פְּשִׁיטָא – מְרוּבִּין וְנִתְמַעֲטוּ, כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁין. מוּעָטִין וְנִתְרַבּוּ, מַאי? בִּרְשׁוּת יוֹרְשִׁין קָיְימִי – הִלְכָּךְ בִּרְשׁוּת יוֹרְשִׁין שְׁבוּח; אוֹ דִּלְמָא, סַלּוֹקֵי מְסַלְּקִי יוֹרְשִׁין מֵהָכָא?
א פשיטא [פשוט לנו] שאם היו הנכסים מרובין ואחר כך נתמעטו — כבר זכו בהן יורשין, כלומר, הבנים, בזמן שהיו מרובים, והרי הם ברשותם, ויתנו מהם מזונות לבנות. אבל אם היו הנכסים מועטין ולא ניתנו ביד הבנים ואחר כך נתרבו מאי [מה הדין]? וצדדי השאלה: האם נאמר כי מבחינה מהותית גם נכסים מועטים ברשות היורשין הבנים קיימי [הם עומדים], הלכך [על כן] ברשות יורשין שבוח [הושבחו], ולכן הם חוזרים ומקבלים את מה שנתרבה. או דלמא [שמא] סלוקי מסלקי [מסולקים] היורשין מהכא [מכאן], מן הנכסים המועטים, ומה שנתרבה, נתרבה לצורך הבנות?
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִין שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין – מַה שֶּׁמָּכְרוּ, מָכְרוּ.
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: יתומין שקדמו ומכרו בנכסים מועטין שהוריש אביהם, למרות שאינם רשאים לעשות כן — מה שמכרו מכרו. ומכאן משמע שהנכסים המועטים אינם יוצאים לגמרי מרשות הבנים אף על פי שבפועל אינם רשאים להשתמש בהם, ומכאן שאם השביחו השביחו להם.
יָתֵיב רַבִּי יִרְמְיָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, וְקָא בָּעֵי מִינֵּיהּ: אַלְמְנָתוֹ, מַהוּ שֶׁתְּמַעֵט בַּנְּכָסִים? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִית לַהּ מְזוֹנֵי – מְמַעֲטָא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִנַּסְבָא – לֵית לַהּ, הַשְׁתָּא נָמֵי לֵית לַהּ?
ב יתיב [ישב] ר' ירמיה קמיה [לפני] ר' אבהו וקא בעי מיניה [ושואל היה ממנו]: אלמנתו של אדם, שמזונותיה מוטלים על היורשים, מהו שתמעט בנכסים? כלומר, האם לוקחים בחשבון מזונות אלו כדי להגדיר את הנכסים כנכסים מועטים? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כך: כיון דאית [שיש] לה מזוני [מזונות] מן הירושה — ממעטא [ממעטת], או דלמא [שמא] כיון שאילו מנסבא [תינשא] לית [אין] לה מזונות, השתא נמי לית [עכשיו גם כן, לצורך הגדרת הנכסים, אין] לה ואינה ממעטת?
אִם תִּמְצָא לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִנַּסְבָא לֵית לַהּ – הַשְׁתָּא נָמֵי לֵית לַהּ; בַּת אִשְׁתּוֹ, מַהוּ שֶׁתְּמַעֵט בַּנְּכָסִים? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּכִי מִנַּסְבָא נָמֵי אִית לַהּ – וּמְמַעֲטָא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּאִילּוּ מֵתָה לֵית לַהּ – וְלָא מְמַעֲטָא?
ושאלה נוספת: אם תמצא לומר, כצד השני, שכיון שאילו מנסבא לית [תינשא אין] לה השתא נמי לית [עכשיו גם כן אין], לה ואינה ממעטת בנכסים, יש לשאול: בת אשתו מנישואין קודמים, שהיתנה הבעל שתתפרנס מרכושו במשך שנים אחדות (ואין התחייבות זו בטלה גם לאחר מותו או עם נישואיה), מהו שתמעט בנכסים? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כך: כיון דכי מנסבא נמי אית [שכאשר היא נישאת גם כן יש] לה שלא כמו אלמנה — וממעטא [ולכן היא כן ממעטת], או דלמא [שמא] כיון שאילו היתה מתה לית [אין] לה — ולכן היא לא ממעטא [ממעטת], אין להכניס את מזונותיה בחישוב ערך הנכסים?
וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִילּוּ מֵתָה לֵית לַהּ – וְלָא מְמַעֲטָא; בַּעַל חוֹב – מַהוּ שֶׁיְּמַעֵט בַּנְּכָסִים? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּכִי מָיֵית נָמֵי אִית לֵיהּ, מְמַעֵט; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּמְחַסְּרִי גּוּבְיָינָא, לָא מְמַעֵט?
ואם תמצא לומר כצד השני, כיון שאילו היתה מתה לית [אין] לה ולא ממעטא [ממעטת], בעל חוב של האב מהו שימעט בנכסים? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דכי מיית נמי אית ליה [שאם ימות גם כן יש לו], שהרי יורשיו יגבו את החוב, לכן הוא ממעט, או דלמא כיון דמחסרי גוביינא לא [שמא כיון שמחוסרים גבייה אינו] ממעט?(שעדיין לא גבו היורשים). זה היה נוסח אחד של הדברים.
וְאִיכָּא דְּבָעֵי לַהּ לְאִידַּךְ גִּיסָא – בַּעַל חוֹב, מַהוּ שֶׁיְּמַעֵט בַּנְּכָסִים?
ואיכא דבעי לה לאידך גיסא [ויש ששאל את השאלה לצד האחר], כלומר, התחיל את השאלות מצד זה: בעל חוב מהו שימעט בנכסים?
בַּת אִשְׁתּוֹ, מַהוּ שֶׁתְּמַעֵט בַּנְּכָסִים? אַלְמְנָתוֹ, מַהוּ שֶׁתְּמַעֵט בַּנְּכָסִים? אַלְמְנָתוֹ וּבַת – אֵי זֶה מֵהֶן קוֹדֶמֶת?
בת אשתו מהו שתמעט בנכסים? אלמנתו מהו שתמעט בנכסים? ושאלה נוספת: אדם שלא השאיר בנים, אלא אלמנתו ובת, ואין מזונות מספיקים לשתיהן, אי זה מהן קודמת?
אֲמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר. כִּי אֲתָא, אֲמַר לֵיהּ: פְּשׁוֹט מִיהַת חֲדָא, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי אַסִּי: עָשׂוּ אַלְמָנָה אֵצֶל הַבַּת – כַּבַּת אֵצֶל הָאַחִין בִּנְכָסִים מוּעָטִין; מָה בַּת אֵצֶל אַחִין – הַבַּת נִיזּוֹנֶת, וְהָאַחִין יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים; אַף אַלְמָנָה אֵצֶל הַבַּת – אַלְמָנָה נִיזּוֹנֶת, וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים.
אמר ליה [לו] ר' אבהו: זיל האידנא ותא למחר [לך עכשיו ובוא למחר] שאני צריך להרהר בדבר. כי אתא [כאשר בא] למחרת, אמר ליה [לו]: פשוט מיהת חדא [פתור לפחות אחת] מן הבעיות הללו, שאמר ר' אבא אמר ר' אסי: עשו מעמדה של אלמנה אצל הבת כמעמדה של בת אצל אחין בנכסים מועטין; מה בת אצל אחין — הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים, אף כשיש אלמנה אצל הבת — אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים.
אַדְמוֹן אוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר, הִפְסַדְתִּי? וְכוּ׳. מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר, וְרָאוּי אֲנִי לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, הִפְסַדְתִּי? אָמַר לֵיהּ רָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, מַאן דְּעָסֵיק בַּתּוֹרָה הוּא דְּיָרֵית, דְּלָא עָסֵיק בַּתּוֹרָה לָא יְרֵית? אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר, וְרָאוּי אֲנִי לִירַשׁ בִּנְכָסִים מְרוּבִּין, הִפְסַדְתִּי בִּנְכָסִים מוּעָטִין?
א שנינו במשנה שאדמון אומר: "בשביל שאני זכר הפסדתי"? וכו'. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] מה עומד מאחרי טענתו? אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא אומר]: בשביל שאני זכר, וראוי אני לעסוק בתורה, הפסדתי שאצטרך במקום זה לחזר על הפתחים? אמר ליה [לו] רבא: אלא מעתה שזהו הנימוק, מאן דעסיק [מי שעוסק] בתורה הוא דירית [שיורש], מי שלא עסיק [עוסק] בתורה לא ירית [יורש]? והרי אין דין הירושה תלוי במעלתו של הבן! אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: בשביל שאני זכר, וראוי אני לירש בנכסים מרובין את הכל, והבנות יקבלו מזונות בלבד, האם הפסדתי בנכסים מועטין את כל חלקי?
מַתְנִי׳ הִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, וְטוּמְטוּם; בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרוּבִּין – הַזְּכָרִים דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל נְקֵבוֹת. נְכָסִים מוּעָטִין – הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל זְכָרִים.
ב משנה מי שמת והניח בנים ובנות וטומטום (שהוא ספק זכר ספק נקבה, ושמא אינו לא זה ולא זה), בזמן שהנכסים מרובין — הזכרים דוחין אותו אצל נקבות, ואומרים לו: לא זכר אתה, ולא תירש בנכסים. אם יש נכסים מועטין — הנקבות דוחות אותו אצל זכרים ואומרות לו: אין אתה נקבה, ואינך זכאי להתחלק עמנו במזונות.
הָאוֹמֵר ״אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר – יִטּוֹל מָנֶה״, יָלְדָה זָכָר – יִטּוֹל מָנֶה. ״נְקֵבָה – מָאתַיִם״, יָלְדָה נְקֵבָה – נוֹטֶלֶת מָאתַיִם.
האומר "אם תלד אשתי זכר — יטול מנה", הרי אם ילדה זכר — יטול מנה. ואם אמר "אם תלד אשתי נקבה — תטול מאתים", וילדה נקבה — נוטלת מאתים.
״אִם זָכָר – מָנֶה, אִם נְקֵבָה – מָאתַיִם״, וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – זָכָר נוֹטֵל מָנֶה, נְקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתַיִם. יָלְדָה טוּמְטוּם – אֵינוֹ נוֹטֵל. אִם אָמַר: ״כֹּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי, יִטּוֹל״ – הֲרֵי זֶה יִטּוֹל. וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא – יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל
אמר "אם זכר — מנה, אם נקבה — מאתים", וילדה זכר ונקבה — זכר נוטל מנה, נקבה נוטלת מאתים. אם ילדה טומטום — אינו נוטל כלל. אם אמר "כל מה שתלד אשתי יטול" סכום כלשהו — הרי זה יטול גם אם הוא טומטום. ועוד אמרו: אם אין שם יורש אלא הוא טומטום זה — יורש את הכל.
גְּמָ׳ דּוֹחִין אוֹתוֹ – וְשָׁקֵיל כְּבַת? הָא קָתָנֵי סֵיפָא: יָלְדָה טוּמְטוּם – אֵינוֹ נוֹטֵל! אָמַר אַבָּיֵי: דּוֹחִין אוֹתוֹ – וְאֵין לוֹ
ג גמרא שנינו שאם היו נכסים מרובים הזכרים דוחים את הטומטום אצל הבנות. ושואלים: דוחין אותו ושקיל [והוא נוטל] מזונות כבת? הא קתני סיפא [הרי שנה בסוף המשנה]: אם ילדה טומטום — אינו נוטל, משמע שאינו נדון אף כנקבה! אמר אביי: דוחין אותו ואין לו כלום, כמו בסיפא.
וְרָבָא אָמַר: דּוֹחִין אוֹתוֹ – וְיֵשׁ לוֹ, וְסֵיפָא אֲתָאן לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – דְּתַנְיָא: יָלְדָה טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן.
ורבא אמר: דוחין אותו ויש לו חלק בין הבנות. וסיפא אתאן [ובסוף המשנה, משם משמע שאין לו כלום, הגענו] לשיטה אחרת — לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, דתניא [שכן שנינו במשנה] בענין מי שהקדיש עובריה של בהמתו, אם זכר — לשם קרבן עולה, ואם נקבה — לשם קרבן שלמים, ילדה טומטום או אנדרוגינוס — רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן כלל. אם כן, יוצא שלדעתו טומטום ואנדרוגינוס הם בגדר בריות לעצמן, שאינן לא זכר ולא נקבה, ולכן גם במשנתנו אינו נוטל.
מֵיתִיבִי: טוּמְטוּם יוֹרֵשׁ כְּבֵן, וְנִיזּוֹן כְּבַת. בִּשְׁלָמָא לְרָבָא, יוֹרֵשׁ כְּבֵן – בִּנְכָסִים מוּעָטִין, וְנִיזּוֹן כְּבַת – בִּנְכָסִים מְרוּבִּין.
מיתיבי [מקשים] על אביי ממה ששנינו בברייתא: טומטום יורש כבן וניזון כבת; בשלמא [נניח] לפי שיטת רבא, אפשר לומר כך: יורש כבן — כשיש נכסים מועטין, שדוחות אותו הבנות, ואינו יורש כשם שהבן אינו יורש, וניזון כבת — כשיש נכסים מרובין, שהבנים דוחים אותו מן הירושה, והוא רק ניזון כבת.
אֶלָּא לְאַבָּיֵי, מַאי ״נִיזּוֹן כְּבַת״? וּלְטַעְמָיךְ – לְרָבָא מַאי ״יוֹרֵשׁ כְּבֵן״? אֶלָּא רָאוּי לִירַשׁ – וְאֵין לוֹ; הָכָא נָמֵי, רָאוּי לִזּוֹן – וְאֵין לוֹ.
אלא לאביי מאי [מה] פירוש "ניזון כבת"? הלא לדעת אביי אינו ניזון! ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], לרבא מאי [מה] פירוש "יורש כבן"? והרי רבא מודה שאינו יורש! אלא הכוונה היא: ראוי לירש ואין לו בפועל, הכא נמי [כאן גם כן] לענין שניזון כבת, הכוונה היא: ראוי לזון ואין לו משום שהבנות דוחות אותו.