולן לשון מתנה הן. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: אף "יחסין" (יחזיק, יקנה בירושה) ו"ירת" (ירש) כאשר מדובר בראוי ליורשו, ושיטת ר' יוחנן בן ברוקא היא, שיכול להוריש את כל נכסיו לכל מי שירצה מבניו, בלשון ירושה (ולא רק בלשון מתנה).
אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״יֵהָנֶה בָּהֶן״, מַהִי? דְּנֶיהְוֵי כּוּלְּהוּ מַתָּנָה קָאָמַר, אוֹ דִלְמָא לִיתְהֲנֵי מִינַּיְיהוּ מִידֵּי קָאָמַר? ״יֵרָאֶה בָּהֶן״, מַהוּ? ״יַעֲמוֹד בָּהֶן״, מַהוּ? ״יִשָּׁעֵן בָּהֶן״, מַהוּ? תֵּיקוּ.
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אם אמר בלשון "יהנה בהן", מהי ההלכה? האם כוונתו דניהוי כולהו [שיהיו כולם] מתנה קאמר [הוא אומר], או דלמא ליתהני מינייהו מידי קאמר [שמא שייהנה מהם משהו הוא אומר]? וכן אם אמר לשון "יראה בהן", מהו? או לשון "יעמוד בהן", מהו? או לשון "ישען בהן", מהו? לאף אחת מן השאלות הללו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.