דְּאִיתְּמַר: ״קְנִי כַּחֲמוֹר״ – לֹא קָנָה. ״אַתְּ וַחֲמוֹר״ – רַב נַחְמָן אָמַר: קָנָה מֶחֱצָה, וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר: לֹא אָמַר כְּלוּם. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: קָנָה הַכֹּל.
א ומעירים, דבר זה נאמר גם כהלכה מוסכמת במחלוקת של אמוראים אחרים. דאיתמר [שנאמר]: האומר לאדם אחר "קני [קנה] כחמור" — בוודאי לא קנה כלום, משום שלחמור אין קנין. אבל במקרה שונה, כאשר אמר "את [אתה] וחמור תקנו את נכסי ", נחלקו בכך, שרב נחמן אמר: קנה מחצה, את החלק שניתן לו, ורב המנונא אמר: לא אמר כלום, שכיון שצירף אותם בקנין זה, הרי כשם שלא קנה החמור כך לא קנה האיש. ורב ששת אמר: קנה הכל, שנתן הכל לשניהם, וכיון שאין החמור יכול לזכות, נמצא שזכה הוא בכל.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין לְךָ מַר בַּקִּישּׁוּת, אֶלָּא פְּנִימִי שֶׁבּוֹ. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא תּוֹרֵם – מוֹסִיף עַל הַחִיצוֹן שֶׁבּוֹ, וְתוֹרֵם.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אני אומר זאת] שזכה בכל, ואין להתחשב מה שנאמר לגבי החמור? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו, שלפעמים החלק הפנימי של הקישות הוא מר ואינו ראוי לאכילה, ואין לתת אותו כתרומה. וכיון שאינו יודע אם הקישות שהוא תורם מר בחלקו הפנימי, לפיכך כשהוא תורם מן הקישות — מוסיף מקישואים אחרים על החיצון שבו שהוא מתוק, ותורם על שאר הקישואים.
אַמַּאי? ״אַתְּ וַחֲמוֹר״ הוּא!
ויש לשאול: אמאי [מדוע] חלה התרומה? הרי כמו "את [אתה] וחמור" הוא! שהרי החלק הפנימי אינו ראוי לתרומה, ובכל זאת כשהוא נותן מן הפנימי ומן החיצון יחד — יוצא ידי חובה בתרומה שתורם מן החיצון!
שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תְּרוּמָה מְעַלַּיְיתָא הִיא –
ודוחים: שאני התם [שונה שם], דמדאורייתא [שמן התורה] תרומה מעלייתא [מעולה טובה] היא, ורק חכמים אמרו שצריך לחזור ולתרום מן המובחר. ואם כן, אין זה נחשב כצירוף דבר ראוי לתרומה (ולקנין) לדבר שאינו ראוי כלל.
דְּאָמַר רַבִּי אִילְעָא: מִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה – שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא, בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ״ – וְאִם אֵינוֹ קָדוֹשׁ, נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה? מִכָּאן לַתּוֹרֵם מִן הָרַע עַל הַיָּפֶה, שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
שאמר ר' אילעא: מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה? — שנאמר: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח, לב), כלומר, לא יהיה בכם חטא אם תרימו תרומה מן החלק הטוב ("חלבו"), ומשמע שאם הפריש מן הרע — יש בו משום חטא. ואם אינו קדוש, כלומר, אם אין בהפרשה מן הרע דין תרומה כלל, נשיאות חטא למה? והרי לא עשה מעשה כלל! אלא מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו בדיעבד תרומה.
אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי, מֵתִיב רַב אַוְיָא תְּיוּבְתָּא: מַעֲשֶׂה בְּחָמֵשׁ נָשִׁים וּבָהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְלִיקֵּט אֶחָד כַּלְכָּלָה שֶׁל תְּאֵנִים – וְשֶׁלָּהֶן הָיְתָה, וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיְתָה; וְאָמַר: ״הֲרֵי כּוּלְּכֶן מְקוּדָּשׁוֹת לִי בְּכַלְכַּלָּה זֹאת״; וְקִבְּלָה אַחַת מֵהֶן עַל יְדֵי כּוּלָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אֲחָיוֹת מְקוּדָּשׁוֹת.
אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי, מתיב [היה מקשה] רב אויא תיובתא [קושיה] על שיטת רב המנונא, ש"את וחמור" לא קנה כלום, ממה ששנינו: מעשה בחמש נשים ובהן היו שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה (סל) של תאנים, ושלהן היתה, מן השדה שהיה שייך לנשים, ושל שביעית היתה ולכן התאנים היו הפקר, ומה שליקט הרי הוא שלו, ואמר: "הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זאת", וקבלה אחת מהן על ידי (עבור) כולן — אמרו חכמים: אין אותן שתי אחיות מקודשות.
אֲחָיוֹת הוּא דְּאֵין מְקוּדָּשׁוֹת – הָא נָכְרִיּוֹת מְקוּדָּשׁוֹת; וְאַמַּאי? ״אַתְּ וַחֲמוֹר״ הִיא!
ויש לדייק: אחיות הוא שאין מקודשות, הא [הרי] אם היו נכריות (זרות) הנשים האחרות שאינן קרובות זו לזו — מקודשות. ואמאי [ומדוע] יתקדשו האחרות? הלא "את וחמור" היא! שהרי הוא מקדש שתי נשים שאינן ראויות לקידושין, ויחד איתן גם נשים הראויות לכך!
אֲמַר לֵיהּ: הַיְינוּ דַּחֲזַאי רַב הוּנָא בַּר אַוְיָא בְּחֶלְמָא – דְּמוֹתֵיב רַב אַוְיָא תְּיוּבְתָּא. לָאו מִי אוֹקֵימְנָא דְּאָמַר: ״הָרְאוּיָה מִכֶּם לְבִיאָה תִּתְקַדֵּשׁ לִי״?
אמר ליה [לו] רב אשי לרב מרדכי : היינו דחזאי [זהו ההסבר למה שראיתי] את רב הונא בר אויא בחלמא [בחלום], שמשמעו דמותיב [מה שמקשה] רב אויא תיובתא [קושיה]. אבל לגופה של הקושיה, לאו מי אוקימנא [האם לא העמדנו] משנה זאת שמדובר שם כשאמר: "הראויה מכם לביאה תתקדש לי"? וממילא שתי האחיות לא היו כלל בכלל המקודשות, ואין זה כלל כענין "את וחמור".
הָהוּא דַּאֲמַר לַהּ לִדְבֵיתְהוּ: ״נִכְסַיי לִיךְ וְלִבְנִיךְ״, אָמַר רַב יוֹסֵף: קָנְתָה מֶחֱצָה. וְאָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״ – מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן מֶחֱצָה לְבָנָיו.
ב ובשאלה אחרת הקשורה ללשון של הקנאה משותפת מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר לה לדביתהו [לאשתו]: "נכסיי ליך [לך] ולבניך", אומר רב יוסף: קנתה האשה מחצה מן הנכסים כולם, למרות שלא פירש כמה הוא נותן לה. ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אני אומר זאת]? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אמר: נאמר על לחם הפנים, לאחר שמורידים אותו מהשולחן שבמקדש: "והיתה לאהרן ולבניו" (ויקרא כד, ט), וכוונתו — מחצה לאהרן מחצה לבניו, ומכאן שאם מפרשים שמו של יחיד עם רבים במתנה, הכוונה היא שהוא מקבל מחצית.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא הָתָם, אַהֲרֹן בַּר חֲלוּקָּה הוּא; לְהָכִי פְּרַט בֵּיהּ רַחֲמָנָא – לְמִשְׁקַל פַּלְגָא. אִשָּׁה – לָאו בַּת יְרוּשָּׁה הִיא, דַּיָּה שֶׁתִּטּוֹל כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים.
אמר ליה [לו] אביי: בשלמא התם [נניח שם] בענין לחם הפנים, מובן הדבר, שכן אהרן בר [בן] חלוקה הוא, שהוא ראוי מצד עצמו לקבל חלק ככל כהן אחר, להכי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא [לכך פרטה בו התורה והזכירה אותו במיוחד, כדי לזכותו יותר, ליטול מחצה], ואולם אשה לאו [לא] בת ירושה היא כלל, ועל כן דיה שתטול חלק בנכסים כאחד מן הבנים.
אִינִי?! וְהָא עוֹבָדָא הֲוָה בִּנְהַרְדְּעָא, וְאַגְבְּיַהּ שְׁמוּאֵל פַּלְגָא! בִּטְבֶרְיָא, וְאַגְבְּיַהּ רַבִּי יוֹחָנָן פַּלְגָא! וְתוּ, כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר: הָהוּא דְּמֵי כְלִילָא דִּשְׁדוֹ דְּבֵי מַלְכָּא אַאַבּוּלֵי וְאַאִיסְטְרוּגֵי, אָמַר רַבִּי: נִיתְּבוּ אַבּוּלֵי פַּלְגָא וְאִיסְטְרוּגֵי פַּלְגָא!
ומקשים על דברי אביי: איני [כן הוא]? והא עובדא הוה [והרי מעשה היה כעין זה] בנהרדעא שנתן אדם מתנה לפלוני ולאחרים, ואגביה [והגבה ונתן לו] שמואל פלגא [חצי]! וכן היה מעשה כזה בטבריא, ואגביה [והגבה לו] ר' יוחנן פלגא [חצי]! ותו [ועוד], כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל אמר: ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אאבולי ואאיסטרוגי [אותם דמי כתר, סוג של מס, שהטילו בית הקיסר על חברי מועצת העיר ועל עשיריה], אמר רבי: ניתבו אבולי פלגא ואיסטרוגי פלגא [שיתנו חברי המועצה חצי והעשירים חצי]. משמע שאם מזכירים שתי קבוצות בהקשר אחד — הכוונה היא שלכל אחת מהן יש מחצית!
הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, מֵעִיקָּרָא כִּי הֲווֹ כָּתְבִי – אַאַבּוּלֵי הֲווֹ כָּתְבִי; וְאִיסְטְרוּגֵי הֲווֹ מְסַיְּיעִי בַּהֲדַיְיהוּ, וְיָדַע מַלְכָּא דַּהֲווֹ קָא מְסַיְּיעִי; הַשְׁתָּא מַאי דְּקָא כָּתְבִי אַאַבּוּלֵי וְאַאִיסְטְרוּגֵי, לְמֵימְרָא דְּהָנֵי פַּלְגָא וְהָנֵי פַּלְגָא.
ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם מעיקרא כי הוו כתבי [שם מתחילה כאשר היו כותבים] ומטילים מיסים — אאבולי הוו כתבי [על חברי המועצה היו כותבים ומטילים אותם], ואיסטרוגי הוו מסייעי בהדייהו [ועשירי העיר היו מסייעים בידם], וידע מלכא דהוו קא מסייעי [המלך שהם מסייעים], ולכן השתא מאי דקא כתבי אאבולי ואאיסטרוגי [עכשיו מה שכתבו במפורש על חברי המועצה ועל העשירים] הרי זה למימרא דהני פלגא והני פלגא [לומר שאלה נותנים חצי ואלה חצי]. ואולם אין ללמוד מכאן שבכל מקום שמזכירים מישהו (או קבוצת אנשים) בנפרד הכוונה היא למחצית.
מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מֵאָה עִשָּׂרוֹן, לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים״ – מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד, וְאַרְבָּעִים בִּכְלִי אֶחָד.
מתיב [מקשה] ר' זירא על רב יוסף ממה ששנינו: האומר "הרי עלי מנחה של מאה עשרון (עשירית האיפה קמח) להביא בשני כלים" — מביא ששים עשרון בכלי אחד, וארבעים הנותרים בכלי אחד, שאין מביאים בכלי אחד יותר משישים עשרון.
וְאִם הֵבִיא חֲמִשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וַחֲמִשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד – יָצָא. אִם הֵבִיא אִין – לְכַתְּחִלָּה לָא; וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כׇּל כִּי הַאי גַוְונָא פַּלְגָא וּפַלְגָא הוּא, אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי!
ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד — יצא; ונדייק מכאן: אם הביא — אין [כן], כלומר, בדיעבד יצא ידי חובתו, לכתחלה — לא, אלא צריך היה להביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחר. ואי סלקא [ואם עולה] על דעתך לומר כי כל כי האי גוונא [כעין זה], שמחלק דבר לשנים בלא להגדיר מה יהיה בחלקו של כל אחד, פלגא ופלגא [מחצה ומחצה] הוא, אפילו לכתחלה נמי [גם כן] יביא חמישים וחמישים!
הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, אֲנַן סָהֲדִי דְּהַאי גַּבְרָא מֵעִיקָּרָא – לְקׇרְבָּן גָּדוֹל קָא מְכַוֵּין, וְהַאי דְּקָאָמַר בִּשְׁנֵי כֵלִים – דְּיָדַע דְּלָא אֶפְשָׁר לְאֵתוֹיֵי בִּכְלִי אֶחָד; כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לְאֵיתוֹיֵי מַיְיתִינַן.
ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם אנן סהדי דהאי גברא מעיקרא [שם, בענין המנחה, אנו עדים, הכל מבינים, שאותו אדם מתחילה] לקרבן גדול קא מכוין [מתכוון], והאי דקאמר [וזה שהוא אומר] בשני כלים — משום דידע [שהוא יודע] שלא אפשר לאתויי [להביא] את כולם בכלי אחד, ולכן כמה שאפשר לאיתויי [להביא] בכלי אחד מייתינן [מביאים], ובכלי אחד לא ניתן להביא יותר מששים. אבל בכל מקרה אחר בו אין הנחה מוקדמת כזאת, מחלקים את הדבר לשני חלקים שווים.
וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּשָׂדֶה, עִנְיָן וּמֶחֱצָה.
ובמסקנת ההלכה מעירים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב יוסף במחלוקתו נגד רבה, בשלושה עניינים: בשדה (ב"ב יב,ב) בענין (ב"ב קיד,א), ובמחצה, כלומר, בענייננו, שאם נתן וחילק לשתי קבוצות ולא פירש כמה, הרי זה מחצה לכל קבוצה.
הָהוּא דְּשַׁדַּר פִּיסְקֵי דְשִׁירָאֵי לְבֵיתֵיהּ. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הָרְאוּיִין לְבָנִים – לַבָּנִים, רְאוּיִין לְבָנוֹת – לַבָּנוֹת. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ כַּלָּתָא, אֲבָל אִית לֵיהּ כַּלָּתָא – לְכַלָּתֵיהּ שַׁדַּר. וְאִי בְּנָתֵיהּ לָא נְסִיבָן – לָא שָׁבַק בְּנָתֵיהּ וּמְשַׁדַּר לְכַלָּתֵיהּ.
א ובענין דומה הנוגע למתנה שלא נאמרה בה חלוקה ברורה, מסופר, ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה [אדם אחד שלח חתיכות משי לביתו] במתנה. אמר ר' אמי: הראויין לבגדי בנים — ניתנים לבנים, הראויין לבנות — ניתנים לבנות. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא דלית ליה כלתא [כשאין לו כלות], אבל אם אית ליה כלתא [יש לו כלות] — לכלתיה שדר [לכלותיו שלח]. ואי בנתיה לא נסיבן [ואם בנותיו אינן נשואות], לא שבק בנתיה ומשדר לכלתיה [אינו מניח את בנותיו ושולח לכלותיו].
הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: ״נִכְסַיי לִבְנַיי״. הֲוָה לֵיהּ בְּרָא וּבְרַתָּא. מִי קָרוּ אִינָשֵׁי לִבְרָא ״בְּנַיי״ – וּלְסַלּוֹקֵי לִבְרַתָּא מֵעִישּׂוּר קָאָתֵי; אוֹ דִלְמָא, לָא קָרוּ אִינָשֵׁי לִבְרָא ״בְּנַיי״ – וּלְמוֹשְׁכָהּ לְבַרְתָּא בְּמַתָּנָה קָאָתֵי?
מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] בצוואה: נכסיי לבניי. הוה ליה ברא וברתא [היו לו בן ובת], והשאלה היתה: מי קרו אינשי לברא בניי [האם קוראים אנשים לבן אחד בני], ולסלוקי לברתא [ולסלק את הבת] מעישור נכסים קאתי [הוא בא], כלומר, שלא תקבל אף עישור נכסים לנדוניה. או דלמא [שמא] לא קרו אינשי לברא בניי [אין קוראים אנשים לבן אחד בני], ולמושכה לברתא [ולצרף את בתו] במתנה קאתי [הוא בא]?
אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: ״וּבְנֵי דָּן – חֻשִׁים״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא, דִּלְמָא כִּדְתָנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: שֶׁהָיוּ מְרוּבִּין כְּחוּשִׁים שֶׁל קָנֶה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״וּבְנֵי פַלּוּא – אֱלִיאָב״. רַב יוֹסֵף אָמַר: ״וּבְנֵי אֵיתָן – עֲזַרְיָה״.
אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] שנאמר: "ובני דן חשים" (בראשית מו, כג), ולא נזכר בן נוסף, משמע שאף לבן אחד קורים "בנים". אמר ליה [לו] רבא: דלמא כדתנא דבי [שמא יש לפרש פסוק זה כמו ששנה החכם בבית] מדרשו של חזקיה, שאין "חושים" שמו של בנו של דן, אלא לומר שהיו בניו מרובין כחושים (קבוצות) של קנה, ולכן השתמשו בלשון רבים! אלא אמר רבא: ראיה היא ממה שנאמר: "ובני פלוא אליאב" (במדבר כו, ח), למרות שנזכר רק בן אחד. רב יוסף אמר, ראיה היא ממה שנאמר: "ובני איתן עזריה" (דברי הימים א ב, ח).
הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: ״נִכְסַאי לִבְנַאי״. הֲוָה לֵיהּ בְּרָא, וּבַר בְּרָא. קָרוּ אִינָשֵׁי לְבַר בְּרָא ״בְּרָא״, אוֹ לָא? רַב חֲבִיבָא אֲמַר: קָרוּ אִינָשֵׁי לְבַר בְּרָא ״בְּרָא״, מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: לָא קָרוּ אִינָשֵׁי לְבַר בְּרָא ״בְּרָא״. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מִבָּנִים – מוּתָּר בִּבְנֵי בָנִים.
מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם בצוואה]: "נכסאי לבנאי" [נכסיי לבני], הוה ליה ברא ובר ברא [היה לו בן ובן הבן], והשאלה היתה: האם קרו אינשי לבר ברא "ברא" [קוראים אנשים לבן הבן "בן"] או לא? רב חביבא אמר: קרו אינשי לבר ברא "ברא" [קוראים אנשים לבן הבן "בן"], מר בר רב אשי אמר: לא קרו אינשי לבר ברא "ברא" [אין קוראים אנשים לבן הבן "בן"]. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של מר בר רב אשי: המודר הנאה מבנים של אדם מסויים — מותר בבני בנים, משמע שאינם בכלל בנים.
מַתְנִי׳ הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים; הִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע. אִם אָמְרוּ: ״רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂין וְאוֹכְלִים״ – הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע. אִם אָמְרָה: ״רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי, הֲרֵי אֲנִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת״ – הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ.
ב משנה אדם שמת והניח בנים גדולים וקטנים, אם השביחו גדולים את הנכסים — השביחו לאמצע, כלומר, כאשר מחלקים את הירושה, מחלקים גם את השבח בין כולם. אבל אם אמרו הבנים הגדולים מתחילה: ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין מלאכה בנכסים ואוכלים מה שעשינו — מה שהשביחו הוא לעצמן. וכן האשה שהשביחה את הנכסים — השביחה לאמצע. ואם אמרה: "ראו מה שהניח לי בעלי, הרי אני עושה ואוכלת" — הרי השביחה לעצמה.
גְּמָ׳ אָמַר רַב חֲבִיבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים מֵחֲמַת נְכָסִים, אֲבָל שָׁבְחוּ נְכָסִים מֵחֲמַת עַצְמָן – הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן.
ג גמרא על מה שנאמר במשנה, שאם השביחו הגדולים את הנכסים, השביחו לאמצע, אמר רב חביבא בריה [בנו] של רב יוסף בריה [בנו] של רבא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו אלא ששבחו הנכסים מחמת נכסים, שהיורשים הללו הוציאו כסף מן הנחלה המשותפת כדי להשביח את הנכסים, ועבודתם היתה רק בניהול ההשקעות, אבל אם שבחו הנכסים מחמת עצמן, כלומר, מחמת עבודתם או ממונם של הבנים הגדולים — בכל מקרה השביחו לעצמן.
אִינִי?! וְהָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲפִילּוּ לֹא הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם אֶלָּא אוּדְיָינֵי – הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. וְהָא אוּדְיָינֵי, דְּמֵחֲמַת עַצְמוֹ הוּא! שָׁאנֵי אוּדְיָינֵי – דְּלִנְטִירוּתָא הוּא דַּעֲבִידָא, וַאֲפִילּוּ קְטַנִּים נָמֵי מָצוּ מְנַטְּרִי לַהּ.
ושואלים: איני [כן הוא]? והא [והרי] אמר ר' חנינא: אפילו לא הניח להם אביהם אלא אודייני (מכתשת) שמשתמשים בה אחרים תמורת תשלום, השכר שמקבלים עליה הוא לאמצע; והא [והרי] אודייני שהרווח שלה מחמת עצמו הוא, שהגדולים צריכים לעמוד ולשמור ולהשגיח על עבודתה, ואין כאן הוצאות על חשבון הנכסים, ובכל זאת אנו אומרים שכולם מתחלקים בשווה! ודוחים: שאני [שונה] אודייני, דלנטירותא [שלשמירה] הוא דעבידא [שעשויה], ואפילו קטנים נמי מצו מנטרי לה [גם כן יכולים לשמור אותה], ובמקרה כזה אין לגדולים יתרון על הקטנים אשר בגללו יכולים הם לדרוש לעצמם יותר משותפים רגילים.