
Moab leads Israel into sin, as in Numbers 25:1-8, illustration from the 1728 Figures de la Bible; illustrated by Gerard Hoet (1648-1733) and others, and published by P. de Hondt in The Hague
(א) וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃ (ב) וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵאלֹֽהֵיהֶֽן׃ (ג) וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה׳ בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (ד) וַיֹּ֨אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כׇּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַה׳ נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־ה׳ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ (ה) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃ (ו) וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ז) וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קׇם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃ (ח) וַ֠יָּבֹ֠א אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ט) וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃ {פ}
(י) וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יא) פִּֽינְחָ֨ס*(בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽינְחָ֨ס ביו״ד זעירא) בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃ (יב) לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃*(בספרי ספרד ואשכנז וי״ו קטיעא) (יג) וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹקָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יד) וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי׃ (טו) וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כׇּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃ {פ}
(טז) וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יז) צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם׃ (יח) כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר־נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כׇּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר׃
(א) וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹקִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ (ב) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאׇזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ (ג) וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כׇּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאׇזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃ (ד) וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹקֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ה) וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַה׳ מָחָֽר׃ (ו) וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ {פ}
(ז) וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ח) סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹקֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ט) וַיֹּ֥אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃ (י) וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ (יא) וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י ה׳ אֱלֹקָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה ה׳ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ (יב) לָ֩מָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃ (יג) זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכׇל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃ (יד) וַיִּנָּ֖חֶם ה׳ עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ {פ}
(טו) וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃ (טז) וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹקִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹקִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃ (יז) וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ (יח) וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃ (יט) וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃ (כ) וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃ (כב) וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃ (כג) וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ (כד) וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃ (כה) וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃ (כו) וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַה׳ אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (כז) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר ה׳ אֱלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃ (כח) וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃ (כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽה׳ כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃ (ל) וַיְהִי֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־ה׳ אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃ (לא) וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־ה׳ וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹקֵ֥י זָהָֽב׃ (לב) וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃ (לג) וַיֹּ֥אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃ (לד) וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פׇּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃ (לה) וַיִּגֹּ֥ף ה׳ אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃ {ס}
“It is not the sound of the tune of triumph,
Or the sound of the tune of defeat;
It is the sound of song that I hear!” (19) As soon as Moses came near the camp and saw the calf and the dancing, he became enraged; and he hurled the tablets from his hands and shattered them at the foot of the mountain. (20) He took the calf that they had made and burned it; he ground it to powder and strewed it upon the water and so made the Israelites drink it. (21) Moses said to Aaron, “What did this people do to you that you have brought such great sin upon them?” (22) Aaron said, “Let not my lord be enraged. You know that this people is bent on evil. (23) They said to me, ‘Make us a god to lead us; for that fellow Moses—the man who brought us from the land of Egypt—we do not know what has happened to him.’ (24) So I said to them, ‘Whoever has gold, take it off!’ They gave it to me and I hurled it into the fire and out came this calf!” (25) Moses saw that the people were out of control—since Aaron had let them get out of control—so that they were a menace*a menace Others “an object of derision.” to any who might oppose them. (26) Moses stood up in the gate of the camp and said, “Whoever is for ה׳, come here!” And all the men of Levi rallied to him. (27) He said to them, “Thus says ה׳, the God of Israel: Each of you put sword on thigh, go back and forth from gate to gate throughout the camp, and slay sibling, neighbor, and kin.” (28) The men of Levi did as Moses had bidden; and some three thousand of the people fell that day. (29) And Moses said, “Dedicate yourselves*Dedicate yourselves Lit. “fill your hands.” to ה׳ this day—for each of you has been against blood relations—that [God] may bestow a blessing upon you today.” (30) The next day Moses said to the people, “You have been guilty of a great sin. Yet I will now go up to ה׳; perhaps I may win forgiveness for your sin.” (31) Moses went back to ה׳ and said, “Alas, this people is guilty of a great sin in making for themselves a god of gold. (32) Now, if You will forgive their sin [well and good]; but if not, erase me from the record which You have written!” (33) But ה׳ said to Moses, “Only one who has sinned against Me will I erase from My record. (34) Go now, lead the people where I told you. See, My messenger shall go before you. But when I make an accounting, I will bring them to account for their sins.” (35) Then ה׳ sent a plague upon the people, for what they did with the calf that Aaron made.*for what they did with the calf that Aaron made Meaning of Heb. uncertain.
www.hatanakh.com/articles/קנאות-משה-קנאות-נדב-ואביהוא-וקנאת-פנחס
פרופ' גרוסמן מגלה במאמר שקיים דמיון בין המבנה הכולל של שני הסיפורים הללו (חטא העגל ובעל פעור) ועומד על הקשרים הלשוניים והרעיוניים.
"קיים קשר ענייני בולט בין חטא בעל פעור לבין חטא העגל. בשני המקרים, החטא (הכרוך בעבודה זרה ובגילוי עריות) נעשה אחרי גילוי שכינה המוני, בשניהם מתחוללת מגפה בעם ובשניהם אחד ממנהיגי העם - משה או פינחס - עוצר את חרון ה׳ בפעולה קנאית. כך, נוצר ניגוד בין פעולתו של פינחס בבעל פעור לבין אי-פעולתו של משה באותו אירוע. "
וַיֹּ֨אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כׇּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַה׳ נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־ה׳ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ (ה) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃
למי משה פונה ומי נענה לקריאתו?
בחטא העגל בני שבטו של משה, בני לוי, הם אלו שנענים לקריאתו מי לה׳ אלי, ואילו בבעל פעור משה לא פונה אליהם אלא אל שפטי ישראל וקריאתו גם לא נענית.
(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃ (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה׳ וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה׳׃ (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃ (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כׇּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע ה׳ אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃ (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכׇל־עֲדָתֽוֹ׃ (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן ׀ קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י ה׳ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר ה׳ ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹקֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן ה׳ וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כׇּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃
(ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י ה׳ וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה׳ בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ׃ {פ} (ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם ה׳׃
(א) והנה איש מבני ישראל בא. נִתְקַבְּצוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי שֶׁהָיָה נָשִׂיא שֶׁלָּהֶם, אָמְרוּ לוֹ, אָנוּ נִדּוֹנִין בְּמִיתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין (סנהדרין פ"ב): (ב) את המדינית. כָּזְבִּי בַת צוּר: (ג) לעיני משה. אָמְרוּ לוֹ, מֹשֶׁה, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? אִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לְךָ, וְכוּ', כִּדְאִיתָא הָתָם: (ד) והמה בכים. נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה, גָּעוּ כֻלָּם בִּבְכִיָּה; בָּעֵגֶל עָמַד מֹשֶׁה כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק" וְגוֹ' (שמות ל"ב), וְכָאן רָפוּ יָדָיו? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא פִינְחָס וְיִטֹּל אֶת הָרָאוּי לוֹ (תנחומא):
(כה) וְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן נְסִיב לֵיהּ מִבְּרַתּוֹי דְיִתְרוֹ הוּא פּוּטִיאֵל לֵיהּ לְאִנְתּוּ וִילֵידַת לֵיהּ יַת פִּינְחָס אִלֵין רֵישֵׁי אַבְהַת לֵיוָאֵי ְיִיחוּסֵיהוֹן
בין עם ישראל לבין מדיין ובפרט על כך שמשה התחתן עם אישה מדיינית, ופנחס היה בנה של אישה מדיינית.
כזבי בת צור: אלימות ומאבקי כח
(במדבר כה, ה) ויאמר משה אל שופטי ישראל וגו' הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק מה עשה עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי אמר לה השמיעי לי אמרה לו בת מלך אני וכן צוה לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהם אמר לה אף הוא נשיא שבט הוא ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה געו כולם בבכיה והיינו דכתיב (במדבר כה, ו) והמה בוכים פתח אהל מועד וכתיב (במדבר כה, ז) וירא פנחס בן אלעזר מה ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל את כותית קנאין פוגעין בו אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא ושמואל אמר ראה שאין (משלי כא, ל) חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה׳ כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ר' יצחק אמר ר"א ראה שבא מלאך והשחית בעם ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו מיכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש שלף שננה והניחה באונקלו והיה נשען והולך על מקלו וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משל שמעון אמרו הניחו לו אף הוא לעשות צרכיו נכנס התירו פרושין את הדבר א"ר יוחנן ששה נסים נעשו לו לפנחס אחד שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר ואחד שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה ואחד שלא נשמטו מן הרומח ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף ואחד שבא מלאך והשחית בעם בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבש"ע על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל שנאמר (במדבר כה, ט) ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף והיינו דכתיב (תהלים קו, ל) ויעמד פנחס ויפלל אמר רבי אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו בקשו מלאכי השרת לדחפו אמר להן הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חימה בן משיב חימה הוא התחילו שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום שנאמר (במדבר כה, יב) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם
(ל) וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃ (לא) וַיַּ֤רְא ה׳ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃ (לב) וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה ה׳ בְּעׇנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי׃ (לג) וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע ה׳ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן׃ (לד) וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי׃ (לה) וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־ה׳ עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃
(כה) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כׇּל־זָכָֽר׃
(ז) וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קׇם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ׃ (ח) וַ֠יָּבֹ֠א אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
Their weapons are tools of lawlessness.
(6) Let not my person be included in their council,
Let not my being be counted in their assembly.
For when angry they slay a man,*slay a man (So trad.) Or “slayed any [opposing] party”; cf. Gen. 4.23. Or, with NJPS, taking ’ish as a collective: “slay men.” See next note and Dictionary under ’ish.
And when pleased they maim an ox.*maim an ox Or, with Canaanite literary usage and taking this verse as referring to the events of chapter 34: “overthrew a dignitary.” Or, with NJPS, taking shor as a collective: “maimed oxen.”
(7) Cursed be their anger so fierce,
And their wrath so relentless.
I will divide them in Jacob,
Scatter them in Israel.
(א) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי. כְּשֶׁיַּעֲמֹד זִמְרִי וְיִזְנֶה עִם כָּזְבִּי, אַל יִזָּכֵר נַפְשִׁי בָהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה זִמְרִי בֶּן סָלוּא (במדבר כה, יד). כִּנָּה שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, וּבְכָל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ שֵׁמוֹת אֵלּוּ.
(ב) בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כְּשֶׁיַּקְהֵל קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה לַחֲלֹק עַל מֹשֶׁה, אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, אַל תִּתְיַחֵד כְּבוֹדִי עִמָּהֶן, אֶלָּא וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי (במדבר טז, א), וְלֹא אָמַר בֶּן יַעֲקֹב. וְהֵיכָן יִזָּכֵר שְׁמִי, עַל הַדּוּכָן, דִּכְתִיב: וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם הֵימָן, בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל (דה״א ו, יח-כג).
(ג) כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ. וְכִי אִישׁ אֶחָד הָרְגוּ. וַהֲלֹא כְתִיב, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר (בראשית לד, כו). אֶלָּא שֶׁנֶּחְשְׁבוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִפְנֵיהֶם כְּאִישׁ אֶחָד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד (שופטים ו, טז). כַּיּוֹצֵא בוֹ, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שמות טו, א).
(ד) אָרוּר אַפָּם, לֹא קִלֵּל אֶלָּא לְאַפָּם. הוּא שֶׁאָמַר בִּלְעָם, מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל (במדבר כג, ח), וּבְעֵת הַכַּעַס לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, וְהֵיאַךְ אֲנִי אוּכַל לְקַלְּלָם.
(ה) אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף נָפְלוּ מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן עַל מַעֲשֵׂה זִמְרִי, וְאַלְמְנוֹתֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף, וְחִלְּקָם שְׁנֵי אֲלָפִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב. וְכָל מִי שֶׁמְּסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים, הוּא מִשֵּׁבֶט שִׁמְעוֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף לֵוִי יְהֵא מְסַבֵּב. מֶה עָשָׂה. הֶאֱכִילוֹ פְרוּסָתוֹ בִּנְקִיּוּת. וְנִתְקַיְּמָה נְבוּאַת יַעֲקֹב, שֶׁנָּתַן לוֹ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, וְהוּא מְסַבֵּב עַל הַגְּרָנוֹת וְאוֹמֵר תְּנוּ חֶלְקִי. לְפִיכָךְ אָמַר, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב. הֲרֵי שִׁמְעוֹן וְלֵוִי יָצְאוּ פְּנֵיהֶם מְכֻרְכָּמוֹת.
(ו) הִתְחִיל קוֹרֵא, יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוֹדֵיתָ בְּמַעֲשֵׂה תָמָר, יוֹדוּךָ אַחֶיךָ לִהְיוֹת עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ.
(ז) יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, זֶה דָוִד שֶׁעָמַד מִמֶּנּוּ, וְאֹיְבַי תַּתָּה לִי עֹרֶף (ש״ב כב, מא).
(ח) יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. וְיִצְחָק אָמַר לְיַעֲקֹב, בְּנֵי אִמֶּךָ, שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת אֶלָּא רִבְקָה. יַעֲקֹב שֶׁהָיוּ לוֹ נָשִׁים הַרְבֵּה, אָמַר לִיהוּדָה, בְּנֵי אָבִיךָ.
(ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, שֶׁאָמַרְתָּ מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג (בראשית לו, כו).
(י) מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, מִטֶּרֶף תָּמָר הִצַּלְתָּ נְפָשׁוֹת אַרְבַּע מִן הַמִּיתָה, תָּמָר וּשְׁנֵי בָנֶיהָ וְעַצְמֶךָ.
(יא) אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה הִצַּלְתָּ אַרְבַּע נְפָשׁוֹת מִן הַשְּׂרֵפָה וּמִן הַמִּיתָה, שֶׁכָּךְ פָּסַקְתָּ הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף, אֲנִי אַצִּיל מִבָּנֶיךָ אַרְבָּעָה, דָּנִיּאֵל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִן הַכִּבְשָׁן וּמִגֹּב הָאֲרָיוֹת. קָרָא לִיהוּדָה אַרְבָּעָה שֵׁמוֹת, גּוּר, אַרְיֵה, כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא.
(יב) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט, זֶה כִּסֵּא מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסְאֲךָ אֱלֹקִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ (תהלים מה, ז).
(יג) וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, כְּשֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ מֶלֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם (ישעיה כח, ג).
(יד) עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, שֶׁהַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ.
(טו) וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים, יַקְהֶה שִׁנֵּי עַמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה וְאָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה (מיכה ז, טז).
(טז) דָּבָר אַחֵר, וְלוֹ יִקְּהַת, יִקְּהַת מִי שֶׁעָתִיד מִתְקַהֲלִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ (ישעיה יא, י).
(יז) אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, גֶּפֶן אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ (תהלים פ, ח), יֶאְסֹר לְעִירֹה עִיר הַקֹּדֶשׁ. וְלַשּׂרֵקָה אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק (ירמיה ב, כא). בְּנִי אֲתֹנוֹ, יִבְנוּ שַׁעַר הָאִיתוֹן (יחזקאל מ, ט).
(יח) דָּבָר אַחֵר, בְּנִי אֲתֹנוֹ, עַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת.
(יט) כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, מֵרֹב יָיִן.
(כ) וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה, אֵין סוּתֹה אֶלָּא טָעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ (דברים יג, ז), אִם יִטְעוּ בַּהֲלָכָה, תְּהֵא מִתְכַּבֶּסֶת בִּתְחוּמוֹ.
(כא) אֵין יַיִן אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שה״ש א, ב), הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן (שה״ש ב, ד).
(כב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַתּוֹרָה הַרְבֵּה אֶצְלוֹ, חֵיךְ לִי לִי מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. וּלְבֶן שִׁנַּיִם, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח).
(1) Let my soul not come into their council (Gen. 49:6). This relates to when Zimri came and had intercourse with Cozbi. Let my soul not be mentioned in reference to them. And that is why it is said: Now the name of the man of Israel that was slain … was Zimri the son of Salu, a prince of a father’s house among the Simeonites (Num. 25:14). His name and the name of his father were henceforth circumscribed, and were not employed again in Israel.
(2) Unto their assembly let my glory not be invited (Gen. 49:6). When Korah assembled the people to oppose Moses, Let my glory not be invited. That is to say, let my glory not be associated with them. Hence the verse stated: The sons of Korah, the son of Kohath, the son of Levi (Num. 16:1),16Korah’s lineage is traced as far back as Levi but not Jacob. but the text does not say “son of Jacob.” When shall my name be mentioned? By the priests at the altar, as it is written: The son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, the son of Israel (I Chron. 6:22–23).
(3) For in their anger they slew a man (Gen. 49:6). Did they slay only one man? Is it not written: And they came upon the city unawares, and they slew all the males (ibid. 34:25)? The fact is that they were all considered by the Holy One, blessed be He, and by them as one man, as Scripture states: And thou shalt smite the Midianites as one man (Judg. 6:16). Similarly, it states: The horse and its rider hath He thrown into the sea (Exod. 15:1).
(4) Cursed be their anger, for it was fierce (Gen. 49:7). Since He cursed only their anger, Balaam said: How shall I curse whom God hath not cursed? (Num. 23:8). That is to say, inasmuch as He cursed their anger alone, at a time when He was sorely displeased with them, how am I able to curse them?
(5) I will divide them in Jacob (Gen. 49:7). Twenty-four thousand men of the tribe of Simeon perished because of the act of Zimri. He apportioned their twenty-four thousand widows, two thousand to each tribe, as it is said: I will divide them in Jacob. Every one who is forced to go from door to door will be of the tribe of Simeon.17It would be the poorest tribe and would have to go about begging. The Holy One, blessed be He, said: But surely the descendants of Levi will also go about begging?18Since it would not own land and would therefore have no visible means of support. What did He do about it? He caused them to obtain their food honorably. He thus fulfilled Jacob’s prophecy by permitting him (the priest) to receive one of the tithes. He would go about at threshing time, saying: “Give me my portion.” Therefore he said: I will divide them in Jacob. Thus Simeon and Levi went out with blanched faces.
(6) Next he began to call out: Judah, thee shall thy brothers praise (Gen. 49:8). Because you acknowledged your guilt concerning what happened to Tamar, your brothers will acknowledge you as king over them.19Judah had sentenced Tamar to die, but reversed his decision when he realized that he was responsible for her behavior because he had not married her to his son Shelah as the law required (see Gen. 38.).
(7) Thy hand shall be upon the neck of thine enemies (ibid.). This refers to David, who would descend from him: Thou hast made mine enemies turn their backs unto me (II Sam. 22:41).
(8) Thy father’s sons shall bow down before thee (Gen. 49:8). Isaac had said to Jacob: Thy mother’s son shall bow down (ibid. 27:29) because he had only one wife. However, since Jacob had many wives, he said to Judah: Thy father’s sons shall bow before thee.
(9) Judah is a lion’s whelp; from the prey, my son, thou art gone up (ibid. 49:9). That is, you escaped being struck down by the sons of Joseph because you did say: What profit is it if we slay our brother? (ibid. 37:26).
(10) Another comment on From the prey, my son, thou art gone up. That is, as a consequence of the episode of Tamar, you have saved four souls from death: Tamar, her two sons, and yourself.
(11) The Holy One, blessed be He, said: You saved four lives from fire and death when you ignored the command: Bring her forth, and let her be burned (ibid. 38:24). Therefore, I will rescue four of your descendants, Daniel, Hananiah, Mishael, and Azariah form the furnace and the lion’s den. He called Judah by four different names: a lion, a whelp, and he lay down as a lion, and as a lioness (Num. 24:9).
(12) The scepter shall not depart from Judah (Gen. 49:10). This alludes to the scepter of kingship, as it is said: The throne given of God is forever and ever; a scepter of equity is the scepter of Thy kingdom (Ps. 45:7).
(13) Nor the ruler’s staff from between his feet (Gen. 49:10). When the king will come to whom kingship belongs (i.e., the Messiah), and concerning whom it is written: The crown of pride of the drunkards of Ephraim shall be trodden underfoot (Isa. 28:3).
(14) Until Shiloh come (Gen. 49:10), for the kingdom is his.20Word-play reading the place-name Shiloh as the possessive yesh lo (lit. “there is to him”), i.e., “the kingdom is his [the Messiah’s].”
(15) And unto him shall the obedience of the peoples be (ibid.). This refers to the one who will shatter the teeth (break the power) of the nations (i.e. the Messiah), as it is said: The nations shall see and be put to shame for all their might; they shall lay their hands upon their mouth, their ears shall be deaf (Micah 7:16).
(16) Another comment on And unto him shall be obedience of the peoples be (Gen. 49:10): He is the one for whom the peoples will assemble,21The word yikkhat (“obedience”) is taken as if it were related to Hebrew mitkahalim (“assemble”). as is said: The root of Jesse, that standeth for an ensign of the peoples, unto him shall the nations seek (Isa. 11:10).
(17) Binding his foal unto the vine, and his ass’s colt unto the choice vine (Gen. 49:11). Vine refers to Israel, as is said: Thou didst pluck up a vine out of Egypt (Ps. 80:9). Binding his foal (‘iroh) alludes to the Holy City (‘ir ha-kodesh). Unto the choice vine refers to Israel, as is said: Yes, I have planted thee a choice vine (Jer. 2:11). And his ass’s colt implies that they will build a gate for the temple.22A play on words: benei atono (asses colt) with yivnu (will build) and atun (the fireplace of the Temple).
(18) Another explanation of ass’s colt. Even upon a colt, the foal of asses (Zech. 9:9).
(19) He washes his garments in wine (Gen. 49:11) because of the abundance of wine.
(20) His vesture in the blood of grapes (ibid.). Sutah (“vesture”) means “to err”, as it is said: If thy brother … cause thee to err (Deut. 13:7). When they err in the law, it shall be cleansed (atoned for) in his territory.
(21) Wine alludes only to Torah, as it is said: For thy love is better than wine (Song 1:2), and He hath brought me to the banqueting-house, and his hammer over me is love (Song 2:4).
(22) His eyes shall be red with wine (Gen. 49:12). You learn from this verse that he devoted himself to the study of the Torah. The word hakhlili (red) should be read as hekh li li (“it is tasty to me”), that is, the wine of the Torah is sweet to me. And His teeth white with milk (ibid.). That is, if they should sin, they shall be made as white as snow, because of the Torah (they study).