(דברים א, טז) ואצוה את שופטיכם בעת ההיא אמר רבי יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז (דברים א, טז) שמוע בין אחיכם ושפטתם אמר רבי חנינא אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו קרי ביה נמי שמע בין אחיכם
The Gemara interprets other verses related to the topic of adjudicating cases. “And I charged your judges at that time, saying: Hear the causes between your brethren, and judge righteously between a man and his brother, and the stranger who is with him” (Deuteronomy 1:16). Understanding that the word “charged” indicates alacrity, Rabbi Yoḥanan says: Moses urged the judges: With regard to the rod and the strap, be vigilant. With regard to the clause “Hear the causes between your brethren, and judge,” Rabbi Ḥanina says: This is a warning to a court that it may not hear the statement of one litigant before the other litigant comes, and it is a warning to a litigant that he may not explain his statement to the judge before the other litigant comes. Read into the phrase in the verse: “Hear the causes between your brethren,” that it is also concerning the litigant. Although he is not the judge, he is also required to assure that the case is conducted in the presence of both parties.
רב כהנא אמר מהכא (שמות כג, א) מלא תשא לא תשיא
Rav Kahana says the litigant’s responsibility may be derived from here: From “you shall not bear [tissa] a false report” (Exodus 23:1). Although conjugated in this manner the verb would seem to be addressed to the judges, commanding them not to lend credence to a false report, the term may also be read as: You shall not deliver [tassi] a false report, conjugated so that it addresses the litigants and the witnesses.
אזהרה לדיין שלא ישמע כו'. והכי משמע קרא שמע לקבל מה שממוצע בין טענות אחיכם שאם תשמע דברי זה בלא זה לא תקבל רק טענתו וצדיק הראשון בריבו:
כתוב בתורה שמוע בין אחיכם זו אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכן אזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו והעושה כן הרי זה רשע ערום כמו שאמרו בגמרא סוטה כ"א ב' איזהו רשע ערום זה המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו ויזהר הדיין שלא לרמותם בדברים אלא ידון ביניהם בקו הדין או בפשרא הראויה אפילו בחלוקת דברים השוים בתשמישם ידקדק בשוויים ויעלה האחד לחבירו בדמים כפי הראוי לו וזהו שאמרו בין איש ובין אחיו אפילו בין בית לעלייה ובין גרו אפילו בין תנור לכירים:
שמוע בין אחיכם - כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם ולא תשמעו דברי זה בלא זה שמסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין מכחישן ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך:
אָסוּר לְדַיָּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ דָּבָר אֶחָד אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א טז) "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם". וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ מֵאֶחָד עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג א) "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא". וּבִכְלַל לָאו זֶה אַזְהָרָה לִמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע וּמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וּמֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר. וְכֵן בַּעַל דִּין מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעַ דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא בַּעַל דִּין חֲבֵרוֹ. וְגַם עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (שמות כג ז) "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק":
It is forbidden for a judge to hear the words of one of the litigants before the other comes or outside the other's presence. Even hearing one word is forbidden, as implied by Deuteronomy 1:16: "Listen among your brethren." A judge who listens to only one litigant violates a negative commandment, as Exodus 23:1 states: "Do not bear a false report." Included in this prohibition is a warning to a person who listens to malicious gossip, one who speaks malicious gossip, and one who bears false testimony.
Similarly, each litigant is warned not to tell his arguments to a judge before the other litigant comes. With regard to this and similar matters, Exodus 23:7 states: "Keep distant from words of falsehood."
Similarly, each litigant is warned not to tell his arguments to a judge before the other litigant comes. With regard to this and similar matters, Exodus 23:7 states: "Keep distant from words of falsehood."
אסור לדיין לשמוע בעל דין האחד קודם שיבא חבירו או שלא בפני חבירו:
אסור לדיין לשמוע וכו' פי' דוקא כשיודע הדיין שקבלוהו שניהם עליהם לקבל דינו אז אסור לו לשמוע וכו' דמשעת שמיעה קעבר על לא תשא וגם האחר יכול לחזור מקבלתו ולומר אדעתא דהכי שישמע דברי בע"ד האחד שלא בפני חבירו ויכנסו דבריו באזניו לא קבלתיו עלי לדיין אבל אם שמע טענות האחד בדרך קבולם שאינו יודע שיקבלוהו שניהם לדיין לא קעבד איסורא מותר לו להיות דיין אם נתרצה השני אחר כך לדון לפניו והוא הדין היכא שיודע הדיין שיהיה דיין בדבר מותר לו להיות דיין אם נתרצה השני אחר כך אלא דמ"מ עבר אלאו משעת שמיעה כיון שהיה יודע שיהיה דיין בדבר כן כתב מהרי"ל בתשובה סימן קצ"ה וכתב עוד שם דראה ממקצת רבותיו שכששמעו דברי בע"ד האחד ואחר כך נתרצה גם השני שיהיה דיין בדבר לא רצו לפסוק ביניהם אלא על ידי שמקבלין קניין לקיים דבריהם והוה ליה כמו נאמנים עלי רועי בקר:
אסור לדיין לשמוע בע"ד האחד כו' ברייתא בפרק שבועת העדות ויליף לה מדכתיב מדבר שקר תרחק ועוד כתיב שמוע בין אחיכם ועוד כתיב לא תשא שמע שוא: ומ"ש או שלא בפני חבירו כ"כ גם הרמב"ם וז"ל ב"י ונראה דכ"כ משום שלא תאמר דוקא קודם שיבא חבירו אסור משום שנא' צדיק הראשון בריבו אבל אם בא ויצא שרי קמ"ל דכל שלא בפניו אסור משום דאינו מתבייש. לטעון שקר עכ"ל ולפ"ז ה"פ ל"מ קודם שיבא חבירו דפשיטא דאסור משום שדברי הראשון נשמעין ונכנסין באזני הדיין כדכתיב צדיק הראשון בריבו אלא אפילו באו כאחד דליכא האי טעמא אפ"ה אסור לשמוע האחד שלא בפני חבירו משום שיש עוד טעם אחר והוא שיטעון שקר. ואפשר נמי לפרש דקודם שיבא חבירו ושלא בפני חבירו אידי ואידי משום חשש טענות שקר הוא וכן משמע להדיא מפרש"י דסנהדרין דף ד' ע"ש וה"ק ל"מ כשבא לבדו פשיטא שיטעון שקר אלא אפילו כשחבירו עמו בב"ד אלא שהוא בזוית אחר לא אמרינן דמירתת מלטעון שקר שמא עתה יבוא וישמע:
אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו: הגה ודוקא שיודע הדיין שיהיה דיין בדבר אבל אם שמע טענות הא' ואח"כ נתרצה השני לדון לפניו מותר להיות דיין בדבר (תשו' מהרי"ל קצ"ה) ולא יכתוב שום חכם פסק לא' מבעלי הדינין בדרך א"כ או שיכתוב לו דעתו בלא פסק כל זמן שלא שמע דברי שניהם שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להיפך ואיכא זילותא לחכם (רשב"א וריב"ש סי' קע"ט) וכן הבעל דין מוזהר על כך ותלמיד שיש לו דין לפני רבו לא יקדים לבוא קודם בעל דינו שלא יהא נראה כמקדים כדי לברר טענותיו שלא בפני חבירו ואם יש לו עת קבוע לבא ללמוד לפניו ובא העת ההיא מותר:
It is forbidden to the Judge to hear the words [pleas] of one litigant in the absence of his fellow-litigant. Gloss: And this applies only when the Judge knows that he will act as Judge in the case; but if he had [already] heard the pleas of one party and subsequently the second party was satisfied to be tried before him, he is permitted to act as Judge in the case. No Sage should write a decision for one of the litigants in [the following] manner, [viz.,] 'If such [are the circumstances of the case which this litigant set forth before me, then the law would be as follows],' or [even] write for him [the litigant] his opinion without [giving] a [definitive] decision as long as he did not hear the words [claims] of both [litigants] lest from his [the Judge's] words they will learn to utter lies, [and] furthermore because later the second [litigant] will plead in a different manner and he [the Judge] will [then] be obliged to write the reverse and disrepute will be brought thereby on the Sage. Likewise, is the litigant cautioned against [acting] thus. A scholar who has a case before his teacher should not arrive [at Court] first, [i.e.,] prior to his opponent so that it should not appear that he is [arriving first] in order to clarify his pleas in the absence of his fellow [-litigant]. However, if he has an appointed time to come and study before him and that time had arrived, he is permitted.
סעיף ה' (לשמוע דברי בע"ד) כששומע מפי שליח מהבעל דין. אולי מותר כי בחי' צדיק הראשון בריבו. גם שהשומע יודע שאין אדם רואה חוב לעצמו ושכנגדו יכול לטעון איפכא מ"מ יש נטי' ע"י שמיעתו תחילתו. ומ"מ נטי' זו אינה כנגיעה ממש. רק מעין בחי' פסול אוהב ושונא בדיינות ואהבה ושנאה אינה גורמת נטי' לגבי עדות וכשר לעדות ולזה השליח ששמע מהבעל דין גם שעי"ז הי' בו נטי' לדבריו מעין אהבה. מ"מ כיון שלא ידון הוא בדבר אין נטי' שבו גורמת שישנה לפני הדיין. והדיין שישמע ממנ אין בו חשש נטי' כלל כיון שאיננו שומע ממי שמטעים דבריו בבחי' אין אדם רואה חוב לעצמו והדיין יודע שבע"ד השני יכול לטעון נגד זה הרבה. ואולי הטעם ג"כ מצד שכשהבע"ד אומר שלא בפני שכנגדו מטעים דבריו לזכותו כל מה שיכול ובפני בע"ד עלו לא הי' יכול להעיז כל כך. ועלא בפניו הוא למוד לשקר יותר ומשבשתא כיון דעל על ולא יבוש עוד גם בפני בע"ד שלו. אך כיון שלא. מצינו איסור בזה בשמיעת איש ממנו גם שידוע שהוא יהי' יושב עם הדיינים בשעת גמר דין משמר שאין זה הטעם וצלע"ע היטב ואולי בזה יש סמיכה על למדרש טעמא דקרא כיון שכ' המניעה מצד שהוא שוא מה שאין כן כשאין חשש שוא כנ"ל וצלע"ע היטב: בפנים מאירות ז"ל ח"ב. כתב שבפשר אולי ג"כ אין רשאי לשמוע טענות צד אחד. ובזבל"א נוהגים לשמוע כל אחד מהצד שלו אולי י"ל שכשהתנו להכריע הפשר ע"י רוב הנבררים אין חשש. כל כך כי שליש המכריע הוא שומע מב' צדדים כאחד ועי"ז קולא נשתרבב בכל פשרות. ואולי ע"י שברצונם קיבלו ע"ע כנהוג להשמיע כל אחד לצד שלו אין בכך משום מתנה עמ"ש בתוה"ק ובממון מועיל וויתורו. ומ"מ ליקח שוחד ע"י שיודעים זמ"ז ומרוצים אין מהסברא קולא בכך ושפיר כתב שם הפנים מאירות ז"ל החלטיות איסור בכך. וזולת האיסור רק מצד הפיסול י"ל דהו"ל ב' פוסולים א' מצד נטי' עוור וסילוף ח"ו. וא' מצד שפסלתה התוה"ק בחק קבוע גם על מנת לדון כהלכה ועל כל פנים צ"ל ק"ס להכשירו ע"א. להיות בורר באכסניא של הצד שכ' שם בפנים מ"א ז"ל משמעות קולא כשאין בכך טובת הנאה מעין שוחד אם לא הי' תחילת הבוררת על מנת כן אולי שייך הסתתמיות טענות בכך כי קשה הרבה שמירה ממשהו טובת הנאה בכך. ומכל מקום בבוררות אולי אין חשש כ"כ סיתום טענות לפני א' מהזבל"א כיון דכל אחד ואחד טוען כרצונו לפני' בורר שלו רק לפני שליש חמיר היטב. אולי שייך גם חשש סיתום טענות ע"י שיודע שהב"ד שמעו מצד שכנגדו שלא בפניו. אך מ"מ ההלכה דבדיעבד כשר השומע מאחד: