(כ.) היתה ירושלים לנדה ביניהם (איכה א׳:י״ז) אמר רב יהודה אמר רב לברכה כנדה מה נדה יש לה היתר אף ירושלים יש לה תקנה. כתיב (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) ותאמר ציון עזבני וגו' התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. איתא בש"ס (זבחים קיח:) בג' מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים וכו' הענין הוא, כמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, כשהשי"ת נותן להאדם הארת הדעת באור דברי תורה, ולא היה להאדם שום סבלנות ויגיעה על הד"ת האלו, אז אם הוא מסיח דעת מזה רגע אחת, על זה נאמר (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו. וכמו שאיתא בירושלמי (סוף ברכות בשם מגילת חסידים) אם תעזבנו יום יומים יעזביך. אמנם הד"ת שבא לאדם ביגיעה והיה לו סבלנות על זה הד"ת, אלו נקבעים בלבו בקביעות שלא יניח לו להסיח דעת מהם, כמו שכתיב (דברים ל״ב:ב׳) יערוף כמטר לקחי וגו', וביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, היינו הד"ת שאדם מיגע עליה, היא אוחזת את האדם מאחורי עורפו ואינה מניחה לו שיסיח דעת ממנה, כמו שהאדם אוחז בחבירו ואינו מניח לו לילך ממנו. ובאם יזדמן שהאדם יסיח דעת מהד"ת שבא לו ביגיעה, אז בכחו לעורר את הד"ת בחזרה כשירבה בתפלה על זה, ויהיה לו אותו הארת הדעת כמקודם, מפני שעל ידי סבלנות ויגיעה שהיה לו עליה נקבע בלבו בקביעות, ויכול פעם בפעם לעורר הד"ת על ידי תפלה. וזה הוא כמו שכתיב (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך ואיתא במדרש (תנחומא קדושים ט) מציון מעשים שבך. היינו הקדושה הקבועה בך מפני הסבלנות שהיה לך בה. וזה הענין מה שאיתא בגמ' שיכן שכינתו בשילה וכו' היינו שבשילה ובגלגל ששם היה משרה שכינתו ית' מצידו בלי שום סבלנות ישראל, על זה אומר הכתוב ותאמר ציון עזבני וגו' גם אלה תשכחנה, היינו שנפסק מהם הקדושה (עיין באגדות בראשית פ' ע"א הובא בסדרי טהרות כלים דף עב.) שאני בבית עולמים, ששם היה שוכן שכינתו ית' על ידי סבלנות ויגיעה שהיה לדוד המלך ע"ה, והיה מתפלל על זה במסירת נפש, עד שאמר לו השי"ת (מלכים א ח׳:י״ט) בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי, על זה אמר הכתוב ואנכי לא אשכחך, היינו ע"י סבלנות שהיה בזאת הקדושה היא קבועה, ושם היה כל התפלות וכל הקרבנות, ואף שמפני החטא נסתם זה האור. ועל זה מבטיח לנו שעל ידי התפלה שאנו מתפללים, שיחזור וישכון בירושלים, הוא בודאי יבנה ירושלים ויחזור שכינתו כמקדם לבית עולמים, וזה דאמרינן כאן כנדה שמצפה שתחזור להתירה הראשון, אף ירושלים תהיה לה תקנה:
מעשה שבא ר' אלעזר ב"ר שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה וכו' נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר ואמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש וכו' אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. הענין בזה, כמו שביאר כבוד אאמו"ר הגה"ק זללה"ה, כי לכאורה באם אדם שהוא מצידו מבורר ומנוקה מתאות עוה"ז, ובאם יזדמן לו איזה חטא, היה יכול לטעון שהחטא הזה לא היה מצידו, כי הוא יודע בעצמו שהוא מבורר במדה זו. וכמו אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה והיה לו באמת טענה, אתמול הייתי מוטל גולם לפניך, אכן באמת זה הכח אין לשום בריה בעולם לומר כי מצידו הוא מבורר, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומי יאמר זכיתי לבי, רק האדם צריך לברר עצמו עד מקום שידו מגעת, ובאם יזדמן לו איזה חטא, אף שיודע בעצמו שהוא נקי והחטא שנזדמן לו הוא מפני שהוא כשגגה שיצא מלפני השליט, אעפ"כ יתלה החסרון בו בעצמו, כי בודאי הוא עדיין אינו מבורר. כמו אדם הראשון שתלה החטא בעצמו, כמו שאיתא במדרש (שוחר טוב צב) שאלו לו לאדם הראשון מי גרם לך מיתה אמר אני הוא שגרמתי לעצמי, ותלה החטא בעצמו ואמר טוב להודות לד'. ואז כשיתלה האדם החסרון בעצמו, יבררו השי"ת שאף בשעת החטא לא היה נעתק מרצונו ית', אכן זה הוא רק האדם על עצמו, אבל אם רואה הוא בחבירו איזה חסרון אינו רשאי לתלות החסרון בחבירו, רק צריך לדונו לכף זכות, שבודאי האיש הזה במדות הרעות שנראין בו הוא נקי מהם והחטא הוא כשגגה שיוצא מלפני השליט. וזה הענין היה כאן, שר' אלעזר היה רואה באדם שיש בו מדות רעות, והיה דן אותו שבודאי הוא מצידו אינו מבורר ויש לו מדות הרעות. והאדם הזה השיב לו, אף שאני בעצמי מחויב לתלות החסרון בי, אף שמדומה לי שאני מצידי נקי ממדות הרעות, לא כן אתה אין לך רשות לתלות החסרון בי רק לדון אותי לכף זכות, ולך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית:
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. איתא במדרש (ספרי האזינו פיסקא א') משה ע"י שהיה קרוב לשמים נתן האזנה לשמים, וישעיה שהיה קרוב לארץ נתן האזנה לארץ, פי' דמשה רבינו ע"ה הוא המוח והחכמה של כל ישראל וזה נקרא שמים, והמוח יש לו יכולת לקבל אף דברים הקשים לאדם כגידין. וישעיה הוא הלב של כל ישראל וענין הלב שצועקת תמיד לישועה ואינה יכולה לקבל רק דבר נייחא, וזה ענין שמו של ישעיה, וזה האזינו השמים, היינו הכחות הגדולים הנקראים שמים שהוא המוח שיש לו כח לקבל הכל. ואדברה, דבור לשון קשה, ותשמע הארץ אמרי פי, אמירה לשון רכה. והיינו להלב שיקרא ארץ והיא צמאה תמיד לישועה תאמר לשון רכה. יערוף כמטר לקחי, היינו שהתורה אוחז בערפו של אדם בחזקה למי שלא רצה לקרב אליה ובע"כ צריך לקבל עליו עול תורה ומיד כשמקבל עליו עול תורה, תזל כטל אמרתי, היינו הד"ת תהיה אצלו בנייחא ובשמחה.
“Give ear, O heavens, and I will speak, and the earth shall hear the sayings of my mouth.” (Devarim, 32:1)
It is said in the Midrash (Sifrei Ha’azinu Piska 1), “Since Moshe Rabeynu was close to the heavens, he called on the heavens to listen. And Yesahya, who was close to the earth, called on the earth to listen.” Moshe Rabeynu is the brain and wisdom of all of Israel, and this is called “the heavens.” The brain has the ability to receive even things that are for man as tough as sinews. Yesahya is the heart of all of Israel, and the matter of the heart is that it constantly cries out for salvation, and can only accept things that are comforting. This is the matter of the name of Isaiah, Yeshayahu in Hebrew, meaning salvation. And this is “Give ear, O heavens,” meaning the great powers, which are called heavens, which is the brain, which has the power to accept everything. “And I will speak,” the term “speak,” dibbur in Hebrew, always denotes difficulty (and is therefore used here with “heavens”). “And may the earth hear the sayings of my mouth,” for “saying,” amirah in Hebrew, always denotes softness. In other words, you will call to the heart, which is called the earth, which is always thirsty for salvation, in the language of softness and comfort. The verses continue, “My doctrine shall drip as the rain” (“dripping,” arof in Hebrew, sounds just like the word for neck), meaning that for one who resists coming close to it, the Torah will strongly clutch the back of his neck, so to speak, and against his will he will have to accept the yoke of the Torah. Immediately upon accepting it, “my saying will flow like the dew,” meaning that Words of Torah will then be with him in comfort and joy.
It is said in the Midrash (Sifrei Ha’azinu Piska 1), “Since Moshe Rabeynu was close to the heavens, he called on the heavens to listen. And Yesahya, who was close to the earth, called on the earth to listen.” Moshe Rabeynu is the brain and wisdom of all of Israel, and this is called “the heavens.” The brain has the ability to receive even things that are for man as tough as sinews. Yesahya is the heart of all of Israel, and the matter of the heart is that it constantly cries out for salvation, and can only accept things that are comforting. This is the matter of the name of Isaiah, Yeshayahu in Hebrew, meaning salvation. And this is “Give ear, O heavens,” meaning the great powers, which are called heavens, which is the brain, which has the power to accept everything. “And I will speak,” the term “speak,” dibbur in Hebrew, always denotes difficulty (and is therefore used here with “heavens”). “And may the earth hear the sayings of my mouth,” for “saying,” amirah in Hebrew, always denotes softness. In other words, you will call to the heart, which is called the earth, which is always thirsty for salvation, in the language of softness and comfort. The verses continue, “My doctrine shall drip as the rain” (“dripping,” arof in Hebrew, sounds just like the word for neck), meaning that for one who resists coming close to it, the Torah will strongly clutch the back of his neck, so to speak, and against his will he will have to accept the yoke of the Torah. Immediately upon accepting it, “my saying will flow like the dew,” meaning that Words of Torah will then be with him in comfort and joy.
התקינו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בכל שנה מראש חודש אלול, כמו שופר המדבר (פרקי דר"א פרק מ"ו), והיינו אם ראשי הדור משפרים מעשיהם כמשה במדבר, להתבודד מראש חודש אלול, אז יעלו ויתחברו עם בני הדור מה שאין כן אם ראשי הדור אינם עושין כך רק הם בגלות היצר הרע, אז ישתדלו העם עבור עצמן, כמו ששמעתי בשם מורי זללה"ה שאמר נגד בעלי תפלות שהם ראשי אנשי המלחמה שראוי שילביש שריון וכו', ואם לאו ישתדל כל אחד עבור עצמו, שאין לסמוך עליהן וכו' ודפח"ח:
(צפנת פענח דכ"ה ע"ד)
(צפנת פענח דכ"ה ע"ד)
The Sages ordained the blowing the shofar [after morning prayers] from the first of the month [of Elul], as was the case in the desert. That is, if the leaders of the generation seclude themselves from the first of Elul in order to improve (m’shaper) their deeds, like Moses in the desert, then they will ascend and join with the people of their generation. But if not – if they are in the exile of the evil inclination – then, the nation must work for itself.
The High Holiday cantors are the generals of the army, and they should wear armor. If not, however, they cannot be relied upon, and each person must fend for himself.
Tzafnah Paneach, p. 25d
Tzafnah Paneach, p. 25d
יש שני סוגי מוכיחים ומתפללים בימים נוראים, אחד, המקפיד שיהיה לו חיתוך הדיבור טוב ויפה, שבזה ישא חן בעיני המוני עם ונשים, ואינו יוצא מפנימייות הלב, כמו שכתבתי במקום אחר בשם מורי זלה"ה משל לבן המלך והזונה יעו"ש, ובחינה ב' המקפיד על תוכן הדברים שיהיו מיוסדים על שרשים טובים, והוא מפנימייות הלב גם כן ואין לו חיתוך הדיבור:
(בן פורת יוסף דקי"ג ע"ג)
(בן פורת יוסף דקי"ג ע"ג)
There are two types of preachers and prayer-leaders on the Days of Awe. The first is careful to enunciate his words properly and beautifully, in order to find favor in the eyes of the common folk and the women. However, his words do not emerge from the depth of his heart. The second type is concerned with the content of his words, that they be based upon good foundations, and that they emerge from the depths of his heart, even though they are not articulated well.>נר<Ben Poras Yosef, p. 113c