1אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְאַחֵר, וְאָמַר הַלָּה ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ – קָנָה, וַאֲפִילּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָנָה.
ד אמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב נכסיו לאחר במתנה, ואמר הלה המקבל "אי אפשי (אין רצוני) בהן" — קנה המקבל את הנכסים, ואפילו עומד וצווח שאינו רוצה בהם. ור' יוחנן אמר: לא קנה אם אינו מסכים.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: וְלָא פְּלִיגִי;
כָּאן בְּצוֹוֵחַ מֵעִיקָּרָא, כָּאן בְּשׁוֹתֵק מֵעִיקָּרָא וּלְבַסּוֹף צוֹוֵחַ.
אמר ר' אבא בר ממל, ולא פליגי [נחלקו] האמוראים בענין זה, אלא דיברו במקרים שונים: כאן בדברי ר' יוחנן, מדובר בצווח מעיקרא [מתחילה] שמיד כשנתן לו את שטר המתנה אמר שאינו רוצה, ובמקרה זה אכן הוא אינו קונה, כאן — בשותק מעיקרא [מתחילה] בזמן שקיבל לידו את שטר המתנה, ולבסוף רק לאחר מכן צווח שאינו רוצה. שבמקרה זה כבר אין הדבר בידו, שכבר זכה בכך.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: זִיכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וְשָׁתַק וּלְבַסּוֹף צָוַוח – בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן,
אמר רב נחמן בר יצחק: זיכה לו על ידי אחר, ושתק ולבסוף צווח — באנו בענין זה למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים],
דְּתַנְיָא: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְאַחֵר, וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים, וְאָמַר הַלָּה: ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״; אִם הָיָה רַבָּן שֵׁנִי כֹּהֵן – הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַלָּה: ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ – כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁין.
דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים, ואמר הלה "אי אפשי (אין רצוני) בהן" בעבדים האלה, אם היה רבן (אדונם) השני, כלומר, המקבל, כהן — הרי אלו אוכלין בתרומה, כעבדי כהן, שמה שאמר "אי אפשי בהם" אינו מועיל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה "אי אפשי בהן" — כבר זכו בהן יורשין של הנותן, והם נחשבים כעבדים שלהם לכל ענין.
וְהָוֵינַן בַּהּ: וְתַנָּא קַמָּא – אֲפִילּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ?!
והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה בבריתא זו: וכי התנא קמא [הראשון] סבור שזכה בהם השני אפילו עומד וצווח שאינו רוצה במתנה זו?!
אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: בְּצוֹוֵחַ מֵעִיקָּרוֹ – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא קָנֵי. שָׁתַק וּלְבַסּוֹף צָוַוח – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָנֵי.
אמר רבא, ואיתימא [ואם תאמר, יש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: בצווח מעיקרו בזמן הקבלה — דכולי עלמא [הכל] לא פליגי [חולקים] שלא קני [קונה]. ומן הצד האחר, כאשר שתק מתחילה ולבסוף כשקיבל צווח שאינו רוצה — דכולי עלמא לא פליגי דקני [הכל אינם חולקים שקונה].
כִּי פְּלִיגִי – שֶׁזִּיכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר וְשָׁתַק, וּלְבַסּוֹף צָוַוח; דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: מִדִּשְׁתֵיק – קְנִינְהוּ; וְהַאי דְּקָא צָוַוח – מִהְדָּר הוּא דְּקָא הָדַר בֵּיהּ.
כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה שזיכה לו את הנכסים על ידי אחר והוא היה שם ושתק, ולבסוף כשבאו הנכסים לידו צווח, שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: מדשתיק [מכיון ששתק] — קנינהו [קנה אותם], והאי דקא [וזה שהוא] צווח — מהדר הוא דקא הדר ביה [חוזר הוא בו] לאחר מעשה הקנין, ואינו יכול לבטל את קניינו בדרך זו. ואם רצונו להיפטר מן העבדים יעשה זאת בדרך קניינית של מתנה, מכירה, או שחרור.
וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ; וְהַאי דְּלָא צָוַוח עַד הַשְׁתָּא – דְּסָבַר: כִּי לָא מָטוּ לִידִי, מַאי אֶצְוַוח.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: הוכיח סופו שצווח, על תחלתו, שאף מתחילה לא רצה במתנה זו. והאי [וזה] שלא צווח עד השתא [עכשיו], משום דסבר [שסבור היה]: כי [כאשר] עדיין לא מטו [הגיעו] הנכסים לידי, לשם מאי [מה] אצווח.
2.תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת לִפְלוֹנִי, וְאַרְבַּע מֵאוֹת לִפְלוֹנִי״ – אֵין אוֹמְרִין: כׇּל הַקּוֹדֵם בִּשְׁטָר, זוֹכֶה. לְפִיכָךְ, יָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב – גּוֹבֶה מִכּוּלָּם.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני" — אין אומרין בכגון זה: כל הקודם בשטר זוכה תחילה, ורק ממה שנותר יזכה בו הבא אחריו. אלא אם אין די לכולם — הנכסים מתחלקים בין כולם באופן יחסי לחלקם במתנה. לפיכך, הואיל ואין דין קדימה, לכן גם לענין חיובם, אם יצא עליו, על הנותן, שטר חוב לאחר מותו — בעל החוב גובה מכולם (לפי חלקם במתנה) ואינו גובה תחילה מן האחרון.
אֲבָל אָמַר: ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי, וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי, וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי״ – אוֹמְרִין: כׇּל הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר, זוֹכֶה. לְפִיכָךְ, יָצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב – גּוֹבֶה מִן הָאַחֲרוֹן. אֵין לוֹ – גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו. אֵין לוֹ – גּוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו
אבל אם אמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני" — אומרין שכל הקודם בשטר זוכה תחילה, ואם נשאר — יזכה השני. לפיכך, אם יצא עליו שטר חוב — גובה בעל חוב את כל החוב מן האחרון, אין לו במה שקיבל האחרון כדי לכסות את כל החוב — גובה ממי שלפניו, אין לו לזה שלפניו — גובה משלפני פניו כלומר, מהזוכה הראשון.
תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹר, כָּרָאוּי לוֹ״ – נוֹטְלָן, וְנוֹטֵל אֶת בְּכוֹרָתוֹ. אִם אָמַר: ״בִּבְכוֹרָתוֹ״ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה; רָצָה – נוֹטְלָן, רָצָה – נוֹטֵל בְּכוֹרָתוֹ.
ב ועוד בענין מתנת שכיב מרע, תנו רבנן [שנו חכמים]: שכיב מרע שאמר בשעת מותו "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו" — הרי זה נוטלן את מאתיים הזוז הללו, ומזה נוטל גם את חלק בכורתו. אבל אם אמר "תנו לו מאתיים זוז בבכורתו" — אינו מקבל את שניהם, אבל ידו של הבכור על העליונה, כיצד? אם רצה — נוטלן את מאתיים הזוז, אם רצה — נוטל חלק בכורתו ולא את מאתיים הזוז.
וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי, כָּרָאוּי לָהּ״ – נוֹטַלְתָּן, וְנוֹטֶלֶת אֶת כְּתוּבָּתָהּ.
אִם אָמַר ״בִּכְתוּבָּתָהּ״ –יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה; רָצָה – נוֹטַלְתָּן, רָצָה – נוֹטֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ.
וכיוצא בזה שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה" — נוטלתן את מאתיים הזוז הללו, ונוטלת גם את כתובתה, שאנו מבינים שהוסיף לה מאתים זוז על הראוי לה בכתובה. ואולם אם אמר "בכתובתה" —ידה על העליונה, אם רצה (רצתה) — נוטלת את מאתיים הזוז, רצה (רצתה) — נוטלת כתובתה.
וּשְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי, כָּרָאוּי לוֹ״ – נוֹטְלָן, וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ. וְאִם אָמַר: ״בְּחוֹבוֹ״ – נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ.
ושכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו" — נוטלן את מאתיים הזוז ונוטל גם את חובו, ואם אמר "בחובו" — נוטלן אותם מאתיים זוז בחובו.
מִשּׁוּם דְּאָמַר ״כָּרָאוּי לוֹ״ – נוֹטְלָן וְנוֹטֵל אֶת חוֹבוֹ?! וְדִלְמָא ״כָּרָאוּי לוֹ בְּחוֹבוֹ״ קָאָמַר!
ותוהים: משום שאמר "כראוי לו", נוטלן ונוטל את חובו? ודלמא [ושמא] "כראוי לו בחובו" קאמר [אומר הוא], ולא נתכוון אלא לומר מה היה החוב!
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: הָא מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָיֵיק לִישָּׁנָא יַתִּירָא; דִּתְנַן: וְלֹא אֶת הַבּוֹר וְלֹא אֶת הַדּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ עוּמְקָא וְרוּמָא. וְצָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ ״חוּץ מֵאֵלּוּ״ – שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִיקַּח לוֹ דֶּרֶךְ.אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ, וְקָאָמַר – לְטַפּוֹיֵי מִלְּתָא קָאָתֵי; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ, וְקָאָמַר – לְטַפּוֹיֵי מִלְּתָא קָא אָתֵי.
אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: הא מני [זו כשיטת מי היא]? — שיטת ר' עקיבא היא, דדייק לישנא יתירא [שהוא מדייק לשון יתירה] ולומד ממנה להלכה: דתנן [שכן שנינו במשנה]: המוכר את הבית — לא מכר לא את הבור ולא את הדות (מאגר מים) שבתוכו, אף על פי שכתב לו המוכר לקונה בשטר המכירה שמוכר לו גם עומקא ורומא [עומק ורום] של הבית, משום שהבור והדות הם דבר לעצמו ואינם בכלל הבית. וצריך המוכר ששייר לעצמו את הבור ליקח (לקנות) לו מן הקונה זכות שימוש בדרך אל הבור והדות שלו, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: אין צריך ליקח לו דרך, שאנו מניחים שיחד עם הבור והדות שייר לעצמו גם דרך להגיע אליהם. ומודה ר' עקיבא, בזמן שאמר לו "חוץ מאלו" שכתב במפורש שמוכר את הבית חוץ מן הבור והדות — שאינו צריך ליקח לו דרך מן הקונה, אלא שייר לעצמו גם את הזכות לדרך אליהם. אלמא [מכאן] שלדעת ר' עקיבא, כיון שלא צריך לומר וקאמר [והוא אומר] — לטפויי מלתא קאתי [להוסיף דבר הוא בא], הכא נמי [כאן גם כן] לענין בעל חוב, כיון שלא צריך לומר "כראוי לו" וקאמר [והוא אומר] — לטפויי מלתא קא אתי [להוסיף דבר הוא בא], שנותן לו מאתיים זוז יתר על חובו.
3.תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: ״מָנֶה יֵשׁ לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי״ – הָעֵדִים כּוֹתְבִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני" שהוא חייב לי — העדים כותבין שכך אמר, ורשאים לעשות זאת אף על פי שאין מכירין בדבר, ואינם יודעים אם אכן אותו אדם חייב לו. לפיכך כיון שהדברים לא אומתו, כשהוא היורש גובה על פי מסמך זה זו — צריך להביא ראיה שאותו אדם אכן חייב, אלו דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: אין העדים כותבין, כלומר, רשאים לכתוב, אלא אם כן מכירין שכך היה המעשה, לפיכך כשהוא גובה — אין צריך להביא ראיה, ככל שטר חוב החתום בעדים.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: תָּנָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כּוֹתְבִין. וְאַף רַבִּי מֵאִיר לָא אָמַר אֶלָּא מִשּׁוּם בֵּית דִּין טוֹעִין. אָמַר רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא, הִלְכְתָא: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין.
אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: תנא [שנה החכם] בלשון הפוכה, ר' מאיר אומר: אין כותבין, וחכמים אומרים: כותבין. ואף ר' מאיר לא אמר שאין כותבים אלא משום חשש שיבוא השטר לפני בית דין טועין, שיסמכו על הכתוב בשטר הזה בלי לדקדק בו, ויגבו על פיו בלא לדרוש ראיה נוספת. אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא [הלכה היא]: אין חוששין לבית דין טועין, שיסמכו על דברי שכיב מרע בענין כזה, בלא לדרוש ראיה נוספת. אלא העדים כותבים כפי שנאמר להם.
מַאי שְׁנָא מִדְּרָבָא? דְּאָמַר רָבָא: אֵין חוֹלְצִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין, וְאֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין. לְפִיכָךְ כּוֹתְבִין גֵּט חֲלִיצָה וְגֵט מֵיאוּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּחוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין טוֹעִין?
ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה הדבר] ממה שאמר רבא? שאמר רבא: אין חולצין, כלומר, אין עושים בית דין חליצה של אלמנה לאחי המת, אלא אם כן מכירין שהאיש הוא היבם והאשה היא היבמה, ואין ממאנין, אין קטנה שהשיאוה אחיה ממאנת בנישואיה אם רוצה בכך בפניהם, אלא אם כן מכירין שהיא הילדה שנישאה ולמי היא נשואה. לפיכך בית דין אחר כותבין גט חליצה וגט מיאון לנשים אלו, על פי עדים שראו את המעשה, ואף על פי שאין מכירין.
מאי טעמא [מה טעם] אמר רבא שאין בית דין חולצים וממאנים אלא אם כן מכירים? לאו [האם לא] משום שחוששין לבית דין טועין שיכתבו גט בלי לברר האם החליצה והמיאון נעשו מתוך ידיעה וודאית?
לָא; בֵּית דִּינָא בָּתַר בֵּית דִּינָא – לָא דָּיְיקִי, בֵּית דִּינָא בָּתַר עֵדִים – דָּיְיקִי.
ודוחים: לא, אין להשוות בין הדברים, בית דין בתר בית דינא לא דייקי [אחר בית דין אחר אינם מדקדקים] ולכן יש לחשוש שבית הדין השני יסמוך על כך שבית דין הראשון הכירו את הצדדים. אבל בית דינא בתר [בית דין אחר] עדים דייקי [מדקדקים], ולפיכך אין לחשוש שיסמכו בטעות על דבר שנעשה בלא ידיעה ברורה.