כשהגענו לכתוב תולדות האיש הפלאי הזה, כל אשר נעמיק יותר נתפלא הפלא ופלא אלף פעמים, וגם אז לא נגיע אף לחצי שבחו של הדגול מרבבה הלזה, ואך ההשגחה העליונה שגזרה שיחרב בית מקדשנו ושינטל כבוד מבית חיינו הזמין לנו הרפואה קודם למכה בדמות עקיבא בן יוסף להציל את נשמת האומה מכליון חרוץ, הוא לא נתברך מידי ההשגחה לא ביחוס אבות ולא בעושר וגם לא בחכמה, כי היה בן גרים, וע"ה, רועה בהמות, וכבר בא בשנים, ואך ע"י אשה יקרה דגולה מרבבה נתהפך עליו הגלגל מן הקצה אל הקצה, להיות מראשי חכמי הדור המחכים את רבותיו, ועשיר מופלג, ובסוף ימיו להיות ריש הדור כולו, והעמיד תלמידים לאלפים ולרבבות.
רַבִּי עֲקִיבָא רָעֲיָא דְּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ הֲוָה, חֲזִיתֵיהּ בְּרַתֵּיה דַּהֲוָה צְנִיעַ וּמְעַלֵּי, אֲמַרָה לֵיהּ: אִי מִקַּדַּשְׁנָא לָךְ, אָזְלַתְּ לְבֵי רַב? אֲמַר לַהּ: אִין, אִיקַּדַּשָׁא לֵיהּ בְּצִינְעָה וְשַׁדַּרְתֵּיהּ. שְׁמַע אֲבוּהָ, אַפְּקַהּ מִבֵּיתֵיהּ אַדְּרַהּ הֲנָאָה מִנִּכְסֵיהּ. אֲזַל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנִין בְּבֵי רַב. כִּי אֲתָא, אַיְיתִי בַּהֲדֵיהּ תְּרֵי סְרֵי אַלְפֵי תַּלְמִידֵי. שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא סָבָא דְּקָאָמַר לַהּ: עַד כַּמָּה
קָא מִדַּבְּרַתְּ אַלְמְנוּת חַיִּים?! אֲמַרָה לֵיהּ: אִי לְדִידִי צָיֵית — יָתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנֵי אַחְרָינְיָי[תָא]. אָמַר: בִּרְשׁוּת קָא עָבֵידְנָא. הֲדַר אָזֵיל וְיָתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנֵי אַחְרָינְיָי[תָא] בְּבֵי רַב. כִּי אֲתָא אַיְיתִי בַּהֲדֵיהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה אַלְפֵי תַּלְמִידֵי, שְׁמַעָה דְּבֵיתְהוּ, הֲוָת קָא נָפְקָא לְאַפֵּיהּ. אֲמַרוּ לַהּ שִׁיבָבָתָא: שְׁאִילִי מָאנֵי לְבוֹשׁ וְאִיכַּסַּאי. אֲמַרָה לְהוּ: ״יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ״. כִּי מָטְיָא לְגַבֵּיהּ, נְפַלָה עַל אַפַּהּ, קָא מְנַשְּׁקָא לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ. הֲווֹ קָא מְדַחֲפִי לַהּ שַׁמָּעֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: שִׁבְקוּהָ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם — שֶׁלָּהּ הוּא.
שְׁמַע אֲבוּהָ דַּאֲתָא גַּבְרָא רַבָּה לְמָתָא, אָמַר: אֵיזִיל לְגַבֵּיהּ, אֶפְשָׁר דְּמֵפַר נִדְרַאי. אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַדַּעְתָּא דְּגַבְרָא רַבָּה מִי נְדַרְתְּ? אָמַר לוֹ: אֲפִילּוּ פֶּרֶק אֶחָד, וַאֲפִילּוּ הֲלָכָה אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא. נְפַל עַל אַפֵּיהּ וְנַשְּׁקֵיהּ עַל כַּרְעֵיהּ וִיהַב לֵיהּ פַּלְגָא מָמוֹנֵיהּ. בְּרַתֵּיה דְּרַבִּי עֲקִיבָא עֲבַדָא לֵיהּ לְבֶן עַזַּאי הָכִי. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: רְחֵילָא בָּתַר רְחֵילָא אָזְלָא, כְּעוֹבָדֵי אִמָּא כָּךְ עוֹבָדֵי בְּרַתָּא.
רַבִּי עֲקִיבָא אִיתְקַדַּשַׁת לֵיהּ בְּרַתֵּיה (דְּבַר) דְּכַלְבָּא שָׂבוּעַ. שְׁמַע (בַּר) כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, אַדְּרַהּ הֲנָאָה מִכׇּל נִכְסֵיהּ. אֲזַלָא וְאִיתְנְסִיבָה לֵיהּ. בְּסִיתְוָא הֲוָה גָּנוּ בֵּי תִיבְנָא, הֲוָה קָא מְנַקֵּיט לַיהּ תִּיבְנָא מִן מַזְּיַיהּ. אֲמַר לַהּ: אִי הֲוַאי לִי, רָמֵינָא לִיךְ יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא. אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִידְּמִי לְהוֹן כֶּאֱנָשָׁא וְקָא קָרֵי אַבָּבָא. אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לִי פּוּרְתָּא דְתִיבְנָא דִּילֵדַת אִתְּתִי, וְלֵית לִי מִידַּעַם לְאַגְנוֹיַהּ. אֲמַר לַהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְאִנְתְּתֵיהּ: חֲזִי גַּבְרָא דַּאֲפִילּוּ תִּיבְנָא לָא אִית לֵיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל הֱוֵי בֵּי רַב. אֲזַל תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין קַמֵּי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. לְמִישְׁלַם תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין קָא אֲתָא לְבֵיתֵיהּ, שְׁמַע מִן אֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ דְּקָאָמַר לַהּ חַד רָשָׁע לִדְבֵיתְהוּ: שַׁפִּיר עָבֵיד לִיךְ אֲבוּךְ חֲדָא דְּלָא דָּמֵי לִיךְ. וְעוֹד: [שַׁבְקִךְ] אַרְמְלוּת חַיּוּת כּוּלְּהוֹן שְׁנִין. אֲמַרָה לֵיהּ: אִי צָאֵית לְדִילִי — לֶיהֱוֵי תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין אַחְרָנְיָיתָא. אָמַר: הוֹאִיל וִיהַבַת לִי רְשׁוּתָא, אֶיהְדַּר לַאֲחוֹרַי. הֲדַר אֲזַל הֲוָה תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנֵי אַחְרָנְיָיתָא. אֲתָא בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה אַלְפִין זוּגֵי תַלְמִידֵי. נְפוּק כּוּלֵּי עָלְמָא לְאַפֵּיהּ, וְאַף הִיא קָמַת לְמִיפַּק לְאַפֵּיהּ. אֲמַר לַהּ הַהוּא רַשִּׁיעָא: וְאַתְּ לְהֵיכָא? אֲמַרָה לֵיהּ: ״יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ״. אֲתָת לְאִיתְחֲזוֹיֵי לֵיהּ, קָא מְדַחִן לַהּ רַבָּנַן. אֲמַר לְהוֹן: הַנִּיחוּ לָהּ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא. שְׁמַע (בַּר) כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, אֲתָא וְאִיתְּשִׁיל עַל נִידְרֵיהּ וְאִשְׁתְּרַיי, וְאִשְׁתְּרִי. מִן שֵׁית מִילֵּי אִיעַתַּר רַבִּי עֲקִיבָא: מִן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ, מִן אַיָּלָא דִסְפִינְתָּא. דְּכֹל סְפִינָתָא עָבְדִין לֵיהּ מִין עָינָא. זִימְנָא חֲדָא אַנְשְׁיוּהּ עַל כֵּיף יַמָּא אֲתָא הוּא, אַשְׁכְּחֵיהּ. וּמִן גְּווֹזָא, דְּזִימְנָא חֲדָא יְהֵיב אַרְבָּעָה זוּזֵי לְסָפוֹנָאֵי, אֲמַר לְהוּ: אַיְיתֵי לִי מִדַּעַם, וְלָא אַשְׁכַּחוּ אֶלָּא גְּווֹזָא עַל כֵּיף יַמָּא. אַתְיוּהּ לֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: עֲבֵיד מָרַנָא עֲלֵיהּ, אִישְׁתְּכַח דַּהֲוָה מְלֵי דִּינָרֵי. דְּזִימְנָא חֲדָא טְבַעַת סְפִינְתָּא, וְכוּלֵּי עִיסְקָא הֲוָה מַחֵית בְּהָהוּא גְּווֹזָא, וְאִישְׁתְּכַח בְּהָהוּא זִימְנָא. דְּמִן דִּסְרוּקִיתָא, וּמִן מַטְרוֹנִיתָא,...
דבר אחר הוי מתאבק בעפר רגליהם זה רבי אליעזר ושותה בצמא את דבריהם זה רבי עקיבא. מה היה תחלתו של רבי עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום אמרו [לו] עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים. מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות א״ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדה . (אלף תיו ולמדה תורת כהנים ולמדה). היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר׳ יהושע אמר להם רבותי פתחו לי טעם משנה כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר (אלף זו למה נכתבה בית זו למה נכתבה) דבר זה למה נאמר חזר ושאלן והעמידן בדברים. רבי שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה לסתת שהיה מסתת בהרים פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות ובאו בני אדם ואמרו לו מה אתה עושה. אמר להם הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן אמרו לו אי אתה יכול לעקור את כל ההר היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול נכנס תחתיו סתרו ועקרו והטילו אל הירדן ואמר לו אין זה מקומך אלא מקום זה. כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע. אמר לו רבי טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר (איוב כח) מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור דברים המסותרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה. בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים חציה מוכר ומתפרנס וחציה מתקשט בה עמדו עליו שכניו ואמרו לו עקיבא אבדתנו בעשן מכור אותן לנו וטול שמן בדמיהן ושנה לאור הנר אמר להם הרבה ספוקים אני מסתפק בהן אחד שאני שונה בהן ואחד שאני מתחמם כנגדן ואחד שאני יכול לישן [בהם] עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין שאם אומר להם מפני מה לא למדתם [והם אמרו מפני] שעניים היינו אומרים להם והלא רבי עקיבא עני ביתר ומדולדל היה [והם אמרו מפני טפינו אומרים להם והלא רבי עקיבא] היו לו בנים ובנות (אלא אומרים להם מפני) שזכתה רחל אשתו. בן מ׳ שנה הלך ללמוד תורה סוף שלש עשרה שנה לימד תורה ברבים אמרו לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב ועד שעלה למטתו בסולמות של זהב. היתה אשתו יוצאה בקרדמין ובעיר של זהב אמרו לו תלמידיו רבי ביישתנו ממה שעשית לה אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה:
Another explanation: Become dirty in the dust of their feet: This refers to Rabbi Eliezer; And drink in their words thirstily: This refers to Rabbi Akiva.
What were the origins of Rabbi Akiva? They say that he was forty years old and had still not learned anything. Once, he was standing at the mouth of a well and he said: Who carved a hole in this stone? They said to him: It is from the water, which constantly [falls] on it, day after day. And they said: Akiva, don't you know this from the verse (Job 14:19), “Water erodes stones”? Rabbi Akiva immediately applied this, all the more so, to himself. He said: If something soft can carve something hard, then all the more so, the words of Torah, which are like steel, can engrave themselves on my heart, which is but flesh and blood. He immediately went to start studying Torah. He went with his son and they sat down by the schoolteachers. He said to one: Rabbi, teach me Torah! He then took hold of one end of the tablet, and his son took hold of the other end. The teacher wrote down aleph and beit for him, and he learned them (aleph to tav, and he learned them; the book of Leviticus, and he learned it). And he went on studying until he learned the whole Torah. Then he went and sat before Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua. My masters, he said, open up the sense of the Mishnah to me. When they told him one law, he went off and sat down to work it out for himself. (This aleph – what was it written for? That beit – what was it written for?) Why was this thing said? He kept coming back, and kept asking them, until he reduced his teachers to silence. Rabbi Shimon ben Elazar said: I will give you a parable to tell you what this was like: Like a stonecutter who was hacking away at the mountains. One time he took his pickaxe in his hand, and went and sat on top of the mountain, and began to chip small stones away from it. Some people came by and asked him: What are you doing? He said to them: I am going to uproot the mountain and throw it into the Jordan! They said to him: You cannot uproot the entire mountain! But he kept hacking away, until he came to a big boulder. So he wedged himself underneath it, pried it loose, and threw it into the Jordan. And he said to it: Your place is not here, but there! This is what Rabbi Akiva did to Rabbi Eliezer and Rabbi Tarfon. Rabbi Tarfon said to him: Akiva, it is about you that the verse says (Job 28:11), “He stops up the streams so that hidden things may be brought to light.” For Rabbi Akiva has brought to light things which are kept hidden from human beings.
Every day, he would bring a bundle of sticks, half of which he would sell to support himself and half he would use for kindling. His neighbors came and said to him: Akiva, you are choking us with all this smoke. Sell it all to us instead, and then buy oil with the money, and study by the light of a candle. He said to them: But I take care of many of my needs with it. I study [by its light]. I warm myself [by its fire]. And then I can [make it into a bed and] sleep on it.
All the poor will one day be judged against Rabbi Akiva, for if one says to them: Why did you never study? [And they say: Because] we were poor! then we will say to them: But wasn’t Rabbi Akiva even poorer, completely impoverished? [And if they say: It is because of our babies, we will say: But didn’t Rabbi Akiva] have sons and daughters as well? (But they will say: It is because) he merited to have his wife Rachel [to help him].
He was forty years old when he went to study Torah, and after thirteen years, he was teaching Torah to the masses. It was said that he did not leave the world until he had tables full of silver and gold, and he could go up to his bed on golden ladders. His wife would go out in a fancy gown and with golden jewelry with an engraving of Jerusalem on it. His students said: Rabbi, you are embarrassing us with what you have done for her. He said to them: She suffered greatly with me for the sake of Torah.
חדתי ברתי' דהוה צנוע ומעלי. וא"ת הא דאמרי' בפסח ראשון אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור י"ל שזהו קודם לכן אבל אחרי כן הוא חזי למוטב שיהא צנוע ומעלי ואח"כ קבע עצמו לתורה כדאיתא הכא.
... הָֽלְכוּ וּמִינּוּ אֶת רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בִישִׁיבָה בֶּן שֵׁשׁ עֵשְׂרֵה שָׁנָה וְנִתְמַלֵּא כָּל־רֹאשׁוֹ שֵׂיבָה. וְהָיָה רִבִּי עֲקִיבָא יוֹשֵׁב וּמִצְטָעֵר וְאָמַר לֹא שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה יוֹתֵר מִמֶּנִּי אֶלָּא שֶׁהוּא בֶּן גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִמֶּנּי. אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁזָּכוּ לוֹ אֲבוֹתָיו אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָתֵד בְּמִי לְהִתָּלוֹת בָּהּ. וְכִי מַה הָֽיְתָה יְתֵידָתוֹ שֶׁל רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שֶׁהָיָה דּוֹר עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא. וְכַמָּה סַפְסָלִין הָיוּ שָׁם. רִבִּי יַעֲקֹב בֶּן סִיסִי אָמַר שְׁמוֹנִים סַפְסָלִים הָיוּ שָׁם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים חוּץ מִן הָעוֹמְדִין לַאֲחוֹרֵי הַגֶּדֶר. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי אָבוּן אָמַר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָיוּ שָׁם חוּץ מִן הָעוֹמְדִין לַאֲחוֹרֵי הַגֶּדֶר.
שְׁתֵה־מַ֥יִם מִבּוֹרֶ֑ךָ וְ֝נֹזְלִ֗ים מִתּ֥וֹךְ בְּאֵרֶֽךָ׃
יָפ֣וּצוּ מַעְיְנֹתֶ֣יךָ ח֑וּצָה בָּ֝רְחֹב֗וֹת פַּלְגֵי־מָֽיִם׃ (משלי ה׳ טו)
רבי עקיבה אומר הרי הוא אומר שתה מים מבורך באר מתחלתו אין יכול להוציא טיפת מים מאליו לא היה אלא מה שבתוכו כך תלמיד מתחלתו לא למד כל דבר לא היה אלא מה שלמד, ונוזלים מתוך בארך, דומה לבאר מה באר מנזלת מים חיים מכל צדדיה כך באים תלמידים ולמדים הימינו וכן הוא אומר (שם ה טז) יפוצו מעינותיך וגו'
מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת: שְׁחִיטָתוֹ, וּזְרִיקַת דָּמוֹ, וּמִיחוּי קְרָבָיו, וְהַקְטָרַת חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִיָּיתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו — אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ, וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ — אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דּוֹחִין. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲלֹא דִּין הוּא: מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה — דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ, שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת — לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בּוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסוּר בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה זֶה יְהוֹשֻׁעַ?! מָה רְאָיָה רְשׁוּת לְמִצְוָה? הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר: הַזָּאָה תּוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִשּׁוּם מִצְוָה, וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִשּׁוּם מִצְוָה, וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָּן: וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה — דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת — אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף: מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת — אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת?! אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״בְּמוֹעֲדוֹ״, בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לְאֵלּוּ, כְּמוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה מִבְּנֵי בְתִירָא....
ס"ט ע"א הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: הַזָּאָה תּוֹכִיחַ וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, בִּשְׁחִיטָה הֱשַׁבְתַּנִי, בִּשְׁחִיטָה תְּהֵא מִיתָתוֹ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, אַל תַּכְפִּירֵנִי בִּשְׁעַת הַדִּין, כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ: הַזָּאָה שְׁבוּת הִיא, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
הלכה: שְׁלשׁ עֶשְׂרֶה שָׁנָה עָשָׂה רִבִּי עֲקִיבָה נִכְנַס אֶצֶל רִבִּי לִיעֶזֶר וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ בוֹ. וְזוֹ הִיא תְּחִילַּת תְשׁוּבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה לִפְנֵי רִבִּי לִיעֶזֶר. אָמַר לוֹ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. הֲלֹ֨א זֶ֤ה הָעָם֙ אֲשֶֽׁר מָאַסְתָּ בּ֔וֹ צֵא־נָ֥א עַתָּ֖ה וְהִלָּ֥חֶם בּֽוֹ׃
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: בְּפֵירוּשׁ שְׁמִיעַ לָךְ, אוֹ מִכְּלָלָא שְׁמִיעַ לָךְ? מַאי כְּלָלָא? — דְּאָמַר רַב תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי יַנַּאי אָמַר (רַב) [רַבִּי]: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנַיִם חֲלוּקִין וְאֶחָד מַכְרִיעַ — הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ. חוּץ מִקּוּלֵּי מַטְלָנִיּוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַחְמִיר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵיקֵל, וְרַבִּי עֲקִיבָא מַכְרִיעַ — אֵין הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ. חֲדָא: דְּרַבִּי עֲקִיבָא תַּלְמִיד הוּא.
...זה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּיה בִּירִיחוֹ, וְהֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם כּוֹתָבוֹת וְאָכְלוּ, וְנָתַן רַבָּן גַּמְלִיאֵל רְשׁוּת לְרַבִּי עֲקִיבָא לְבָרֵךְ. קָפַץ וּבֵרַךְ רַבִּי עֲקִיבָא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲקִיבָא, עַד מָתַי אַתָּה מַכְנִיס רֹאשְׁךָ בֵּין הַמַּחֲלוֹקֶת! אָמַר לוֹ: רַבֵּינוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כֵּן וַחֲבֵרֶיךָ אוֹמְרִים כֵּן, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָּרַבִּים....
| רבי עקיבא רבקה זוהר מילים: דליה רביקוביץ' לחן: מוני אמריליו רבי עקיבא איש צנוע היה רועה בין הרועים את עדרי כלבא שבוע עד שנתו הארבעים ראתה אותו רחל בתו של כלבא שבוע ראתה אותו רחל והוא מעולה וצנוע אמרה לו רחל בחשאי קח אותי לאישה בתנאי שתקדיש זמנך ללימוד התורה הקדושה רבי עקיבא.... והיו גרים במתבן בגורן אחד לא ידוע זוג אחד פשוט ללא שם שהיה מעולה וצנוע | ובבוקר היה מלקט התבן מתוך שערה אמרה לו רחל - תהיה אהובי גדול בתורה רבי עקיבא.... קם הרב ונסע לבירה לגמוע תורה כמבוע ושם בגורן נשארה ביתו של כלבא שבוע ומקץ עשרים שנה כאשר הלבין שערה שב בעלה לביתו והוא גדול בתורה רבי עקיבא... חזר הרב לביתו וכל נפשו געגוע חזר הרב אל אשתו בתו של כלבא שבוע הדפוה משם תלמידיו אמרו לה סורי אשה אמר הרב - הניחוה כי היא תורתי הקדושה רבי עקיבא.... |
