Save "קדושת הארץ על פי הרמב"ם"
קדושת הארץ על פי הרמב"ם

הערות השוליים חשובות במאמר זה, לכן מומלץ לקורא את המאמר בקישור כאן👉 במידה ואתם קוראים בספריא הערות השוליים כתובות בסוף דף המקורות

בתקופה כזו של מלחמה על הארץ, מתבקש לדון בקדושתה של ארץ ישראל. בשביל לגשת לדיון, ראשית, צריך לחלק בין שתי מעלות הקיימות בארץ ישראל שאחרונים רבים דנים בהם:[1]
  1. שם ארץ ישראל – קדושה עצמית–סגולתית הנובעת מכך שהארץ מיוחדת לקב"ה ובה משרה שכינתו. קדושה זו החלה משעת נתינת הארץ לאבות.
  2. קדושת ארץ ישראל – קדושה הבאה על ידי מעשה עם ישראל וגורמת לחיוב במצוות התלויות בארץ.
אף ש'שם ארץ ישראל' משפיע על מצוות שונות הנובעות מסגולת ארץ ישראל, כגון ישוב הארץ, עניינו העיקרי הוא בסגולה המיסטית. לעומתה, עניינה המרכזי של 'קדושת ארץ ישראל' הוא במצוות הנוהגות בארץ ישראל כחלק מקידוש הארץ על ידי עם ישראל.
במאמר זה לא אדון ב'שם ארץ ישראל' אלא בקדושת המקום (החלה על ארץ ישראל, ירושלים והעזרה) כפי שהיא מוצגת ברמב"ם.[2]
ישנן הלכות שונות המושפעות מ'שם ארץ ישראל' ו'קדושת ארץ ישראל'. קשה להבדיל ביניהם, ואחרונים רבים דנו בזה. לאורך המאמר לא אכנס לבעיות אלו ואצמד כמה שיותר לדינים המושפעים מקדושת ארץ ישראל בלבד, ולא מ'שם ארץ ישראל'.
לאורך המאמר ישנן בחירות פרשניות הנתונות במחלוקת, וניסיתי לנמק את רובן בהערות שוליים. מעבר לסיבות פרשניות מקומיות, הסיבה העיקרית שבחרתי בפירוש מסוים הייתה שבמבט כללי, התמונה הנוצרת מהמהלך שאציג היא קוהרנטית, סימטרית, יפה ומסבירה היטב דינים שונים.
בתחילה אעסוק בקדושת ארץ ישראל, נדון במצוות הנוהגות בה ובמקרי הגבול שלה, ומתוך כך נמשיך אל קדושת ירושלים וקדושת המקדש.

כיבושי דוד

הרמב"ם בהלכות תרומה כותב:
(ג) הָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד חוּץ לְאֶרֶץ כְּנַעַן כְּגוֹן אֲרַם נַהֲרַיִם וַאֲרַם צוֹבָה וְאַחְלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁמֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וְעַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הוּא עוֹשֶׂה אֵינוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר וְלֹא כְּחוּצָה לָאָרֶץ לְכָל דָּבָר כְּגוֹן בָּבֶל וּמִצְרַיִם. אֶלָּא יָצְאוּ מִכְּלַל חוּצָה לָאָרֶץ וְלִהְיוֹתָן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הִגִּיעוּ. וּמִפְּנֵי מָה יָרְדוּ מִמַּעֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁכָּבַשׁ אוֹתָם קֹדֶם שֶׁיִּכְבּשׁ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא נִשְׁאַר בָּהּ מִשִּׁבְעָה עֲמָמִים. וְאִלּוּ תָּפַס כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבוּלוֹתֶיהָ וְאַחַר כָּךְ כָּבַשׁ אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת הָיָה כִּבּוּשׁוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר. וְהָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד הֵן הַנִּקְרָאִין סוּרְיָא:
(3) The lands which [King] David conquered outside of the Land of Canaan, e.g., Aram Naharaim, Aram Tzovah, Achlab, and the like, even though he was a King of Israel and he was acting with the consent of the High Court, is not considered as the Land of Israel with regard to all matters, nor is it like the Diaspora, i.e., Babylonia and Egypt with regard to all matters. Instead, it was removed from the category of the Diaspora, but did not enter the category of Eretz Yisrael. Why was its level considered lower than that of Eretz Yisrael? Because David conquered them before he conquered all of Eretz Yisrael. Instead, there were still members of the seven nations there. If, however, he had conquered Eretz Yisrael entirely, in all of its boundaries, and afterwards conquered other lands, his entire conquest would have been equivalent to Eretz Yisrael with regard to all matters. The lands which [King] David conquered are called Syria.
לארצות שדוד המלך כבש בחוץ לארץ יש מעמד אמצעי – הן לא ארץ ישראל והן לא חוץ לארץ. הרמב"ם קורא לארצות אלו סוריא, ומסביר שהן לא לגמרי ארץ ישראל בגלל שדוד כבש אותן לפני שכבש את כל ארץ ישראל.[3]
ניתן להבין שהאזורים שדוד כבש אינם ארץ ישראל בגלל סוג של 'עונש' על כך שלא עשה את מה שיהוה אמר – לכבוש את כל ארץ ישראל. ויש שדקדקו כך מהספרי (דברים פיסקא נא, כד).[4]
אולם, ישנן גמרות (גיטין ח ע"ב, ע"ז כא ע"א) שמסבירות שכיבושי דוד לא נחשבים כארץ ישראל כי אותם השטחים נכבשו בכיבוש של יחיד (בפשטות – דוד המלך כבש לעצמו) ולא בכיבוש רבים (עם ישראל כובש לשם האומה).
בהלכה שלפני ההלכה שראינו, כותב הרמב"ם:
(ב) אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא בְּאַרְצוֹת שֶׁכִּבְּשָׁן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוֹ נָבִיא מִדַּעַת רֹב יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ הַנִּקְרָא כִּבּוּשׁ רַבִּים. אֲבָל יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט שֶׁהָלְכוּ וְכָבְשׁוּ לְעַצְמָן מָקוֹם אֲפִלּוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם אֵינוֹ נִקְרָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ כָּל הַמִּצְוֹת. וּמִפְּנֵי זֶה חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ וּבֵית דִּינוֹ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּבּוּשׁ יָחִיד כְּשֶׁיַּעֲלֶה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וְיִכְבּשׁ חֶלְקוֹ:
(2) Whenever Eretz Yisrael is mentioned, the intent is the lands conquered by the King of Israel or a prophet with the consent of the entire Jewish people. This is called "a conquest of the community." If, however, an individual Jew, a family, or a tribe go and conquer a place for themselves - even in the land given to Abraham - it is not considered as Eretz Yisrael in the sense that one is obligated to observe all the mitzvot there. For this reason, Joshua and his court divided the entire Land of Israel into tribal portions even though it was not conquered [entirely] at that time. In this way, when every tribe would ascend and conquer its portion, it would not be considered as merely an individual conquest.
כלומר, הרמב"ם מסביר שארץ ישראל היא המקומות שמלך או נביא כבש מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא 'כיבוש רבים'.
כשקוראים את שתי ההלכות ברצף, לכאורה נראה שהן קשורות אחת לשניה. מתוך כך ניתן להגיע לשתי הבנות שונות:
  1. ההלכה שדוד לא יצר חלות ארץ ישראל על השטחים שכבש באה כהמשך להלכה הקודמת, וכיבושו לא יצר קדושה בגלל שהוא כבש את סוריא לעצמו (כדברי הגמרא). אמנם, לפי הסבר זה, לא ברור מה עניינו של התנאי לכיבוש כל ארץ ישראל לפני שיהיה מותר להתרחב אל חוץ לגבולות.
  2. שתי ההלכות נובעות מטעם חיצוני המשפיע על שתיהן.
אני רוצה לבחור באפשרות השניה, ובמאמר אנמק את בחירה זו. לפני כן, אתעכב על שתי הרשויות הנצרכות להחלת קדושה.

קדושת מאמר וקדושת מעשה

כותב הרמב"ם בהלכות מלכים:
(ו) כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבְשִׁין יִשְׂרָאֵל בְּמֶלֶךְ עַל פִּי בֵּית דִּין. הֲרֵי זֶה כִּבּוּשׁ רַבִּים...
(6) All the lands which Israel conquers in wars led by a king and approved by the court are considered as conquered by the people at large. Thus, they have the same status as Eretz Yisrael which was conquered by Joshua in every regard. This only applies if they were conquered after the conquest of Eretz Yisrael as described in the Torah.
[5][6]
מכאן[7] אנו רואים שכדי שכיבוש יוגדר ככיבוש רבים, ועל ידי כך כארץ ישראל, צריך שעם ישראל יכבוש את השטח על ידי שתי רשויות:
  1. הלכתית – בית הדין הגדול.
  2. שלטונית מעשית – מלך (או נביא, שלדעתי מתפקד כאן כמנהיג).[8]
עולה השאלה, למה נצרכים שני נושאי תפקיד אלו? נראה לומר ששתי רשויות אלו מייצרות שני תהליכים שונים. המאירי (בית הבחירה מגילה י, ב) כותב (ונראה ששיטתו כשיטת הרמב"ם)[9] שבשביל להחיל קדושת ארץ ישראל על שטח חדש יש צורך בשני תנאים:
  1. מאמר (אמירה בפה שזו ארץ ישראל).
  2. חזקה שהחזיקו בה (שלטון או התיישבות במקום).
נראה להציע שבשביל שתחול קדושת ארץ ישראל על מקום מסוים, יש צורך בהחלת שתי קדושות – קדושת מאמר וקדושת מעשה. נראה לומר שכאשר בית הדין אומר על שטח מסוים שהוא ארץ ישראל, בית הדין למעשה מחיל קדושת מאמר על אותו שטח. והמלך, המייצג את העם, מחיל קדושת מעשה על ידי חזקה שמחזיקים ופועלים בארץ כארץ ישראל. כל אחת משתי קדושות אלו עומדת כשלעצמה. אך קדושת מעשה, מעבר לקדושתה העצמאית שלא תלויה בקדושת מאמר, היא ביטוי בפועל של קדושת מאמר. כך שלמעשה רק כאשר שתי הקדושות קיימות ישנה קדושת ארץ ישראל מלאה.[10]
אחרי שפרטנו על הצורך בשתי הרשויות, ננסה להבין מה צריך לעשות בפועל כדי להרחיב את קדושת ארץ ישראל. כדי להבין זאת נגייס מנגנון להרחבת קדושה גאוגרפית אחרת, את המנגנון על פיו מרחיבים את קדושת ירושלים.
בעוד שהרחבת ארץ ישראל צריכה שני מרכיבים – החלת קדושת מאמר על ידי בית דין והחלת קדושת מעשה על ידי מלך, כדי להרחיב את קדושת ירושלים צריך שלש רשויות:[11]
  1. הלכתית – בית דין הגדול.
  2. שלטונית מעשית – מלך.
  3. שכינתית – נביא ואורים ותומים.[12] [13]
את קדושת ירושלים מרחיבים באמצעות[14] לחמי תודה וכלי נגינה שבית הדין מוליכים על פני כל העיר, עומדים על כל פנה ופנה ועל כל אבן ואבן עד שמגיעים לסוף המקום אותו רוצים להרחיב, ושם אוכלים לחם תודה.
אנו רואים מכאן שכדי להרחיב את שטח ירושלים, בית הדין צריך לפעול בכל ירושלים, כולל בחלק אותו רוצים להרחיב, בפעולה המבטאת את קדושתה[15] – אכילת קדשים קלים (לחמי תודה). הרמב"ם בהלכה הבאה כותב שכך גם מרחיבים את עזרת בית המקדש – על ידי שיירי מנחה שאפשר לאכול דווקא בעזרה, וכך היא מקודשת.
לאור הדברים שראינו, נראה לעניות דעתי שכדי שבית דין יוכל להרחיב את קדושת המאמר (הקדושה ההלכתית) של מקום מסוים נדרשים שני שלבים:
  1. מימוש הקדושה: תחילה, יש לממש את קדושת המאמר הקיימת בשטח שכבר מקודש. או בניסוח אחר – להחיל קדושת מעשה על כל תחומי קדושת המאמר. במקרה של ירושלים, זה נעשה על ידי לחמי תודה בתוך גבולותיה הנוכחיים.
  2. הרחבת הקדושה: רק לאחר מימוש הקדושה הקיימת, בית הדין יכול להחיל את אותה קדושת מאמר על שטחים חדשים. בניסוח אחר – רק לאחר שישנה קדושה מלאה, קדושת מאמר ומעשה, אפשר להרחיב את מקום הקדושה.
ניתן לדמות את המודל לאמבטיה שאנו רוצים לשפוך ממנה מים. מה שנעשה, זה למלא את האמבטיה עד הסוף, ורק אז ישפכו מים החוצה. אפשר אף לדמות זאת לאגודה שיתופית שכדי לצרף אליה חֶבְרָה נוספת יש צורך לשלוט בכולה. אם כן, כדי שבית הדין יוכל לקדש בקדושת מאמר שטח חדש, צריך שתמומש כל אותה קדושת מאמר פוטנציאלית קיימת, ורק אז בית הדין יכול לקדש במאמר את השטחים החדשים.
לאור זאת שמודל זה משמש להרחבת שתי קדושות (ירושלים ועזרה), ולאור סיבות שנראה בהמשך, נראה לי שכדי להרחיב את קדושת ארץ ישראל צריך לפעול באותו האופן.
הרמב"ם כותב שקדושת ארץ ישראל מתבטאת בכך ש"מביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים".[16] ואם כן נראה לומר שבית דין עוברים בכל הארץ ומביאים משם למקדש את הדברים בהם נתקדשה ארץ ישראל. אלא שהרמב"ם לא אומר זאת, ונראה לי קשה לדבר על טקס כל כך גדול שלא מצוין. ועוד, איך ייתכן שבית הדין עוברים בכל הארץ ומביאים משם למקדש?
לכן נראה לי שצריך לדבר על דבר הנעשה מאליו, ולא על טקס גדול המיוחד לקידוש הארץ. בכל שנה כל אחד מעשרים וארבע מחוזות של ישראל מביאים ביכורים מחלקתם. נראה שלאחר שנכבשה חלקת ארץ חדשה ובית דין הכריזו שהיא ארץ ישראל, אותה חלקת ארץ מתווספת על או למחוזות הקיימים. ומחכים לזמן בו מביאים ביכורים ומביאים גם מאותו מקום. וכך יחד עם הבאת הביכורים מכל הארץ, גם באותו שטח חדש מתממשת קדושת המאמר ואפשר לומר בלב שלם – "זוהי ארץ ישראל".
גם אם המנגנון הספציפי של הרחבת הקדושה על ידי הבאת הביכורים לא מאוד משכנע. עדיין נשאר עם תיאור המנגנון הכללי: צריך לממש (להחיל קדושת מעשה) את כל שטחי קדושת המאמר לפני שאפשר להחיל קדושת מאמר על שטחים חדשים. הסיבה לכך היא שהצורך לכבוש את כל ארץ ישראל לפני שכובשים שטחים חדשים מופיע ברמב"ם. וכן ישנם טעמים נוספים שנראה בהמשך.

נחלת הארץ

כדי להבין יותר טוב את המנגנון, נעיין בתיאור ההיסטורי של הרמב"ם:
...יָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט שֶׁהָלְכוּ וְכָבְשׁוּ לְעַצְמָן מָקוֹם אֲפִלּוּ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּתְּנָה לְאַבְרָהָם[17] אֵינוֹ נִקְרָא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ כָּל הַמִּצְוֹת. וּמִפְּנֵי זֶה חִלֵּק יְהוֹשֻׁעַ וּבֵית דִּינוֹ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּבּוּשׁ יָחִיד כְּשֶׁיַּעֲלֶה כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט וְיִכְבּשׁ חֶלְקוֹ:
(2) Whenever Eretz Yisrael is mentioned, the intent is the lands conquered by the King of Israel or a prophet with the consent of the entire Jewish people. This is called "a conquest of the community." If, however, an individual Jew, a family, or a tribe go and conquer a place for themselves - even in the land given to Abraham - it is not considered as Eretz Yisrael in the sense that one is obligated to observe all the mitzvot there. For this reason, Joshua and his court divided the entire Land of Israel into tribal portions even though it was not conquered [entirely] at that time. In this way, when every tribe would ascend and conquer its portion, it would not be considered as merely an individual conquest.
הרמב"ם בחר לדבר על שני גורמים שחילקו את הנחלות:
  1. יהושע.
  2. בית דינו.
לעומת זאת, בפסוקים בספר יהושע (יד, א; יט, נא) יש שלשה מנחילים:
  1. אלעזר הכהן.
  2. יהושע בן־נון.
  3. ראשי האבות למטות בני ישראל.
נראה שהרמב"ם מתעלם מאלעזר הכהן ומפרש את 'ראשי האבות למטות' כבית דין. מדוע?
נראה לומר שהתיאור של הרמב"ם בהלכה זו אינו חלוקת נחלות פשוטה כפי שמוצגת בספר יהושע, אלא תהליך הלכתי המקביל לתהליך שהצגנו בהרחבת קדושת הארץ.
בתיאור מעט ציורי,[18] גם אם לא מדיוק, הייתי מצייר זאת כך:
יהושע כבר זקן. אחרי ארבע עשרה שנים של כיבוש ארץ ישראל, הארץ עדיין מלאה בעמי כנען. הוא מבין שבימיו לא יסיימו לנחול את הארץ. אך נוצרת בעיה – כדי להרחיב קדושת מאמר צריך להיות הבעלים של כל תחומי השטח הקדוש בקדושת מאמר. לאחר מותו, כבר לא יקום מנהיג לכל עם ישראל. כל שבט יהיה לעצמו ולא ישלוט בכל שטחי ארץ ישראל הקדושה בקדושת מאמר. מכיון שכדי להחיל קדושת מאמר חדשה, צריך לשלוט בכל תחומי הקדושה המקורית, אף שבט לא יוכל להחיל קדושת מאמר על שטחים חדשים.
יהושע (בהוראת הקב"ה) מחליט לעשות מעשה. יהושע ובית דינו מחילים קדושת מאמר על כל ארץ ישראל עוד לפני שכולה נכבשה, הם מחלקים את הארץ לשבטים עוד לפני שכל המקומות ננחלו. בית הדין מחילים קדושת מאמר בכך שאומרים שהנחלות קדושות בקדושת ארץ ישראל. יהושע כמלך מכריז מלחמה על החלקים שעדיין לא נכבשו, ובכך כל שבט ושבט כשיכבוש חלקו לא יכבוש 'כיבוש יחיד', אלא יכבוש 'כיבוש רבים', בגדר 'שליח' של עם ישראל.
בכך, יהושע ובית דינו יוצרים מנגנון שמאפשר לכל שבט לכבוש את נחלתו בשם עם ישראל כולו, ואותם החלקים יהיו קדושים בקדושת מאמר וכן בקדושת מעשה, ובחיבור שתיהן – בקדושת ארץ ישראל מלאה. מאותו הרגע, אזורים אלה מתחייבים במצוות התלויות בקדושת ארץ ישראל.[19]
גם אם התיאור הציורי אינו מדויק, הרעיון שחלוקת יהושע באה לפתור את הבעיה שאף שבט אינו שולט למעשה בכל ארץ ישראל הקדושה בקדושת מאמר נראה לי ברור.
אולם מה קורה במקרה בו ה'פורמליזם הקדושתי' לא פועל בצורה מושלמת? מה קורה כשיש רק קדושת מאמר שקידשו בית דין? או כאשר ישנה קדושת מעשה בלבד?

סוריא כחצי ארץ ישראל

הרמב"ם כותב שהשטחים שכבש דוד "יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו" (תרומות א, ג). נראה אם כן, שהמקרה של סוריא שנכבשה על ידי דוד המלך הוא מקרה מובהק של חצי קדושה.
והדברים ברורים, שהרי דוד כבש את סוריא לפני שסיים לכבוש וליישב את הארץ שיהושע קידש בקדושת מאמר. לפיכך, לא יכלו להביא עומר, שתי הלחם וביכורים מכל חלקי הארץ שנתקדשה בקדושת מאמר, ולכן בית דינו לא יכלו לקדש במאמר את סוריא, שהרי עדיין לא באה לידי ביטוי (כלומר, הוחלה קדושת מעשה, על) כל קדושת המאמר. לכן כיבוש דוד היה 'כיבוש יחיד', כי האומה כאומה לא יכלה להחיל קדושת מאמר כל עוד היא לא ביטאה את אותה קדושה בשטחים שכבר הוקדשו.
למרות כל זאת, כיבושי דוד כן הפכו את סוריא ל'חצי ארץ ישראל', שהרי היא קודשה באחד משני דיני הקדושה – רק בקדושת מעשה שלטונית. יש לנו כאן 'מעבדה' נפלאה לביטוי של 'קדושת מעשה שלטונית' ללא 'קדושת מאמר'. באמצעות מעבדה זו נוכל להגדיר ולברר באופן מעט יותר מדוקדק מה היקפן ואופין של כל אחת מן הקדושות.
אנו יודעים שסוריא חייבת בתרומות ומעשרות מדרבנן,[20] אך אנו יודעים זאת גם על מצרים, שנער, עמון ומואב.[21] הרמב"ם כותב שלענין מצוות התלויות בארץ נחלק העולם לג' מחלוקות: ארץ ישראל, סוריא, וחוץ לארץ. חוץ לארץ נחלקת לשנים: מצרים, שנער, עמון ומואב, שהמצוות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים, ושאר הארצות, שאין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.[22] אם כן, במה נתייחדה סוריא משאר ארצות בהם חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן?
לא נוכל במאמר זה לעבור על כל הדינים הקיימים ושאינם קיימים בסוריא. במיוחד משום שלצורך כך, צריך לעשות זאת אל מול מערכות שיקולים אחרות, כגון: קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, 'ביאת כולכם', שם ארץ ישראל ועוד.
אך קריאת כיוון יכולה לבוא משני מושגים אותם טבע הגרי"ד ביחס לקדושת ארץ ישראל:[23]
  1. קדושת הקרקע של ארץ ישראל – קדושה בחפצא של עפר הארץ, שעניינה הוא המצוות הנובעות מגידולי הקרקע.
  2. קדושת המקום של ארץ ישראל – קדושה הנובעת מהמקדש, שעניינה הוא השראת השכינה על אותם מקומות.
ניתן אולי לקשר שני מושגים אלו לניסוחים מסוימים של שני הדינים בקדושת ארץ ישראל בהם דן המאמר.
קדושת המעשה מבטאת את הבעלות של עם ישראל על הקרקע. לכן נראה לומר שאחיזת ישראל בקרקע בצורה מעשית פיזית תתבטא בקדושה פיזית בחפצא של קרקע ועפר ארץ ישראל, שהקרקע קדושה ופירותיה קדושים ולכן חייבים בתרומות ומעשרות.
לעומת זאת, קדושת המאמר הרוחנית מבטאת את התפיסה של עם ישראל את אותו חלקת ארץ כמקום קדוש. לכן מאמר בית דין ישפיע באופן רוחני על השראת השכינה במקומות אלו כאדווה של המקדש, ולא ישפיע על הקרקע דווקא אלא אף על האוויר, והחיוב יהיה בחיובים הנובעים מהתפשטות המקדש – העומר ושתי הלחם.[24]
והנה אנו רואים שערוך השולחן העתיד (תרומות נג, יא) כותב שדין סוריא כארץ ישראל הוא מדרבנן והוא חל בקרקע אך לא באוויר. והנה אם כך, סוריא קדושה בקדושת הקרקע ולא בקדושת המקום. והדברים כפתור ופרח שהנה מתוך שתי הארץ ישראל, סוריא היא ארץ ישראל מבחינה שלטונית אך לא מצד קדושת המאמר, ולכן הקרקע מקודשת ולא האוויר.[25]
לאחר שראינו את ההשפעה של קדושת מעשה ללא קדושת מאמר, נראה את ההשפעה של קדושת מאמר ללא קדושת מעשה. ולצורך כך נקדים ונדבר על חזקה.

חזקה

כותב הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים ח, ו) שאם עשרה מישראל התחילו בדבר שבקדושה (בפשטות – חלקים בתפילה שצריכים מניין), אף אם הלכו באמצע חלק מהאנשים, אפשר להמשיך.
ולכאורה הדבר נצרך לבירור, כיצד אפשר לומר דברים שבקדושה ללא מניין?
נראה לי שזה נובע מדין חזקה.
אפשר לתאר את דין חזקה כהתגשמות של תנאים שיוצרים יחד דבר חדש, חזק ויציב העומד אל מול ערעור על אותם תנאים. כאשר יש לי דבר רעוע – הוא יפול אם יורידו לו את התמיכות. אך כאשר אותו דבר עומד יציב ואיתן – גם כאשר יורידו לו את התמיכות הוא ישאר יציב.
ולכן כאשר אדם מקיים שלשה תנאים – מחזיק בקרקע, ללא ערעור, במשך שלש שנים, הוא יוצר חזקה על הקרקע. והיה כאשר אחד התנאים יחסר לפני שכל התנאים יחולו יחד, החזקה תפול כאשר יזעזעו אותה. אך אם התמלאו שלשת התנאים הדבר עומד שריר וקיים אף אם אחרי זה תהיה פגיעה בתנאים, כי ברגע שדבר מהודק בחזקה שוב אינו ניתן לערעור. וכן לעניין השכינה ששוררת כאשר מתקיימים שני תנאים: עשרה אנשים ועוסקים בקדושה. כל עוד שני התנאים לא מתקיימים אין שכינה שוררת ואי אפשר לומר דברים שבקדושה. אך ברגע ששני התנאים מתקיימים הם ממשיכים לשרור על אותו מניין אף כאשר הם כבר לא עשרה.
ונראה שהסבר זה לדין חזקה, בשילוב עם שני הדינים שראינו בקדושה, יכולים להסביר דין נוסף ברמב"ם שנצרך לביאור.

קדושה ראשונה וקדושה שניה

הקדושה המלאה של ארץ ישראל חלה על כל מקום שחלו עליו קדושת מאמר וקדושת מעשה. אך ראינו שכדי להרחיב את קדושת המאמר צריך לבטא בפועל ולשלוט בכל קדושה זו. וכן כדי שהקדושה תעמוד ותהיה חזקה – צריך לשלוט ולבטא בפועל את כל קדושת המאמר.
והיה אם לא מילאו בפועל את כל הקדושה ההלכתית ולא שלטו בה, כאשר תזדעזע הקדושה היא תתבטל. אך במקרה בו כל חלקי הארץ עליהם הוחלה קדושת מאמר גם יושבו בפועל, ועם ישראל החזיק בכולם, שוב אין הקדושה בטלה עולמית.
בהתאם לכל הנאמר לעיל, נסביר הסבר מחודש ברמב"ם שרבו בו ההסברים ואני הקטן רוצה להציע אחד נוסף.
הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה (ו, טז):
(טז) וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו לא) "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים...
(16) Why do I say that the original consecration sanctified the Temple and Jerusalem for eternity, while in regard to the consecration of the remainder of Eretz Yisrael, in the context of the Sabbatical year, tithes, and other similar [agricultural] laws, [the original consecration] did not sanctify it for eternity? Because the sanctity of the Temple and Jerusalem stems from the Shechinah, and the Shechinah can never be nullified. Therefore, [Leviticus 26:31] states: "I will lay waste to your Sanctuaries." The Sages declared: "Even though they have been devastated, their sanctity remains." In contrast, the [original] obligation to keep the laws of the Sabbatical year and tithes on the Land stemmed from the fact that it was conquered by the [Jewish people, as a] community. Therefore, when the land was taken from their hands [by the Babylonians,] their [original] conquest was nullified. Thus, according to Torah law, the land was freed from the obligations of the Sabbatical year and of tithes because it was no longer Eretz Yisrael. When Ezra returned [to Eretz Yisrael] and consecrated it, it was not sanctified by means of conquest, but rather through Chazzakah. Therefore, every place which was repossessed by the [exiles returning from] Babylon and consecrated when Ezra consecrated [the land] the second time, is sacred today. Thus, as explained in Hilchot Terumah, it is necessary to keep the laws of the Sabbatical years and the tithes [on this land] even though it was taken from [the Jewish people in later years].
קדושת המקדש וירושלים נתקדשה בימי שלמה ומאז לא בטלה, לעומת קדושת ארץ ישראל שקידש יהושע בכיבוש הארץ, שבטלה לאחר הגלות. הרמב"ם מנמק זאת בכך שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה.
לאחר שראינו איך נוצרת חזקה ושוב השכינה אינה בטלה לאחר שמתמלאים כל התנאים, ניתן לראות גם כאן שהמקדש וירושלים נתקדשו כולם בצורה מלאה כשבנו את המקדש והעיר ולכן שוב אינם בטלים.[26] הרמב"ם ממשיך ומנגיד את קדושת ירושלים ומקדש לכיבוש יהושע שיצר את הקדושה הראשונה של קדושת ארץ ישראל:
...אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...
(16) Why do I say that the original consecration sanctified the Temple and Jerusalem for eternity, while in regard to the consecration of the remainder of Eretz Yisrael, in the context of the Sabbatical year, tithes, and other similar [agricultural] laws, [the original consecration] did not sanctify it for eternity? Because the sanctity of the Temple and Jerusalem stems from the Shechinah, and the Shechinah can never be nullified. Therefore, [Leviticus 26:31] states: "I will lay waste to your Sanctuaries." The Sages declared: "Even though they have been devastated, their sanctity remains." In contrast, the [original] obligation to keep the laws of the Sabbatical year and tithes on the Land stemmed from the fact that it was conquered by the [Jewish people, as a] community. Therefore, when the land was taken from their hands [by the Babylonians,] their [original] conquest was nullified. Thus, according to Torah law, the land was freed from the obligations of the Sabbatical year and of tithes because it was no longer Eretz Yisrael. When Ezra returned [to Eretz Yisrael] and consecrated it, it was not sanctified by means of conquest, but rather through Chazzakah. Therefore, every place which was repossessed by the [exiles returning from] Babylon and consecrated when Ezra consecrated [the land] the second time, is sacred today. Thus, as explained in Hilchot Terumah, it is necessary to keep the laws of the Sabbatical years and the tithes [on this land] even though it was taken from [the Jewish people in later years].
והרמב"ם כותב שהקדושה שקידש יהושע בטלה כיון שבגלות נלקחה הארץ מעם ישראל. ומדוע לא אומר זאת גם על המקדש שנחרב ושוב אין ישראל שם? ונראה שמשום שבארץ, בניגוד לקדושת ירושלים והמקדש, לא נוצרה חזקה – שהרי יהושע קידש בקדושת מאמר את כל ארץ ישראל אך בפועל חלה קדושת מעשה רק על חלק ממנה.[27] ולכן בשום שלב לא התקיימו שני התנאים הנצרכים לקדושת ארץ ישראל מלאה – קדושת מאמר ומעשה, ולכן ברגע שפקעו התנאים הם לא המשיכו לעמוד בחזקתם. ולכן בטלה ואינה עוד גם קדושת המאמר שקידש יהושע וגם קדושת המעשה שקידשו בכיבוש, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת".[28]
הרמב"ם מנגיד את זה לקדושה שניה שקידש עזרא בשיבת ציון:
...וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה:
(16) Why do I say that the original consecration sanctified the Temple and Jerusalem for eternity, while in regard to the consecration of the remainder of Eretz Yisrael, in the context of the Sabbatical year, tithes, and other similar [agricultural] laws, [the original consecration] did not sanctify it for eternity? Because the sanctity of the Temple and Jerusalem stems from the Shechinah, and the Shechinah can never be nullified. Therefore, [Leviticus 26:31] states: "I will lay waste to your Sanctuaries." The Sages declared: "Even though they have been devastated, their sanctity remains." In contrast, the [original] obligation to keep the laws of the Sabbatical year and tithes on the Land stemmed from the fact that it was conquered by the [Jewish people, as a] community. Therefore, when the land was taken from their hands [by the Babylonians,] their [original] conquest was nullified. Thus, according to Torah law, the land was freed from the obligations of the Sabbatical year and of tithes because it was no longer Eretz Yisrael. When Ezra returned [to Eretz Yisrael] and consecrated it, it was not sanctified by means of conquest, but rather through Chazzakah. Therefore, every place which was repossessed by the [exiles returning from] Babylon and consecrated when Ezra consecrated [the land] the second time, is sacred today. Thus, as explained in Hilchot Terumah, it is necessary to keep the laws of the Sabbatical years and the tithes [on this land] even though it was taken from [the Jewish people in later years].
עזרא קידש את הארץ לא רק בכיבוש (היאחזות ללא חלות קדושת מאמר),[29] אלא בחזקה שהחזיקו בה. שהרי כשעזרא הגיע לארץ לא הייתה קדושת הארץ כלל, כי כולה פקעה ונעלמה בגלות הראשונה, וכל מקום שהתיישבו בו שבי הגולה קידשו אותו בקדושת מאמר ובקדושת מעשה. שהרי הרמב"ם בהלכות תרומות (א, ה) כותב:
...כֵּיוָן שֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְהֶחֱזִיקוּ בְּמִקְצָת הָאָרֶץ קִדְּשׁוּהָ קְדֻשָּׁה שְׁנִיָּה הָעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם...
(5) All of the lands that [the Jews] who ascended from Egypt took possession of were sanctified in the first consecration [of the land]. When they were exiled, that sanctity was nullified. [The rationale is that] the initial consecration came about because of the conquest. [Hence,] its consecration was effective for the time [it was under their rule], but not for all time. When, by contrast, the descendants of the exiles ascended [from Babylon] and took possession of a portion of the land, they consecrated it a second time. [This consecration] is perpetuated forever, for that time and for all time. [The Sages] left those places that had been settled by [the Jews who] ascended from Egypt, but were not settled by those who ascended from Babylon in their previous [halachic status] and did not exempt them from [the obligations of] terumah and tithes so that the poor could rely upon them in the Sabbatical year. Our holy teacher released Beit Shan from those places which [the Jews] who ascended from Babylon did not take hold of. He decided that Ashkelon should be exempted from the tithes.
ובגלל שהחזיקו במקצת הארץ,[30] ולא קידשו במאמר את כל הארץ, באותם חלקים שהחזיקו התקימו שני התנאים – שתי הקדושות – ולכן הקדושה נשארת בחזקתה ומקודשת היום אף על פי שנלקחה הארץ ממנו.[31]

סיכום

במאמר זה ניסיתי לבאר את המנגנון של החלת קדושה גאוגרפית ומתי קדושה זו פוקעת.
ראינו שמקור הקדושה הוא במעשה האדם ועניינו הוא המצוות התלויות באותו מקום.
ראינו שהמושג קדושת ארץ ישראל מורכב משני דינים:
  1. קדושת מאמר אותה מחיל בית הדין באמירה שהמקום הוא ארץ ישראל והיא אולי משפיעה על קדושת המקום.
  2. קדושת מעשה אותה מחיל המלך בכיבוש והיא אולי משפיעה על קדושת הקרקע.
ראינו שכדי שקדושת מאמר תעמוד בחזקה צריך לממש את כולה. קרי – להחיל קדושת מעשה על כל שטחי קדושת המאמר.
וכדי להרחיב קדושת מאמר של שטח מסוים נדרש שאותו שטח יעמוד בחזקתו. רק לאחר מימוש הקדושה הקיימת, בית הדין יכול להחיל את אותה קדושת מאמר על שטחים חדשים. או בניסוח אחר – רק לאחר שישנה קדושה מלאה, קדושת מאמר ומעשה, אפשר להרחיב את אותו מקום קדושה.
ראינו כיצד חילוק זה של 'קדושת ארץ ישראל' לשני דינים ותיאור מנגנון ההרחבה עוזר להבין פגמים בהחלת הקדושה ופגמים בהישארותה.

השלכות היסטוריות

בעיות בהרחבת הקדושה
כיבושי דוד, שלא שלט בכל ארץ ישראל הקדושה בקדושת מאמר לפני שכבש את סוריא, החילו קדושה חלקית בלבד, כי הוא לא העמיד את הקדושה ההלכתית בחזקתה, ולכן כיבושיו החילו רק קדושת מעשה ללא קדושת מאמר.
בעיות בהשארות הקדושה
לגבי השארות הקדושה, ראינו שאותם שני הדינים שבקדושה מסבירים מדוע קדושה ראשונה (נחלת הארץ) קידשה לשעתה בעוד שקדושה שניה (שיבת ציון) קידשה לעתיד לבוא.
בקדושה ראשונה לא היה שלב שבו שלטו בכל ארץ ישראל שקודשה במאמר, ולכן לא חלו שני הדינים במלואם, והקדושה לא נשארה בחזקתה.
אך קדושה שניה החילה מאפס – החילו קדושת מאמר על כל חלק וחלק שהחזיקו בו, ולכן חלו שני הדינים במלואם.
ולכן קדושה שניה נשארה בחזקתה עד היום.

הערות שוליים

[1] אנציקלופדיה תלמודית כרך ב' עמ' ריג–ריח, וכן כותב הרא"ל בספרו "קדושת אביב" בשער "קדושת המקום" בעיקר בעמודים 264–276.
[2] "כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים" (בית הבחירה ז, יב).
"ירושלים מקודשת משאר העיירות המוקפות חומה שאוכלין קדשים קלים ומעשר שני לפנים מחומתה ואלו דברים שנאמרו בירושלים..." (שם יד) ובהמשך ההלכה מצוין עוד דברים שירושלים מיוחדת על פני שאר עיירות אך לא בהם היא מוגדרת כקדושה אלא במצוות הנוהגות בה. וישנן עוד מקומות רבים בהם מתבטא רעיון זה.
[3] חלוקה זו מופיעה גם בהלכה ו.
[4]לדעתי אפשר להבין את הספרי גם כמו ההצעה שאפרט בהמשך.
[5] אמנם מהמשך ההלכה וכן מההלכות שאחריה משמע שמדובר על סגולת ארץ ישראל או שם ארץ ישראל, ולא על קדושת ארץ ישראל, אך לאור כך שיש שם יתורי מילים (הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה) נראה שהרמב"ם בא להדגיש שבמעשה זה חלים שני דינים שונים. ה"הרי זה" בתחילת ההלכה מדבר על קדושת הארץ וה"הרי היא" בהמשך ההלכה מדבר על על שם ארץ ישראל או סגולתה.
כאמור, עולה שבהלכות שאחרי כן הרמב"ם לא מדבר על קדושת ארץ ישראל, כי הוא מדבר על מעלת הדירה בארץ ישראל, וכן בהלכה י' כותב ש"גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה" המקור לכך הוא סוף כתובות (קיב ע"א) "רבי אבא מנשק כיפי דעכו", ועכו כידוע אינה חלק מקדושה שניה, ומכאן לומדים שהרמב"ם מדבר בהלכות אלו על שם ארץ ישראל, ולא על קדושתה.
[6] וכן משמע מרמב"ם תרומות א, ג.
[7] אמנם אפשר להבין שהבית דין נצרך כאן רק כדי לאשר למלך לצאת למלחמה, מעין 'קבינט' אך לא מקדיש. אך לאור הלכות נוספות מהן מעט משמע וכן בעיקר לאור כך שבפירוש המשניות לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק א משנה ה כותב הרמב"ם לעניין הרחבת קדושת ירושלים: "וא"א לחדש קדושה אלא בב"ד הגדול כמו שאמר הקב"ה למשה ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו"
וקשה, שהרי מה עניין משה לקדושת ירושלים? שהרי כלי המשכן הם לא שטח עיר. אך מדקדוק בלשון הרמב"ם נראה שהלימוד הוא על עצם החלת קדושה חדשה באשר היא. ועוד שפסוק אחד לפני אומר "ושכנתי בתוכם" מכאן רואים שהב"ד נצרך לעצם החלת קדושה באופן כללי.
[8] הצורך בנביא מופיע בהלכות תרומות (א, ב): "שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים" מכך שכוחו של הנביא נובע מדעת רוב ישראל ולא מתוקף אמירתו הא–להית מוכח שתפקידם של המלך והנביא הוא לשמש כשליח של הציבור, קרי – מנהיג. וכן כשמסתכלים על תפקיד עזרא אנו רואים שתפקידו העיקרי היה כמנהיג.
וניסיתי למצוא מה המקור לרמב"ם לכך שנביא יכול להחליף את המלך. שהרי הכיבוש שנעשה על ידי יהושע היה כיבוש על ידי מלך, ולכן אין ראיה משם, שהרי יהושע מלך היה ככתוב בהלכות מלכים (א, ג).
והנה ראיתי בהלכות בית הבחירה (ו, יא) שכתוב: "אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך וע"פ נביא ובאורים ותומים ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים שנאמר ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו לדורות, ומשה רבינו מלך היה". והנה בהלכה יד ממשיך: "...עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים" והנה אנו רואים שלעזרא חסרו רק מלך ואורים ותומים, מכך משמע שנביא היה. כלומר, עזרא קידש את הארץ עם נביא ולא עם מלך, ומשם לומד הרמב"ם שמספיק נביא, ואין צורך במלך.
ומכך שאין מקור ברור לזה שנביא יכול לקדש, מסתבר לומר שאם הוא יכול לקדש, סמכותו תנבע בעיקר מאותו המקור שנובעת סמכותו של המלך לקדש – העם (ואולי גם מבחירה א–להית – כמו שהמלך נמשח).
[9] תנאי זה עולה אף מהרמב"ם (תרומות א, ה): "עלו בני הגולה... והניחו אותם המקומות... כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית..." כלומר, כשקידשו את הארץ בקדושה שניה, הם לא קידשו את כל המקומות. אמנם, עדיין תיקנו מדרבנן שיצטרכו להפריש משם תרומות ומעשרות, אף על פי שמקומות אלו לא קודשו. ומתוך כך שצריך להפריש באותם מקומות תרומות ומעשרות, אנו רואים שישבו שם יהודים, ונמצאנו למדים שישוב כשלעצמו לא קידש את המקום, ובשביל לקדש מקום צריך גם מאמר.
בנוסף, נראה שהמאירי אומר זאת לדעת הרמב"ם, שהוא הרי משתמש בביטוי שטבע הרמב"ם (למיטב ידיעתי) ביחס לקידוש הארץ – 'חזקה'.
[10] ניתן לדמות זאת לשני זרמים שהיו בראשית הציונות: ציונות מדינית וציונות מעשית. הציונות המדינית חשבה שהדרך בה תוקם מדינת ישראל תהיה על ידי מאמצים דיפלומטים אל מול אומות העולם בכך שהם יכירו בארץ ישראל כמדינת היהודים. לעומתם, הציונות המעשית דגלה בעיקר בעלייה והתיישבות וחשבה שבכך תוקם מדינת היהודים. אם רק אחד מהזרמים היה מגשים את מטרותיו הייתה מדינת ישראל בין אם באופן מעשי ובין אם בכך שכולם קוראים למדינה כך. אך רק בשילוב שניהן ישנה מדינה שלמה.
[11] רמב"ם בית הבחירה ו, יא.
[12] איחדתי את האורים ותומים יחד עם הנביא לכדי רשות אחת משום שבירושלמי (סנהדרין א, ג) שואלים "נביא יש כאן ותומים למה אני צריך?" משמע שזה מאותה רשות. אמנם עונים שצריך את שניהם, ובאמת הגיוני שצריך את שניהם אבל ברמה הקטגורית כללית נראה ששניהם באים לאותו צורך.
[13] למה יש חילוק בין ירושלים והמקדש לבין ארץ ישראל לעניין הרשויות הנצרכות ודרך הקידוש? נראה לי שיש לבאר לפי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ו, טז): "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה". יש עניין מיוחד בקדושת ירושלים והמקדש, שיש בה קדושה שכינתית, בניגוד לקדושת ארץ ישראל.
[14] בית הבחירה ו, יב.
[15] "ירושלים מקודשת משאר העיירות המוקפות חומה, שאוכלין קדשים קלים ומעשר שני לפנים מחומתה" (הלכות בית הבחירה ז, יד).
[16] "כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים מה שאין מביאין כן משאר ארצות". (רמב"ם בית הבחירה ז, יב).
[17] נראה לכאורה שהרמב"ם מפריד כאן בין שם ארץ ישראל – שזה קשור לארץ שניתנה לאברהם, לקדושת ארץ ישראל שזה קשור לכיבוש רבים שנוצר על ידי החלת הקדושה ההלכתית. וכן בסוף ספר יחזקאל ישנן הגבולות של ארץ ישראל שלעתיד לבוא, ואל יטעה הקורא ויחשוב שזוהי הקדושה ההלכתית שמוחלת בנבואה. שהרי קדושת ארץ ישראל אינה קשורה לנבואה כפי שאנו רואים בהלכה זו, אלא נקבעת על ידי מאמר בית דין.
[18] התיאור הציורי מגיע מתוך קושיתו של הר"י קורקוס על הרמב"ם במקום, שתמה למה שאדם מישראל שכובש מהארץ ברשות ובהסכמת כולם לא יחיל קדושה? ועוד תמה – מאין הביא הרמב"ם דין זה?
נראה לי שהרמב"ם הסתמך על מדרש המופיע בירושלמי (שביעית ו, א), הדן בשעה בה נתחיבו עם ישראל במצוות התלויות בארץ בראשונה, ובו נאמר:"לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו... לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה". ועל כך יש לשאול – מה הכוונה 'שקנו כולה'? הרי הם לא כבשו את כל ארץ ישראל אף בימי דוד! ועוד יש לתמוה למה נתחייבו רק לאחר ארבע עשרה שנה? מה התרחש באותו הזמן?
על כן, נראה לומר שהמדרש אומר שהקדושה חלה בעת חלוקת הארץ לנחלות שביצעו יהושע ובית דינו, שכן במסכת זבחים (קיח ע"ב) כתוב שהמשכן הגיע לשילה לאחר ארבע עשרה שנה מכניסת עם ישראל לארץ. והנה בספר יהושע חלוקת הנחלות שבצעו יהושע ובית דינו מופיע בצמוד למעבר המשכן מהגלגל לשילה (פרקים יד–יח), כך שנראה שחלוקת הנחלות התרחשה לאחר ארבע עשרה שנה. והנה הדברים ברורים, שהרי חלוקת הנחלות מעבר לחלוקה גרידא, יצרו קדושת מאמר לארץ. שהנה אנו רואים שהרמב"ם בחר לתאר את חלוקת הנחלות כמעשה של מלך (יהושע) ובית דין. ואם כך, על פי המודל שהצגנו, ברור שהוא רואה זאת כמעשה הלכתי של קידוש הארץ. ומתוך כך נהירה לשון הירושלמי, שהרי במעשה קידוש הלכתי זה 'קנו' את ארץ ישראל. עד לאותו הרגע, עם ישראל לא נתחייב במצוות התלויות בארץ, שהרי ארץ ישראל לא קודשה בקדושת מאמר עדיין.
כך גם מתורצות תמיהותיו הר"י קורקוס. שהלוא חלוקה זו לא הייתה רק חלוקת נחלות בשביל שלא יהיה 'כיבוש יחיד' במובנו המצומצם, אלא החלת קדושת מאמר באמצעות בית הדין.
[19] להבדיל ממצוות התלויות בשם ארץ ישראל או בסגולת ארץ ישראל שנתחייבו אף לפני, כגון ישוב הארץ.
[20] רמב"ם, תרומות א, ד.
[21] שם, ו.
[22] שם, ד; בהלכה ג: "אינו כא"י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים" מכאן ברור שמעמד סוריא שונה מהן.
[23] מובא בהרא"ל, קדושת אביב (ירושלים תשע"ז), עמ' 253–262.
[24] אולי יש לומר שנצרך כאן לא רק קדושת מאמר אלא קדושה מלאה הכוללת גם קדושת מאמר וגם קדושת מעשה, וצריך עיון ואין כאן המקום להאריך.
[25] לעניין חיוב דרבנן, אולי יש לומר שזהו מטעם חיצוני. שהנה הרמב"ם (תרומות א, כו) כותב שגם בארץ ישראל עצמה בזמן הזה החיוב הוא מדרבנן, שהרי חסר 'ביאת כולכם'. והדברים עוד צריכים ביאור ואין כאן המקום להאריך.
אך יש לציין עוד שבתשובות הרמב"ם (בלאו, סימן קכט) מציין הרמב"ם "שיש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות", לעומת ארץ ישראל שם אין קניין לגוי (תרומות א, י), למרות שגם בארץ ישראל בזמן הזה מעשרות מדרבנן כי חסרה 'ביאת כולכם'. ובכל זאת הדין שונה. והדברים ברורים על פי החילוק שלנו, שהרי בסוריא כל הקידוש הוא רק מצד שליטה, לעומת קדושת ארץ ישראל שבאה מצד קדושת מאמר בנוסף לקדושת מעשה. ועוד כותב הרא"ל במאמרו "קניין עכו"ם בארץ ישראל", (עלון שבות 136–135, עמודים 23–8) שקדושה המקדשת את פירות הארץ, החלה רק אחרי י"ד השנים, לעומת קדושה המקדשת את הקרקע כשלעצמה החלה מיד עם הכניסה לארץ.
[26] אמנם משמע קצת מלשון הרמב"ם שזה בגלל עניין בשכינה (אולי מתוך כך שגזרת אורים ותומים אינה חוזרת, ולכן דבר שנתקדש באורים ותומים לא בטל), ולא מדין חזקה, בדומה לקדושת ארץ ישראל השניה, ואולי באמת צריך לומר כן, שהשכינה שהרמב"ם מדבר עליה כאן היא טעם נפרד. אך נראה לי בכל זאת שגם אם הסבר הרמב"ם הוא בגלל טעם בשכינה ולא מדין חזקה, בכל זאת תיאורי זה יכול לבטא בצורה טובה למה קדושת ירושלים לא בטלה כטעם נוסף חלש יותר שהרמב"ם לא טרח לציין.
[27] לפי הבנתי שלמה לא כבש את כל שטחי הנחלות במובן של ישוב הארץ, אלא רק שלט בהם ברמה שהעלו לו מס (מלכים א ט, כ–כא).
[28] חשוב לציין שזה שהקדושה פוקעת כל עוד לא מומשה כל קדושת המאמר, לא מפחית מכך שכל מקום שקדוש בשתי הקדושות הוא קדוש לגמרי כל עוד לא פוקעת הקדושה.
[29] שהרי הרמב"ם כותב בהלכות תרומות א, ה: "קדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא", משמע קצת שכיבוש הוא חלק ממעשה לא שלם ולא מעשה שפשוט לא עובד.
[30] ב'מקצת הארץ' אין הכוונה קדושת ארץ ישראל שהרי היא הייתה קיימת רק בחלקים שכבשו. אלא במקצת 'שם ארץ ישראל' או פשוט "הארץ" במובן של קרקע.
[31] לעניין האם הקדושה מדאוריתא או דרבנן, הרמב"ם כותב שקדשה לעתיד לבוא ואין צריך לחזור ולקדש שיעלו ישראל לארץ (הלכה כו). וכן מוכח מכך שהרמב"ם מסתמך על דעת רבי יוסי ברבי חנינא המוצגת בירושלמי שהוכחנו בהערה 18 שעליו הרמב"ם מסתמך.