אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: גֵּר שֶׁמֵּת, וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל נְכָסָיו, וְשָׁמְעוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת – חַיָּיבִין לְהַחֲזִיר. הֶחְזִירוּ הַכֹּל, וְאַחַר כָּךְ שָׁמְעוּ שֶׁמֵּת בְּנוֹ אוֹ שֶׁהִפִּילָה אִשְׁתּוֹ – הֶחְזִיק בַּשְּׁנִיָּה, קָנָה; וּבָרִאשׁוֹנָה, לֹא קָנָה.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] שעובר קונה? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גר שמת ואין לו צאצאים, ובזבזו (בזזו) ישראל נכסיו, שהרי נכסיו הם כהפקר לכל, ושמעו אחר כך שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת — חייבין להחזיר את הנכסים למקומם. אם החזירו הכל, ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו, מי שהחזיק בפעם השניה לאחר שנודע הדבר — קנה, אבל מי שהחזיק בפעם הראשונה, קודם שנודע שיש לו יורש — לא קנה.
וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ: עוּבָּר לָא קָנֵי, לְמָה לְהוּ אַחְזוֹקֵי בַּשְּׁנִיָּה? הָא אַחְזִיקוּ לְהוּ חֲדָא זִימְנָא!
ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעובר עצמו לא קני [אינו קונה], למה להו אחזוקי [להם להחזיק] בפעם השניה? הא אחזיקו להו חדא זימנא [הרי כבר החזיקו להם בנכסים פעם אחת]!
אָמַר אַבָּיֵי: יְרוּשָּׁה הַבָּאָה מֵאֵילֶיהָ שָׁאנֵי. רָבָא אָמַר: שָׁאנֵי הָתָם, דְּרַפּוֹיֵי מְרַפְּיָאן בִּידַיְיהוּ מֵעִיקָּרָא.
אמר אביי לדחות את ראייתו של רב ששת: ירושה הבאה מאיליה שאני [שונה]. העובר אכן יורש, אבל רב ששת עוסק במזכה לעובר בקנין, ולא ניתן להקנות לעובר. רבא אמר: שאני התם [שונה שם] בענין בוזזי נכסי הגר, דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא [שהנכסים רפויים בידם מתחילה], שמתחילה לא ידעו בבירור אם יש לו יורשים, ולכן החזקתם הראשונה אינה נחשבת, וצריכים הם לחזור ולזכות.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת – וְלֹא מֵת; וְאַחַר כָּךְ מֵת.
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה, אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]: שמתחילה שמעו בו בעובר שמת והחזיקו בנכסים, ואולם באותה שעה לא היה מת ואחר כך מת. שלטעמו של אביי, שהעובר קונה את ירושת אביו, הרי גם כאן, בשעה שהחזיקו לא היו הנכסים נכסי הפקר, ולא קנו. אבל לדעתו של רבא, שהדברים תלויים ברפיון החזקה, הרי במקרה זה, כששמעו בו שמת — החזיקו לגמרי, וכבר אז קנו את הנכסים.
תָּא שְׁמַע: תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד – נוֹחֵל וּמַנְחִיל. בֶּן יוֹם אֶחָד אִין, עוּבָּר לָא! הָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: נוֹחֵל בְּנִכְסֵי הָאֵם, לְהַנְחִיל לָאַחִין מִן הָאָב. וְדַוְקָא בֶּן יוֹם אֶחָד, אֲבָל עוּבָּר – לָא. מַאי טַעְמָא?
ומביאים ראיה לשאלה אם עובר יורש: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: תינוק בן יום אחד נוחל (יורש) נכסים, ומנחיל נכסים ליורשיו. ונדייק מכאן: בן יום אחד — אין [כן], עובר — לא! ודוחים: הא [הרי] כבר אמר רב ששת: הכוונה היא באותה משנה לדין אחר, שתינוק בן יומו נוחל בנכסי האם ברגע שנולד, כדי להנחיל אותם (גם אם מת לאחר יום) ליורשיו שאינם יורשי האם, כגון לאחין שיש לו מן האב. ובמקרה זה דווקא כשהוא בן יום אחד נוחל ומנחיל לאחיו מן האב, אבל עובר שמתה אמו והותירה נכסים — לא נוחל את אמו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]?
—דְּהוּא מָיֵית בְּרֵישָׁא, וְאֵין הַבֵּן יוֹרֵשׁ אֶת אִמּוֹ בַּקֶּבֶר לְהַנְחִיל לָאַחִין מִן הָאָב.
לפי שבמקרה כזה שמדובר בו, מיית ברישא [מת בראשונה] לפני שמתה האם, מפני שלא יתכן שאשה מעוברת תמות ועוברה עדיין בחיים, משום שכוח החיות שבו קטן יותר, ואין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב. אבל במקרה אחר, כשאין מדובר בנכסי האם, יש לומר כי העובר יורש.
לְמֵימְרָא דְּהוּא מָיֵית בְּרֵישָׁא?! וְהָא הֲוָה עוֹבָדָא, וּפַרְכֵּס תְּלָתָא פִּרְכּוּסֵי! אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: מִידֵּי דְּהָוֵה אַזְּנַב הַלְּטָאָה, שֶׁמְּפַרְכֶּסֶת.
ותוהים: למימרא [האם לומר] שברור שהוא העובר מיית ברישא [מת תמיד בראשונה]? והא הוה עובדא [והרי היה עובר] שמתה אמו, ופרכס העובר תלתא פרכוסי [שלושה פרכוסים] אחרי מות אמו! אמר מר בר רב אשי: זו אינה ראיה, מידי דהוה [כמו שקורה] בזנב הלטאה שמפרכסת, שאין זה אומר שיש בה חיים, אלא הם תנועות של שרירים בלבד.
מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: לוֹמַר שֶׁמְּמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה. וְדַוְקָא בֶּן יוֹם אֶחָד, אֲבָל עוּבָּר – לָא. מַאי טַעְמָא? ״וְיָלְדוּ לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא.
מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא אמר: מה שאמרו באותה משנה שבן יום אחד נוחל ומנחיל, הכוונה היא לומר שממעט בחלק בכורה, שכאשר מחלקים את הנכסים, מחשיבים אותו אילו היה קיים (למרות שכבר מת) ומקבל הבכור שני חלקים לפי חשבון זה. ולענין זה דווקא בן יום אחד ממעט בחלק הבכורה, אבל עובר למרות שהוא יורש — בחלק הבכורה לא ממעט, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — "וילדו לו" (דברים כא, טו) אמר רחמנא [הכתוב].
דְּאָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: בֵּן שֶׁנּוֹלַד לְאַחַר מִיתַת אָבִיו – אֵינוֹ מְמַעֵט בְּחֵלֶק בְּכוֹרָה. מַאי טַעְמָא? ״וְיָלְדוּ לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לֵיכָּא.
ודבר זה הוא כמו הלכה אחרת שאמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בן שנולד לאחר מיתת אביו — אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "וילדו לו" אמר רחמנא [הכתוב] בעניין ירושת הבכור, לומר שהבכור נוטל פי שנים ככל אחד מן האחים שכבר נולדו כשמת האב, והא ליכא [והרי אין כאן].
בְּסוּרָא – מַתְנוּ הָכִי. בְּפוּמְבְּדִיתָא – מַתְנוּ הָכִי: אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: בְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד לְאַחַר מִיתַת אָבִיו – אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. מַאי טַעְמָא? ״יַכִּיר״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לֵיתָא דְּיַכִּיר. וְהִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי לִישָּׁנֵי דְּאָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא.
ומעירים: בסורא מתנו הכי [היו שונים כך] כמו שלמדנו. בפומבדיתא מתנו הכי [היו שונים כך] בנוסח אחר: אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בכור שנולד לאחר מיתת אביו — אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — "יכיר" אמר רחמנא [הכתוב] בענין הבכורה ("כי את הבכור... יכיר". דברים כא, יז), והא ליתא [והרי אין] אב שיכיר. ומסכמים: והלכתא ככל הני לישני [והלכה ככל אותן לשונות] שאמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא; שתינוק בן יומו ממעט מחלק הבכורה, שבן שנולד לאחר מות אביו אינו ממעט בחלק הבכורה, ושבכור שנולד לאחר מות אביו אינו נוטל פי שנים.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְזַכֶּה לְעוּבָּר – לֹא קָנָה. וְאִם תֹּאמַר: מִשְׁנָתֵינוּ! הוֹאִיל וְדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ.
א ושבים לדון בענין האמור במשנתנו, שהאומר "אם תלד אשתי זכר יטול מנה" וכו'. אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: הלכה היא שהמזכה לעובר לא קנה. ואם תאמר: משנתינו, הרי ממנה עולה שיכול לזכות לעובר! שם זהו מקרה מיוחד שנתנו חכמים תוקף לקנין כזה, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, אבל אין אדם יכול לזכות לעוברו של אדם אחר.
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה: פּוֹק אַיְיתִי לִי בֵּי עַשְׂרָה, וְאֵימַר לָךְ בְּאַפַּיְיהוּ: הַמְזַכֶּה לְעוּבָּר קָנָה. וְהִלְכְתָא: הַמְזַכֶּה לְעוּבָּר לֹא קָנָה.
באותו ענין מסופר, אמר ליה [לו] שמואל לרב חנא בגדתאה [מבגדד]: פוק אייתי [צא והבא] לי בי (מנין) עשרה, ואימר [ואומר] לך באפייהו [בפניהם] כדי שיתפרסם הדבר במעמד גדול: המזכה לעובר קנה. ואולם מסכמים את ההלכה בגמרא באופן שונה, והלכתא [והלכה היא]: המזכה לעובר לא קנה.
הָהוּא דַּאֲמַר לִדְבֵיתְהוּ: ״נִכְסַי לִבְנֵי דְּיִהְווּ לִי מִינִּיךְ״. אֲתָא בְּרֵיהּ קַשִּׁישָׁא, אֲמַר לֵיהּ: ״הַהוּא גַּבְרָא מַאי תֶּיהְוֵי עֲלֵיהּ?״ אָמַר לֵיהּ: ״זִיל קְנִי כְּחַד מִבְּרָא״. הָנָךְ – וַדַּאי לָא קָנוּ, דְּאַכַּתִּי לֵיתַנְהוּ.
מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לדביתהו [לאשתו] עוד קודם שהיתה מעוברת: נכסי יהיו לבני דיהוו [לבנים שיהיו] לי מיניך [ממך]. אתא בריה קשישא [בא בנו הגדול] מנישואיו הקודמים, אמר ליה [לו]: ההוא גברא מאי תיהוי עליה [אותו אדם מה יהא עליו]? כלומר מה יהיה עלי, וכי אני לא אקבל דבר? אמר ליה [לו]: זיל קני כחד מברא [לך קנה חלק כאחד מן הבנים האחרים] שייוולדו. ובפתרון בעיה זו פשוט לנו שהנך [אותם הבנים] שייוולדו לאחר מכן ודאי לא קנו את הנכסים, ולא יטלו יותר מחלקם כיורשים, משום דאכתי ליתנהו [שעדיין אינם] בעולם.
הַאי – אִית חוּלָק לְטַלְיָא בִּמְקוֹם בְּנַיָּא, אוֹ לֵית לֵיהּ חוּלָק לְטַלְיָא בִּמְקוֹם בְּנַיָּא? רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא וְרַבִּי יִרְמְיָה דְּאָמְרִי: אִית חוּלָק לְטַלְיָא בִּמְקוֹם בְּנַיָּא. רַבִּי אֲבָהוּ וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא דְּאָמְרִי: לֵית חוּלָק לְטַלְיָא בִּמְקוֹם בְּנַיָּא.
ואולם לגבי האי [זה] הבן הגדול, יש לשאול: האם אית חולק לטליא [יש חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים] אחרים שיורשים. והוא מקבל, על סמך דבריו של אביו, חלק נוסף על המגיע לו מצד הירושה, או לית ליה חולק לטליא [אין לו חלק נוסף לנער] במקום שיש בניא [בנים]? ר' אבין ור' מיישא ור' ירמיה דאמרי [שאמרו]: אית חולק לטליא [יש חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים]. ר' אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא דאמרי [שאמרו]: לית חולק לטליא [אין חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים].
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְרַבִּי יִרְמְיָה: הִלְכְתָא כְּווֹתַן, אוֹ הִלְכְתָא כְּוָתַיְיכוּ? אֲמַר לֵיהּ: פְּשִׁיטָא דְּהִלְכְתָא כְּווֹתַן – דְּקַשִּׁישְׁנָא מִינַּיְיכוּ, וְלָאו הִלְכְתָא כְּווֹתַיְיכוּ – דְּדַרְדְּקֵי אַתּוּן. אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי בְּקַשִּׁישׁוּתָא תַּלְיָא מִילְּתָא?! בְּטַעְמָא תַּלְיָא מִילְּתָא! וְטַעְמָא מַאי? זִיל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי אָבִין – דְּאַסְבַּרְתַּהּ נִיהֲלֵיהּ, וְכַרְכֵּישׁ בָּהּ רֵישֵׁיהּ בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲזַל לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ אֲמַר לֵיהּ ״קְנִי כַּחֲמוֹר״, מִי קָנֵי?!
אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' ירמיה: האם הלכתא כוותן [הלכה כמותנו], או הלכתא כותייכו [הלכה כמותכם]? אמר ליה [לו]: פשיטא דהלכתא כוותן [פשוט שהלכה כמותנו], דקשישנא מינייכו [שכן אנו זקנים מכם], ולאו הלכתא כוותייכו דדרדקי אתון [ואין הלכה כמותכם שצעירים אתם]. אמר ליה [לו] ר' אבהו: מידי בקשישותא תליא מילתא [וכי בזיקנה תלוי הדבר]? הלא בטעמא תליא מילתא [בטעם תלוי הדבר] ולנו יש טעם. שאל אותו ר' ירמיה: וטעמא מאי [וטעם זה מהו]? אמר לו ר' אבהו: זיל לגביה [לך אצל] ר' אבין דאסברתה ניהליה [שהסברתיה לו את ההלכה הזו],
וכרכיש בה רישיה בי מדרשא [והניד לי בראשו כמסכים בבית המדרש]. אזל לגביה [הלך ר' ירמיה אצלו אל רבין], אמר ליה [לו]: הטעם שנתן ר' אבהו לדבר היה כך: אילו אמר ליה [היה אומר לו] אותו אב לבנו הגדול: "קני [קנה] כחמור" מי קני [האם היה קונה]? שכיון שהשווה את קניינו לקנין החמור — לא קנה דבר. ואף כאן, כיון שהשווה את מתנתו למתנה שהוא נותן לבנים שלא נולדו, הרי כשם שהמתנה להם אינה יכולה לחול, כך לא חלה המתנה לבנו הגדול.