הָאוֹמֵר: אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּבַת עֲדִיפָא לֵיהּ מִבֵּן? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ״ – וְאֵין ״הַעֲבָרָה״ אֶלָּא עֶבְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא״!
א שנינו במשנה כדוגמה: האומר "אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אם נקבה יטול מאתיים ". ועל השימוש בדוגמה זו שואלים: למימרא [האם לומר] שבת עדיפא ליה [עדיפה לו] לאדם מבן? והא [והרי] אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו — הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה (כעס, זעם) שנאמר: "והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז, ח), ואין "העברה" אלא לשון "עברה", שנאמר: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א, טו)!
לְעִנְיַן יְרוּשָּׁה – בֵּן עֲדִיף לֵיהּ. לְעִנְיַן הַרְוָוחָה – בִּתּוֹ עֲדִיפָא לֵיהּ.
ומשיבים: אין זו קושיה, לענין ירושה — בן עדיף ליה [לו] שרצונו שישאר אחריו בן שישא את שמו, ולא תעבור נחלתו לשבט אחר. לענין הרווחה כאשר הוא צריך להחליט במי מילדיו לתמוך כדי לעשות את חייו נוחים — בתו עדיפא ליה [עדיפה לו]. שכיון שאינה יכולה לעבוד בכל מקום ובכל עבודה כבן, זקוקה היא יותר לסיוע, ולכן מובן שנותן לה סכום גדול יותר.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הָכָא בִּמְבַכֶּרֶת עָסְקִינַן, וְכִדְרַב חִסְדָּא – דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בַּת תְּחִלָּה – סִימָן יָפֶה לְבָנִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דִּמְרַבְּיָא לַאֲחָהָא, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּלְדִידִי – בְּנָתָן עֲדִיפָן לִי מִבְּנֵי.
ושמואל אמר: הכא [כאן] שאומר "אם תלד אשתי" וכו' — במבכרת (באשה שיולדת בראשונה) עסקינן [עוסקים אנו], וכדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: בת שנולדת תחלה סימן יפה לבנים. ומסבירים את טעם הדבר: איכא דאמרי [יש שאומרים] משום דמרביא לאחהא [שהיא מגדלת את אחיה] הקטנים ממנה, ולכן בת ראשונה יש בה משום סימן יפה וטובה לאחיה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: דלא שלטא ביה עינא בישא [שאין שולטת בו באביה עין רעה] שנולד לו בן בכור. אמר רב חסדא: ולדידי בנתן עדיפן לי מבני [ולי עצמי הבנות עדיפות מן הבנים], משום שהיו חתניו גדולי הדור.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא.
ומוסיפים, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא מני [זו משנתנו המעדיפה את הבת, כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא.
הֵי רַבִּי יְהוּדָה? אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה דְּ״בַכֹּל״ – דְּתַנְיָא: ״וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בַּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת, וּ״בַכֹּל״ שְׁמָהּ. אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה – בְּרַתָּא נָמֵי לָא חַסְּרֵיהּ רַחֲמָנָא לְאַבְרָהָם; דַּעֲדִיפָא מִבֵּן מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?!
ושואלים: הי [לאיזה] מדברי ר' יהודה מתכוונים? אילימא [אם תאמר] לדברי ר' יהודה בענין "בכל", דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב "ויהוה ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א) — ר' מאיר אומר: הברכה היתה שלא היה לו בת, ולא היה מודאג בכל הבעיות הכרוכות בכך. ר' יהודה אומר: הברכה היתה שהיתה לו בת, ו"בכל" שמה. ודוחים: מכאן אין ראיה, כי אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' יהודה שאומר שם שברתא נמי [בת גם כן] לא חסריה רחמנא [חיסרו ה'] לאברהם, והשלים המצווה בהולידו בנים ובת, אבל דעדיפא [שהיא עדיפה] מבן מי [האם] שמעת ליה [אותו] אומר?
אֶלָּא הָא רַבִּי יְהוּדָה – דְּתַנְיָא: מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנוֹת, וְקַל וָחוֹמֶר לַבָּנִים – דְּעָסְקִי בַּתּוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנִים, וְקַל וָחוֹמֶר לִבָּנוֹת – דְּלָא לִיתַּזְלָן.
אלא הא [זו] מדברי ר' יהודה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אף שאין חובה גמורה (שבית דין כופים עליה) שיזון האב את ילדיו הגדולים, מכל מקום מצוה לזון את הבנות, וקל וחומר לבנים, שמצוה יתירה לזון אותם, משום דעסקי [שהם עוסקים] בתורה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, כדי שלא ליתזלן [תהיינה מזולזלות] בחיפוש אחר מזונותיהן. ואם כן, ר' יהודה, לענין תמיכה — מעדיף את הבן על הבת.
אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – הַזָּכָר נוֹטֵל שִׁשָּׁה דִּינָרִין, וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת שְׁנֵי דִּינָרִין; בְּמַאי?
ב ושבים לגופה של ההלכה ששנינו במשנתנו, שהאומר "אם זכר מנה אם נקבה מאתים", וילדה זכר ונקיבה, זכר נוטל מנה ונקיבה מאתים, ושואלים: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: ילדה זכר ונקבה — הזכר נוטל ששה דינרין של זהב, שהם מאה וחמישים דינרי כסף, והנקבה נוטלת שני דינרין שהם חמישים דינרי כסף, במאי [במה] מדובר?
אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: בִּמְסָרֵס, דְּאָמַר: ״זָכָר תְּחִלָּה – מָאתַיִם, נְקֵבָה אַחֲרָיו – וְלָא כְּלוּם. נְקֵבָה תְּחִלָּה – מָנֶה, זָכָר אַחֲרֶיהָ – מָנֶה״. וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, וְלָא יָדְעִינַן הֵי מִינַּיְיהוּ נְפַק בְּרֵישָׁא. זָכָר שָׁקֵיל מָנֶה מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִידַּךְ מָנֶה – הָוֵה מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק, וְחוֹלְקִין.
אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את ההלכה הזו לפני] רב כהנא, וכך אמר לי: מדובר כאן במסרס, כלומר, במערבב את דבריו, שאמר כך: אם תלד זכר תחלה — הרי אני נותן לו מאתים, נקבה שתיוולד אחריו אינה מקבלת ולא כלום. אם נקבה תיוולד תחלה — הרי היא מקבלת מנה, זכר אחריה — יקבל מנה. וילדה זכר ונקבה, ולא ידעינן הי מינייהו נפק ברישא [ואין אנו יודעים איזה מהם יצא בתחילה]. במקרה זה זכר שקיל [נוטל] מנה, ממה נפשך [מ"מה רצונך"], כלומר, מכל צד שהוא, שהרי אף אם היה נולד שני הבטיח לו מנה. אידך מנה הוה [המנה האחר הריהו] ממון המוטל בספק, שאין יודעים מי מהם נולד קודם, ולפיכך חולקין ביניהם, והבן מקבל חמישים והבת חמישים.
וְהָא דְּתַנְיָא: יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רָבִינָא: בִּ״מְבַשְּׂרֵנִי״ –
וחוזרים ושואלים: והא דתניא [וזו ששנינו בברייתא] אחרת: אם ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה, היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? אמר רבינא: מדובר שם ב"מבשרני". ומהו אותו מקרה? —
דְּתַנְיָא: ״הַמְבַשְּׂרֵנִי בַּמֶּה נִפְטַר רַחְמָהּ שֶׁל אִשְׁתִּי; אִם זָכָר – יִטּוֹל מָנֶה״, יָלְדָה זָכָר – נוֹטֵל מָנֶה. ״אִם נְקֵבָה – מָנֶה״; יָלְדָה נְקֵבָה – נוֹטֵל מָנֶה, יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה.
דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אדם האומר "המבשרני במה נפטר (מה יצא מן) רחמה של אשתי", אם אמר "אם זכר תלד — הרי יטול המבשר מנה", אם ילדה זכר נוטל מנה, אם אמר "אם תוליד נקבה מנה" — ילדה נקבה נוטל מנה, ילדה זכר ונקבה — אין לו אלא מנה.
וְהָא ״זָכָר וּנְקֵבָה״ לָא אֲמַר! דְּאָמַר נָמֵי ״אִם זָכָר וּנְקֵבָה נָמֵי – יִטּוֹל מָנֶה״. אֶלָּא לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי נֵפֶל.
ותוהים: והא [והרי] "זכר ונקבה" לא אמר, הרי לא אמר מה יעשה אם ייוולדו זכר ונקבה, ומדוע יטול מנה? ומשיבים: הכוונה היא שאמר נמי [גם כן] "אם זכר ונקבה יחד תלד, נמי [גם כן] יטול מנה". ושואלים: אלא למעוטי מאי [למעט את מה]? כיון שאמר שבכל מקרה יטול המבשר מנה, מה בא להוציא, שלא יקבל עליו דבר? ומשיבים: למעוטי [למעט] נפל, שאם יבשר לו שהיה זה נפל, על זה לא יקבל.
הָהוּא דַּאֲמַר לַהּ לִדְבֵיתְהוּ: נִכְסַי לְהַאי דִּמְעַבְּרַתְּ. אָמַר רַב הוּנָא: הָוֵי מְזַכֶּה לְעוּבָּר, וְהַמְזַכֶּה לְעוּבָּר לֹא קָנָה.
א ובענין ההלכה המופיעה במשנתנו, מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לה לדביתהו [לאשתו]: נכסי להאי דמעברת [לזה לעובר שאת מעוברת בו], אמר רב הונא: הוי [הרי זה] מזכה לעובר, והמזכה לעובר לא קנה.
אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: הָאוֹמֵר ״אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר – יִטּוֹל מָנֶה״, יָלְדָה זָכָר – נוֹטֵל מָנֶה! אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁנָתֵינוּ – אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָהּ.
איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו במשנתנו: האומר "אם ילדה אשתי זכר יטול מנה" — ילדה זכר נוטל מנה, ולפי דבריך כיון שהעובר עדיין לא בעולם אינו צריך ליטול כלום! אמר ליה [לו] רב הונא: משנתינו איני יודע מי שנאה, כלומר, איני יודע כשיטת מי היא, שתמוהה השיטה בעיני וסבור אני שהיא משובשת, לפי שהעובר איננו בעולם כך שניתן יהא להקנות לו.
וְלֵימָא לֵיהּ: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם!
ושואלים: ומדוע ענה רב הונא בדרך כזו? ולימא ליה [ושיאמר לו]: שיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם!
אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר – לְדָבָר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּעוֹלָם; לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?!
ודוחים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' מאיר שאומר שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם (כגון פירות שעדין לא צמחו) לדבר שהוא עצמו ישנו בעולם, אבל להקנות לדבר שאינו בעולם מי [האם] שמעת ליה [אותו]?
וְלֵימָא לֵיהּ: רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: עוּבָּר קָנֵי! דִּתְנַן: עוּבָּר פּוֹסֵל וְאֵינוֹ מַאֲכִיל, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.
ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא: משנתנו שיטת ר' יוסי היא, שאמר: עובר קני [קונה]! דתנן [שכן שנינו במשנה]: בת ישראל הנשואה לכהן, ונתעברה ממנו, ומת הכהן, הרי העובר פוסל את עבדי אביו שמת מלאכול בתרומה, כיון שבמעי אמו אינו נחשב לכהן המאכיל בתרומה, ועבדים אלה הם ירושתו. וכן אינו מאכיל את אמו תרומה. אלו דברי ר' יוסי. הרי שלשיטתו העובר פוסל משום שהוא יורש את הנכסים!
שָׁאנֵי יְרוּשָּׁה, הַבָּאָה מֵאֵילֶיהָ.
ודוחים: שאני [שונה] ירושה שאינה כמו כל מתנה, כיון שהיא מתנה הבאה מאיליה לרשות היורש, בלא שייעשה שום מעשה של קנין, ולכן העובר קונה. אבל כאן מדובר בהקנאה לעובר.
וְלֵימָא לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, דַּאֲמַר: לָא שְׁנָא יְרוּשָּׁה וְלָא שְׁנָא מַתָּנָה! דִּתְנַן, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – דְּבָרָיו קַיָּימִין!
ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא שמשנתנו שיטת ר' יוחנן בן ברוקה היא, דאמר [שאומר]: לא שנא [שונה] ירושה הבאה מאליה ולא שנא [שונה] מתנה שאדם נותן מעצמו ליורשו, דין אחד להם! דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוחנן בן ברוקה אומר: המוריש כל נכסיו לאדם אחד, אם אמר על מי שראוי ליורשו — דבריו קיימין!
אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – לְדָבָר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּעוֹלָם; לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם מִי אָמַר?!
ודוחים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' יוחנן בן ברוקה שאומר שנותן מתנה לדבר שישנו בעולם, אבל לדבר שאינו בעולם מי [האם] אמר?
וְלֵימָא לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי! מִי יֵימַר דְּסָבַר לַהּ?
ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו כך]: משנתנו ר' יוחנן בן ברוקה היא, שמשווה מתנה לירושה, וסבר לה [וסבור הוא] כר' יוסי לענין עובר שנחשב כמי שראוי ליורשו! ודוחים: מי יימר דסבר לה [מי יאמר שהוא סובר] כר' יוסי? שמא אינו סובר כר' יוסי!
וְלֵימָא לֵיהּ: בִּ״מְבַשְּׂרֵנִי״! אִי הָכִי, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא – יוֹרֵשׁ הַכֹּל; אִי בִּ״מְבַשְּׂרֵנִי״, יוֹרֵשׁ מַאי עֲבִידְתֵּיהּ?
ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא שאין מדובר במשנתנו שאמר שהעובר הוא שיטול, אלא ב"מבשרני", שהמבשר על לידתו יטול. ונמצא שאין מדובר כלל במזכה לעובר! ודוחים: אי הכי [אם כן], דקתני סיפא [מה ששנה בסוף המשנה]: ואם אין שם יורש אלא הוא — יורש הכל. ואי [אם] ב"מבשרני" מדובר, יורש מאי עבידתיה [מה מעשיו]? הרי אין זה יורש!
וְלֵימָא לֵיהּ בְּשֶׁיָּלְדָה! אִי הָכִי, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְאִם אָמַר ״כׇּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי – יִטּוֹל״, הֲרֵי זֶה יִטּוֹל; ״כׇּל שֶׁתֵּלֵד״?! ״כָּל שֶׁיָּלְדָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
ועוד שואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] שבמשנתנו מדובר בשילדה אשתו. כלומר, שלא אמר דבר זה כשהיה הילד עובר, אלא לאחר שכבר נולד, אלא שאינו יודע אם זכר או נקבה הוא! ודוחים: אי הכי [אם כן], דקתני סיפא [מה ששנה בסוף המשנה]: ואם אמר "כל מה שתלד אשתי יטול" — הרי זה יטול, הלשון "כל שתלד" אינה נכונה, "כל שילדה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!
וְלֵימָא לֵיהּ דְּאָמַר לִכְשֶׁתֵּלֵד! רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: אַף לִכְשֶׁתֵּלֵד – לֹא קָנָה.
ועוד שואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא לרב נחמן, שמשנתנו, שמזכה בה לעובר, מתפרשת כגון דאמר [שאומר] שתחול הזכיה לעובר לכשתלד ובמקרה זה אינו מקנה לעובר אלא בשעה שהוא כבר בעולם! ומשיבים: רב הונא הולך לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר רב הונא: אף המקנה לעוברה של אשה לכשתלד — לא קנה.
דְּאָמַר רַב נַחְמָן: הַמְזַכֶּה לְעוּבָּר – לֹא קָנָה. לִכְשֶׁתֵּלֵד – קָנָה. וְרַב הוּנָא אָמַר: אַף לִכְשֶׁתֵּלֵד – לֹא קָנָה. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה קָנָה.
וכפי שמצאנו שנחלקו בדבר, שאמר רב נחמן: המזכה לעובר לא קנה, אבל אם הוא מזכה לעובר לכשתלד — קנה. ורב הונא אמר: אף לכשתלד — לא קנה, לפי שבשעה שזוכה לו אינו קיים בעולם. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה, בין שזוכה לעובר קודם לידתו ובין לאחר לידתו — קנה.