וְהַשֵּׁנִי כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים נַפְשׁוֹ בִּמְנוּחָה וְלִבּוֹ שָׁלֵו מִצַּד הַגְּזֵרוֹת לְדַעְתּוֹ כִּי הַבּוֹרֵא יַנְהִיגֵן לְטוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וְאַחֲרִיתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים סב ו) אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי. וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים הוּא בְּצַעַר תָּדִיר וּדְאָגָה אֲרֻכָּה וְאֵבֶל וְעֶצֶב לֹא יָמוּשׁוּ מִמֶּנּוּ בַּטּוֹבָה וּבָרָעָה. בַּטּוֹבָה מִפְּנֵי מִעוּט רְצוֹתוֹ בְּמַצָּבוֹ וּשְׁאִיפָתוֹ לְהוֹסִיף וּלְהַרְבּוֹת וְלִכְנֹס. וּבָרָעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָץ בָּהּ וְהִיא כְּנֶגֶד תַּאֲוָתוֹ וְטִבְעוֹ וּמִדּוֹתָיו. וְכֵן אָמַר הֶחָכָם (משלי טו טו) כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְגוֹ׳...
וְהַשִּׁשִּׁי כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים הוּא אָהוּב לְכָל כִּתּוֹת בְּנֵי אָדָם וְדַעְתָּם נוֹחָה עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּטוּחִים מֵהַזָּקָתוֹ וְלִבָּם שָׁלֵם מֵחֲמָתוֹ וְלֹא יִפְחֲדוּ מִמֶּנּוּ עַל נְשֵׁיהֶם וְעַל מָמוֹנָם. וְהוּא גַּם כֵּן בָּטוּחַ מֵהֶם מִפְּנֵי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁתּוֹעַלְתּוֹ וְנִזְקוֹ אֵינָם בְּיַד נִבְרָא וְלֹא בִּיכָלְתּוֹ וְעַל כֵּן אֵינֶנּוּ מְפַחֵד מֵהַזָּקָתָם כַּאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מְקַוֶּה הֲנָאָתָם. וּכְשֶׁהוּא בָּטוּחַ מֵהֶם וְהֵם בְּטוּחִים מִמֶּנּוּ יֹאהֲבֵם וְיֹאהֲבוּהוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים לב י) וְהַבּוֹטֵחַ בַּה׳ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ. ומִי שֶׁאֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים אֵין לוֹ אוֹהֵב מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּכָל עֵת חוֹמֵד אוֹתָם וּמְקַנֵּא בָּם וְחוֹשֵׁב כָּל טוֹבָה שֶׁתַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם סָרָה מִמֶּנּוּ וְשֶׁטַּרְפֵּיהֶם לְקוּחִים מִטַּרְפּוֹ וְכָל מָה שֶׁנִּמְנָע מִמֶּנּוּ מִתַּאֲווֹתָיו הוּא בַּעֲבוּרָם וּבְיָדָם לְהַגִּיעוֹ אֶל תַּאֲווֹתָיו. וְאִם תְּבוֹאֵהוּ רָעָה אוֹ פֶּגַע בְּמָמוֹנוֹ וּבָנָיו יַחְשֹׁב כִּי הוּא מֵאִתָּם וְשֶׁבְּיָדָם לְהַעֲבִיר הַנֶּזֶק וְלִדְחוֹת הָרָעָה מֵעָלָיו. וְכֵיוָן שֶׁקָּדְמוּ אֵלֶּה הַהַקְדָּמוֹת בְּנַפְשׁוֹ יָבוֹא בַּעֲבוּר זֶה לִמְאֹס אוֹתָם וּלְדַבֵּר בָּהֶם וּלְקַלְּלָם וְלִשְׂנֹא אוֹתָם וְהוּא הַנִּמְאָס בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמִים וְהַמְּגֻנֶּה בִּשְׁנֵי הַמְּעוֹנִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי יז כ) עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב...
... ובהתקרב אליו הצרה בחשבו כי הוא מיד השי"ת יוכל להבין כי אין ההצלה וההכאה ביד המכה ולא יתן אל לבו פחד ההכאה שהרי כתוב (משלי כ״א:א׳) פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו. וכן אמר הכתוב בענין סנחריב (ישעיהו י׳:ט״ו) היתפאר הגרזן על החוצב בו, המשיל הנביא את האדם לגרזן כי כשם שהגרזן אין פעולתו מעצמו אלא מצד החוצב בו כן האדם בכל פעולותיו שהוא פועל ורוצה להטיב ולהרע אין (האדם) זה מצד עצמו אלא מצד השם יתעלה. וכן כתוב (שם) כהניף שבט את מרימיו כהרים מטה לא עץ יאמר כי אין האדם אלא כשבט המרימים אותו....
ואמר דוד ע"ה (תהילים קי״ח:ח׳) טוב לחסות בה' מבטוח באדם, ביאורו כי יש הפרש בין לשון חסיה ובין לשון בטחון ויאמר הכתוב כי טוב הוא שיחסה אדם בצלו של הקב"ה מבלעדי הבטחה יותר ממה שיבטח באדם כי התועלת ודאית בחסייתו של הקב"ה ותועלת האדם מסופקת אפילו אחר הבטחתו כי הוא בעל מקרים ושמא לא יוכל להשלים מה שהבטיח, ולכך לא אמר לבטוח בה' מבטוח באדם כי זה לא היה צריך לומר, וא"כ ענין הבטחון בשי"ת הוא אשר לבו חזק בבטחונו כאילו הבטיחו בה' יתברך והוא לשון גדול יותר מחסיה:
(א) לִכְתֹּב כָּל אֶחָד סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לִהְיוֹת לְכָל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל סֵפֶר תּוֹרָה (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה יח), אִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְנֶאֱהָב מְאֹד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות ל, א) כְּתָבוֹ כְּלוֹמַר בְּיָדוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלוֹ מֵהַר סִינַי. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכָתְבוֹ בְּיָדוֹ יִשְׂכֹּר מִי שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ לוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים לא, יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זֹאת.
(ב) מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְפִי שֶׁיָּדוּעַ בִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם עוֹשִׂין כָּל דִּבְרֵיהֶם לְפִי הַהֲכָנָה הַנִּמְצֵאת לָהֶם, וְעַל כֵּן צִוָּנוּ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל סֵפֶר תּוֹרָה מוּכָן אֶצְלוֹ שֶׁיּוּכַל לִקְרוֹת בּוֹ תָּמִיד וְלֹא יִצְטָרֵךְ לָלֶכֶת אַחֲרָיו לְבֵית חֲבֵרָיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם, וְיֵדַע וְיַשְׂכִּיל בְּמִצְוֹתָיו הַיְּקָרוֹת וְהַחֲמוּדוֹת מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. וְנִצְטַוִּינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו, לְמַעַן יִרְבּוּ הַסְּפָרִים בֵּינֵינוּ וְנוּכַל לְהַשְׁאִיל מֵהֶם לַאֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִקְנוֹת, וְגַם לְמַעַן יִקְרְאוּ בִּסְפָרִים חֲדָשִׁים כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, פֶּן תָּקוּץ נַפְשָׁם בְּקָרְאָם בַּסְּפָרִים הַיְּשָׁנִים שֶׁיַּנִּיחוּ לָהֶם אֲבוֹתֵיהֶם.
(ג) וְדַע בְּנִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַחִיּוּב דְּאוֹרָיְתָא אֵינוֹ רַק בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה, אֵין סָפֵק שֶׁגַּם בִּשְׁאָר הַסְּפָרִים שֶׁנִּתְחַבְּרוּ עַל פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה, יֵשׁ לְכָל אֶחָד לַעֲשׂוֹת מֵהֶם כְּפִי הַיְכֹלֶת, מִן הַטְּעָמִים שֶׁאָמַרְנוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו מֵהֶן רַבִּים. וְזֶהוּ דֶּרֶךְ כָּל אַנְשֵׁי מַעֲלָה יִרְאֵי אֱלֹהִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֵינוּ, לִקְבֹּעַ מִדְרָשׁ בְּבֵיתָם לְסוֹפְרִים לִכְתֹּב סְפָרִים רַבִּים, כְּבִרְכַּת הַשֵּׁם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם.
(ד) מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות שם ועי' רמב"ם ה' ספר תורה פ"ז הל' ד-ט) כֵּיצַד כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה? כְּתִיבָה מְתֻקֶּנֶת וְטוֹבָה וְנָאָה, וְיַנִּיחַ בֵּין כָּל תֵּבָה וְתֵבָה כִּמְלוֹא אוֹת קְטַנָּה, וּבֵין כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה כִּמְלוֹא שִׁיטָה. וְאֹרֶךְ כָּל שִׁיטָה שְׁלֹשִׁים אוֹתִיּוֹת, כְּדֵי לִכְתֹּב לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְזֶהוּ רֹחַב כָּל דַּף וְדַף. וְלֹא תְּהֵא שִׁיטָה קְצָרָה מִזֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הַדַּף כְּאִגֶּרֶת, וְלֹא אֲרֻכָּה יָתֵר עַל זֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בַּכְּתָב. נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת לֹא יִכְתֹּב שְׁתַּיִם בְּתוֹךְ הַדַּף וְשָׁלֹשׁ חוּץ לַדַּף, אֶלָּא כּוֹתֵב שָׁלֹשׁ בְּתוֹךְ הַדַּף וּשְׁתַּיִם חוּץ לַדַּף. לֹא נִשְׁאַר מִן הַדַּף כְּדֵי לִכְתֹּב שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת מַנִּיחַ הַמָּקוֹם פָּנוּי וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁטָּה. נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת לֹא יִזְרְקֶנָּה בֵּין הַדַּפִּין, אֶלָּא יַחְזֹר לִתְחִלַּת הַשִּׁיטָה. נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּסוֹף הַשִּׁיטָה תֵּבָה בַּת עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת, אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַשִּׁיטָה כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת כֻּלָּהּ בְּתוֹךְ הַדַּף, אִם יָכוֹל לִכְתֹּב חֶצְיָהּ בְּתוֹךְ הַדַּף וְחֶצְיָהּ חוּץ לַדַּף כּוֹתֵב, וְאִם לָאו מַנִּיחַ הַמָּקוֹם פָּנוּי וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה.
(ה) וּמַנִּיחַ בֵּין כָּל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ אַרְבַּע שִׁיטִין פְּנוּיוֹת בְּלֹא כְּתִיבָה, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יָתֵר, וְיַתְחִיל הַחֻמָּשׁ מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה הַחֲמִישִׁית, וּכְשֶׁיִּגְמֹר הַתּוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיִּגְמֹר בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף. אִם נִשְׁאַר מִן הַדַּף שִׁיטִין הַרְבֵּה מְקַצֵּר וְעוֹלֶה, וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה וְלֹא יִגְמֹר אֶת הַשִּׁיטָה, וּמִתְכַּוֵּן עַד שֶׁיִּהְיֶה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאֶמְצַע שִׁיטָה בְּסוֹף הַדַּף.
(ו) וְיִזָּהֵר (רמב"ם שם ח-ט) בָּאוֹתִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וּבָאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת וּבָאוֹתִיּוֹת הַנְּקוּדוֹת, וּבָאוֹתִיּוֹת שֶׁצּוּרָתָן מְשֻׁנָּה, כְּגוֹן הַפֵּיִי"ן הַלְּפוּפוֹת וְהָאוֹתִיּוֹת הָעֲקֻמּוֹת כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ הַסּוֹפְרִים אִישׁ מִפִּי אִישׁ. וְיִזָּהֵר בַּתָּגִין וּבְמִנְיָנָם, יֵשׁ אוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ תָּג אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ שִׁבְעָה, וְכָל הַתָּגִין כְּצוּרַת זַיִן הֵם דַּקִּין כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, לֹא נֶאֶמְרוּ אֶלָּא לְמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, וְאִם שָׁגָה בְּתִקּוּן זֶה, אוֹ שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בַּתָּגִין וְכָתַב כָּל הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקְנָן, אוֹ שֶׁקֵּרֵב אֶת הַשִּׁיטִין, אוֹ הִרְחִיקָן, אוֹ הֶאֱרִיכָן אוֹ קִצְּרָן, הוֹאִיל וְלֹא הִדְבִּיק אוֹת בְּאוֹת, וְלֹא חִסֵּר וְלֹא הוֹתִיר וְלֹא הִפְסִיד צוּרַת אוֹת אַחַת, וְלֹא שִׁנָּה בִּפְתוּחוֹת וּסְתוּמוֹת, הֲרֵי זֶה סֵפֶר תּוֹרָה כָּשֵׁר. וְיֶתֶר פְּרָטֵי הַמִּצְוָה מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת פֶּרֶק שְׁלִישִׁי, וּבְפֶרֶק רִאשׁוֹן מִבָּבָא בָּתְרָא, וּבְמַסֶּכֶת שַׁבָּת.
(ז) וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים, שֶׁהֵן חַיָּבִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמוֹ כֵן לִכְתֹּב אוֹתָהּ, וְלֹא הַנְּקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם עִנְיָן, בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה. וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּי הִיא סִבָּה לִלְמֹד מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְכָל הַמְּקַיֵּם אוֹתָהּ יִהְיֶה בָּרוּךְ וְיֶחְכַּם הוּא וּבָנָיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(1) For everyone to write a Torah scroll for himself: That we were commanded that each man in Israel must have a Torah scroll (Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 18). If he wrote it with his [own] hand, this is praiseworthy and very dear; and as they, may their memory be blessed, said (Menachot 30a), “If he wrote it” — meaning to say, with his hand — “Scripture attributes [it] to him as if he received it from Mount Sinai.” But one who is unable to write with his hand must pay someone to write it for him. And about this it is stated (Deuteronomy 31:19), “And now, write for yourselves this poem and teach it to the Children of Israel” — meaning to say, write for yourselves Torah, which contains this poem.
(2) It is from the roots of the commandment [that it is that] since it is well-known about people that they do all of their things according to what is prepared for them, therefore He, blessed be He, commanded that there be a Torah scroll prepared with him, that he can always read from it and that he not need to walk for it to the house of his fellow; “so that he will learn to fear the Lord,” and know and understand His commandments that are more precious and desirable than much gold and fine gold. And we were commanded — each and every one of Israel — to make efforts about this, even if his fathers left him one. [This is] so that scrolls proliferate among us and we can lend them out to the one whose hand is not able to purchase it; and also in order that each and every one of Israel read from new scrolls, lest their souls be sick of reading in the old scrolls that their fathers left them.
(3) And know, my son, that even though the main obligation from Torah writ is only about a Torah scroll, there is no doubt that each one should also make [copies] of the other books that were composed about the understanding of the Torah — according to [his] ability — from the reasons that we said; and even if his fathers left him many of them. And this is the way of all God-fearing men of stature who were before us, to establish a study hall in their house, for scribes to write many books, according to the blessing of God that He gave to them.
(4) From the laws of the commandment is that which they [explained] (Menachot 30a and see Mishneh Torah, Laws of Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll 7:4-9) how do we write a Torah scroll: Its writing [should be] refined, good and pleasant; and he should leave the space of a letter between each and every word, and the space of a line between each and every line. And the length of each line should be thirty letters, enough so as to write, “to their families (lemishpechoteihem)” three times. And that is the width of each and every column, and not that the line be shorter than this, so that the page not be like a letter; and not longer than this, so that his eyes not stray in the writing. If a word of five letters chanced upon him, he should not write two [letters] within the column and three [past] the column, but rather he should write three within the column and two [past] it. If there is not enough [room] in the column in order to write three letters, he leaves the place empty and begins from the beginning of the [next] line. If a word of two letters chanced upon him, he should not throw it between the columns, but rather return to the beginning of the [next] line. If at the end of a line, a word of ten letters — or less or more — chanced upon him, and there is not enough [space] in the line to write all of it within the column: if he can write half of it within the column and half of it [past] the column, he writes [it that way]; but if not, he leaves the place empty and begins [it] from the beginning of the [next] line.
(5) And he leaves four rows empty without writing between each and every book (Chumash) — not less and not more — and begins the [next] book from the beginning of the fifth line. And when he finishes the Torah, he needs to finish it in the middle of the row at the end of the column. If there are many rows left in the column, he should continue to shorten [the content of the script in each line] and begin from the beginning of the line — but not to end the line — and plan [it] until “before the eyes of all Israel” (the Torah’s last words) is in the middle of the line at the end of the column.
(6) And he should be careful (Mishneh Torah, Laws of Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll 7:8-9) about the big letters and the small letters, the dotted letters and the letters the form of which is unusual, such as the bent [letter] peh, and the twisted letters — like the scribes copied, one man from another. And he should be careful with the crowns and in their numbers — there is a letter that has one crown upon it and there is [another] letter that has seven upon it. And all of the crowns are like the form of a [letter] zayin, [that] are as thin as a strand of hair. And all of these things are only said for an ideal [fulfillment of the] commandment. And [so] if he diverged [erred] in this refinement or was not exacting with the crowns, but he wrote all the letters as fits them; or if he made the lines closer or further or lengthened them or shortened them — since he did not have one letter cling to [another] letter and he did not miss or add or destroy the form of [a single] letter, and he did not make a change in the open paragraphs (petuchot) or in the closed paragraphs (setumot), behold this is a fit Torah scroll. [These] and the rest of the details of the commandment are elucidated in Tractate Menachot [in] the third chapter, and in the first chapter of Bava Batra and in Tractate Shabbat.
(7) And it is practiced at all times and in every place by males, as they are obligated in Torah study — and so too, to write it — but not females. And one who transgresses this and does not write a Torah scroll, if it is possible for him in any way, has violated this positive commandment. And his punishment is very great, as it is the cause of the study of the commandments of the Torah, as we have said. And anyone who fulfills it will be blessed and wise — he and his sons — as it is written, “And now, write for yourselves this poem and teach it to the Children of Israel.”
מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא יט) ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה״. כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זוֹ, לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר תּוֹרָה מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ. ואִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב אֲחֵרִים כּוֹתְבִין לוֹ. וְכָל הַמַּגִּיהַּ סֵפֶר תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ כֻּלּוֹ:
Even if a person's ancestors left him a Torah scroll, it is a mitzvah to write one himself. If a person writes the scroll by hand, it is considered as if he received it on Mount Sinai. If he does not know how to write himself, [he should have] others write it for him.
Anyone who checks even a single letter of a Torah scroll is considered as if he wrote the entire scroll.
.... והוא אמרו כתבו לכם את השירה הזאת. ואין מותר לכתוב אותה פרשיות פרשיות כי רצה באמרו את השירה כל התורה שכוללת זאת השירה...
....אבל לדעתי אין זה מספיק, כי אם היתה כונת הקב"ה שיהיה לכל אדם מישראל אתו עמו שירת האזינו כתובה אין זה בכלל האיסור לכתוב את התורה פרשיות, כיון דמצוה מיוחדת היא, וכמו שכותבין פרשיות תפילין ומזוזות לעצמן ולא שמענו מעולם נדנוד איסור מאיסור כתיבת התורה פרשיות והיינו טעמא, כיון דמפורש צותה התורה לכותבם כמו שהם, וה"נ כן, וצע"ג.
מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת ומאד צריך לחזר אחריה דאמר רבי יהושע בן לוי הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו או שהגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני וכל שכן שאין לו למוכרה אפילו יש לו הרבה מהם ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אפילו אין לו מה יאכל ומיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה או לישא אשה ואין לו דבר אחר למכור שפיר דמי וכת' א"א הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשוני' שהיו כותבין ס"ת ולומדי' בה אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:
... ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ס"ת ולהחליפה בחומשים ומשניות וממרות ופירושיהן שהרי לא תלה טעם החילוק בין דורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדים בהן אלא מניחים אותם בב"ה לקרות בהם ברבים וא"כ הול"ל שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים לא לפטרם ממצות כתיבת ספר תורה לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן שג"ז בכלל מצות כתיבת ספר תורה ושזה יותר מצוה מלכתוב ספר תורה ולהניחו בב"ה לקרות ברבים אבל לכתוב ספר תורה לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מ"ע שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים וכתב רבינו ירותם על דברי הרא"ש שכ"כ הגאונים:
מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה כו' נראה דה"ק שהמ"ע נאמר דוקא באלו ולא בס"ת דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבע"פ שלא מן הכתב כ"א ע"פ היו צריכין ללמוד מס"ת המתוייג' כהלכתו ומדוייקת בחסירות ויתירות ופסקי טעמים כי הם כולם רמזים הם לזכור ע"י תורה שבע"פ כדאמרו על ר"ע שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים הלכות ולכן היה מצוה על כל איש מישראל שיהיה לו ס"ת אבל בזמנינו שנתמעטו הלבבות ואמרו עת לעשות לה' הפרו תורתיך וכתבי התלמוד בספר וגם בימיהם היה איסור בדבר שלא לכתוב ה' חומשי תורה כ"א בדרך שנכתבה ס"ת בגלילה וא"כ כל ספריהם היו דומים לס"ת משא"כ בזמנינו שנעשה לנו כהיתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת לחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך כיון שאין אנו לומדים כלום מחסירות ויתירות ותגין ופיסוק טעמים כבימיהם וק"ל...
(א) שנצטוינו להיות לכל איש וכו' ס"ת אם כתבו בידו וכו' ועז"נ ועתה כתבו לכם וכו'. מצוה זו מבואר בר"מ פ"ז מה' סת"ם ובטוש"ע יו"ד סי' ע"ר ובש"ס דסנהדרין ובמנחות ומבוא' בסנהדרין דכ"א ע"ב אמר רבה אף על פי שהניחו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה וכו' ופשוט דההוכחה אינה מתיבת לכם הא בירושה הוי לכם כמו אתרוג והרבה דברים דבעינן לכם ויוצאין בירושה אלא ההוכחה דכתיב ועתה כתבו לכם וכו' אם כן כל איש מישראל מצוה לכתוב דהמצוה הוא הכתיבה שיכתוב לו ס"ת והוכחה מתיבת כתבו וא"כ פשוט כמו דבירושה א"י המצוה ה"ה בקנה מ"ל קנין או ירושה כיון דלא כתב והמצוה הוא הכתיבה ועיין בס' מלחמות ד' בסוכה בסוגיא סוכה ישינה כתב להדיא דמצוה זו מוכח מתיבת כתבו ולכם היינו לשם חובתכם ע"ש מבואר כמ"ש. ובמנחות דף ל' ואר"י וכו' אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני אמר ר"ש אם הגיה אפילו אות אחת מעלה עליו כאלו כתבו. והנה הלשון כחוטף מצוה וכו' נראה דהמצוה מקיים אך אינו מן המובחר רק בכתבה ה"ל כאילו קבלה מהר סיני והוי מן המובחר וכן פרש"י להדיא בד"ה כחוטף כתב ומצוה עבד אבל כתב הוי מצוה יתירה טפי עכ"ל ובאמת אינו מובן כיון דכתיב בתורה כתבו אם כן המצוה בכתיבה ומ"ל ירושה דל"י ומ"ל קנין כיון דגזה"כ הוא דבעינן כתיבה. ולשון הר"מ מ"ע על כל איש וכו' לכתוב לו ס"ת אף על פי וכו' ואם כתבו בידו וכו' אם א"י לכתוב אחרים כותבין לו וכו' כאלו כתבו כולו עכ"ל ולא כתב אם א"י לכתוב יקנה ומכל זה נראה דהמצוה הוא רק הכתיבה ומ"ש אף על פי שהניחו לו אבותיו ולא כתב או קנה דאין חילוק בין ירושה לקנין א"י בכ"ע רק בכתיבה וכן מבואר כאן בדברי הרהמ"ח והרמ"א בהג"ה בסי' הנ"ל מביא מפורש דאם קנה א"י ויצא לו מהר"מ ומהרהמ"ח דלדעת רש"י יצא ופוסק דלא כוותי' וכן נראה מהסמ"ג דמצוה זו היא הכתיבה....
(1) A person does not fulfill the commandment until the Torah is written in accordance with the laws of a Sefer Torah. If there is a disqualification, even a missing or extra letter, then a person does not fulfill this mitzvah, for it is not a Sefer Torah at all. The gemara (Menachot 30a) asks, "Could a Torah be missing a letter? It is written(Devarim 31:26), 'Take this Sefer Torah'!" The Rambam (Hilchot Tefillin, Mezuzahv'Sefer Torah 7:11) lists disqualifications and says, "It does not have the status of a Sefer Torah, only as a chumash from which they teach children." The Ran (Megilah) also writes that a person does not fulfill the mitzvah of writing a sefer Torah with [a Torah that is] missing a letter. According to this, we cannot fulfill the mitzvah, for the gemara (Kiddushin 30)explains that previous generations were expert in which letters to exclude and which to include, but we are not expert. Therefore, we who are not expert might include a letter in a word that should be written without it, or the reverse, and consequently we would not fulfill the mitzvah [of writing a Torah] at all. The Shaagat Aryeh (36) has already suggested that we might be exempt from this mitzvah today because we are not expert in missing and extra letters. We can suggest that we are expert in the four chapters of the tefillin, for if this were not so, then we could not fulfill the mitzvah of tefillin. We must say that since tefillin area constant mitzvah and only include four paragraphs, we did not forget how to write it. As to the entire Torah, we are not expert. Nonetheless, this remains difficult; writing a Torah is also a mitzvah, so how could people have failed to set their hearts against forgetting it?... How could the proper writing of the Torah have been forgotten in the days of the Amoraim [recorders of the gemara]? In my humble opinion, the explanation is that there are two types of missing or extra letters. One type involves a missing or extra letter which changes the meaning of the word, or has the potential to change the meaning, like the examples cited in the gemara (Sanhedrin 4a)... According to theone who says that we translate based on the word as it is written, a word which has an extra letter or is missing a letter changes the message of G-d, for many laws will be altered from their true status. Even according to the opinion that we translate based on the word as it is pronounced, so that should law does not change [based upon our incorrect writing], the Torah must still be written as it was given. Therefore, when a Torah is missing a letter, since the Torah was given to us to be written thus and not the way the word is pronounced [this change will disqualify the Sefer Torah]… However, other missing or extra letters do not change the meaning of the word… Certainly, the first type of letters [i.e. the letters that would change the meaning of a word] were not forgotten… but the missing or extra letters that would not change the meaning or cause harm by their absence or inclusion were not known… and these letters, which do not change anything, do not harm this mitzvah and a person fulfills entirely the mitzvah to write a Torah with this act of writing… G-d forbid that the Jewish people could not fulfill a biblical mitzvah for many generations.
אמר (רבא) אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה
(ב) והנה בחסר אות לא הוי ס"ת כלל נראה דאם הי' לו ספר בירושה חסר אות והוא השלים האות יצא ידי מצוה זו כיון דעתה נעשה ס"ת והנה במנחות אמרינן דאם הגיה אות אחת כאלו כתבו וע"ש בתוס' דאקנה קאי ונראה דס"ל כרש"י דבקנה ג"כ מצוה עביד אך מצוה מן המובחר בכותב וע"ז אר"ש דהגיה ג"כ מצוה מן המובחר ועיין בתוס' שכ' כיון דהיה ביד ישראל באיסור וע' ט"ז אם כן לא מוכח מידי לענין שיוצא ידי המצוה בהגיה. אך בר"מ כאן מבואר להדיא שכתב דמצוה לכתוב או לשכור וכו' והמגיה אפילו אות אחת כאלו כתבו כולו מבואר דמגיה אות ה"ל ככתב כיון דעתה עי"ז נעשה ס"ת ועיין בס' ש"א שמפלפל שם דאם אביו הניח לו אפילו נכתב אות והוא השלים כולו א"י עד שיכתוב כולו ובאמת בר"מ מבואר להיפך ע'....
והנה לשון הר"מ מ"ע שיכתוב כ"א ס"ת לעצמו נראה בודאי דצריך שיהי' שלו הקלף והדיו ועיין בפרמ"ג שחקר בפתיחה להלכות תפילין אם כותב ס"ת על קלף האסור בהנאה אפשר דמצות לאו ליהנות נתנו אך אפשר צריך לכם ואה"נ לא הוי לכם והנה הדברים עתיקים בענינים אלו וגם הרשב"א והריב"ש ס"ל דאה"נ יש להם בעלים והוי לכם רק א"ב ומובא כ"פ בח"ז וגם אם כתב על קלף מעהנד"ח אפשר כתותי וכו' אך אפשר א"צ שיעור מן התורה בס"ת וכל השיעורים למצוה מן המובחר כמבואר בר"מ אך אפשר כל העומד לשרוף וכו' וא"ר להאריך בענינים הללו כי ידועים הם לכל תלמיד ובאתי רק להזכיר.
אבל קורה כתותי מכתת שיעוריה... ואור"י דהתם חשיב פתח כיון דחזי לעלייה אי לאו איסורא דאשירה אבל קורה הצריכו חכמים שיעורא של חשיבות:
אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן ועבודת כוכבים כתותי מכתת שיעורא הכא כל מה דמכתת מעלי לכסוי