(יא) וַיֹּ֗אמֶר צֵ֣א וְעָמַדְתָּ֣ בָהָר֮ לִפְנֵ֣י ה׳ וְהִנֵּ֧ה ה׳ עֹבֵ֗ר וְר֣וּחַ גְּדוֹלָ֡ה וְחָזָ֞ק מְפָרֵק֩ הָרִ֨ים וּמְשַׁבֵּ֤ר סְלָעִים֙ לִפְנֵ֣י ה׳ לֹ֥א בָר֖וּחַ ה׳ וְאַחַ֤ר הָר֙וּחַ֙ רַ֔עַשׁ לֹ֥א בָרַ֖עַשׁ ה׳׃
(11) “Come out,” He called, “and stand on the mountain before GOD.” And lo, GOD passed by. There was a great and mighty wind, splitting mountains and shattering rocks by GOD’s power; but GOD was not in the wind. After the wind—an earthquake; but GOD was not in the earthquake.
(ז) אִ֥מְר֣וֹת ה׳ אֲמָר֢וֹת טְהֹ֫ר֥וֹת כֶּ֣סֶף צָ֭רוּף בַּעֲלִ֣יל לָאָ֑רֶץ מְ֝זֻקָּ֗ק שִׁבְעָתָֽיִם׃
(7) The words of the Lord are pure words, silver purged in an earthen crucible, refined sevenfold.
(יג) וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ (יד) וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃
(13) And [God] said to Abram, “Know well that your offspring shall be strangers in a land not theirs, and they shall be enslaved and oppressed four hundred years; (14) but I will execute judgment on the nation they shall serve, and in the end they shall go free with great wealth.
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית טו, יג), יָדֹעַ שֶׁאֲנִי מְפַזְּרָן, תֵּדַע שֶׁאֲנִי מְכַנְסָן. יָדֹעַ שֶׁאֲנִי מְמַשְׁכְּנָן, תֵּדַע שֶׁאֲנִי פּוֹרְקָן. יָדֹעַ שֶׁאֲנִי מְשַׁעְבְּדָן, תֵּדַע שֶׁאֲנִי גּוֹאֲלָן. כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, מִשֶּׁיֵּרָאֶה לְךָ זָרַע. אָמַר רַבִּי יוּדָן גֵּרוּת בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, עַבְדּוּת עִנּוּי לְאַסְפַּטְיָא שֶׁלָּהֶם.
“He said to Abram: Know with certainty that your descendants will be strangers in a land that is not theirs, and they will be enslaved to them and they will oppress them, four hundred years” (Genesis 15:13).“He said to Abram: Know with certainty [yado’a teda] *In Hebrew a verb is often doubled to express intensity or certainty. that your descendants will be strangers” – “yado’a” – know that I will scatter them; “teda” – know that I will gather them [again]. “Yado’a” – know that I will give them over as a pledge; “teda” – know that I will redeem them. *As someone redeems a pledge by paying his debt. “Yado’a” – know that I will enslave them; “teda” – know that I will liberate them.“That your descendants will be strangers in a land that is not theirs” – from when you will see descendants. *The tally of four hundred years would begin with the birth of his son, Isaac. Being strangers in a land that is not theirs, enslavement, and oppression are all included in their tally. *These were the different stages that they experienced that together totalled four hundred years.
עוד שם במדרש רבה ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן. ידוע שאני ממשכנן תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלן עכ"ל.
מה שדרש שלשה דברים הללו והיא פיזור ומשכון ושיעבוד דרש זה משלשה מיני לשונות הנאמרים בפ'.
כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם זה היא פיזור.
ועבדום הוא ענין המשכון כי המלוה משתמש במשכון.
וענו אותם שזה היא עבודה קשה והוא ענין השיעבוד הנאמר במדרש.
וגם מה שאמר ידוע תדע שהוא כפל לשון דרשו מזה ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן. כי הפיזור הוא סימן על הכינוס ואין כינוס בלא פיזור, לפי שנשמות ישראל צריכין להיות מזוקקות ככסף כמו שאמר הכתוב כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים (Psalms 12,7).
והנה ראה הבורא בהוב"ש שישראל חטאו ונפלו הנ"ק בהקליפות וצריכים לכינוס לזה מפזר אותם והפיזור הוא סימן על הכינוס. וכמו הצורף שנותן את הכסף בכור הברזל הוא סימן שהכסף יהיו מזוקק כענין הזה הוא בנשמות ישראל ג"כ שכבר נמשלו לכסף וכנ"ל.
והפיזור הוא גלות פרטי חוץ מהשיעבוד שאוה"ע משעבדין בהם בישראל. כי כתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אבל בחוץ בין הקליפות אינם נקראים גוי אחד. וזה הוא גלות מיוחד. והבן.
והכינוס יהיו ע"י שישראל יהיו באחדות גמור והעיקר הוא שכ"א מישראל יהי' אצל עצמו ובלבו אחד. כי מי שאינו מייחד המדה שלו להבורא ב"ה הנה הוא נפרד לחלקים רבים, כי אהבתו הוא אהבה זרה ויראתו פונה לדבר אחר גשמיי וכן חשקו ותאוותו אינם באחדות כי בכל עת הוא חושק ומתאוה לדבר זר מיוחד פעם חושק לדבר זה ופעם מתאווה לדבר אחר כידוע. אבל כשהוא מבטל א"ע וכל איבריו כולם לעבודתו ית"ש אז הוא בוודאי בבחי' אחד כי אהבתו ויראתו וכחותיו האלהית אשר הם בקרבו כולם פונים לעבודת הבורא ב"ה שהוא אחד ושמו אחד וא"כ גם כחות אדם הם בבחי' אחד.
והנה כאשר כללות ישראל הם בבחי' אחד כנ"ל אזי יכולין להתייחד רוחין ברוחין נפשין בנפשין נשמתין בנשמתין ונעשים כללות נשמות ישראל בבחי' אחד כי כל רצונם וכחותם פונים כולם לעבודתו ית"ש נמצא שהם בבחי' אחת וביחוד נפלא.
וזהו ענין מה דאיתא בזוה"ק קוב"ה אחד לעילא לא יתיב על כורסייא דיקריה עד דאתעבידת ברזא דאחד כו' והיינו כי נשמו' ישראל נקרא כסא הכבוד וקב"ה שוכן בתוכ' ממש. לא יתיב על כורסייא דיקריה היינו נשמות ישראל עד דאתעבידת ברזא דאחד דהיינו שמתייחדים כל הנשמות ונעשים בבחי' אחד ע"י שכ"א מישראל מייחד כל המדות שלו להבורא ב"ה. (Hebrew translation below)
וזה הוא ענין ג"כ מה דאי' שם בזוה"ק צלותא דמעלי שבתא דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא ברזא דאחד. כי ע"י סוד השבת וגודל מעלתו הרמה אז בנקל יכולין כללות נשמות ישראל להתייחד כ"א מדותיו להבורא ב"ה ולהעשות בבחי' אחד.
ולכך בוודאי צלותא דמעלי שבתא אז אתאחדת כורסייא יקירא קדישא ר"ל נשמות ישראל ברזא דאחד. כנ"ל וזהו ענין הכינוס שנזכר במדרש הנ"ל.
ומ"ש ידוע שאני ממשכנן תדע שאני פורקן כי ראה הבורא ב"ה שישראל חטאו וחטאם הוא גדול כ"כ עד שלא יועיל להם הפיזור ועי"ז לא יפלטו הנ"ק כ"א ע"י שיפזרן וגם ממשכנן דהיינו שיעבדו בהם אוה"ע כמו המלוה שמשתמש בהמשכון. ועי"ז יטלו הקליפות חלקם ויפלטו הנצוצות קדושות ויפרד הקדושה מהקליפה וזהו שאמר המדרש ידוע שאני ממשכנן תדע שאני פורקן והיינו כי המשכון הוא סימן על הפירוק כנ"ל ופירוק הוא מלשון מפרק הרים (1Kings 19,11)
והיינו כי ישראל חטאו כ"כ ונתגברה הקליפה עד שיצטרך הבוב"ה לברר את הניצוצות קדושות בחזקה כביכול ולפרק אותן.
ומ"ש ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלם. הוא כי ראה השי"ת שגם למשכן אותם לא יועיל מחמת התגברות הקליפות מאוד ע"י חטאתם עד שהוכרח השי"ת כביכול לשעבדם והוא עבודה קשה והוא סימן על הגאולה שיהי' ב"ב כי יותר ממה שהצורף נותן את הכסף בכור הוא סי' ועדות שהכסף יהיו יותר מזוקק שבעתים. והבן:
כְּמוֹ שֶׁהֵם מִתְיַחֲדִים לְמַעְלָה בְּאֶחָד, אַף כָּךְ הִיא מִתְיַחֶדֶת לְמַטָּה בְּסוֹד שֶׁל אֶחָד, לִהְיוֹת עִמָּם לְמַעְלָה אֶחָד כְּנֶגֶד אֶחָד. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד לְמַעְלָה לֹא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ, עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּסוֹד שֶׁל אֶחָד כְּמוֹ שֶׁלּוֹ, לִהְיוֹת אֶחָד בְּאֶחָד. וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ הַסּוֹד שֶׁל ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.
סוֹד הַשַּׁבָּת, הִיא שַׁבָּת שֶׁנֶּאֱחֶזֶת בְּסוֹד שֶׁל אֶחָ"ד, לְהַשְׁרוֹת עָלֶיהָ הַסּוֹד שֶׁל אֶחָד. תְּפִלַּת עֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אָז מִתְיַחֵד כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בְּסוֹד שֶׁל אֶחָד, וּמִתְתַּקֶּנֶת שֶׁיִּשְׁרֶה עָלֶיהָ הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן.
אִיסוֹפֹּולִיטְיָיא, *(אספלטייא) f. (ἰσοπολιτεία) civic rights granted to strangers, isopolity (v. Sm. Ant. s. v. Civitas). Pesik. R. s. 15 עבדות וגרות בארץ לא להם וענו אותם ארבע מאות שנה אפילו [על] א׳ שלהם Ar. s. v. פלטיא II (ed. איספטלים, איספטליס, corr. acc.) ‘slavery and stranger’s condition’ (indicated Gen. XV, 13) were in a land not theirs (in Egypt), but, ‘and they shall afflict them four hundred years’ refers even to their isopolity (in Canaan, from the birth of Isaac); Cant. R. to II, 17 באיספטלייה … (corr. as above.). Gen. R. s. 44; Yalk. Gen. 77 לאספטיא … (corr. as above.). Pesik. Haḥod. p. 47ᵇ note 96.