״אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״. ״אַל תׇּבְכּוּ לְמֵת״ — יוֹתֵר מִדַּאי, ״וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״ — יוֹתֵר מִכְּשִׁיעוּר. הָא כֵּיצַד? שְׁלֹשָׁה יָמִים לְבֶכִי, וְשִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, וּשְׁלֹשִׁים לְגִיהוּץ וּלְתִסְפּוֹרֶת. מִכָּאן וְאֵילָךְ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַתֶּם רַחְמָנִים בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי.
The Sages taught in a baraita with regard to the verse that states: “Weep not for the dead, neither bemoan him” (Jeremiah 22:10): “Weep not for the dead” is referring to excessive mourning; “neither bemoan him” more than the appropriate measure of time. How so? What is the appropriate measure? Three days for weeping, and seven for eulogizing, and thirty for the prohibition against ironing clothing and for the prohibition against cutting hair. From this point forward the Holy One, Blessed be He, says: Do not be more merciful with the deceased than I am. If the Torah commands one to mourn for a certain period of time, then that suffices.
שלשים יום לאבל שלשים יום לגיהוץ [ל׳ יום לתספורת (ל׳ יום לגיבוי ל׳ יום ליפת תואר) ל' יום לאירוסין] ל׳ יום לנשואין ל׳ יום לבתולות ל׳ יום לאלמנה ל׳ יום ליבמה המדיר את אשתו שלשים יום סתם נזירות ל׳ יום.
Thirty are the days of mourning. For thirty days he may not put on pressed clothes or cut his hair. Thirty days are allowed for the collection of debts; thirty days must elapse before a captive woman of ‘goodly form’ may be taken to wife; thirty days in the case of betrothal; thirty days in the case of marriage; thirty days within which a charge of lack of virginity can be made; thirty days are granted to a widow about to remarry to make her preparations; thirty days for a sister-in-law [after her levirate marriage to declare, ‘He has not cohabited with me’]. If a man forbade his wife by vow to have any benefit from him [the prohibition lasts] thirty days. The vow of a Nazirite of unspecified duration [remains in force] for thirty days.
כיצד לאיבול שנאמר (דברים ל״ד:ח׳) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב ל' יום.
Whence [thirty days] for mourning? As it is stated, And the children of Israel wept for Moses in the plains of Moab thirty days.
שלשים יום לגיהוץ כיצד אסור ללכת בכלים מגוהצין אלו הן כלים מגוהצין כלי היוצא מתחת המכבש כדברי רבי וחכ"א צבועים ולא לבנים ר"מ אומר לבנים אבל לא צבועים חדשים אבל לא שחקים מותר בפונדא ובפסיקיא ובאפיליא ובכובע של ראש מותר להוליך כלים לגהץ בתוך ל׳ יום.
How is it with pressed clothes? It is forbidden [for a mourner] to don pressed clothes, i.e. those that came from the press. This is the view of Rabbi [Judah the Prince]; the Sages said: [It refers] to dyed but not white garments. R. Meir said: White but not dyed, new but not worn garments. He may put on his money-belt, girdle, felt-shoes and turban. It is permitted to take garments to be pressed within thirty days.
לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו וא׳ שפתו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו כשם שהוא אסור בנטילת שער הראש לאחר שבעה: המלוה את חבירו סתם אסור לגבות ממנו עד שישלמו שלשים יום.
How is it with cutting the hair? [A mourner] is forbidden to remove the hair whether of the head or of his [upper] lip, or of the beard or of the hair on any part of him. A woman is permitted to remove hair after the seven days.
How is it with the collection of debts? If a person lends his friend money without specifying a date [for repayment], he may not demand it of him until thirty days are completed.
How is it with the collection of debts? If a person lends his friend money without specifying a date [for repayment], he may not demand it of him until thirty days are completed.
אימתי מתחיל האבילות ולמי שמפנין מקבר לקבר. ובו י"א סעיפים:
מאימתי חל האבילות משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר מיד מתחיל האבלות ומעטף ראשו אבל אינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו (רמב"ן) ועכשיו נוהגים לחלוץ מנעל אחר סתימת הגולל מיד כדאיתא בסימן שע"ו: הגה (וע"ל סימן שע"ב) היה סבור שנסתם הקבר והתחיל להתאבל ואחר כך נודע לו שטעה חוזר ומתחיל האבלות מחדש (הרא"ש כלל כ"ז):
מאימתי חל האבילות משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר מיד מתחיל האבלות ומעטף ראשו אבל אינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו (רמב"ן) ועכשיו נוהגים לחלוץ מנעל אחר סתימת הגולל מיד כדאיתא בסימן שע"ו: הגה (וע"ל סימן שע"ב) היה סבור שנסתם הקבר והתחיל להתאבל ואחר כך נודע לו שטעה חוזר ומתחיל האבלות מחדש (הרא"ש כלל כ"ז):
From what time does the mourning [-period] take effect? — As soon as [the corpse] has been buried and the closing of the grave with earth has been completed, the mourning [-period] commences forthwith. He [the mourner] wraps his head [in mourning] but does not remove his shoes until he reaches his house. Now it is customary to remove one's shoes [in mourning] immediately after the closing of [the grave] by the Golel as stated in § 376. Gloss: If one thought that the grave had been closed and commenced to observe mourning rites and later it became known to him that he was mistaken, he begins the observance of mourning rites anew.
מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל (ל' רמב"ם פ"א מה"א ד"ו) וההולכים עמו מונים משיקבר ואם גדול המשפחה הולך עמו אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבר וגדול המשפחה דהיינו דביתא סמוך עליה וגרירי כולהו בתריה לא שנא אח לא שנא בן קטן ויש מי שאומר והוא שיהא בן י"ג:
Those who are wont to send the corpse to another large town for burial and they know not when he [the corpse] will be buried, — [the law is that] as soon as they [the mourners] turn their faces [to come back] from escorting [the corpse], they begin to count the seven and thirty [days of mourning] and commence [forthwith] the observance of mourning rites, and those who accompany him [the corpse], count [the days of mourning] from [the time] that he is buried. However, if the chief of the family accompanies him [the corpse — the law is that] even those who remain here, count only from [the time] he is buried. The chief of the family means the one upon whom [the people of] the household depend and who are guided by him, irrespective whether he is a brother or a young son. However, there is one authority who says that he must be [at least] thirteen years old.
ואם גדול המשפחה כו'. משמע דוקא לחומרא אזלינן בתר גדול המשפחה דאין מונין אלא משיקבר אבל אי גדול המשפחה הוא אצל אלו שנשארו כאן אין מעלה ומוריד אלא אף על פי כן ההולכים עם המת אין מונין אלא משיקבר וכדעת התוספות שמביא בית יוסף וכן כתבו התוספות פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ב) סוף ע"א ריש ד"ה מהדריתו אפייכו כו' דההולכים עם המת מונין משיסתם הגולל בין גדול הבית בבית בין הולך לבית הקברות וכן המנהג עכ"ל. אבל הטור כ' דהכל הולך אחר גדול הבית דאם נשאר כאן אלו ואלו מונין משיצא המת וכן נראה דעת הרמב"ן בת"ה דף מ"ז ע"ג והרא"ש פרק אלו מגלחין במה שהביאו שם הירושלמי ע"ש ולא עמדתי על סוף דעת בית יוסף שכ' וגירסת הרמב"ן בירושלמי מגומגמת כו' שהרי גירסתו אות באות כגירסת הרא"ש מיהו לפי מה שהביא הבית יוסף נוסח הירושלמי מוכח לענין דינא כדעת התוספות הנ"ל ונ"ל שגירסא זו עיקר דהא בירושלמי פריך אית תנוי תני אלו שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל ואית תנוי תני אלו וחלו משיסתם הגולל ומשני רבי סימון דהכל הולך אחר גדול המשפחה ואם איתא מאי פסקא הל"ל נמי אלו ואלו מונין משיצא המת והיינו כשיש גדול הבית בבית אלא ודאי לא אזלינן אחר גדול הבית אלא להחמיר ונ"ל שכן דעת ראבי"ה שהביא מרדכי פ' א"מ שכתב ואותם שהלכו עם המת לקברו משמע מתוך דברי ראבי"ה שמונה משיסתם הגולל ולדברי רבי אברהם מונה משיצא מפתח ביתו עם גדול הבית ואח"כ כתב ואם היה גדול הבית בבה"ק בהא פליגי רבוותא ראבי"ה פירש דכולן מונין עמו משיסתם הגולל כו' ע"ש:
אף אלו שבכאן כו'. ומדברי ראב"ן דף ל"ח ע"ג מבואר דדוקא אם יכול לבא אל הקבר תוך שלשה ימים אבל אם אינו יכול לבוא תוך שלשה ימים אלו שבבית מונין מיד וגדול הבית שבב"ה משיסתם הגולל ואין נגררים עמו ומפרש שם כך בש"ס הא דאתא גו תלתא כו' ואפשר גם המחבר וסייעתו מודים לזה דלא מסתבר כלל אם יקבר המת במקום רחוק שאלו שבכאן ישבו ימים רבים ולא יתחילו אבלות עד שיקבר אף שפי' ראב"ן בש"ס דחוק מ"מ הסברא נכונה:
Biur Halacha (Mishna Berurah) OC, 132, Kuntrus on Kaddish
אין מונין השבעה והשלשים כי אם מיום קבורתו אף שעבר זמן רב בין מיתה לקבורה. ואין מונין מיום המיתה ולא מיום שנודע לו כמש"כ הרמ"א ביורה דעה סימן שע"ו ס"ד משום דעיקרי דינים של גיהנם מתחיל מסתימת הגולל. ויא"צ מונין מיום המיתה כמש"כ ביורה דעה סימן ת"ב סי"ב בהג"ה לענין התעניות. ואין חלוק בין שהיה אצל מיתה או שהיה רק אצל הקבורה כמש"כ הלבוש שם ואפילו בשנה ראשונה. ויום הפסקה נראה מהלבוש דמונין מיום הקבורה אך אם יש ימים רבים בין מיתה לקבורה אין מונין אלא מיום הקבורה. ואין אומרים מקצת היום ככולו לענין שבעה ושלשים דאפילו בתפלת המנחה יש לו עדיין זכות של שבעה ושלשים כמו שכתבו האחרונים.
אין קרוי בן ז' לענין קדיש אלא ז' ימים מיום הקבורה ואף אם המת לא נקבר באותו יום אלא למחרתו או אח"כ מונין לו זז' מיום הקבורה אבל כל שעברו עליו ז' ימים מים הקבורה אע"פ שלא נודע לאבל מיד רק בתוך שבעה או בתוך ל' שהוא שמועה קרובה ומחויב לנהוג דין אבילות שבעה מ"מ לענין קדיש אין לו דין בן ז' אלא אם הוא תוך ל' מיום הקבורה יש לו דין שלשים ואם כבר עברו שלשים מיום הקבורה אעי"פ שנוהג אבילות ז' לפי שנודע לו בתוך ל' מ"מ לענין קדיש מונין מים הקבורה:
כִּ֤י ׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֘ץ רֶ֥שַׁע ׀ אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע׃
For Thou art not a God That hast pleasure in wickedness: nor shall evil dwell with Thee.
לְבָתַר דָּא, מִתְּלָתָא יוֹמִין וּלְהָלְאָה, כְּדֵין אִתְדָּן בַּר נָשׁ מְעֵינוֹי, מִיְּדוֹי, וּמֵרַגְּלוֹי, וְאוּקְמוּהָ עַד תְּלָתִין יוֹמִין. כָּל אִינּוּן תְּלָתִין יוֹמִין, אִתְדָּנוּ נַפְשָׁא וְגוּפָא כַּחֲדָא. וּבְגִינֵי כַּךְ אִשְׁתְּכַח נִשְׁמְתָא לְתַתָּא בְּאַרְעָא, דְּלָא סַלְקַת לְאַתְרָהּ. כְּאִתְּתָא דְּיַתְבַת לְבַר, כָּל יוֹמֵי מְסַאֲבוּתָא. לְבָתַר, נִשְׁמְתָא סַלְּקָא, וְגוּפָא אִתְבְּלֵי בְּאַרְעָא. עַד הַהוּא זִמְנָא דְּיִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיתַיָּיא.
כְּדֵין, אִלֵּין תְּרֵין רְתִיכִין, עָאלִין לְגוֹ הֵיכָלָא חֲדָא טְמִירָא דְּגִּנְתָּא, דְּאִקְרֵי אֲהָלוֹ"ת, וְתַמָּן (קל"ב ע"א) תְּרִיסָר זִינֵי בּוּסְמִין גְּנִיזִין, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ד׳:י״ד) נִרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ'. וְאִינּוּן תְּרֵיסָר זִינֵי דְּבוּסְמִין דִּלְתַתָּא.
כְּדֵין, אִלֵּין תְּרֵין רְתִיכִין, עָאלִין לְגוֹ הֵיכָלָא חֲדָא טְמִירָא דְּגִּנְתָּא, דְּאִקְרֵי אֲהָלוֹ"ת, וְתַמָּן (קל"ב ע"א) תְּרִיסָר זִינֵי בּוּסְמִין גְּנִיזִין, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ד׳:י״ד) נִרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וְגוֹ'. וְאִינּוּן תְּרֵיסָר זִינֵי דְּבוּסְמִין דִּלְתַתָּא.
וְתַמָּן כָּל אִינּוּן לְבוּשִׁין דְּנִשְׁמָתִין, דְּאִתְחָזוּן לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ, כָּל חַד וְחַד, כַּדְקָא חֲזֵי. בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, אִתְרְשִׁימוּ כָּל אִינּוּן עוֹבָדִין טָבִין, דְּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא. וְכֻלְּהוּ רְשִׁימִין בֵּיהּ, וּמַכְרִיזֵי הַאי אִיהוּ לְבוּשָׁא דִּפְלַנְיָא, וְנַטְלִין לְהַהוּא לְבוּשָׁא וְאִתְלַבְּשַׁת בֵּיהּ הַהִיא נִשְׁמְתָא דְּצַדִּיקַיָּא (ויחי רכ"ד ע"ב) דִּבְגִנְתָּא, כְּגַוְונָא דְּדִיּוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא.
וְהָנֵי מִילֵי, מִתְּלָתִין יוֹמִין וְאֵילָךְ, דְּהָא כָּל תְּלָתִין יוֹמִין, לֵית לָךְ נִשְׁמְתָא דְּלָא תְּקַבֵּל עוֹנְשָׁא, עַד לָא תֵּיעוּל לְגִנְתָּא דְּעֵדֶן. כֵּיוָן דְּקַבִּילַת עוֹנְשָׁא, עָאלַת לְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. לְבָתַר דְּאִתְלַבְּנַת, אִתְלַבְּשַׁת כֵּיוָן דְּאִתְלַבְּשַׁת בְּהַאי לְבוּשָׁא, יַהֲבִין לָהּ אֲתָר כְּמָה דְּאִתְחָזֵי לָהּ. כְּדֵין, כָּל אִינּוּן אַתְוָון, נַחְתִּין, וְסַלְּקִין אִינּוּן רְתִיכִין.
שאלה. מי שנפטר ביום ד' ונקבר ביום ה', דודאי חשבון השלושים יום לתספורת הוא נחשב מיום הקבורה, ורק נסתפקנו לענין הלימוד ושאר מצות צדקות וכיוצא שנוהגים לעשות פה עירינו יע"א ביום השלושים, אם נכון לעשותם ביום השלושים מיום הפטירה, או אם גם זה יעשו ביום השלושים מיום הקבורה. גם צריך לדעת מה טעם יש במנהג הזה שנוהגים לעשות ביום השלושים, תוספת לימוד וחילוק צדקה וכיוצא למנוחת הנפטר, דמאי רבותיה דהאי יומא משאר ימים, יורינו ושכמ"ה: