7 Holiness: Abstinence or Radical Responsibility?

(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה׳ אֱלֹקֵיכֶֽם׃

Leviticus 19:2

(2) Speak to the whole Israelite community and say to them: You shall be holy, for I, your God ה׳, am holy.

רמב"ן על ויקרא י״ט:ב׳:ב׳

קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות ומן העבירה שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:ב׳) אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם פרושים תהיו וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט כא) בנח ובלוט וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה כמו שהזכירו (חגיגה יח) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט טז) וכל פה דובר נבלה ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו כמו שאמרו (ברכות נג) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח) שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות ועוד אפרש זה (רמב"ן על ויקרא כ״ג:כ״ד) בע"ה:

Ramban on Leviticus 19:2:2

YE SHALL BE HOLY. “Abstain from the forbidden sexual relationships [mentioned in the preceding section] and from [other] sin, because wherever you find [in the Torah] a warning to guard against immorality, you find the mention of ‘holiness.’” This is Rashi’s language. But in the Torath Kohanim I have seen it mentioned without any qualification [i.e., without any particular reference to immorality, as Rashi expressed it], saying: “Be self-restraining.” Similarly, the Rabbis taught there: “And ye shall sanctify yourselves, and be ye holy, for I am Holy. Just as I am Holy, so be you holy. Just as I am Pure, so be you pure.” And in my opinion, this abstinence does not refer only to restraint from acts of immorality, as the Rabbi [Rashi] wrote, but it is rather the self-control mentioned throughout the Talmud, which confers upon those who practice it the name of P’rushim (Pharisees), [literally: “those who are separated” from self-indulgence, as will be explained, or those who practice self-restraint]. The meaning thereof is as follows: The Torah has admonished us against immorality and forbidden foods, but permitted sexual intercourse between man and his wife, and the eating of [certain] meat and wine. If so, a man of desire could consider this to be a permission to be passionately addicted to sexual intercourse with his wife or many wives, and be among winebibbers, among gluttonous eaters of flesh, and speak freely all profanities, since this prohibition has not been [expressly] mentioned in the Torah, and thus he will become a sordid person within the permissible realm of the Torah! Therefore, after having listed the matters which He prohibited altogether, Scripture followed them up by a general command that we practice moderation even in matters which are permitted, [such as in the following]: One should minimize sexual intercourse, similar to that which the Rabbis have said, “So that the disciples of the Sages should not be found together with their wives as often as the hens,” and he should not engage in it except as required in fulfillment of the commandment thereof. He should also sanctify himself [to self-restraint] by using wine in small amounts, just as Scripture calls a Nazirite “holy” [for abstaining from wine and strong drink], and he should remember the evils which the Torah mentioned as following from [drinking wine] in the cases of Noah and Lot. Similarly, he should keep himself away from impurity [in his ordinary daily activity], even though we have not been admonished against it in the Torah, similar to that which the Rabbis have said: “For the P’rushim (Pharisees), the clothes of the unlearned are considered as if trodden upon by a zav” [or zavah — a man or woman having suffered a flux], and just as the Nazirite is called “holy” because of guarding himself from the impurity of the dead. Likewise he should guard his mouth and tongue from being defiled by excessive food and by lewd talk, similar to what Scripture states, and every mouth speaketh wantonness, and he should purify himself in this respect until he reaches the degree known as [complete] “self-restraint,” as the Rabbis said concerning Rabbi Chiya, that never in his life did he engage in unnecessary talk. It is with reference to these and similar matters that this general commandment [Ye shall be holy] is concerned, after He had enumerated all individual deeds which are strictly forbidden, so that cleanliness of hands and body, are also included in this precept, just like the Rabbis have said: “And ye shall sanctify yourselves. This refers to the washing of hands before meals. And be ye holy. This refers to the washing of hands after meals [before the reciting of grace]. For I am holy — this alludes to the spiced oil” [with which they used to rub their hands after a meal]. For although these [washings and perfuming of the hands] are commandments of Rabbinic origin, yet Scripture’s main intention is to warn us of such matters, that we should be [physically] clean and [ritually] pure, and separated from the common people who soil themselves with luxuries and unseemly things. And such is the way of the Torah, that after it lists certain specific prohibitions, it includes them all in a general precept. Thus after warning with detailed laws regarding all business dealings between people, such as not to steal or rob or to wrong one another, and other similar prohibitions, He said in general, And thou shalt do that which is right and good, thus including under a positive commandment the duty of doing that which is right and of agreeing to a compromise [when not to do so would be inequitable]; as well as all requirements to act “beyond” the line of justice [i.e., to be generous in not insisting upon one’s rights as defined by the strict letter of the law, but to agree to act “beyond” that line of the strict law] for the sake of pleasing one’s fellowman, as I will explain when I reach there [that verse], with the will of the Holy One, blessed be He. Similarly in the case of the Sabbath, He prohibited doing certain classes of work by means of a negative commandment, and painstaking labors [not categorized as “work,” such as transferring heavy loads in one’s yard from one place to another, etc.] He included under a general positive commandment, as it is said, but on the seventh day thou shalt rest. I will yet explain this with the help of G-d.

שערי ישר הקדמה

יתברך הבורא ויתעלה היוצר שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו, וחיי עולם נטע בתוכנו שיהיה אדיר חפצנו, להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים בהוה ובעתיד בדמות הבורא כביכול, שכל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור והלכת בדרכיו, היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים, כפי ערכנו, ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה׳ של קדושים תהיו, דהנה במדרש ויקרא פרק כ"ד אמור על מקרא זה: יכול כמוני, ת"ל כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם, וביסוד מצוה זו של קדושה איתא בתורת כהנים: קדושים תהיו פרושים תהיו, והרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה האריך לבאר ענין פרישות האמור במצוה זו שהוא להתרחק מן הנאות ותענוגים יתירים, אעפ"י שהם מעשים שאינן אסורים לנו, ובציור מבליט אומר שאפשר לאדם להיות נבל ברשות התורה יע"ש בדבריו הק', ועל פי זה לכאורה דברי המדרש אינם מובנים, איך שייך בענין פרישות להתדמות להקב"ה שע"ז השמיענו הכתוב שלא כן רצונו יתברך, שהרי אומר יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם, וביותר קשה להבין מה שמסיק קדושתי למעלה מקדושתכם, דבמובן זה עלינו להבין, דבאמת יש דמיון בהקדושה שה׳ דורש מאתנו לקדושתו יתברך, אלא שקדושתו יותר כוללת ומקפת, ואם נאמר דעיקר מובן הקדושה, שה׳ דורש מאתנו במצוה זו של קדושים תהיו להתרחק מן המותרות, קדושה זו אינה מתייחסת כלל לה׳ יתברך.

לכן נלענ"ד, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו, וכמובן בכל הקדשות שהוא התייחדות למטרה נכבדה. והנה כשהאדם מישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו להבראת גופו ונפשו הוא מתייחס ג"כ אל מצות קדושה, שעי"ז יטיב גם לרבים, שבטובתו לעצמו הוא מטיב עם הרבים הצריכים לו, אבל אם הוא נהנה הנאה מן סוג המותריות, שאינן דרושות להבראת גופו ונפשו, הנאה זו היא נגד הקדושה, שבזה הוא מטיב לעצמו לרגע לפי דמיונו, ולזולתו אין שום תועלת. ועל פי דרך זה ענין מצוה של פרישות הוא תמצית מיסוד מצות קדושה, הניכרת בפועל בדרכי ההנהגה של האדם, אבל ברעיון ושאיפת הרוח מתרחבת מצוה זו גם על כל מפעליו ומעשיו של האדם גם בינו לבין המקום, וביחס זה מתדמה ענין קדושה זו לקדושת הבורא יתברך באיזה דמיון קצת, שכמו שבמעשה של הקדוש ברוך הוא בהבריאה כולה, וכן בכל רגע ורגע שהוא מקיים את העולם, כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כן רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו.

אמנם אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למדה יתירה עד שלא יהיה בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים, ובאופן כזה תהיה שאיפתו להגיע לקדושת הבורא יתברך, שרצונו יתברך בכל הבריאה והנהגת העולם רק להיטיב לנבראים ולא לעצמו יתברך כלל וכלל, שבהשקפה ראשונה היה אפשר לומר שאם יגיע אדם למדרגה זו יגיע לתכלית השלימות, ולכן הורו לנו חז"ל במדרש זה שלא כן הוא, שאין לנו להשתדל להדמות לקדושת הבורא יתברך בצד זה, שקדושת הבורא למעלה מקדושתנו, שקדושתו יתברך היא רק לנבראים ולא לעצמו יתברך, שלא ניתוסף ולא יתוסף שום יתרון להבורא ע"י מעשיו שעשה ועושה, וכל רצונו יתברך רק להיטיב לנבראים, אבל מה שרוצה מאתנו אינו באופן זה, שהרי הורה לנו רבי עקיבא חייך קודמים, וגם רמזו לנו לפרש את המקרא "ואהבת לרעך כמוך" בדרך שלילי מאי דעלך סני, לחברך לא תעביד, אבל בדרך חיובי ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו. ועוד יש מקום שביסוד בריאת אדם נטע הבורא יתברך בו תשוקת אהבת עצמו במדה גדולה מאד, שהרי אמרו חכמי האמת במטרת כל העבודה בזה"ל: רצה האין סוף ברוך הוא להיות מטיב הטבה שלימה שלא יהיה אפילו בושת למקבלים, עכ"ל קל"ח פתחי חכמה פ"ד, וענין זה מבהיל שעד היכן מגיע כח אהבת עצמו שרוצה אדם בקב שלו יותר מקבין שינתן לו אף מיד הקדוש ברוך הוא אם יהיה מתנת חנם, מזה מובן שמדת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקדוש ברוך הוא רק צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה. ולדעתי, הנה מלבד כל הרעות והחטאים שהעולם מלא מהם לרגלי מדה זו של אהבת עצמו, הנה גם לנסיון העושר תצטרף מדה זו להכשילו עד התהום כמו שכתוב פן אשבע וכחשתי, שלרגלי גודל תשוקת האדם בקב שלו, הנה אם חננו ה׳ בעושר ויהיה מאמין באמונת האמת שהכל של הקדוש ברוך הוא הרי הוא עני באמת, ומה שיש לו אינו שלו, אבל אם יכפור בה׳ אז הכל שלו והוא עשיר ממש לפי דעתו, וע"כ למלא תשוקתו לזכות בעשרו, הוא מתרגל לכפור בה׳ ואז ממלא תאותו בשלימות, וכן אפשר להרגיש ענין זה גם בקנין העושר היותר גדול שהוא קנין החכמה, למרגיש בה, שאם לא ישתדל האדם לפי ערך מעלתו בקנין תורה להשיג חכמת היראה והאמונה הטהורה, אז יש מקום להכשל ע"י התגברות מדת אהבת עצמו, וכמו שמדה זו גורמת לרעה על כל העוסקים בחכמות חיצוניות, שלעומת שהיה ראוי שיתוסף מראה ע"י התרחבות ידיעתם במעשה ה׳, וכאמור השמים מספרים כבוד ה׳, הנה הם נופלים ויורדים למטה, שאם יאמינו שכל חכמתם וקנינם לא להם הוא, הרי אז אבדו כל עשרם, ורק ע"י הכפירה יתעשרו, כי כל מה שיתרונם בהם הכל להם הוא, ואז יש להם להתגאות בקנינם....

Rabbi Shimon Shkop (1860-1939, Lithuania), Shaarei Yosher, Introduction.

Blessed is the Creator and exalted is the One who fashioned us, who created us in God's image and in Divine likeness and mold, and planted within us eternal life so that our desire be mighty, to do good to others, to the individual and to the community in the present and in the future, as if in the image of the Creator so to speak. It was the Blessed Divine’s will that all that God created and fashioned was only to do good to the creatures. SImilarly, it is The Blessed One’s will that we walk in God’s ways as stated: “and you shall walk in God’s ways,” that is to say that we were to be the chosen ones among God’s creatures. Our tendency is always to devote our physical and spiritual energies to benefit of the public, to our abilities. In my opinion all of this matter is included in God's commandment “Be Holy” Lev. 19, as it says in the Midrash Vayikra chapter 24 about this verse: “Is it possible “like me”? the verse comes to teach “Because I am Holy.--My holiness is beyond yours.” And the foundation of this commandment of holiness is in Sifra: “Be holy, be separate/abstain,” and the Ramban (of blessed memory) in his commentary on the Torah went on to clarify the issue of abstinence, which is stated in this commandment, which is to stay away from excessive pleasures and delights, even if they are acts that are not forbidden. And in an illustrative way, he says that it is possible for a person to be a scoundrel with the permission of the Torah, according to his words. And according to this, apparently the words of the Midrash are not understood. How is abstinence relevant to resembling the Divine, which was the primary message of the verse. Because I am holy, my holiness is higher than your holiness, and it is even more difficult to understand what my holiness is higher than your holiness, so in this sense we must understand, so there is indeed a similarity in the holiness that God requires of us to his holiness, blessed be he, except that his holiness is more inclusive and encompassing, and if we say the main meaning of holiness, that God requires of us In this mitzvah of saints you must stay away from luxuries, this holiness does not refer to the blessed God at all.

Thus, in my humble opinion, this mitzva is the very foundation and root directing our life's purpose, that all our work and labor should always be dedicated to the common good; that we should not engage in any action or movement, pleasure or delight that is not directed towards the benefit of others. In the sense that hakdashah/consecration is dedication to a noble cause. And here when the person straightens their ways and strives that their ways of life will always be devoted to the general good. Similarly, whatever a person does for themself for the betterment of their own body and soul, they regard it as a holy mitzvah which will also benefit many, that in their own good they do good to the many who need them. But if a person derives pleasure from excess, which is not necessary for the regeneration of one's body and soul, this pleasure is against holiness, because they benefit themself for a passing moment according to their imagination, and it has no benefit to others. And according to this way, the matter of abstinence is the essence of the commandment of holiness, which is evident in the ways of the person's behavior. But in conception and spiritual aspiration, this commandment also extends to all of a person’s works and actions, including themself and the Omnipresent, and in this regard, this matter of holiness is likened to the holiness of the Blessed Creator. Because just as as in the act of the Blessed Holy One in creation generally, and also in every moment that God sustains the world, all Divine actions are dedicated to the good of others, so too it is Blessed God’s will, that our actions are always dedicated to the good of the whole and not to our own pleasure.

However, should a person decide to subdue their nature to an excessive degree until to the point that they have no thought or desire for self-benefit, and all their ambitions will only be to do good to others, with the ambition to reach the level of holiness of the Blessed Creator, who in all of creation and the functioning of the world only desires to do good to the creatures and not for Godself at all? At first glance, it would be possible to say that if a person reaches this level they will reach perfection, and therefore the Sages instructed us in this midrash that they are not, that we should not try to resemble the holiness of the Blessed Creator to this extent, that the holiness of the Creator is above our holiness, that Blessed God’s holiness is only for the creatures and not for God’self. For no advantage was or is added to the Creator by God’s actions past or present, and all God’s will is only to benefit creation.

But God does not desire this from us to such an extent. As Rabbi Akiva instructed us “Your life takes precedence,” and they also hinted to us to interpret the Bible "Thou shalt love thy neighbor as thyself" in a negative way: “What is hateful to you, do not do to your fellow.” But in a positive way, it is appropriate for a person to put their own good first.

And furthermore, it is possible to say that at the foundation of the creation of humans that the Creator planted in them the desire to love themself to a very great extent, for the sages of truth said about the goal of all work in this way: “The Blessed Infinite wanted to give pure good to creatures to the extent that they should not even feel shame when they receive it” (Pitchei Hochma 4). And this matter is startling that how far the power of self-love reaches, to the extent that a person wants a kav of their own more than a two kav that would be given to them even from by the Blessed Holy One as a free gift. From this it is clear that the trait of self-love is desirable in the eyes of the Blessed Holy One. It is just that “righteous people will follow it and the negligent stumble in it.”

And in my opinion, besides all the evils and sins that fill the world because of the trait of selflove, there also the temptation of wealth which joins with this trait to cause them to fall into the abyss as it is written lest I swear and deny, as a result of the strength of human desire their own kav. Behold if God graces someone with wealth, and they will believe in the true faith that everything that belongs to the Blessed Holy One, then behold they are truly poor. Whatever they have is not their own. But if they deny God, then everything is theirs and they consider themselves rich in their own mind, and therefore their desire to earn their wealth causes them to reject God and fulfill their desire fully.

Similarly, it is possible to feel this matter also in acquiring the greater treasure which is the acquisition of wisdom to the one who feels it. If a person does not strive according to their ability to acquire Torah to obtain the wisdom of awe and pure faith, then there is room to trip and be overcome by characteristic of self-love. And just as this characteristic causes harm to all those involved with superficial wisdom, whereas it was fitting that external wisdom should result in the expansion of their knowledge of God's work, and as the heavens tell the glory of God, instead they fall lower and lower. But if they believe that all their wisdom at its root is not theirs, then all their sense of self-worth will be lost, and only by denying the real source of the wisdom are they rich, because whatever they gain from them is all theirs, and then they can be proud of their wealth....