לפדות את בכורי ישראל
פדיון הבן היא מצווה מהתורה שנובעת מקדושת הבכורות בישראל. בהלכות אלו מפרט הרמב"ם את החיוב, סדרי הפדיון ומי נושא באחריות למימוש מצווה זו (המאה ה-12, מצרים).
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּנוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד יט) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי". וְנֶאֱמַר (במדבר יח טו) "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם":(ב) וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לִפְדּוֹת אֶת בְּנָהּ. שֶׁהַחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ הוּא שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ. עָבַר הָאָב וְלֹא פָּדָהוּ כְּשֶׁיִּגְדַּל יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ:(ג) הָיָה הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת יִפְדֶּה עַצְמוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ בְּנוֹ. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹן אֶחָד יִפְדֶּה עַצְמוֹ:...
It is a positive commandment for every Jewish man to redeem his son who is the firstborn of his Jewish mother, as [Exodus 34:19] states: "All first issues of the womb are mine" and [Numbers 18:15] states: "And you shall surely redeem a firstborn man." A woman is not obligated to redeem her son, for one who is obligated to redeem himself is obligated to redeem his son. If the father transgressed and did not redeem his son, when he comes of age, he is obligated to redeem himself. If it is necessary to redeem both the person himself and his son, he should redeem himself first and then his son. If he only has enough [money] for one redemption, he should redeem himself.
זכרון למכת בכורות
התורה קושרת בין קדושת הבכורות לבין יציאת מצרים, כאשר מכת בכורות מציינת את אחד מרגעי השיא בגאולת מצרים, ולכן כל בכור זכר נחשב לקניינו של ה׳ ויש לפדותו. פסוקים אלה מספר שמות מדגישים את זיכרון יציאת מצרים כבסיס הרעיוני של מצוות פדיון הבן.
(יא) וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִאֲךָ֤ ה׳ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃(יב) וְהַעֲבַרְתָּ֥ כׇל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽה׳ וְכׇל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַה׳׃(יג) וְכׇל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃(יד) וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ ה׳ מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃(טו) וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵ֒נוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג ה׳ כׇּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽה׳ כׇּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכׇל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃...
“And when ה׳ has brought you into the land of the Canaanites, as [God] swore to you and to your fathers, and has given it to you, you shall set apart for ה׳ every first issue of the womb: every male firstling that your cattle drop shall be ה׳’s. But every firstling ass you shall redeem with a sheep; if you do not redeem it, you must break its neck. And you must redeem every male first-born among your children. And when, in time to come, a child of yours asks you, saying, ‘What does this mean?’ you shall reply, ‘It was with a mighty hand that ה׳ brought us out from Egypt, the house of bondage. When Pharaoh stubbornly refused to let us go, ה׳ slew every [male] first-born in the land of Egypt, the first-born of both human and beast. Therefore I sacrifice to ה׳ every first male issue of the womb, but redeem every male first-born among my children.’
הכל מאת ה׳
מצוות הראשית וביניהן גם מצוות פדיון הבן מלמדות את האדם שכל מה שיש בעולם הוא מאת הבורא. מחבר ספר החינוך מרחיב את הסברו על הערך האמוני והערכי העומד בשורשה של מצווה זו (המאה ה-13, ספרד).
מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ. שֶׁרָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְזַכּוֹתֵנוּ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בְּרֵאשִׁית פִּרְיוֹ, לְמַעַן דַּעַת כִּי הַכֹּל שֶׁלּוֹ, וְאֵין לוֹ לְאָדָם דָּבָר בָּעוֹלָם רַק מָה שֶׁיְּחַלֵּק לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּחֲסָדָיו. וְיָבִין זֶה בִּרְאוֹתוֹ, כִּי אַחַר שֶׁיָּגַע הָאָדָם כַּמָּה יְגִיעוֹת וְטָרַח כַּמָּה טְרָחִים בְּעוֹלָמוֹ, וְהִגִּיעַ לַזְּמַן שֶׁעָשָׂה פְּרִי, וְחָבִיב עָלָיו רֵאשִׁית פִּרְיוֹ כְּבָבַת עֵינוֹ, מִיָּד נוֹתְנוֹ להקב"ה וּמִתְרוֹקֵן רְשׁוּתוֹ מִמֶּנּוּ וּמַכְנִיסוֹ לִרְשׁוּת בּוֹרְאוֹ. וְעוֹד לְזֵכֶר הַנֵּס הַגָּדוֹל שֶׁעָשָׂה לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּבְכוֹרֵי מִצְרַיִם, שֶׁהֲרָגָם וְהִצִּילָנוּ מִיָּדָם.
It is from the roots of this commandment that God, may He be blessed, wanted to make us merit to do a commandment with the beginning of His fruit, in order that all should know that everything is His; and that man has nothing in the world, except that which God, may He be blessed, apportions to us, in His kindness. And he will understand this when he sees that after a man exerted himself [with] many exertions and put himself through many troubles in His world and reached the time when it makes a fruit — and his first fruit is beloved to him like the [apple] of his eye — he immediately gives it to the Holy One, blessed be He, and empties his possession of it and of his properties [to put it] into the possession of his Creator. And it is also to remember the great miracle that God, may He be blessed, did for us with the firstborn of Egypt — as He killed them and saved us from their hand.
סדר פדיון הבן
בטקס פדיון הבן, האב מצהיר בפני הכהן כי בנו הוא בכור לאשתו הישראלית. בסידור מופיע נוסח האמירות והברכות של הטקס וביניהן שאלת הכהן את האב האם רצונו בבן או בכסף ותשובת האב שהוא בוחר בבנו ולאחר מכן מברך שתי ברכות, על מצוות הפדיון ו'שהחיינו' (סידור חב"ד נערך בראשית המאה ה-19, בלארוס).
(ב) האב מייתי ליה לבכור קמיה כהן, ומייתי כסף או שוה כסף חמשה סלעים, ומודיע לו שהוא בכור פטר רחם לאמו הישראלית, ואומר לו:(ג) אִשְׁתִּי הַיִּשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֶּן זֶה הַבְּכוֹר:(ד) הכוהן שואל אותו ואומר(ה) בְּמַאי בָּעֵית טְפֵי, בְּבִנְךָ בְכוֹרְךָ אוֹ בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים דִּמֵחַיְּבַתָּא לִתֵּן לִי בְּפִדְיוֹן בִּנְךָ בְּכוֹרְךָ זֶה:(ו) האב אומר(ז) בָּעִינָא בִּבְנִי בְּכוֹרִי זֶה, וְהֵילָךְ חֲמִשָּׁה סְלָעִים בְּפִדְיוֹן דִּמֵחַיַּבְנָא בֵּיהּ:(ח) וכשנותן האב לכהן הפדיון מברך האב:(ט) בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֺקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן:(י) בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֺקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לִזְמַן הַזֶה:...
פטר רחם
בכור שחייב בפדיון הוא מי שבכור לאמו. עקרון הלכתי של מצווה זו מובא בספרו ההלכתי של רבי יוסף קארו (המאה ה-16, צפת).
אין פדיון הבכור תלוי אלא בפטר רחם שאם אינו בכור לאם אע"פ שהוא בכור לאב אינו חייב בפדיון ואם יש לו כמה נשים ויש לו בכור מכל אחת ואחת חייב לפדות את כולם:
The Redemption of the firstborn depends solely on being the first issue of the womb. If he’s not first born to the mother, even though he’s first born to the father, he’s not obligated to be redeemed. And if (the father) has many wives, and he has a firstborn with each one, he must redeem all of them.
לא לפני שלושים יום, לא אחרי שלושים ואחד
פדיון הבן נעשה לאחר שחלפו שלושים יום מהלידה, וביום ה־31 עצמו יש לקיים את המצווה ללא דיחוי. דין זה נפסק להלכה ב'שולחן ערוך' ומקורו בציווי בתורה לערוך את הפדיון כשהתינוק בן חודש (המאה ה-16, צפת).
אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום ואחר שלשים יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה ואם חל יום ל"א להיות בשבת אין פודין אותו בשבת אלא ימתין עד יום א' (י"א דאין לעשות פדיון הבן בחול המועד (במהרי"ו בשם ספר המצות מצור"ך) ויש מתירין) (תוספות פ"ק דמ"ק) וכן עיקר:
כהנים ולויים פטורים
מצוות פדיון הבן חלה על מי שאביו אינו כהן או לוי ואמו אינה בת כהן או בת לוי. הרמב"ם מסביר שכהנים ולוויים פטורים מפני שהם עצמם מקודשים לשירות המקדש ואף פדו את בכורות ישראל במדבר, קל וחומר שאינם צריכים לפדות את בניהם (המאה ה-12, מצרים).
(ט) כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִים מִפִּדְיוֹן הַבֵּן מִקַּל וָחֹמֶר. אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ עַצְמָן:(י) יִשְׂרָאֵל הַבָּא מִן הַכֹּהֶנֶת וּמִן הַלְּוִיָּה פָּטוּר. שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בָּאָב אֶלָּא בָּאֵם שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:...
The priests and the Levites are exempt from the redemption of their firstborn, as evident from a logical deduction: If they served as the redemption of the Israelites firstborn in the desert, certainly, they themselves are exempt. An Israelite who is born to a woman of the priestly or Levite family is exempt, for this matter is not dependent on the father, but rather on the mother, as [indicated by the phrase]: "the first issue of the womb in Israel."
לויים במקום בכורות
הלויים שנשארו נאמנים לה׳ בחטא העגל נבחרו לשרת בקודש במקום בכורי ישראל, ולכן נדרש לפדות כל בכור ישראלי. במדרש אגדה מתוארת התכנית המקורית לפיה עבודת הקודש אמורה היתה להיעשות על ידי הבכורים, את השתתפותם בחטא העגל ואת בחירת הלויים במקומם (המאה ה-11 - המאה ה-13, צרפת).
ואני הנה לקחתי את הלוים. ולמה לקח הקב"ה את הלוים תחת כל בכור ישראל, לפי שבתחלה היתה עבודה בבכורות, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד ה), ומתרגמינן ושלח ית בוכרי בני ישראל, וכיון שישראל עשו העגל, הבכורות זבחו לפניו, ומנין אתה אומר שזבחו לפניו, שנאמר ויזבחו לו וגו' (שם לב ח), ולכך פסלם הקב"ה, שלא רצם עוד לפניו, שנאמר והכהנים הלוים בני צדוק וגו' (יחזקאל מד טו) ולכך לקח הלוים תחתיהם, שהם כולם קדש ושמו במעשה העגל, שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב כו), ולמה לא מנאם מבן עשרים שנה ומעלה, לפי שלא צוה למנותם, אלא לפדות בהם הבכורות, וגם בכורות לא נתקדשו, אלא משום מכת בכורות, שהביא הקב"ה במצרים, והציל בכורי ישראל, וכשם שהיו בהצלה גדולים וקטנים, כך יהיו במנין גדולים וקטנים, אבל פחות מחודש אינו נחשב כולד, עד שיהיה לו חדש. את מוצא בפרטן של לויים שלש מאות יתירים על עשרים ושנים אלף, ובכללם אין אתה מוצא אלא כ"ב אלף, והשלש מאות היכן הם, אותן שלש מאות בכורות היו והיו קדש, ואין קודש מפקיע קודש, ומה מפקיע פודה:
נציג המשפחה במקדש
הרעיון הראשוני לפיו הבכורים ישרתו בקודש קושר את כל המשפחות לעבודת ה׳. הרב אליעזר מלמד מתאר את המדרגה הגבוהה אליה כיוונה עבודת הבכורות במקדש (2000, ישראל).
מתחילה הבכורים היו צריכים להיות כהנים. ויש בכך רעיון גדול, כי באופן הזה בכל משפחה יהיה אדם שמיועד לעניינים שבקדושה, וכך כל העם, על כל משפחותיו, יהיה קשור לעבודת ה׳ ולענייני הרוח, באשר לכל משפחה יהיה נציג שישרת בבית המקדש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי עבורנו, ויש חשש, שבמקום שהבכורים-הכהנים ישפיעו על כלל הציבור, האווירה הציבורית וחיי החול של הציבור הרחב ישפיעו עליהם ויבטלו את ייחודם הרוחני. וכדי לחנך כהנים, שיהיו באמת אנשי רוח, צריכים ליצור חברה מגובשת, שעסוקה כולה בעניינים שבקדושה. ולכן, לאחר שהבכורים חטאו בחטא העגל, נבחר לשם כך שבט לוי שלא השתתף בחטא.
כפרה על מכירת יוסף
פדיון הבן מבטא תיקון למכירת יוסף שהיה הבכור לרחל. רבנו בחיי כותב בפירושו לתורה שהסכום של חמשה סלעים לפדיון הבן נבחר בכוונה כדי לכפר על מכירת יוסף (המאה ה-14, ספרד).
בעשרים כסף. נצטוינו בתורה בפדיון הבן שיהיה חמש סלעים, הוא שכתוב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים. והסלע ד' דינרים, וא"כ ה׳ סלעים ד' פעמים הם עשרים כסף, וזהו שתרגם אונקלוס בעשרים כסף, ולא תרגם בעשרין סלעין דכסף, והא למדת למצות פדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים כסף, לפי שבא לכפר על מכירת יוסף בכורו של רחל שנתנה לו הבכורה, שנמכר בכ' כסף.
בעשרים כסף, “for twenty pieces of silver.” We have been commanded by the Torah (Numbers 18,16) that the redemption of a firstborn son, an Israelite, (as distinct from a Kohen or a Levite) is to be performed in exchange for 5 selaim. The sela is a coin worth 4 “kesseph,” pieces of silver, such as mentioned in our verse here. This is the reason that Onkelos does not translate “twenty selaim of silver” but leaves the wording of the Torah unchanged and writes: עשרים כסף. One of the underlying reasons for the whole procedure of redeeming the firstborn is the need to atone for that sale of Joseph who was Rachel’s firstborn son and who had been wrongly sold for this amount (compare Jerusalem Talmud Shekalim 2,3).
הקדושה ב"ראשית המציאות"
כמו בתחומים אחרים בהם ניתנת לה׳ הראשית (כגון ביכורים ותרומה), כך גם הבכור הראשון שנולד מהאם נחשב קדוש. המהר"ל מסביר שב"ראשית המציאות" חלה הקדושה ולכן הראשון שנולד בפועל מרחם אמו מתקדש ולא בכור האב (המאה ה-16, פראג).
ויראה דודאי המכה היתה אף בבכור האב, ולא עוד אלא אפילו גדול בבית, מכל מקום לענין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם, לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות, ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קדוש מן אשר נמצא אחריו, כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד, שהרי השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל גם כן, ולפיכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות. וכן בכורי אדמה שנקראים גם כן "בכורים" (בכורים פ"א מ"א) מלשון "בכור", שהם "ראשית פרי האדמה" (דברים כו, י), ויש בהם קדושה, כי האדמה מוציאה הכל זה אחר זה, וראשית הפרי שהוציאה האדמה קדוש. וראשית המציאות בפטר רחם תלה, שעכשיו הוא יוצא למציאות, ונמצא לכך אין מעלת הקדושה רק בפטר רחם. וכן בתרומה וכן בחלה שהם קדושים, נקראים "ראשית", שנראה כי הראשית יש בו קדושה, וכדכתיב (ירמיה ב, ג) "קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתו". אבל בכור אב, אף כי הוא "ראשית אונו" (דברים כא, יז), דהיינו כחו של אב, אינו ראשית המציאות, שלא נמצא ראשית בעולם, ואין קדושה רק לראשית המציאות. לכך בכור אב ראשית הכח, ובכור אם ראשית במציאות ובפעל, ואין שייך קדושה רק לראשית המציאות.