Being Buried With Tzitzit On

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָא אָזְלִינַן בְּמַדְבְּרָא, וְאִיתְלַוִּי בַּהֲדַן הַהוּא טַיָּיעָא... אָמַר לִי: תָּא אַחֲוֵי לָךְ מֵתֵי מִדְבָּר. אֲזַלִי, חֲזִיתִינְהוּ וְדָמוּ כְּמַאן דְּמִיבַּסְּמִי, וְגָנוּ אַפַּרְקִיד. וַהֲוָה זְקִיפָא בִּרְכֵּיהּ דְּחַד מִינַּיְיהוּ, וְעָיֵל טַיָּיעָא תּוּתֵי בִּרְכֵּיהּ כִּי רְכִיב גַּמְלָא, וּזְקִיפָא רוּמְחֵיהּ וְלָא נָגַע בֵּיהּ. פְּסַקִי חֲדָא קַרְנָא דִתְכֵלְתָּא דְּחַד מִינַּיְיהוּ, וְלָא הֲוָה מִסְתַּגִּי לַן. אָמַר לִי: דִּלְמָא שְׁקַלְתְּ מִידֵּי מִינַּיְיהוּ? אַהְדְּרֵיהּ, דִּגְמִירִי דְּמַאן דְּשָׁקֵיל מִידֵּי מִינַּיְיהוּ לָא מִסְתַּגִּי לֵיהּ. אֲזַלִי אַהְדַּרְתֵּיהּ, וַהֲדַר מִסְתַּגִּי לַן. כִּי אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּנַן, אֲמַרוּ לִי: כֹּל ״אַבָּא״ – חַמְרָא, וְכֹל ״בַּר בַּר חָנָה״ – סִיכְסָא! לְמַאי הִלְכְתָא עֲבַדְתְּ הָכִי? לְמִידַּע אִי כְּבֵית שַׁמַּאי אִי כְּבֵית הִלֵּל? אִיבְּעִי לָךְ לְמִימְנֵי חוּטִין וּלְמִימְנֵי חוּלְיוֹת....

Bava Batra 73b:10-74a:2

And Rabba bar bar Ḥana said: Once we were traveling in the desert and we were accompanied by a certain Arab who would take dust and smell it and say: This is the road to such and such a place, and that is the road to such and such a place. We said to him: How far are we from water? And he said to us: Bring me dust. We brought it to him, and he said: Eight parasangs. Later, we said this a second time, and gave him dust, and he said to us that we are at a distance of three parasangs. I switched the type of dust to test him, but I could not confuse him, as he was an expert in this matter. That Arab said to me: Come, I will show you the dead of the wilderness, i.e., the Jewish people who left Egypt and died in the wilderness. I went and saw them; and they had the appearance of one who is intoxicated, and they were lying on their backs. And the knee of one of them was elevated, and he was so enormous that the Arab entered under his knee while riding a camel and with his spear upright, and he did not touch him. I cut one corner of the sky-blue garment that contains ritual fringes of one of them, and we were unable to walk. The Arab said to me: Perhaps you took something from them? Return it, as we know by tradition that one who takes something from them cannot walk. I then returned the corner of the garment, and then we were able to walk. When I came before the Sages, they said to me in rebuke: Every Abba is a donkey, and every bar bar Ḥana is an idiot. For the purpose of clarifying what halakha did you do that? If you wanted to know whether the halakha is in accordance with the opinion of Beit Shammai or in accordance with the opinion of Beit Hillel, as to whether there are four or three threads and joints in ritual fringes, in that case there was no need to take anything with you, as you should have simply counted the threads and counted the joints.

מנחות מ״א א:י״ז-י״ח

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מ"ט (דברים כב, יב) אשר תכסה בה אמר רחמנא האי לאו לאיכסויי עבידא בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום (משלי יז, ה) לועג לרש חרף עושהו

Menachot 41a:17-18

Rav Tovi bar Kisna says that Shmuel says: Garments that are not being worn but are stored in a box are required to have ritual fringes, because the mitzva pertains to the garment, not the man. But Shmuel concedes in the case of an old man, where the garment was made as a shroud in his honor, that the shroud is exempt. What is the reason for this? The Merciful One states in the Torah that one must place ritual fringes on the corners of garments “with which you cover yourself” (Deuteronomy 22:12). This shroud is not made for the purpose of covering oneself. The Gemara comments: At that time, i.e., a person’s burial, we certainly affix ritual fringes to the shroud, because otherwise it would be a violation of: “Whoever mocks the poor blasphemes his Maker” (Proverbs 17:5). If we did not place them, it would be mocking the deceased, as if to taunt him that now he is no longer obligated in mitzvot.

תוספות על בבא בתרא ע״ד א:א׳:ב׳

.. אבל קשה על המנהג שנוהגים להסיר ציצית מטליתות של מתים ואר"ת ששמע מזקני לוטי"ר לפי שציצית עדות הוא שקיים כל התורה דציצית עולה ת"ר וח' חוטין וה׳ קשרים הרי תרי"ג ועכשיו שאין חשובין כל כך הרי הוא כאילו מעיד עדות שקר וה"נ דרשינן במדרש ועשו להם ציצית לדורותם לדור תם ואור"י דבימיהם היו כולן מקיימין מצות ציצית לפי שהי' לכולן טליתות של ד' כנפות ולכך היו עושין להן אף במותן אבל עתה שאין לכולן בחייהן אין לעשות במותן אפי' מי שהיה לו בחייו שלא לבייש את מי שאין לו ... ורבינו חיים כהן צדק פירש דאנן קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (נדה דף סא:) מצות בטילות לעתיד לבא וההיא דמנחות איירי אליבא דשמואל דאמר אין בטילות ולכך צריך שיהא לו ציצית דעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ואם יסירו לו הציצית במותו נמצא שלעתיד יעמוד בלא ציצית והמדרש נמי אתי כשמואל..

Tosafot on Bava Batra 74a:1:2

...

שולחן ערוך, יורה דעה שנ״א:ב׳

אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית: הגה וי"א דאין צריך ציצית (טור בשם י"א) ונהגו לקברו בציצית אך שפוסלין תחילה הציצית או כורכין אחד מן הכנפות:

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 351:2

One buries the dead only in a Talith that has Ẓizith. Gloss: Some say that Ẓizith are not required; and the accepted practice is to bury him with Ẓizith, only that one first disqualifies the Ẓizith or one twines around one of the corners [of the Talith].

ערוך השולחן, יורה דעה שנ״א:ג׳

ועכשיו המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל שנושאין המת בציצית, וקודם שמניחים אותו בקבר נותקין ציצית אחת מהארבע ציציותיו. ויש שנהגו לנתוק אותה בבית קודם הוצאתו לקבורה, אבל טוב יותר לנתקה קודם הקבורה. ושמעתי בבירור על שני גדולי הדור: אחד צוה אחד מתלמידיו שיקברו אותו בכל ציציותיו, ואותו תלמיד כשהגיעו להלבשת תכריכיו חש במיעיו ויצא חוץ, ואותם שהלבישוהו לא ידעו מזה ונתקו אחת מהציציות כנהוג. ותיכף נכנס אותו תלמיד והתחיל לצעוק, ואמרו הגדולים שהיו שם שזהו אות מן השמים לבלי לשנות. והשני כשהניחוהו בקבר עם כל הציציות – נסתבכה אחת מהציציות ביתד שבתוך הקבר, וניתקה מעצמה, וראו בחוש שמן השמים גזרו כן. (הראשון היה הגר"א ז"ל, והשני היה החסיד מוהר"ז ז"ל מהוראדנא, בעל "יסוד ושורש העבודה", שצוה גם כן להניחו בכל הציציות.)

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 351:3

...