Choosing Our Role Models (Rambam on the Chacham, Chasid, and Nazir)

(ז) לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹא־יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ (ח) כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיהֹוָֽה׃ (ט) וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טׇהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ׃ (י) וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶ֨ל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (יא) וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל־הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ (יב) וְהִזִּ֤יר לַֽיהֹוָה֙ אֶת־יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ׃ (יג) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (יד) וְהִקְרִ֣יב אֶת־קׇרְבָּנ֣וֹ לַיהֹוָ֡ה כֶּ֩בֶשׂ֩ בֶּן־שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת־שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל־אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים׃ (טו) וְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם׃ (טז) וְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְעָשָׂ֥ה אֶת־חַטָּאת֖וֹ וְאֶת־עֹלָתֽוֹ׃ (יז) וְאֶת־הָאַ֜יִל יַעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־מִנְחָת֖וֹ וְאֶת־נִסְכּֽוֹ׃ (יח) וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר־תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים׃ (יט) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֮ מִן־הָאַ֒יִל֒ וְֽחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן־הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל־כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִֽתְגַּלְּח֥וֹ אֶת־נִזְרֽוֹ׃ (כ) וְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן ׀ תְּנוּפָה֮ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן׃ (כא) זֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֮ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קׇרְבָּנ֤וֹ לַֽיהֹוָה֙ עַל־נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ׃ {פ}

Numbers 6:7-21

(7) Even if their father or mother, or their brother or sister should die, they must not become defiled for any of them, since hair set apart for their God*hair set apart for their God Others “his consecration unto God.” is upon their head: (8) throughout their term as nazirite they are consecrated to יהוה. (9) If someone dies suddenly nearby, defiling the consecrated hair, the [nazirite] shall shave the head at the time of becoming pure, shaving it on the seventh day. (10) On the eighth day that person shall bring two turtledoves or two pigeons to the priest, at the entrance of the Tent of Meeting. (11) The priest shall offer one as a sin offering and the other as a burnt offering, and make expiation on the person’s behalf for the guilt incurred through the corpse. That same day the head shall be reconsecrated; (12) and that person shall rededicate to יהוה the term as nazirite, bringing a lamb in its first year as a penalty offering. The previous period shall be void, since the consecrated hair was defiled. (13) This is the ritual for the nazirite: On the day that the term as nazirite is completed, the person shall be brought to the entrance of the Tent of Meeting. (14) As an offering to יהוה that person shall present: one male lamb in its first year, without blemish, for a burnt offering; one ewe lamb in its first year, without blemish, for a sin offering; one ram without blemish for an offering of well-being; (15) a basket of unleavened cakes of choice flour with oil mixed in, and unleavened wafers spread with oil; and the proper meal offerings and libations. (16) The priest shall present them before יהוה and offer the sin offering and the burnt offering. (17) He shall offer the ram as a sacrifice of well-being to יהוה, together with the basket of unleavened cakes; the priest shall also offer the meal offerings and the libations. (18) The nazirite shall then shave the consecrated hair, at the entrance of the Tent of Meeting, and take those locks of consecrated hair and put them on the fire that is under the sacrifice of well-being. (19) The priest shall take the shoulder of the ram when it has been boiled, one unleavened cake from the basket, and one unleavened wafer, and place them on the hands of the nazirite after the consecrated hair has been shaved. (20) The priest shall elevate them as an elevation offering before יהוה; and this shall be a sacred donation for the priest, in addition to the breast of the elevation offering and the thigh of gift offering. After that the nazirite may drink wine. (21) Such is the obligation of a nazirite; except that those who vow an offering to יהוה of what they can afford, beyond their nazirite requirements, must do exactly according to the vow that they have made beyond their obligation as nazirites.

תענית י״א א:י״ד-ט״ז

אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא. סָבַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״, וְכִי בְּאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר: וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן — נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר וְדָבָר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נִקְרָא קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״. וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִדָּבָר אֶחָד — נִקְרָא קָדוֹשׁ, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

Taanit 11a:14-16

§ The Gemara returns to the primary topic of the tractate, the issue of fasts. Shmuel said: Whoever sits in observance of a fast is called a sinner, as it is inappropriate to take unnecessary suffering upon oneself. The Gemara comments: Shmuel holds in accordance with the opinion of the following tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Elazar HaKappar the Great says: What is the meaning when the verse states, with regard to a nazirite: “And he will atone for him for that he sinned by the soul [nefesh]” (Numbers 6:11). But with what soul did this nazirite sin? Rather, the nazirite sinned by the distress he caused himself when he abstained from wine, in accordance with the terms of his vow. And are these matters not inferred a fortiori? And if this nazirite, who distressed himself by abstaining only from wine, is nevertheless called a sinner and requires atonement, then with regard to one who distresses himself by abstaining from each and every matter of food and drink when he fasts, all the more so should he be considered a sinner. Conversely, Rabbi Elazar says: One who accepts a fast upon himself is called sacred, as it is stated with regard to the nazirite: “He shall be sacred, he shall let the locks of the hair of his head grow long” (Numbers 6:5). Here too, one can apply an a fortiori inference: And if this nazirite, who distressed himself by abstaining from only one matter, wine, is nevertheless called sacred, then with regard to one who distresses himself by abstaining from every matter, all the more so should he be considered sacred.

רמב"ן על במדבר ו׳:י״א:א׳

(א) וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. השוה אותו הכתוב לנביא וכדכתיב (במדבר ו׳:ח׳) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:

Ramban on Numbers 6:11:1

(1) AND THE PRIEST SHALL PREPARE ONE FOR A SIN-OFFERING. The reason why a Nazirite must bring a sin-offering when the days of his Naziritehood are fulfilled105Verse 13. has not been explained.106Generally a sin-offering is brought for atonement of a sin committed in error. But here the Nazirite has kept his days of consecration in complete fulfillment of his vow. So the question arises: Why did Scripture oblige him to bring a sin-offering? In accordance with the plain meaning of Scripture, [it is because] this man sins against his soul on the day of completion of his Naziritehood; for until now he was separated in sanctity and the service of G-d, and he should therefore have remained separated forever, continuing all his life consecrated and sanctified to his G-d, as it is said, And I raised up of your sons for prophets, and of your young men for Nazirites,107Amos 2:11. where Scripture compares the Nazirite to a prophet, and as it is written, All the days of his Naziritehood he is holy unto the Eternal.108Verse 8. Thus [when he completes his Naziritehood and returns to his normal life] he requires atonement, since he goes back to be defiled by [material] desires of the world.

משנה תורה, הלכות דעות ג׳:א׳

(א) שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְהַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם דֶּרֶךְ רָעָה הֵן וּמוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. אֶפְרשׁ מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְאֶתְרַחֵק לַצַּד הָאַחֲרוֹן. עַד שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה וְלֹא יֵשֵׁב בְּדִירָה נָאָה וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ נָאֶה אֶלָּא הַשַּׂק וְהַצֶּמֶר הַקָּשֶׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּגוֹן כֹּהֲנֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. גַּם זֶה דֶּרֶךְ רָעָה הִיא וְאָסוּר לֵילֵךְ בָּהּ. הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ נִקְרָא חוֹטֵא. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּנָזִיר (במדבר ו יא) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". אָמְרוּ חֲכָמִים וּמָה אִם נָזִיר שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ אֶלָּא מִן הַיַּיִן צָרִיךְ כַּפָּרָה הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר וְדָבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ אֶלָּא מִדְּבָרִים שֶׁמְּנַעְתּוֹ הַתּוֹרָה בִּלְבַד. וְלֹא יְהֵא אוֹסֵר עַצְמוֹ בִּנְדָרִים וּבִשְׁבוּעוֹת עַל דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא דַּיֶּךָ מַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁאַתָּה אוֹסֵר עָלֶיךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים. וּבַכְּלָל הַזֶּה אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַנִּין תָּמִיד אֵינָן בְּדֶרֶךְ טוֹבָה. וְאָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיְּהֵא אָדָם מְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית. וְעַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן צִוָּה שְׁלֹמֹה וְאָמַר (קהלת ז טז) "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם":

משנה תורה, הלכות נזירות י׳:י״ד

(יד) הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ אוֹ אִם לֹא אֶעֱשֶׂה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע וּנְזִירוּת כָּזוֹ מִנְּזִירוּת רְשָׁעִים הוּא. אֲבָל הַנּוֹדֵר לַה' דֶּרֶךְ קְדֻשָּׁה הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ו ז) "נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו ח) "קָדשׁ הוּא לַה'". וּשְׁקָלוֹ הַכָּתוּב כְּנָבִיא (שֶׁנֶּאֱמַר) (עמוס ב יא) "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְזִירוּת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

Mishneh Torah, Nazariteship 10:14

משנה תורה, הלכות דעות א׳:ד׳-ה׳

(ד) הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. כֵּיצַד. לֹא יְהֵא בַּעַל חֵמָה נוֹחַ לִכְעֹס וְלֹא כְּמֵת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶלָּא בֵּינוֹנִי. לֹא יִכְעֹס אֶלָּא עַל דָּבָר גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְכֵן לֹא יִתְאַוֶּה אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּזוּלָתָן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ". וְכֵן לֹא יִהְיֶה עָמֵל בְּעִסְקוֹ אֶלָּא לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְחַיֵּי שָׁעָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז טז) "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק". וְלֹא יִקְפֹּץ יָדוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ אֶלָּא נוֹתֵן צְדָקָה כְּפִי מִסַּת יָדוֹ וּמַלְוֶה כָּרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ. וְלֹא יְהֵא מְהוֹלֵל וְשׂוֹחֵק וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן שְׁאָר דֵּעוֹתָיו. וְדֶרֶךְ זוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים. כָּל אָדָם שֶׁדֵּעוֹתָיו דֵּעוֹת (בֵּינוֹנִית) [בֵּינוֹנִיּוֹת] מְמֻצָּעוֹת נִקְרָא חָכָם:

(ה) וּמִי שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר וְיִתְרַחֵק מִדֵּעָה בֵּינוֹנִית מְעַט לְצַד זֶה אוֹ לְצַד זֶה נִקְרָא חָסִיד. כֵּיצַד. מִי שֶׁיִּתְרַחֵק מִגֹּבַהּ הַלֵּב עַד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן וְיִהְיֶה שְׁפַל רוּחַ בְּיוֹתֵר נִקְרָא חָסִיד וְזוֹ הִיא מִדַּת חֲסִידוּת. וְאִם נִתְרַחֵק עַד הָאֶמְצַע בִּלְבַד וְיִהְיֶה עָנָו נִקְרָא חָכָם וְזוֹ הִיא מִדַּת חָכְמָה. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַטִּין דֵּעוֹת שֶׁלָּהֶן מִדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּנֶגֶד שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת. יֵשׁ דֵּעָה שֶׁמַּטִּין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן וְיֵשׁ דֵּעָה שֶׁמַּטִּין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן. וְזֶהוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וּמְצֻוִּין אָנוּ לָלֶכֶת בַּדְּרָכִים הָאֵלּוּ הַבֵּינוֹנִים וְהֵם הַדְּרָכִים הַטּוֹבִים וְהַיְשָׁרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח ט) "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו":

משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג׳:ו׳

(ו) מִי שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כָּרָאוּי וְלִהְיוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר תּוֹרָה. לֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים. וְלֹא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיִּקְנֶה תּוֹרָה עִם הָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד כְּאַחַת. (משנה אבות ו ד) "כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל". וְלֹא עָלֶיךָ הַדָּבָר לִגְמֹר וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. וְאִם הִרְבֵּיתָ תּוֹרָה הִרְבֵּיתָ שָׂכָר. וְהַשָּׂכָר לְפִי הַצַּעַר:

משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג׳:י״ב

(יב) אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין בְּמִי שֶׁמַּרְפֶּה עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן. וְלֹא בְּאֵלּוּ שֶׁלּוֹמְדִין מִתּוֹךְ עִדּוּן וּמִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן וּמְצַעֵר גּוּפוֹ תָּמִיד וְלֹא יִתֵּן שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְעַפְעַפָּיו תְּנוּמָה. אָמְרוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ רֶמֶז (במדבר יט יד) "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ בְּאָהֳלֵי הַחֲכָמִים. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי כד י) "הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה". וְעוֹד אָמַר (קהלת ב ט) "אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי" חָכְמָה שֶׁלָּמַדְתִּי בְּאַף הִיא עָמְדָה לִי. אָמְרוּ חֲכָמִים בְּרִית כְּרוּתָה שֶׁכָּל הַיָּגֵעַ בְּתוֹרָתוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. וְכָל הַיָּגֵעַ בְּתַלְמוּדוֹ בְּצִנְעָה מַחְכִּים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא ב) "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה". וְכָל הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּשְׁעַת תַּלְמוּדוֹ תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. אֲבָל הַקּוֹרֵא בְּלַחַשׁ בִּמְהֵרָה הוּא שׁוֹכֵחַ:

משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ״א:י״א

(יא) אֵין דַּעַת חֲכָמִים נוֹחָה לְמִי שֶׁהוּא מַרְבֶּה בַּתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְיִהְיֶה מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל. וּפָגוּם הוּא עַד מְאֹד וּמַעֲשֵׂה בּוּרִים הוּא. אֶלָּא כָּל הַמְמַעֵט בַּתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְהוּא שֶׁלֹּא יְבַטֵּל עוֹנָה [אֶלָּא] מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ. וְלֹא תִּקְּנוּ בָּרִאשׁוֹנָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין שֶׁלֹּא יִקְרְאוּ בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ אֶלָּא כְּדֵי לְמַעֵט בַּתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:

Rabbi Jonathan Sacks, Sages and Saints

(on Parashat Naso)

Essentially, these are two ways of understanding the moral life itself. Is the aim of the moral life to achieve personal perfection? Or is it to create a decent, just, and compassionate society? The intuitive answer of most people would be to say: both. That is what makes Rambam so acute a thinker. He realises that you cannot have both. They are in fact different enterprises.

A saint may give all his money away to the poor. But what about the members of the saint’s own family? A saint may refuse to fight in battle. But what about the saint’s own country? A saint may forgive all crimes committed against him. But what about the rule of law, and justice? Saints are supremely virtuous people, considered as individuals. Yet you cannot build a society out of saints alone...

Ultimately, saints are not really interested in society. Their concern is the salvation of the soul. This deep insight is what led Rambam to his seemingly contradictory evaluations of the Nazirite. The Nazirite has chosen, at least for a period, to adopt a life of extreme self-denial. He is a saint, a chassid. He has adopted the path of personal perfection. That is noble, commendable, and exemplary. But it is not the way of the sage – and you need sages if you seek to perfect society. The sage is not an extremist, because he or she realises that there are other people at stake. There are the members of

one’s own family and the others within one’s own community. There is a country to defend and an economy to sustain. The sage knows he or she cannot leave all these commitments behind to pursue a life of solitary virtue. For we are called on by God to live in the world, not escape from it; to exist in society, not seclusion; to strive to create a balance among the conflicting pressures on us, not to focus

on some while neglecting the others.

Hence, while from a personal perspective the Nazirite is a saint, from a societal perspective he is, at least figuratively, a “sinner” who has to bring an atonement offering.