(א) וַיַּ֖עַן אִיּ֥וֹב אֶת־יְהֹוָ֗ה וַיֹּאמַֽר׃ (ב) (ידעת) [יָ֭דַעְתִּי] כִּי־כֹ֣ל תּוּכָ֑ל וְלֹֽא־יִבָּצֵ֖ר מִמְּךָ֣ מְזִמָּֽה׃ (ג) מִ֤י זֶ֨ה ׀ מַעְלִ֥ים עֵצָ֗ה בְּֽלִ֫י־דָ֥עַת לָכֵ֣ן הִ֭גַּדְתִּי וְלֹ֣א אָבִ֑ין נִפְלָא֥וֹת מִ֝מֶּ֗נִּי וְלֹ֣א אֵדָֽע׃ (ד) שְֽׁמַֽע־נָ֭א וְאָנֹכִ֣י אֲדַבֵּ֑ר אֶ֝שְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי׃ (ה) לְשֵֽׁמַע־אֹ֥זֶן שְׁמַעְתִּ֑יךָ וְ֝עַתָּ֗ה עֵינִ֥י רָאָֽתְךָ׃ (ו) עַל־כֵּ֭ן אֶמְאַ֣ס וְנִחַ֑מְתִּי עַל־עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ {פ} (ז) וַיְהִ֗י אַחַ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־אִיּ֑וֹב וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־אֱלִיפַ֣ז הַתֵּימָנִ֗י חָרָ֨ה אַפִּ֤י בְךָ֙ וּבִשְׁנֵ֣י רֵעֶ֔יךָ כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃ {ס} (ח) וְעַתָּ֡ה קְחוּ־לָכֶ֣ם שִׁבְעָֽה־פָרִים֩ וְשִׁבְעָ֨ה אֵילִ֜ים וּלְכ֣וּ ׀ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּ֗וֹב וְהַעֲלִיתֶ֤ם עוֹלָה֙ בַּעַדְכֶ֔ם וְאִיּ֣וֹב עַבְדִּ֔י יִתְפַּלֵּ֖ל עֲלֵיכֶ֑ם כִּ֧י אִם־פָּנָ֣יו אֶשָּׂ֗א לְבִלְתִּ֞י עֲשׂ֤וֹת עִמָּכֶם֙ נְבָלָ֔ה כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃
(1) Job said in reply to the LORD: (2) I know that You can do everything, That nothing You propose is impossible for You. (3) Who is this who obscures counsel without knowledge? Indeed, I spoke without understanding Of things beyond me, which I did not know. (4) Hear now, and I will speak; I will ask, and You will inform me. (5) I had heard You with my ears, But now I see You with my eyes; (6) Therefore, I recant and relent, Being but dust and ashes. (7) After the LORD had spoken these words to Job, the LORD said to Eliphaz the Temanite, “I am incensed at you and your two friends, for you have not spoken the truth about Me as did My servant Job. (8) Now take seven bulls and seven rams and go to My servant Job and sacrifice a burnt offering for yourselves. And let Job, My servant, pray for you; for to him I will show favor and not treat you vilely, since you have not spoken the truth about Me as did My servant Job.”
(א) אֵֽלֶּה אֶזְכְּרָה
(ב) וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה. כִּי בְלָעֽוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה. כִּי בִימֵי הַשָּׂר לֹא עָלְתָה אֲרוּכָה. לַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה:
(ג) בְּלָמְדוֹ סֵֽפֶר מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת. וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדַת רְשׁוּמַת. וּפָתַח בִּוְאֵֽלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וְחָשַׁב מְזִמַּת. וְגוֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת:
(ד) גָּבַהּ לִבּוֹ בִּגְדוֹלִים. וְצִוָּה לְמַלֹּאת פְּלָטֵֽרוֹ נְעָלִים. וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים. מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶֽיהָ בְּפִלְפּוּלִים:
(ה) דִּֽינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשֻׁרוֹ. וְאַל תְּעַוְּתֽוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ. כִּי אִם הוֹצִיאֽוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶֽפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ:
(ו) הֵם כְּעָֽנוּ לוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא. נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַחִיהֶם מְכָרֽוּהוּ. לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרֽוּהוּ. וּבְעַד נַעֲלַֽיִם נְתָנֽוּהוּ:
(ז) וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַֽיִם עֲלֵיכֶם. כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִמְצָא כָּכֶם. וְאִם הָיוּ בַּחַיִּים הָיִֽיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם. וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵֽיכֶם:
(ח) זְמַן תְּנָה לָֽנוּ שְׁלֽשֶׁת יָמִים. עַד שֶׁנֵּדַע אִם נִגְזַר הַדָּבָר מִמְּרוֹמִים. אִם אָֽנוּ חַיָּבִים וַאֲשֵׁמִים. נִסְבֹּל בִּגְזֵרַת מָלֵא רַחֲמִים:
(ט) חָֽלוּ וְזָֽעוּ כֻּלָּֽמוֹ. עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדוֹל נָתְנוּ עֵינֵֽימוֹ. לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלוֹת לַאֲדוֹנֵֽימוֹ. לָדַֽעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵֽרָה מֵאֵת אֱלֹהֵֽימוֹ:
(י) טִהֵר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמוֹ וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּסִלּוּדִים. וְעָלָה לַמָּרוֹם וְשָׁאַל מֵאֵת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים. וְנָם לוֹ קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים. כִּי שָׁמַֽעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד כִּי בְּזֹאת אַתֶּם נִלְכָּדִים:
(יא) יָרַד וְהִגִּיד לַחֲבֵרָיו מַאֲמַר אֵל. וְצִוָּה הַבְּלִיַּֽעַל לְהָרְגָם בְּכֹֽחַ וְלָאֵל. וּשְׁנַֽיִם מֵהֶם הוֹצִֽיאוּ תְּחִלָּה שֶׁהֵם גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדוֹל וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל:
(יב) כְּרוֹת רֹאשׁוֹ תְּחִלָּה הִרְבָּה מֶֽנּוּ לִבְעֹן. וְנָם הָרְגֵֽנִי תְחִלָּה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת מְשָׁרֵת דַּר מָעוֹן. לְהַפִּיל גּוֹרָלוֹת צִוָּה צִפְעוֹן. וְנָפַל הַגּוֹרָל עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן:
(יג) לִשְׁפֹּךְ דָּמוֹ מִהֵר כְּשׁוֹר פָּר. וּכְשֶׁנֶּחְתַּךְ רֹאשׁוֹ נְטָלוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְצָרַח עָלָיו בְּקוֹל מַר כַּשּׁוֹפָר. אֵי הַלָּשׁוֹן הַמְמַהֶֽרֶת לְהוֹרוֹת בְּאִמְרֵי שְׁפָר. בַּעֲוֹנוֹת אֵיךְ עַתָּה לוֹחֶֽכֶת אֶת הֶעָפָר:
(יד) מַה מְּאֹד בָּכָה עָלָיו בַּחֲרָדָה. בַּת בְּלִיַּֽעַל לְקוֹל בְּכִיָּתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עָמְדָה. תֹּֽאַר יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ חָמְדָּה. וְשָׁאֲלָה מֵאֵת אָבִֽיהָ חַיָּתוֹ לְהַעֲמִֽידָה:
(טו) נִאֵץ בְּלִיַּֽעַל דָּבָר זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ. לְהַפְשִׁיט עוֹרוֹ מֵעַל פָּנָיו שָׁאֲלָה מֵאִתּוֹ. וְלֹא עִכֵּב דָּבָר זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ. וּכְשֶׁהִגִּֽיעַ לִמְקוֹם תְּפִלִּין צָרַח בְּקוֹל מַר לְיוֹצֵר נִשְׁמָתוֹ:
(טז) שַׂרְפֵי מַֽעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה. זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ. עוֹטֶה כַּשַּׂלְמָה אוֹרָה. אוֹיֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תוֹרָה:
(יז) עָנְתָה בַּת קוֹל מִשָּׁמַֽיִם. אִם אֶשְׁמַע קוֹל אַחֵר אֶהֱפוֹךְ אֶת הָעוֹלָם לְמַֽיִם. לְתֹֽהוּ וָבֹֽהוּ אָשִׁית הֲדוֹמִים. גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלֽוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יוֹמָֽיִם:
(יח) פְּקִידִים נֶהֶרְגוּ מְאַחֲרֵי שֶֽׁבֶת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת. מְלֵאֵי מִצְוֹת כְּרִמּוֹן וּכְזָוִיּוֹת. וְהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת. וְסָרְקוּ בְשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת פִּיפִיּוֹת:
(יט) צִוָּה לְהוֹצִיא רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן מִבֵּית אוּלָמוֹ. וּבַחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת שָׂרְפוּ גָלְמוֹ. וּסְפוּגִין שֶׁל צֶּֽמֶר שָֽׂמוּ עַל לִבּוֹ לְעַכֵּב עַצְמוֹ. וּכְשֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִיַּד נִשְׂרַף וְסֵֽפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ:
(כ) קוֹנְנוּ עַם לֹא אַלְמָן. כִּי עַל דָּבָר מוּעָט נִשְׁפַּךְ דָּמָן. לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַֽיִם מָסְרוּ עַצְמָן. בַּהֲרִיגַת רַבִּי חוּצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן:
(כא) רְעָדָה תֶאֱחֹז כָּל שׁוֹמֵֽעַ שְׁמּֽוּעַ. וְתִזַּל כָּל עַֽיִן דִּמּֽוּעַ. וְנֶהְפַּךְ לְאֵֽבֶל כָּל שַׁעֲשֽׁוּעַ. בַּהֲרִיגַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּֽוּעַ:
(כב) שִׁחֲתֽוּנִי צוֹרְרַי וּמְעַנַּי. וּמִלְאוּ כְרֵסָם מֵעֲדָנַי. וְהִשְׁקֽוּנִי מֵי רוֹשׁ וְלַעֲנַי. בַּהֲרִיגַת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי:
(כג) תָּקְפוּ עָלֵֽינוּ צָרוֹת מִצְוֹת לְהָפֵר. וּמֵאֲנוּ לָקַֽחַת הוֹן וָכֹֽפֶר. כִּי אִם נְפָשׁוֹת הַהוֹגוֹת אִמְרֵי שֶֽׁפֶר. כְּמוֹ רַבִּי יְשֵׁבָב הַסּוֹפֵר:
(כד) יִחֲתֽוּנוּ בְּנֵי עֲדִינָה הַשּׁוֹמֵמָה. הֵרֵֽעוּ לָֽנוּ מִכָּל מַלְכֵי אֲדָמָה. וְהָרְגוּ מֶֽנּוּ כַּמָּה וְכַמָּה. בַּהֲרִיגַת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן דָּמָה:
(כה) דִּבַּֽרְתָּ בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה. הֵן עַתָּה קַשׁ אוֹרָם כָּבָה. חַי זְעֹךְ קוֹמָתָם בְּבִעוּר הַיּוֹם הַבָּא. כִּי הִסְכִּֽימוּ לַהֲרֹג עֲשָׂרָה צַדִּיקִים עִם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא:
(כו) זֹאת קְרָאַֽתְנוּ וְסִפַּרְנוּ בְּשִׁנּוּן. וְשָׁפַֽכְנוּ לֵב שָׁפוּל וְאָנוּן. מִמָּרוֹם הַסְכֵּת תַּחֲנוּן. יְהֹוָה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן:
(כז) חַנּוּן הַבִּֽיטָה מִמְּרוֹמִים. תִּשְׁפֹּֽכֶת דַּם הַצַּדִּיקִים וְתַצְמִית דָּמִים. תִּרְאֶה בְּפַרְגּוּדָךְ וְהַעֲבֵר כְּתָמִים. אֵל מֶֽלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים:
(1) These [martyrs] I will remember
(2) and pour out my soul within me. For wicked people have swallowed us, like a cake, unturned, [not fully baked] for during the days of Caeser there was no remedy [reprieve] for the ten martyrs, doomed to death by the [Roman] government.
(3) Having learned the Written law from those who are compared to heaps of grain [Torah Scholars], who understand how to examine the Written Law; He began to study “These are the Laws,” and with malicious intent, read the verse: “If one kidnaps a person and sells him, if he is found in his hands, he shall be put to death.”
(4) The head of the idolator swelled with malice and commanded to fill his palace with shoes He summoned ten great scholars who understood the Law and all of its intricacies.
(5) [He ordered]: “decide this case objectively and don't distort it with intentional trickery, but rather bring it out to its true light: If a man was found to have kidnapped one of his brothers, from among the Children of Yisrael; treating him as a slave and selling him.”
(6) They answered him: “The kidnapper should be put to death.” He then exclaimed “Where are your fathers, who sold their brother and dealt him to a caravan of Ishmaelites for pairs of shoes.”
(7) You, therefore, must accept the law of God upon yourselves, for from the time of your fathers there has been none like yourselves For if they were still living, I would judge them before you, but now, you must bear the guilt of the sin of your fathers.
(8) They answered, “Give us time, three days until we can determine if this has been decreed from heaven. For if we are guilty then we will accept the decree of He who is all merciful.”
(9) Trembling and shaking with fear They all turned to Rabbi Yishmael the High Priest and cast their eyes on him, to mention the explicit Name of God and thereby ascend to his Master, to know if the decree has come from God.
(10) Rabbi Yishmael purified himself and, trembling, uttered the Name, and ascended to heaven, and asked the man who wore garments of linen. He answered him, “Accept it upon yourselves beloved, righteous ones, for I have heard from behind the separation that this will be your demise.”
(11) He descended and told his friends the words of God. The evil tyrant then commanded to kill them with force and strength. The two which were taken first were great ones in Yisrael, Rabbi Yishmael, the High Priest, and Rabban Shimon ben Gamliel, the head of the High Court.
(12) “Take off my head first he (R' Yishmael) pleaded while (Raban Shimon ben Gamliel) asked, “let me be killed first, so I will not have to see the death of one who serves God.” The wicked snake thus decided to draw lots and the lot fell on Rabbi Shimon.
(13) He hastened to shed his blood as though it was that of an ox. When his head was severed R' Yishmael picked it up and wept over it with a bitter voice, like the sound of a shofar. How could such a tongue, which so eagerly taught words of Torah, because of [our] iniquities now lick the dust.
(14) How he wept over him trembling [with grief] the daughter of the evil tyrant, upon [hearing] the cry of R' Yishmael, stood and, seeing his beauty, coveted him and asked her father if he would spare him.
(15) But the evil tyrant refused. Tear off the skin of his face, she asked him, and this he agreed to do. When he reached the place of the Tefillin, he let out a bitter cry to the Creator of his soul.
(16) The angels above cried out bitterly Is this the reward for Torah, God Almighty, Creator of light? Behold how the enemy blasphemes Your great and awesome Name, and scorns and ridicules the words of the Torah.
(17) A voice answered from heaven, “If I hear another sound I will turn the world to water, to its [original] emptiness and desolation will I return the world for it is My decree; accept it, all of you who love the Torah [that preceded creation] by two thousand years.”
(18) The princes of the Jewish people were killed, those who spent long hours in the synagogue. They were filled with mitzvos like a pomegranate is filled with seeds, and like the corners [of the Altar were filled with blood.] They then brought out Rabbi Akiva, who expounded upon the crowns of the letters. They lacerated his skin with iron combs.
(19) He commanded them to bring out Rabbi Chananya ben Tradyon from his house of study, and on a pyre of green brushwood they burnt his body. Layers of wet wool were placed on his chest to prolong the agony; and when they were removed he was consumed immediately together with the Torah Scroll he held.
(20) Mourn, oh people who are not forsaken, for over insignificant matters was their blood spilt. To sanctify the Name of God they sacrificed their lives, as through the murder of Rabbi Chutzpis, the interpreter.
(21) Let trembling seize all who hear and each eye flow with tears and all joy be turned to mourning because of the murder of Rabbi Eleazar ben Shamua.
(22) Our oppressors have slaughered us, and satisfied themselves with my delicacies. How they made us drink poison when they murdered Rabbi Chanina ben Chachinai.
(23) They tortured us [that we should] reject the commandments; and refused to accept neither bribe nor ransom. Only the lives of those who studied the Torah [would they take] like that of Rabbi Yeshaivav, the scribe.
(24) The children of Edom have desolated us. They have oppressed us more then all the kings on the earth; and have slaughtered so many of us, as they killed Rabbi Yehuda ben Damah.
(25) You have said The house of Yaakov is fire and the house of Yosef a flame; but for now the straw has extinguished the fire. Eternal God! crush their arrogance, and bring swiftly the day of their destruction for they agreed to execute ten righteous men, including Rabbi Yehuda ben Bava.
(26) All this happened to us and we tell it over again. We pour out [our] hearts of grief and depression. Hear our supplication from above Adonoy, Adonoy, Almighty, Merciful and Gracious.
(27) Gracious One! Look down from Heaven at the spilled blood of the righteous, [even] their life blood. Look from the place of Your holy Presence and remove all stains [of guilt]. Almighty, King Who sits upon a throne of mercy.
(ו) אמרו עליו על ר׳ ישמעאל בן אלישע כ״ג שהיה אחד משבעה אנשים יפים שהיו בעולם, ואלו הן: אדם הראשון, יעקב, יוסף, שאול, אבשלום, ר׳ אבהו, ור׳ ישמעאל. ובשעה שהביאוהו לרומי כל הנשים שרואות אותו שופעות דם, וכשהביאוהו לפני המלך אמר לו יש באומותך כמותך או יפה ממך? אמר לו, לאו. מיד גזר עליו הריגה. בא אותו הגמון לחתוך את ראשם של ר׳ ישמעאל ושל רשב״ג, אמר לו ר׳ ישמעאל חייך התחל בי שאני כהן גדול ובן כ״ג מזרע אהרון הכהן, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חכמים. א״ל רשב״ג, לא כן - אלא אני נשיא בן נשיא, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חברי. אמר להם אותו הגמון נחש צפעוני, אם כן הפילו גורלות, ונפל הגורל על רשב״ג. מיד פשט רשב״ג את צוארו ונטל איספקלטור את החרב והתיז את ראשו, ויאמר לר׳ ישמעאל פשוט את צוארך. אמר ר׳ ישמעאל, חייך הנח לי רגע אחד עד שאבכה על הצדיק. אמר לו, עשה. מיד נטל ר׳ ישמעאל את ראשו של רשב״ג ונתנו על ארכבותיו, ונתן עיניו על עיניו ופניו על פניו וחוטמו על חוטמו ופיו על פיו, ואמר, אי הפה המתגבר בגבורה של תורה של עם קדוש וטהור, פה מוציא מרגליות מי יטמינך בעפר, איך נקנסה עליך מיתה משונה כזו, (עליו) [עליך] הכתוב אומר חֶרֶב עוּרִי עַל רֹעִי וְעַל גֶּבֶר עֲמִיתִי (זכריה י״ג ז׳). אמר לו אותו הגמון, ריקה! עד שאתה בוכה על מיתתו בכה על מיתתך שקשה ממיתתו. מיד התחיל צווח, עד שנשקפה בתו של קיסר לקול צעקתו וראתה אותו וחמדה יפיו. אמרו, מימות יוסף לא היה יפה כמוהו. אמרה לאותו הגמון, המתן לי שעה אחת עד שאכנס אצל אבי. נכנסה אצל אביה ואמרה לו שאלה אחת יש לי אצלך. אמר לה המלך, שאלתך עשויה חוץ מישמעאל וחביריו. אמרה לו, אבא, היא שאלתי שרציתי לשאול ממך בדבר הזה. אמר לה, לא תעשה שאלתך. אמרה לו, אם כן תן לי רשות לפשוט עור פניו. מיד גזר עליו המלך להפשיט עור פניו בעודנו חי, וכיוון שהגיע הפושט למקום תפילין, התחיל ר' ישמעאל לצעוק צעקה גדולה ומרה וישא את קולו ויבך. אמרו לו, מפני מה לא בכית עד עכשיו ועתה אתה מתחיל לבכות? אמר להם ר״י, על נשמתי איני בוכה אלא על מקום שבו נתון שם אל עליון על התפילין. אמרו לו, וכי עדיין אתה בוטח בשם יהוה, אם גדול הוא יבא יצילך עכשיו. ומן אותה צעקה שצעק ר״י נזדעזע כל העולם. אר״י והרי מכמה שהיו לפני וממה שיהיו אחרי לא נקנסה בעולם מיתת זו. יצתה בת קול ואמרה, לא קרית גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יהוה עָלֶיךָ (דברים כ״ח ס״א). פתחו מלאכי השרת ואמרו לפני הקב״ה, רבש״ע! צדיק זה שהראית לו גנזי רקיעים, גזרה זו נגזרה עליו?! אמר להם הקב״ה, הניחו לו כדי שתעמוד זכותו לדורות. ועוד זעק שניה ונזדעזע כסא הכבוד, ובקש הקב״ה להפוך את העולם לתהו ובהו. ירד גבריאל ואמר לו לר״י, אם תצעק שלישית יהפך העולם לתהו ובהו, אלא אשריך ישמעאל ואשרי חבריך מה צפון לכם. כיון ששמע ר״י כך, הפך פניו עד שיצאה נשמתו. פתח הקב״ה ואמר עליו זכר צדיק לברכה, פתחו מיכאל וגבריאל ואמרו זכרו לחיי העולם הבא, פתחו חיות הקדש ואמרו תנוח נפשו בצרור החיים, פתחו שרפים ואמרו רוח יהוה תנחנו, פתחו המלאכים וכל צבא מעלה ואמרו זכרו לחיי עולם עם הצדיקים. ועוד פתחו מיכאל וגבריאל ואמרו, אשריהם שזכו להתקרב על גב המזבח שבמרומים. ועוד פתח הקב״ה ואמר להם, מִמְתִים יָדְךָ יהוה מִמְתִים מֵחֶלֶד חֶלְקָם בַּחַיִּים וגו'.(תהלים י"ז י"ד) ועדיין קלסתר פניו של ר״י ברומי היא אדום הרשעה, ובכל שבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על חגר ומלבישין אותו בגדו של אדם הראשון ומביאין קלסתר פניו של ר׳ ישמעאל ומניחין אותו על ראשו ומייתין מתקל ד׳ זוזי פיתקא ותליה ליה על צואריה, ומביאין כרוז ומכריז לפניו דחמא חמא דלא חמא לא חמא, ומסיימין ווי לדין כד יקום דין (עי׳ ע״ז י״א ע״ב), והקב״ה יאבד אדום הרשעה לקיים מה שכתוב ונתתי נקמתי באדום וגו׳ (יחזקאל כ״ח י״ד).
It was said about Rabbi Yishmael ben Elisha that he was one of the seven best looking men of all time, and these are them: Adam, Jacob, Joseph, Saul, Avshalom, Rabbi Abahu and Rabbi Yishmael...When they brought him before the king, he said to Rabbi Yishmael, is there anyone in your nation who is as attractive, or more attractive, than you? He replied, no. Immediately, the king decreed that he should die.
The executioner came to cut off the heads of Rabbi Yishmael and Rabbi Shimon. Rabbi Yishmael pleaded, please start with me, as I am the High Priest, and a son of the High Priest, start with me so that I don't need to witness the death of the sages. Rabbi Shimon responded, I am the Nasi (head of the Sanhedrin), son of a Nasi; kill me first so that I don't need to witness the death of my friend.
The executioner decided to draw lots, and the lot fell on Rabbi Shimon. Immediately, Rabbi Shimon stuck out his neck and the executioner chopped off his head, and then said to Rabbi Yishmael, stick out your neck. Rabbi Yishmael replied, give me a moment to cry for the death of a righteous person. Immediately, Rabbi Yishmael picked up the head of Rabbi Shimon and put it on his knees, and he placed his eyes on his eyes and his face on his face, his nose on his nose and his mouth on his mouth and said, "How can a mouth that elevated grandeur of the Torah of a people that is holy and pure, a mouth that emitted pearls that can't be hidden in the sand, how is it possible that it met a fate like this?
The emperor responded to him, "Fool; why are you crying over his death; you should be crying over your own death, which will be worse than his. He immediately began to weep.
While he was weeping, the emperor's daughter stood and gazed upon Rabbi Yishmael the High Priest's handsome features, and she had compassion for him, and she sent a message to her father to grant her one request. The emperor sent back the following message: My daughter, all that you request I will grant, except for the sparing of Rabbi Yishmael and his colleagues. She sent back to him: I ask you to spare his life. He sent back: I have already sworn that I would kill him. She sent back to him: Then I ask you to flay the skin off his face so that I can look at it instead of looking in a mirror. The emperor commanded that Rabbi Yishmael's skin be flayed, and when they reached the place where his tefillin rested, he cried a great and bitter cry, and heaven and earth were shaken. He cried a second time and the throne of God's glory was shaken.
The ministering angels said before God: Is this Torah and this its reward- that this righteous man, to whom you showed all the secrets of the upper and lower worlds, should be killed with this terrible death by this evil man? He responded: Let him be, for his merits will be a model for generations to come. The Holy One, Blessed be He said: What can I do for my son? It is a decree, and there is no one who can annul it. A heavenly voice came forth and said: If I hear a single voice, I will turn the whole world back to chaos. When Rabbi Yishmael heard this, he was silent.
The emperor said to him: Until this point, you have not screamed or cried. Now why are you suddenly screaming? He said to him: I am not crying over my own soul, but over the ability to perform the mitzvah of Tefillin, which you are taking from me. The emperor said to him: Still you trust in God? He responded: Yes. God can kill me if He wishes. Immediately, he died.
The Sages lived in a world saturated with meaning. When R. Shimon ben Gamliel, one of the great leaders of the Jewish people, was about to be decapitated, he was morose. He could not find meaning in being killed by the cruel arrogant Emperor Hadrian. R. Shimon lamented, “My heart fails me as I do not know why I am to be killed.” His colleague, R. Yishmael, soon to join him in martyrdom, offered an explanation. Perhaps the evil fate was the karmic payback for unintentionally causing pain to a petitioner who had to wait for R. Shimon to finish drinking his cup, tie his sandal or don his cloak before hearing his petition. R. Shimon responded, ‘My master, you have comforted me’.[1]
(א) בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
(1) When God began to create heaven and earth—
”