מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וּמוּטָל בַּמִּטָּה, וְאָמְרוּ לוֹ: נְכָסֶיךָ לְמִי? וְאָמַר לָהֶן:
ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: הרי שהיה חולה ומוטל במטה, ואמרו לו: נכסיך למי? ואמר להן החולה:
דּוֹמֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּן, עַכְשָׁיו שֶׁאֵין לִי בֵּן – נְכָסַי לִפְלוֹנִי; הָיָה חוֹלֶה וּמוּטָל בַּמִּטָּה, וְאָמְרוּ לוֹ: נְכָסָיו לְמִי? אָמַר לָהֶן: דּוֹמֶה שֶׁאִשְׁתִּי מְעוּבֶּרֶת, עַכְשָׁיו שֶׁאֵין אִשְׁתִּי מְעוּבֶּרֶת – נְכָסַי לִפְלוֹנִי; וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת – אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.
דומה (חשבתי) עד עכשיו שיש לי בן, עכשיו שנודע לי שאין לי בן — נכסי לפלוני; וכן אם היה חולה ומוטל במטה, ואמרו לו: נכסיו למי? אמר להן: דומה שאשתי מעוברת, עכשיו שאין אשתי מעוברת — נכסי לפלוני, ולאחר מכן נודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת — אין מתנתו מתנה, שהרי מדבריו ניכר שאינו נותן את המתנה אלא משום כך.
לֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא הִיא, וְלָא רַבָּנַן? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, ״דּוֹמֶה״ שָׁאנֵי.
ומציעים: לימא [האם לומר] כי שיטת ר' שמעון בן מנסיא היא ולא רבנן [חכמים]? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], לשון "דומה" שאני [שונה], שהרי כאן לא נתן מתנה סתם, אלא פירש ואמר טעמו של דבר.
וּדְקָאָרֵי לַהּ – מַאי קָאָרֵי לַהּ? מַהוּ דְּתֵימָא: צַעְרֵיהּ הוּא דְּקָא מַדְכַּר, קָא מַשְׁמַע לַן.
ותוהים: ובאמת ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה אותה מה הקשה אותה]? הרי בבירור רואים את ההבדל בין המקרים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: צעריה [צערו] הוא דקא מדכר [שהוא מזכיר], שאינו בא לומר מפני מה הוא נותן מתנה זו, אלא מאחר שהוא מדבר על ירושתו הריהו מזכיר את צערו על שאין לו בן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבאמירתו זו בוודאי גילה שזה הוא הטעם שהוא נותן מתנה לזרים, ואם יש לו בן — הרי הוא מקבל את הנכסים.
אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: מִנַּיִן לְמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ״ – יֵשׁ לְךָ הַעֲבָרָה אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ. וְאֵי זוֹ? זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע.
א אמר ר' זירא אמר רב: מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה? — שנאמר בפרשת הירושה : "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז, ח), ולשון זו של "העברה" מיותרת, שהרי ממילא נחלתו עוברת לבת. אלא בא הדבר ללמד כי יש לך העברה אחרת של נכסים שהיא כזו, הנעשית בלא מעשה הקנאה, כמו נחלה העוברת ליורש, ואי זו? — זו מתנת שכיב מרע.
רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, מֵהָכָא: ״וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו״ – יֵשׁ לְךָ נְתִינָה אַחֶרֶת שֶׁהִיא כָּזוֹ. וְאֵי זוֹ? זוֹ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע.
רב נחמן אמר רבה בר אבוה, מהכא [מכאן] אפשר להביא ראיה למתנת שכיב מרע, שנאמר: "ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו" (במדבר כז, ט), והרי הנחלה ממילא עוברת! אלא ללמד כי יש לך נתינה אחרת שהיא כזו, ואי זו? — זו מתנת שכיב מרע.
וְרַב נַחְמָן – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִ״וְּהַעֲבַרְתֶּם״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי – דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוּלָּן נֶאֶמְרָה בָּהֶן ״נְתִינָה״, וְכָאן נֶאֶמְרָה ״הַעֲבָרָה״; אֵין לְךָ שֶׁמַּעֲבִיר נַחֲלָה מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט, אֶלָּא בַּת – הוֹאִיל וּבְנָהּ וּבַעְלָהּ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ.
ושואלים: ורב נחמן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שנלמד הדבר מ"והעברתם" כדרך שאמר ר' זירא? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לכמו שאמר רבי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: בכולן (בשאר דיני הירושה) נאמרה בהן לשון "נתינה" ("ונתתם") וכאן בבת נאמרה לשון "העברה", לומר שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת, ומדוע? הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה והם עשויים להיות משבט אחר.
וְרַבִּי זֵירָא – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִ״וּנְתַתֶּם״? אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא הוּא.
ושואלים לצד האחר: ור' זירא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שנלמדת מתנת שכיב מרע מ"ונתתם"? ומשיבים: לדעתו מכאן אין ללמוד, משום שאורחיה דקרא [דרכו של הכתוב] הוא לכתוב כך.
רַב מְנַשְּׁיָא בַּר יִרְמְיָה אָמַר, מֵהָכָא: ״בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר יהוה, צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה״ – בְּצַוָּאָה בְּעָלְמָא.
רב מנשיא בר ירמיה אמר, מהכא [מכאן] יש ראיה: "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר יהוה צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (מלכים ב כ, א), משמע שבצואה בעלמא [בלבד] יכול אדם להעביר את נכסיו לאחר מותו.
רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר, מֵהָכָא: ״וַאֲחִיתוֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק״, בְּצַוָּאָה בְּעָלְמָא.
רמי בר יחזקאל אמר, מהכא [מכאן], שנאמר: "ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק" (שמואל ב יז, כג), ללמדנו מכאן שדי בצואה בעלמא [בלבד] ואינו צריך לקנין.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צִוָּה אֲחִיתוֹפֶל אֶת בָּנָיו – אַל תִּהְיוּ בְּמַחְלוֹקֶת, וְאַל תִּמְרְדוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת בָּרוּר – זִרְעוּ חִטִּים. מָר זוּטְרָא אָמַר: ״בָּלוּל״ אִיתְּמַר. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב: לֹא ״בָּרוּר״ – בָּרוּר מַמָּשׁ, וְלֹא ״בָּלוּל״ – בָּלוּל מַמָּשׁ, אֶלָּא אֲפִילּוּ בָּלוּל וְרוּחַ צְפוֹנִית מְנַשַּׁבְתּוֹ – זֶה הוּא בָּרוּר.
ב אגב הזכרת צוואתו של אחיתופל, מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים], שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו לפני מותו, לאחר שראה כי מרד אבשלום בדוד נכשל : אל תהיו שותפים במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ואם יום טוב של עצרת (חג שבועות) ברור, כלומר, יום בהיר, לא מעונן — זרעו חטים, שהוא סימן שתהיה באותה שנה הצלחה לגידול החיטה. מר זוטרא אמר: "יום בלול" איתמר [נאמר], והכוונה היא להיפך, שכאשר יום טוב של עצרת הוא מעונן זהו סימן טוב לחיטי השנה הבאה. אמרי נהרדעי משמיה [אמרו חכמי נהרדעא משמו] של ר' יעקב: בין לנוסח זה ובין לנוסח זה לא "ברור" — ברור ממש, ולא "בלול" — בלול ממש, אלא אפילו היה בלול ורוח צפונית מנשבתו — זה הוא "ברור".
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אֲנַן – אַדְּרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מַתְנֵינַן לַהּ, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, הַכֹּל צוֹפִין לַעֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה; נָטָה כְּלַפֵּי צָפוֹן – עֲנִיִּים שְׂמֵחִים וּבַעְלֵי בָתִּים עֲצֵבִין, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מְרוּבִּין, וּפֵירוֹת מַרְקִיבִין.
אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: אנן [אנו] את עניין הסימנים על טיב התבואות של השנה הבאה, על מה שאמר רב יצחק בר אבדימי מתנינן לה [שונים אנו אותה], סומכים אנו, שאמר רב יצחק בר אבדימי: מוצאי יום טוב האחרון של חג הסוכות הכל צופין לעבר עשן המערכה בבית המקדש, שמוצאים בו סימן לעתיד, אם נטה כלפי צפון (שיש רוח דרומית) — עניים שמחים ובעלי בתים עצבין, מפני שסימן הוא שגשמי שנה מרובין ופירות מרקיבין מריבוי הגשמים, ואי אפשר לאחסן אותם. ולכן העניים שמחים — שיוזלו מחירי היבולים, ובעלי הבתים עצבים, מפני שיצטרכו להיפטר מכל היבול הגדול במהירות רבה ובמחיל מוזל.
נָטָה כְּלַפֵּי דָרוֹם – עֲנִיִּים עֲצֵבִים וּבַעְלֵי בָתִּים שְׂמֵחִין, מִפְּנֵי שֶׁגִּשְׁמֵי שָׁנָה מוּעָטִין, וּפֵירוֹת מִשְׁתַּמְּרִין. נָטָה כְּלַפֵּי מִזְרָח – הַכֹּל שְׂמֵחִין. כְּלַפֵּי מַעֲרָב – הַכֹּל עֲצֵבִין.
אם נטה עשן המערכה כלפי דרום (מפני רוח צפונית) — עניים עצבים ובעלי בתים שמחין, מפני שגשמי שנה מועטין ואין תבואה מרובה, ומצד אחר הפירות משתמרין, ובעלי הפירות יכולים להעלות את מחיר התבואה ולהרויח. נטה כלפי מזרח (מפני רוח מערבית) — הכל שמחין. נטה כלפי מערב (מפני רוח מזרחית) — הכל עצבין, מפני שסימן שתהא זו שנת בצורת.
וּרְמִינְהִי: מִזְרָחִית – לְעוֹלָם יָפָה. מַעֲרָבִית – לְעוֹלָם קָשָׁה. רוּחַ צְפוֹנִית – יָפָה לְחִטִּים בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, וְקָשָׁה לְזֵיתִים בְּשָׁעָה שֶׁיָּנֵיצוּ. וְרוּחַ דְּרוֹמִית – קָשָׁה לְחִטִּין בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ, וְיָפָה לְזֵיתִים בְּשָׁעָה שֶׁיָּנֵיצוּ.
ורמינהי [ומקשים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: רוח מזרחית — לעולם יפה, מערבית — לעולם קשה, רוח צפונית — יפה לחטים בשעה שהביאו שליש בישולם, וקשה לזיתים בשעה שיניצו כשהם מוציאים פרחים, ורוח דרומית — קשה לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בשעה שיניצו.
וְאָמַר רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא מָר זוּטְרָא, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְסִימָנָךְ – שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן, וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם. הַאי מְרַבֵּי דִידֵיהּ וְהַאי מְרַבֵּי דִידֵיהּ!
ואמר רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים שאמר] מר זוטרא, ואיתימא [ויש אומרים שאמר] רב נחמן בר יצחק: וסימנך, שתדע למה יפות הרוחות הצפונית והדרומית — הכלים שבמקדש, שלחן בצפון ומנורה בדרום, האי מרבי דידיה והאי מרבי דידיה [זה מגדל את שלו וזה מגדל את שלו], שהשולחן שיש שעליו לחם חיטים עומד בצפון, וסימן הוא שרוח צפונית יפה לחיטים. ומנורה שבה מדליקים שמן זית היא בדרום, ורוח דרומית יפה לה. ומכל מקום נאמר בתחילת הברייתא שרוח מזרחית יפה ומערבית קשה — היפך הדברים בברייתא הקודמת!
לָא קַשְׁיָא; הָא לַן, וְהָא לְהוּ.
ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא לן והא להו [זה לנו, לבני בבל, טובה יותר הרוח המזרחית, וזה להם, לבני ארץ ישראל] שהארץ יבשה וצריכים שם יותר גשמים, והם באים עם הרוח המערבית.
תַּנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: יוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת בָּרוּר – סִימָן יָפֶה לְכׇל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ. אָמַר רַב זְבִיד: הַאי יוֹמָא קַמָּא דְּרֵישׁ שַׁתָּא, אִי חַמִּים – כּוּלַּהּ שַׁתָּא חַמִּימָא, אִי קָרִיר – כּוּלַּהּ שַׁתָּא קָרִירָא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ?
תניא [שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: יום טוב של עצרת ברור — סימן יפה לכל השנה כולה. אמר רב זביד: האי יומא קמא דריש שתא [היום הראשון של ראש השנה], אי חמים [אם הוא חם] — כולה שתא חמימא [כל השנה תהיה חמה], אי קריר [אם הוא קר] — כולה שתא קרירא [כל השנה תהיה קרה]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה יכול אדם לעשות לגבי מזג האויר?
לִתְפִלָּתוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל.
ומשיבים: לתפלתו של כהן גדול שהיה מתפלל ביום הכיפורים על מזג האויר של השנה, ולפי מה שרואה בראש השנה ידע כיצד לכוון בתפילתו.
וְרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע מִדְּרַבָּנַן בְּעָלְמָא הִיא, שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.
א ושבים לעיקר הענין, שהבאנו ראיות מן הכתובים לקיומה של מתנת שכיב מרע. ורבא אמר בשם רב נחמן: מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא [מדברי חכמים בלבד] היא, והטעם שתיקנו חכמים דבר זה — שמא תטרף דעתו עליו, שכאשר החולה יראה שמתמהמהים בעשיית רצונו, עד שיכתבו ויעשו את כל הנתינה כדין — עלולה דעתו להיטרף עליו.
וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי?! וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן, אַף עַל גַּב דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵירוֹ, וְחָזַר וּמְחָלוֹ – מָחוּל; וַאֲפִילּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל; מוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁאִם נְתָנוֹ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְמוֹחְלוֹ.
ושואלים: ומי [והאם] אמר רב נחמן הכי [כך]? והא [והרי] אמר רב נחמן, אף על גב [אף על פי] שאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר אחר כך המוכר ומחלו ללווה את חובו — הרי זה מחול ונפקע השטר, ואפילו יורש מוחל על חוב שבשטר שמכר מורישו לאחר. מכל מקום מודה שמואל, שאם נתנו את השטר הזה במתנת שכיב מרע, שאינו יכול למוחלו; ומעתה,
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא, מִשּׁוּם הָכִי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן הִיא, אַמַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל? אֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וַעֲשָׂאוּהָ כְּשֶׁל תּוֹרָה.
אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמתנת שכיב מרע היא דאורייתא [מן התורה], משום הכי [כך] אינו יכול למחול, שאין בכוח היורש למחול דבר שכבר הוקנה לאחר. אלא אי אמרת דרבנן [אם אתה אומר שמדברי חכמים] היא, אמאי [מדוע] אינו יכול למחול? יהא זה כשאר שטרי החוב! ודוחים: סבור רב נחמן שאמנם מתנת שכיב מרע אינה של תורה, ואולם עשאוה חכמים תקיפה וחזקה כשל תורה.
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר ״יָדוּר פְּלוֹנִי בְּבַיִת זֶה״; ״יֹאכַל פְּלוֹנִי פֵּירוֹת דֶּקֶל זֶה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״תְּנוּ בַּיִת זֶה לִפְלוֹנִי וְיָדוּר בּוֹ״; ״תְּנוּ דֶּקֶל זֶה לִפְלוֹנִי וְיֹאכַל פֵּירוֹתָיו״.
ב אמר רבא אמר רב נחמן: שכיב מרע שאמר "ידור פלוני בבית זה", או "יאכל פלוני פירות דקל זה" — לא אמר כלום, שאינו יכול לתת דבר שאינו ממשי, כשימוש בנכסים, או באכילת פירות שעדיין לא צמחו, עד שיאמר "תנו בית זה לפלוני וידור בו", או "תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו".
לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַב נַחְמָן מִילְּתָא דְּאִיתָא בְּבָרִיא – אִיתָא בִּשְׁכִיב מְרַע, דְלֵיתָא בְּבָרִיא – לֵיתָא בִּשְׁכִיב מְרַע? וְהָא אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן:
ושואלים: למימרא [האם לומר] שסבר רב נחמן כי דווקא מילתא דאיתא [דבר שישנו] בבריא שניתן להקנותו במתנת בריא, איתא [ישנו] גם בשכיב מרע באמירה בלבד, אבל דבר דליתא [שאינו] יכול להיות מוקנה בבריא ליתא [אינו] בשכיב מרע, ומשום כך, כיון שאין אדם בריא יכול להקנות לחבירו דבר שאין בו ממש, כך גם שכיב מרע אינו יכול לעשות זאת באמירה? והא [והרי] אמר רבא אמר רב נחמן:
שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר ״תְּנוּ הַלְוָאָתִי לִפְלוֹנִי״ – הַלְוָאָתוֹ לִפְלוֹנִי, וְאַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בְּבָרִיא! רַב פָּפָּא אָמַר: הוֹאִיל וְיוֹרֵשׁ יוֹרְשָׁהּ.
שכיב מרע שאמר "תנו במתנה הלואתי (ממון שחייב לי פלוני זה) לפלוני אחר "— עושים כדבריו והלואתו ניתנת לפלוני, ואף על גב דליתיה [ואף על פי שאינו], שאין דבר כזה בבריא, שאין בריא יכול להעביר הלוואה לאחר באמירה בלבד! רב פפא אמר: שונה דין הלוואה שיכול שכיב מרע להעבירה באמירה בלבד, הואיל ויורש של המת יורשה, והרי חכמים נתנו למתנת שכיב מרע תוקף של ירושה.
רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: הַלְוָאָה אִיתָא בְּבָרִיא, וְכִדְרַב הוּנָא אָמַר רַב – דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי״; בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה.
רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: הלואה איתא [ישנה] גם בבריא באופן דומה, וכדברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: האומר לחבירו "אותו מנה שיש לי בידך, שאתה חייב לי, תנהו לפלוני", אם היה הדבר במעמד שלשתן — המלוה, הלווה ומקבל המתנה — קנה הפלוני, ואין צריך לעשות מעשה קנין מיוחד.