הגמרא המבוארת- בבא בתרא דף קלט(עם ביאור שטיינזלץ)
1.מַתְנִי׳ הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכׇל מִי שֶׁיִּרְצֶה, וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ – הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין
ב משנה בהמשך למשנה הקודמת, העוסקת באב הכותב את נכסיו לבנו לאחר מותו, נאמר כי האב תולש מפירות אותם נכסים ומאכיל (נותן) לכל מי שירצה, וכן כל מה שהניח בשעת מותו כשהוא תלוש — הרי הוא של כל היורשין של האב, ואינו שייך לבן זה בלבד.
גְּמָ׳ תָּלוּשׁ אִין, מְחוּבָּר לֹא
ג גמרא מלשון המשנה מדייקים: מה שהניח תלוש — אין [כן], הריהו של יורשים, אבל אם היה מחובר לקרקע — לא, אלא של אותו בן הוא.
וְהָא תַּנְיָא: שָׁמִין אֶת הַמְחוּבָּרִין לַלּוֹקֵחַ!
והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: שבמעשה כגון זה, שמין את המחוברין ללוקח ונותן את דמיהם ליורשים. משמע שאף בהיותם מחוברים שייכים הפירות לכל יורשי האב!
אָמַר עוּלָּא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בִּבְנוֹ, כָּאן בְּאַחֵר; הוֹאִיל וְדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ
אמר עולא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנתנו, מדובר בבנו שזוכה גם בפירות המחוברים לקרקע שניתנה לו כשמת האב, כאן בברייתא, מדובר באחר שקנה מבן זה. וטעם ההבדל הוא — הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ובוודאי התכוון להשאיר לו יחד עם הקרקע את הפירות המחוברים לה. מה שאין כן באדם אחר שהבן מכר לו — אינו מתכוון לכך.
2.מַתְנִי׳ הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים – אֵין הַגְּדוֹלִים מִתְפַּרְנְסִין עַל יְדֵי הַקְּטַנִּים, וְלֹא הַקְּטַנִּים נִזּוֹנִין עַל הַגְּדוֹלִים, אֶלָּא חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.
א משנה הניח הנפטר בנים גדולים וקטנים — אין הגדולים מתפרנסין לצרכי לבושם וכסותם על ידי (על חשבון) ירושת אחיהם הקטנים, ולא הקטנים נזונין (מקבלים מזונם) על חשבון אחיהם הגדולים, אלא חולקין את הירושה בשוה, ויתנו לקטנים ולגדולים לכל אחד לפי צרכיו מתוך חלקו שלו.
נָשְׂאוּ הַגְּדוֹלִים – יִשׂאוּ הַקְּטַנִּים. וְאִם אָמְרוּ קְטַנִּים: הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאִין כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם; אֶלָּא מַה שֶׁנָּתַן לָהֶם אֲבִיהֶם, נָתַן.
אם נשאו הגדולים נשים ועשו את צרכי החופה מכספי הירושה הכללית — ישאו גם הקטנים נשים באותו אופן. ואם אמרו קטנים: הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם בעבר, כשהיה אבינו חי — אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם לראשונים נתן, ואלו אינם יכולים ליטול יתר על חלקם בירושה.
הִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת – אֵין הַגְּדוֹלוֹת מִתְפַּרְנְסוֹת עַל יְדֵי הַקְּטַנּוֹת, וְלֹא הַקְּטַנּוֹת נִזּוֹנוֹת עַל הַגְּדוֹלוֹת, אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.
וכן אם הניח הנפטר בנות גדולות וקטנות ולא היו לו בנים, שאז הבנות יורשות כבנים — אין הבנות הגדולות מתפרנסות בלבוש וכיוצא בו על ידי (על חשבון) חלק הקטנות, ולא הקטנות נזונות מזונותיהן על חשבון הגדולות, אלא חולקות את כל הנכסים בשוה וכל אחת נוטלת מחלקה.
נָשְׂאוּ גְּדוֹלוֹת – יִשְּׂאוּ קְטַנּוֹת. וְאִם אָמְרוּ קְטַנּוֹת: הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן.
נשאו (נישאו) הגדולות ולקחו לצורך הדבר גם מן הירושה הכללית — ישאו כמותן הקטנות. אבל אם אמרו הקטנות: הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם בחיי האב — אין שומעין להן.
זֶה חוֹמֶר בַּבָּנוֹת מִבַּבָּנִים – שֶׁהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת עַל הַבָּנִים, וְאֵין נִזּוֹנוֹת עַל הַבָּנוֹת.
זה חמור בבנות יורשות מבבנים יורשים: שהבנות נזונות על חשבון הבנים שכן הוא מתנאי כתובת אימם, ואין נזונות על חשבון הבנות האחרות.
גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: הַאי גְּדוֹל אֲחֵי דִּלְבַשׁ וְאִיכַּסִּי מִבֵּיתָא – מַאי דַּעֲבַד עֲבַד.
ב גמרא ובקשר למה שנאמר במשנה, שהאחים הגדולים אינם מתפרנסים בכסות מחלק האחים הקטנים, אמר רבא: האי [אותו] גדול אחי [האחים] דלבש ואיכסי מביתא [שלובש ומתכסה מתוך רכוש הבית הכללי המשותף לכל האחים] — מאי דעבד עבד [מה שעשה עשה] ואין גובים ממנו לאחר מכן מה שלקח מן הירושה הכללית.
וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵין הַגְּדוֹלִים מִתְפַּרְנְסִין עַל הַקְּטַנִּים! מַתְנִיתִין – בִּשְׁרָכָא.
ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים! ומשיבים: מתניתין בשרכא [משנתנו מדברת באדם בטל], שכיון שאינו עוסק בענייני הבית — אין הצדקה להלבישו מן הירושה הכללית. מה שאין כן בדברי רבא, גדול האחים עוסק בענייני כל המשפחה, ולכן ראוי לו שיתלבש כראוי לתועלת כל האחים.
שְׁרָכָא – פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: נִיחָא לְהוּ דְּלָא נִינַּוַּול; קָא מַשְׁמַע לַן.
ותוהים: שרכא, פשיטא [אדם בטל, פשוט] הדבר שאינו רשאי לקחת מהירושה, שהרי אין לאחיו כל הנאה מכך, ומדוע יתנו לו מהרכוש הכללי? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחא להו [נוח להם] שלא נינוול [יתנוול], ומשום כבודם רוצים שגם הוא יתלבש כהוגן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה, שאינו יכול לדרוש זאת, ואם לקח מן הירושה הכללית — יצטרך להחזיר לאחיו את חלקם.
3.נָשְׂאוּ גְּדוֹלִים יִשְּׂאוּ קְטַנִּים. מַאי קָאָמַר?
ג שנינו במשנה: נשאו גדולים ישאו הקטנים. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] מה כוונת הדברים?
אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: נָשְׂאוּ גְּדוֹלִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן – יִשְּׂאוּ קְטַנִּים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. אֲבָל נָשְׂאוּ גְּדוֹלִים בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן, וְאָמְרוּ קְטַנִּים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן: ״הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאִין כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם״ – אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, אֶלָּא מָה שֶׁנָּתַן לָהֶן אֲבִיהֶן – נָתַן.
אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: אם נשאו גדולים נשים לאחר מיתת אביהן ולקחו לשם כך מהירושה הכללית — ישאו קטנים גם כן נשים ויקחו מהירושה הכללית לאחר מיתת אביהן, אבל אם נשאו גדולים בחיי אביהן, ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהן: "הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם" — אין שומעין להן, אלא מה שנתן להן אביהן לגדולים בחייו נתן, ואין הקטנים יכולים לתבוע אותו סכום שניתן לגדולים.
הִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת. שְׁלַח לֵיהּ אֲבוּהּ בַּר גְּנִיבָא לְרָבָא, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ: לָוְותָה וְאָכְלָה, וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת – בַּעַל לוֹקֵחַ הָוֵי, אוֹ יוֹרֵשׁ הָוֵי?
ד שנינו במשנה שאם הניח בנות גדולות וקטנות וכו' נשאו גדולות — ישאו קטנות. מהלכה זו מביאים ראיה לענין הבא: שלח ליה [לו] אבוה בר גניבא לרבא, ילמדנו רבינו: אשה שלוותה כספים בעל פה (ולא בשטר) ואכלה במעות אלו, ולפני שנתבעה לשלם עמדה ונשאת והכניסה רכושה לבעלה כנהוג, האם הבעל לוקח הוי [הוא נחשב] כאילו קנה ממנה את הנכסים, או יורש הוי [הוא נחשב]?
לוֹקֵחַ הָוֵי – וּמִלְוֶה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת; אוֹ דִּלְמָא יוֹרֵשׁ הָוֵי – וּמִלְוֶה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין?
ומשמעות ההבדל לענייננו: האם לוקח הוי [הוא נחשב], והואיל ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות — אי אפשר לגבות מן הבעל את מה שלוותה אשתו קודם נישואיה. או דלמא [שמא] יורש הוי [הוא נחשב] בנכסיה, ומלוה על פה גובה מן היורשין?
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: נָשְׂאוּ גְּדוֹלוֹת – יִשְּׂאוּ קְטַנּוֹת. מַאי, לָאו נָשְׂאוּ גְּדוֹלוֹת לְבַעַל – יִשְּׂאוּ קְטַנּוֹת מִבַּעַל?
אמר ליה [לו] רבא, תנינא [שנינו] תשובה לדבר זה במשנתנו: נשאו גדולות — ישאו קטנות; מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם נשאו גדולות נכסים לבעל מן הירושה הכללית, לצרכי חופה — ישאו קטנות מבעל? כלומר, שיכולות הקטנות כשהן נישאות לתבוע סכום זה גם מבעלי אחיותיהן הגדולות? ואם כן — דין יורש יש לבעל, שהרי הבנות הגדולות מילוה (על פה) נטלו מן הנכסים!
לֹא; נָשְׂאוּ גְּדוֹלוֹת לְבַעַל – יִשְּׂאוּ קְטַנּוֹת לְבַעַל
ודוחים: לא, יש לפרש: נשאו גדולות לבעל — ישאו גם קטנות לבעל צרכי חופה מן הירושה הכללית. אבל אין ללמוד מכאן על האפשרות לגבות דבר מן הבעל.
אִינִי?! וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: נָשְׂאוּ גְּדוֹלוֹת לְבַעַל – יִשְּׂאוּ קְטַנּוֹת מִבַּעַל!
ותוהים: איני [וכי כן הוא]? והא תני [והרי שנה] ר' חייא במפורש, כמו שפירש רבא את המשנה: נשאו גדולות לבעל — ישאו קטנות מבעל!
דִּלְמָא שָׁאנֵי פַּרְנָסָה, דְּאִית לַהּ קָלָא.
ומשיבים: גם אם כך יש להבין את משנתנו, אין מכאן ראיה למקרה שאשה לוותה בעל פה, דלמא שאני [שמא שונה] פרנסה של הבנות העומדות להינשא, שאין דינה כמילוה על פה, לפי דאית [שיש] לה קלא [קול], שהכל יודעים שחלק מנכסיו של אדם שמת משועבד לפרנסת הבנות, ולפיכך דין מילוה שבשטר יש לה. וגם אם הבעל נחשב לוקח — כאן יגבו ממנו הבנות הקטנות.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, לָאו הַיְינוּ דִּשְׁלַח רָבִין בְּאִגַּרְתֵּיהּ: מִי שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת – אַלְמְנָתוֹ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו. נִשֵּׂאת הַבַּת – אַלְמְנָתוֹ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו. מֵתָה הַבַּת – אָמַר רַב יְהוּדָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי [בֶּן חֲנִינָא]: עַל יָדִי הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: אַלְמְנָתוֹ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו.
אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, לאו היינו [האם לא זהו] ששלח רבין באגרתיה [במכתבו] מארץ ישראל: מי שמת והניח אלמנה ובת — אלמנתו נזונת מנכסיו, וגם אם נשאת הבת — אלמנתו ממשיכה להיות נזונת מנכסיו, אף שהם כעת בידי בעלה של הבת. אם מתה הבת וירש אותה הבעל — אמר רב יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר' חנינא, על ידי היה מעשה שהובא לפני חכמים מקרה כזה, ואמרו: אלמנתו של אותו אדם עדיין נזונת מנכסיו של בעל הבת שמתה.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא יוֹרֵשׁ הָוֵי, מִשּׁוּם הָכִי אַלְמְנָתוֹ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לוֹקֵחַ הָוֵי, אַמַּאי נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו?
ומעתה: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי יורש הוי [הוא] הבעל, משום הכי [כך] אלמנתו של חמיו נזונת מנכסיו, כיון שהוא היורש של נכסי המת (דרך אשתו, בת המת) ועדיין שיעבודה של האלמנה מוטל עליו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לוקח הוי [הוא] בנכסי אשתו, אמאי [מדוע] נזונת האלמנה מנכסיו? הרי אין גובים מלקוחות לצורך מזונות האלמנה!
אָמַר אַבָּיֵי: אִי לָאו דִּשְׁלַח רָבִין, אֲנַן לָא יָדְעִינַן? וְהָא תְּנַן: אֵלּוּ הֵן שֶׁאֵין חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל – הַבְּכוֹרָה,וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ!
אמר אביי: אי לאו דשלח [אם לא שהיה שולח] רבין דבר זה, אנן [אנו] לא ידעינן [היינו יודעים] שהבעל יורש? והא תנן [והרי שנינו במשנה], אלו הן הדברים שאין חוזרין ביובל: הבכורה, כלומר, חלק הבכורה אינו חוזר ומתחלק לכל האחים כמו שאר נכסי אביהם שמת, אלא נשאר ביד הבכור, והיורש את אשתו לאחר מותה, שאין הנכסים חוזרים למשפחתה. שאין הבעל נחשב כלוקח, שהרי לוקח מחזיר את הקרקע ביובל!
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהַשְׁתָּא דִּשְׁלַח, מִי יָדְעִינַן?! הָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה נִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, וּמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.
אמר ליה [לו] רבא: והשתא [ועכשיו] שהוא שלח את הדבר הזה מי ידעינן [האם אכן יודעים אנו] שדין הבעל כדין יורש? האמר [הרי אמר] ר' יוסי בר' חנינא: באושא התקינו תקנה זו, האשה שמכרה נכסי מלוג, כלומר, נכסים השייכים לה, ובעודה נשואה יש לבעלה זכות לאכול מהם, אם מכרתם בחיי בעלה ומתה — הבעל מוציא את הנכסים גופם מיד הלקוחות. משמע שדינו כלוקח ולא כיורש, שהרי לוקח מוציא מיד לקוח שאחריו, אבל יורש אינו יורש נכסים שמכר המוריש בחייו!
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: בַּעַל – שַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּיוֹרֵשׁ, וְשַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּלוֹקֵחַ, וְהֵיכָא דְּטָבָא לֵיהּ עֲבַדוּ לֵיהּ; גַּבֵּי יוֹבֵל – שַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּיוֹרֵשׁ, מִשּׁוּם פְּסֵידָא דִידֵיהּ. גַּבֵּי דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא – שַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּלוֹקֵחַ, מִשּׁוּם פְּסֵידָא דִידֵיהּ. גַּבֵּי דְּרָבִין – מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְּאַלְמָנָה, שַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּיוֹרֵשׁ.
אלא יש להבין את העניין באופן אחר, אמר רב אשי: בעל — שויוהו רבנן [עשו אותו חכמים] כיורש, ושויוהו רבנן [ועשו אותו חכמים] כלוקח, והיכא דטבא ליה עבדו ליה [והיכן שטוב לו עשו לו], כדין זה או זה. כיצד? — גבי [אצל] יובל — שויוהו רבנן [עשו אותו חכמים] כיורש משום פסידא דידיה [ההפסד שלו], שלא יצטרך להחזיר. גבי [אצל המקרה] של ר' יוסי בר' חנינא שמכרה אשתו נכסים בחייו — שויוהו רבנן [עשו אותו חכמים] כלוקח משום פסידא דידיה [הפסד שלו], אלא גבי [אצל] של רבין לגבי מזונות אלמנת חמיו — משום פסידא [הפסדה] של האלמנה שויוהו רבנן [עשו אותו חכמים] כיורש.
וְהָא גַּבֵּי דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאִיכָּא פְּסֵידָא לְלָקוֹחוֹת, וְשַׁוְּיוּהוּ רַבָּנַן כְּלוֹקֵחַ!
ושואלים: אם אנו מתחשבים בהפסדם של אחרים, והא גבי [והרי אצל אותו דין] שהזכיר ר' יוסי בר' חנינא באשה שמכרה בחיי בעלה, שהבעל מוציא מיד הלקוחות, מדובר במקרה דאיכא פסידא [שיש בו הפסד] ללקוחות, ובכל זאת שויוהו רבנן [עשו אותו חכמים] כלוקח!
הָתָם, אִינְהוּ אַפְסִידוּ אַנַּפְשַׁיְיהוּ – כֵּיוָן דְּאִיכָּא בַּעַל, לָא אִיבְּעִי לְהוּ לְמִיזְבַּן מֵאִיתְּתָא דְּיָתְבָא תּוּתֵי גַּבְרָא.
ומשיבים: התם אינהו אפסידו אנפשייהו [שם הם הלקוחות הפסידו לעצמם], שכיון דאיכא [שיש] בעל, לא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא [היו צריכים לקנות מאשה היושבת תחת בעלה], ולהפקיע מידו.
הֲדַרַן עֲלָךְ יֵשׁ נוֹחֲלִין מִי שֶׁמֵּת
4. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת; בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרוּבִּין – הַבָּנִים יִירְשׁוּ, וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. נְכָסִים מוּעָטִין – הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר, הִפְסַדְתִּי?! אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.
א משנה מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין — הבנים יירשו את הנכסים, והבנות יזונו מאותם הנכסים, לפי תנאי הכתובה. אם היו נכסים מועטין שאינם מספיקים לכל — הבנות יזונו מהם, והבנים ישאלו על הפתחים (יקבצו נדבות) אם אין להם דרך אחרת להשיג מזונות. אדמון אומר: וכי בשביל שאני זכר הפסדתי?! וראוי שבכל מקרה יזונו גם הבנים! אמר רבן גמליאל: רואה (מצדיק) אני את דברי אדמון.
גְּמָ׳ וְכַמָּה מְרוּבִּין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶן אֵלּוּ וָאֵלּוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. כִּי אַמְרִיתָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר: זוֹ דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶן אֵלּוּ וָאֵלּוּ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ.
ב גמרא ושואלים: וכמה הם נכסים מרובין? אמר רב יהודה אמר רב: כדי שיזונו מהן אלו ואלו הבנים וגם הבנות שנים עשר חדש. כי אמריתא קמיה [כאשר אמרתי דבר זה לפני] שמואל, אמר: זו דברי רבן גמליאל בר רבי, אבל חכמים אומרים: נכסים מרובים הם כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הבנות.
אִיתְּמַר נָמֵי: כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶן אֵלּוּ וָאֵלּוּ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ – הֵן מְרוּבִּין; פָּחוֹת מִכָּאן – הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָטִין.
איתמר נמי [נאמר גם כן]: כי אתא [כאשר בא] רבין אמר בשם ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו — הן מרובין, פחות מכאן — הרי אלו מועטין.
וְאִי לֵיכָּא לְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ, שָׁקְלִי לְהוּ בָּנוֹת לְכוּלְּהוּ?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מוֹצִיאִין לָהֶן מְזוֹנוֹת לַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ, וְהַשְּׁאָר לַבָּנִים.
ושואלים: ואי ליכא [ואם אין] מספיק לאלו ואלו עד שיבגרו,אבל יש יותר מכפי סיפוקן של הבנות לצרכיהן, בכל זאת שקלי להו [יקחו להן] הבנות לכולהו [את הכל]? מדוע? אלא אמר רבא: מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגרו, והשאר, כל מה שמעבר לכך — הרי הוא לבנים.
פרק זה עוסק, כפרק שקדם לו, בבעיות המתעוררות בחלוקת רכושו של אדם לאחר מותו. ואולם בפרק זה דנים לא בחוקי הירושה שמן התורה, אלא במצבים הנוצרים על ידי תקנות חכמים ומנהגי המקומות. בפרק נדונות ארבע בעיות יסודיות, ועמהן, כדרך הגמרא, גם נושאים משניים אחרים. אחד מתנאי הכתובה הוא ״כתובת בנן נוקבן״, המקנה זכות לבנות להתפרנס מנכסי האב עד שתתבגרנה או תינשאנה. והשאלה היא מה עושים כאשר אין נכסי הירושה מספיקים כדי לפרנס גם את הבנים (היורשים) וגם את הבנות (הניזונות מפני תנאי הכתובה). ובהמשך לכך, מה דינו של טומטום, מי שאין מינו מוגדר — האם הוא נדון כזכר או כנקבה? שאלה אחרת מתעוררת ביחס ליורשים שעדיין לא חילקו ביניהם את הירושה, כאשר יש אחים גדולים וקטנים, פעילים בנכסי הירושה ובלתי פעילים. כיצד הם מתחלקים ביניהם בהשבחת הנכסים עד לחלוקה? נושא אחר קשור בצוואת שכיב מרע. חכמים תיקנו כי חולה הנותן את רכושו בחייו ליורשיו או לאחרים לא יזדקק לדרכי ההקנאה הרגילות, ודבריו מספיקים כדי לקיים את הקנין. אולם חכמים אמרו כי במקרים מסויימים יכול המצווה לשנות את דעתו, לבטל את הנתינה או להעבירה לאחר. ובפרק זה מבררים את פרטי הדינים בצוואת שכיב מרע ובאופנים בה היא חלה. בעיה נוספת עולה כאשר שני אנשים שהם קרובי משפחה מתים יחד, באופן שאין לברר מי מהם מת ראשון, ואז לא ברור אופן הירושה בין השניים הללו, ולמי מהם שייך הרכוש שנשאר, וכיצד הוא מתחלק בין היורשים מכל צד, או בין בעלי חובות שונים.
This chapter continues the discussion commenced in the previous chapter with regard to the halakhot of inheritance. It focuses on halakhot that are based on rabbinic decrees and local custom rather than Torah law. Four fundamental issues are addressed in the chapter. The first issue concerns the division of an estate between the sons of the deceased, who are the heirs, and the deceased's daughters. Every marriage contract includes the following stipulation: Any female children you will have from me will live in my house and be sustained from my property until they are married (see Ketubot 52b). This stipulation ensures that the daughters are provided with sustenance from their father's estate until they either reach the age of majority or marry. This chapter discusses the division of the deceased's estate when it is insufficient to support both the sons and the daughters. It further discusses whether a tumtum, i.e., one whose sexual organs are indeterminate, is considered a male or a female with regard to this matter. The second issue concerns a situation where the heirs enhance their inheritance before dividing the property between them. In this case it is necessary to determine how to divide the profits accrued due to the enhancement of the property. The Gemara explores several cases where the manner of dividing the enhancement is not evident, e.g., when only some of the heirs invested in the property, or when some of the heirs are adult sons and some are minor sons. The third issue concerns instructions issued by a person on his deathbed. The Sages instituted that unlike the gift of a healthy person, the gift of a person on his deathbed does not require a formal act of acquisition, but is acquired by means of the verbal instruction of the person on his deathbed. This applies only if he transfers ownership of all his property. Furthermore, under certain circumstances he can retract the gift or transfer it to a different recipient. The fourth issue concerns a case where two relatives die under circumstances in which it is impossible to ascertain which of them died first. It is therefore unclear who inherits from whom, and to whom the property should now be transferred. This chapter examines the manner of adjudicating these cases of uncertainty.