אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
These were the marches of the Israelites who started out from the land of Egypt, troop by troop, in the charge of Moses and Aaron.
וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת־מוֹצָאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָאֵיהֶֽם׃
Moses recorded the starting points of their various marches as directed by יהוה. Their marches, by starting points, were as follows:
אלה מסעי בני ישראל וגו'. אל"ה במספרו ל"ו רומז על ו"ק כ"א כלול מכולם עולה ל"ו ועם היכל קודש מכוון באמצע ומצטרף לכל הקצוות. נמצא החשבון ששה פעמים שבע' עול' מ"ב והם מ"ב מסעי בני ישראל בקדוש' שם מ"ב שבו עליית העולמות. וכן הם יצאו ממצרים עד בואם אל ארץ נושבת. והנה אנו רואים כמה מבנ"א אשר היתה נפשם שוקקה לעבוד ה' ולא עלתה להם. וסוד הענין הוא מחמת שלא נטהרו מקודם מחלאת טומאתם ומחטאת נעוריהם ועי"ז לא יכלו לגשת אל הקודש לכן צריך כל אדם החפץ ברצון יוצרו לכבס ולנקות א"ע ולחזור בתשובה על כל מה שעשה מעודו מעשים לא טובים. וכאשר האריכו בזה ס"י ואח"כ יזכה לעשות רצונו לעבוד ה' כראוי. וזה הרמז בא בפסוק אלה מסעי בנ"י. כלומר כן דרך הנסיעה אשר יצאו מארץ מצרים ראשית דבר לצאת מחלאת טומאתו אשר כל הגילולים ועבירות נק' בשם מצרים שהיתה מלאה גילולים וצריך מקודם לצאת מזה. ואח"כ לצבאותם שפי' בזוהר מלת צבאות כמצבי' עביד. דהיינו שאח"כ יוכל לעבוד ה' כרצונו. והשלים הענין ביד משה ואהרן. דהיינו להתקרב אל צדיקי הדור וראשי העם והם ינהיגו אותו בידם כלומר שישפיעו עליו אהבה וירא' לה' וזה הבחי' נק' ידין כי אהבה דרוע' ימינא וגבורה דרועא שמאלא והנה אדו"מו הגאון מה"דב זלה"ה אמר כי כל המסעות שנסעו ישראל העיקר היה לתקן כל המקומות ולהגביה הני"ק מהם. ולכן נכתבו בתורה שמות המסעות והמקומות אשר תקנום בתקנה. וזה ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פ ה'. שמשה כתב כל מה שהוציא ני"ק במסעיהם שנסעו. ושנסעו ע"פי ה' ולא נסעו במ"א זולת שהוצרכו לתקן וזהו ואלה מסעיהם למוצאיהם ודפח"ח. והנה פרשה הזאת נק' תמיד בין המצרים שהם נחשבים כ"א יום. כמו שפירש"י וכ"א יום וכ"א לילות הם מ"ב כנגד מ"ב מסעות שצריך לעבור בין המצרים בכמה מסעות לתקן הכל ולעבוד את ה' הגם שהזמן גרמא להיות עצב ונאנח על חורבן בית ה'. עכ"ז יש לחזק א"ע ולטהר לבבו ולעבוד ה' בתורה ותפלה בשמחה בפרט בשעת אמירת שירות ותשבחות. ולהבין זה ע"פי משל ומליצה מדרך מלך ב"וד שיש לו כל מיני טוב ומיני שמחה וגם מנגנים בתוף ומחול וכנור ועוגב ובודאי כאשר טוב לב המלך והוא שרוי בשמחה אין מן הצורך לו אל המשוררי' והמנעימים בקולי קולו' כי בלא"ה יש לו שמחת לב. אכן כאשר לפעמים בא עת עצב ויגון ממקרה אשר הקרהו. אז יקראו הפורטים על נבל לשירם ולזמרם לשמח לבבו ולהצהיל פנים. וכן הנמשל ודוגמא כביכול אל קדושתו ית' שבוודאי משרתיו ברקיע מנעימים לו ומקלסים שמו. רק בזמן שב"המק חרב יש עצב בבתי בראי אז צריכים מי אשר נגע ה' בלבו להתחזק ולכנו' אל בתי גוואי ולהפשיט עצמו מכל מיני עצבות ולשמח כבוד המלך ולומר לפניו אתה מלכנו מעולם וגם עכשיו ותמלוך לעולם ועד והכל כאין נגדך ועלו מושיעים בהר ציון ויאתיו כל לעבדך ויתנו לך כתר מלוכה. וכבר הקדים לנו אדומ"ור ז"ל הנ"ל רמז בפסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים. דהיינו כל מי שרודף להמליך את הבורא יוכל להשיג יותר דוקא בימים אלו בין המצרים למשל כי כשהשר יושב בביתו אז אימתו מוטלת אשר לא כל איש ואיש יכול לבא פנימה. משא"כ אם השר עובר בשוקים וברחובות חוץ לפלטרין שלו אז הוא קרוב לכל קוראיו ויאזין שועת כל הקוראים בשמו. וכן הנמשל לדעת כי בזמן הזה כי כצפור נודדת מקנה וגומר. לכן הרשות נתונה לכל אדם להתקרב אל מלכו של עולם והוא עונה אליהם עכ"ל. ועיקר הענין להתחזק ולאמץ את לבבו בעתים הללו לבלתי יפול ברשת ההתרשלות מעבוד ה' חלילה ואפי' בת"ב שהוא חושך למראה עין. הגם שיש לבכות במר נפש על כל אשר מצאתנו ביום ההוא. מ"מ יש לשמח לב המלך בשמחה העתידה שבו יולד מנחם ויגאלנו במהרה וישמח ה' במעשיו והיתה לו המלוכה כימי קדם. והנה הצדיק איש אלהים מוה' יעקב יצחק אמר פי' הגמרא ביקש רבי לעקור ת"ב שחל בשבת ואמר הואיל ואידחי ידחי ע"ש. פי' שרצה לעקור צרת ת"ב כלל ועיקר ולגלות הקץ ע"י שחל בשבת יום הקדוש והואיל ואידחי ידחי לגמרי. ולכן לא הודו לו חכמים כי אין לדחוק את הקץ עכ"ל. ונוסף עוד על דבריו כי ביקש רבי לעקור ת"ב דהיינו לעשותו עיקר ולהראות גודל מלכות השי"ת דהיינו הגם שצר לנו עד מאוד אנו מתחזקים ומתאמצים ושמחים בשבת במלכותו ועל רחמיו המרובים אנו בטוחים שישוב נדחינו במהרה. וזה הענין הוא עיקר ויותר תענוג לפניו מאשר שאנו שמחים וטובי לב בימים הנגלים ונראים לטובה. ולכן מהתעוררות עיקר ותענוג זה היה בכוחו לדחות את ת"ב ולעקרו ולגלות את הקץ ואמר הואיל ואידחי ידחי. ולא הודו לו חכמים. פי' שהחכמים הודו לו בבחי' ל"א שהוא בחי' אי"ן בבתי גואי אבל עדיין לא היה בכחם לשלשל השמחה לבתי בראי ולגלות הקץ עד שיושיענו ה' ויגדיל כח הצדיקים לגלות בחי' אי"ן והשמחה הגנוזה ואז ישמח ה' עמנו אמן:
וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת כִּֽי־שֹׁקֵ֥ד אֲנִ֛י עַל־דְּבָרִ֖י לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ {ס}
GOD
said to me:
You have seen right,
For I am watchful to bring My word to pass.
You have seen right,
For I am watchful to bring My word to pass.
היטבת לראות. השקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות אף אני ממהר לעשות דברי, ומדרש אגדה השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית:
You have seen well This almond tree hastens to blossom before all other trees. I, too, hasten to perform My word. And the Midrash Aggadah (Ecc. Rabbah 12:8) explains: An almond tree takes twenty-one days from its blossoming until it is completely ripe, as the number of days between the seventeenth of Tammuz, when the city was broken into, until the ninth of Ab, when the Temple was burnt.
אלה מסעי וגו׳. אריכות וכפל לשון שני המקראות הללו. הוא משום שהיו המסעות נחלקים. ממצרים עד קדש ברנע היו נוסעים לתכלית ביאה לא״י. והי׳ התכלית. המסע כדי להתקרב לא״י מקדש ברנע שהיה מעשה מרגלים ונגזר שיהיו מתעכבים ארבעים שנה וגם יהיו נודדים ממקום למקום מטעם שביארנו בפ׳ שלח ובפ׳ דברים. וא״כ היו מסעות אלו התכלית היציאה ממקום למקום. ואחר שבאו לקדש שבמדבר צין לארץ אדום החלו להתקרב לא״י לכנוס ולירש. חזר תכלית הנסיעה להיות קרוב לא״י. ע״כ כתב כאן ג׳ פעמים אלה מסעי וגו׳ לצבאותם היינו לתכליתם כמו שביארנו בס׳ שמות י״ב נ״א. זהו חלק הראשון. וזה היה ראוי להכתב בספר:
ואולם חי אני. הוסיף הקב״ה להגיד למשה הטעם שאינו סולח בשביל המדות. ויהי מכניס אותו הדור לארץ. ע״ז אמר דחי אני. משמעות חי כ״פ בתכלית השלימות כמש״כ בספר בראשית ב׳ ז׳ ובכ״מ. ומשמעות אני כ״פ בחשיבותי. כדאיתא בב״ר פ׳ מקץ עה״פ ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך וגו׳ מאני של בו״ד למדנו מהו אני של הקב״ה כשאמר פרעה אני פרעה ובלעדיך וגו׳ היה לו כל הכבוד הזה לכשיבוא אני של הקב״ה אני עשיתי ואני אשא על אחת כמה וכמה. העלו חז״ל דמה שאמר פרעה ליוסף אני פרעה לא היה כדי להודיעו מי מדבר עמו. וכי לא ידע יוסף מי מדבר עמו. אלא אני בחשיבותי וכחי לעשות גדולות. וכן מאמר ה׳ אני עשיתי פירושו אני בכחי כ״י וכבודי. ומזה הכונה אמרו חז״ל בסנהדרין פרק ה׳ בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. ופי׳ בגמ׳ ירושלמי אנן תנינן קלני אית תנוי תני קל אני מאן דמר קליני לית הוא אלא קליל. פי׳ שנעדר כ״י כבוד שמים וא״כ נתמעט כח של אני. ובאשר דשלימות של אני להקב״ה לא שייך באמת כלל שהרי לית מחשבה תפיסא ביה אלא משעת בריאת שו״א. וכשמגיעים לתכליתם מתמלא הכנוי אני. ותכלית בריאת שו״א הוא גלוי כבודו ית׳ כמבואר בכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וגו׳. וא״כ כשמתמעט כ״ש נעשה קיל שם אני. וזהו דבר ה׳ ואולם חי אני. אימתי בא בשלימות שם אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. כשיתמלא כבוד ה׳ כל הארץ ממקצה הארץ עד קצהו. ורמז בזה להודיעו כי עפ״י גזרה זו תהיה סיבה שימלא כבוד ה׳ את כה״א שזהו התכלית. ומש״ה א״א לוותר על הגזירה ולמחול לגמרי מחמת המדות. ולא נתבאר כאן מהו ואיך יהיה סיבה לזה. ובא דוד המלך ברוה״ק בתהלים ק״ו ואמר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות. וביחזקאל כ״ג אמר ע״כ נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות. ולא נתבאר כ״ז בתורה. ומה שפרש״י שנגזר חורבן הבית. לבד שאין מזה רמז במקרא. עוד אין זה שייך לגלות ופזור הגדול בארצות. אלא הכל נרמז בזה המקרא. שמזה שנגזר פזור ישראל בכל ארצות. נגלה באמת כבוד ה׳ ע״י ישראל. (אחר כך ראיתי שכך פי׳ חז״ל בפסיקתא זוטרתי). ומזה יצא שחלפו עבודת אלילים. עד שיגיע שכליל יחלופו ויעברו ונגלה כבוד ה׳ בכל הארץ. וכתיב וישא ידו להם. היינו שנשבע כמו אשר נשאתי את ידי. היינו משום שמכ״מ משמעות חי אני שבועה ג״כ כמו להלן כ״ח ובכ״מ. והנה בשביל זה נגזר אח״כ שיהיו במדבר ארבעים שנה וכמו שיבואר להלן במקרא ל״ד. ויש לבאר עוד מה שהגיע עון מרגלים לאותו עונש ולזה התכלית. ובלי עון מרגלים לא הגיע כך. וא״כ האיך היה מגיע זה התכלית. אבל באמת אם לא סירבו מתחלה על הנהגה נסית והיו עומדים ברצון בזהירות יתירה כפי הראוי לזה האופן כמש״כ לעיל. ואם היו חוטאים היה בא העונש מיד כמו שהיה במדבר. אז היה נשמע גם בהיותם בא״י איזה משך בכל העולם כבוד שמים ועבודתו. שהרי בקריעת ים סוף לבד נודע לכמה אוה״ע מסביב מכש״כ שהיה בזה האופן בא״י בישובם באופן נעלה מטבע כל הארצות. והרי היה מגיע ע״י לזה התכלית באיזה מאות שנים. משא״כ כשבקשו הנהגה טבעית ובהשגחה נסתרת ולא ניכר בחוצות אוה״ע השגחתו ית״ש וכח עבודתו אלא לעמו. וא״כ לא היה מגיע לזה התכלית אם לא ע״י פזור ישראל ועם ה׳ נמסרים על קדוש שמו ית׳. והכל רואים שאין כל אומה ולשון יכולים בהם ושהיא רק השגחתו ית׳ להציל שה פזורה ישראל משבעים זאבים. ובזה מגיע בדור דור לזה התכלית (וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ט א׳) כ״ז הוא הסיבה שלא נשמע תפלת משה ע״פ י״ג מדות. אמנם מטענתו הראשונה ושמעו מצרים נתקן גזירה שלא ימותו במכת דבר כאיש אחד. כי אם לאט לאט ויסור החשש כאשר יבואר: