(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כׇּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מׇת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃ (ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃
(1) The Israelites arrived in a body at the wilderness of Zin on the first new moon, *of the fortieth year; cf. Num. 33.36–38. and the people stayed at Kadesh. Miriam died there and was buried there. (2) The community was without water, and they joined against Moses and Aaron.
(1) ולא היה מים לעדה AND THERE WAS NO WATER FOR THE CONGREGATION — Since this statement follows immediately after the mention of Miriam’s death, we may learn from it that during the entire forty years they had the “well” through Miriam’s merit (Taanit 9a).
מֵיתִיבִי, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִיתְּנוּ עַל יָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וְעָנָן, וּמָן. בְּאֵר — בִּזְכוּת מִרְיָם, עַמּוּד עָנָן — בִּזְכוּת אַהֲרֹן, מָן — בִּזְכוּת מֹשֶׁה. מֵתָה מִרְיָם — נִסְתַּלֵּק הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה״...
The Gemara raises an objection from a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Three good sustainers rose up for the Jewish people during the exodus from Egypt, and they are: Moses, Aaron and Miriam. And three good gifts were given from Heaven through their agency, and these are they: The well of water, the pillar of cloud, and the manna. He elaborates: The well was given to the Jewish people in the merit of Miriam; the pillar of cloud was in the merit of Aaron; and the manna in the merit of Moses. When Miriam died the well disappeared, as it is stated: “And Miriam died there” (Numbers 20:1), and it says thereafter in the next verse: “And there was no water for the congregation” (Numbers 20:2).
(1) ולא היה מים לעדה, “The congregation had no water.” As soon as Miriam died, the well which had traveled with the Israelites all these years ceased providing water. The water which the people had enjoyed all these years was due to the merit of Miriam who had stood by watching what would happen to her infant brother when he was in a basket in the reeds at the edge of the river (Exodus 2:4). God had rewarded her for that act of kindness by making her the provider of water for Moses’ people. The people had not appreciated this until the well ceased with Miriam’s death.
(2) Our sages in Tanchuma Chukat 20 claim that the song Israel sang in Numbers 21:17, i.e. אז ישיר ישראל את השירה הזאת, “then Israel would sing this song, etc.,” was sung at the end of the forty years whereas the well had been provided for them at the beginning of the forty years.
(א) ויקהלו על משה ועל אהרן לא לקו עכשיו כמו שלקו בשאר תלונות כי הדין עמהם מאחר שלא היה להם מים.
(י) ... ותמת שם מרים ותקבר שם. ואין קדש זה קדש ברנע ששלחו משם המרגלים. ונאמר עליו ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם. והוא היה במדבר פארן וכמו שחשב הראב"ע. אבל קדש זה הוא מקום אחר במדבר צין שבאו שם בשנת המ' ומתה שם מרים ובא הכתוב הזה ללמדנו שבימים מועטים מתו אהרן ומרים וגם משה וכמ"ש הנביא ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד. וגם להודיע שבקדש ברנע היתה תלונה וגזרת מיתה לדור המרגלים שלא יבואו אל הארץ וכן בקדש הזה שהיה במדבר צין היתה ג"כ גזרה אחרת ותלונת מיתה שלא יכנשו לארץ משה ואהרן. כאלו תמיד בקדש ברנע קצף הקב"ה בעמו וחסידיו. ונראים דברי רבותינו שהם האמת בלי ספק שבימי מרים ובזכותה היה הולך עם ישראל בדרך פלא באר מים חיים. כי בכל מקו' שהיו חונים היה נובע באר מים חיים ע"ד הפלא וכאשר מתה הצדקת הזאת פסק הבאר. ודבר הכתוב בגנותם של ישראל שבמקום שהיה להם לבא לנוד למשה ולאהרן ולנחמם במיתת אחות' הנביאה נקהלו עליהם לריב עמהם ולא לנחמם וז"ש ויקהלו על משה ועל אהרן וירב העם עם משה כי להיותו העקר בנבואה ובהנהגה היתה המריבה עמו בראשונה. והנה אמרו ולו גוענו כגוע אחינו לפני ה' ר"ל הלואי שהיינו מתים כמו שמתו אחינו על העגל ועל המרגלים ובעדת קרח ולא שנמות בחטא ופשע כמו שהם מתו לפני האלהים. אלא שהיינו מתים כמו שמתו הם ותהיה מיתתנו לפני ה' ובעבודתו. וביאר הסבה למה בחרו מות מחיים באמר' ולמה הבאתם אתם משה ואהרן את קהל ה' אל המדבר הזה רוצה לומר שהיה להם להביאם בדרך אחר לא בדרך המדבר. אם יאמרו שלא יכלו להביא' דרך ארץ פלשתים מפני המניעות שזכרה התורה בסדר בשלח תשאר השאלה ולמה העליתונו ממצרי' הלא טוב לנו לשבת שם בעבודה האלהית כי בכל מקום מוקטר מוגש לשמו ומפני זה לא זכרו ראשונה הראשון בזמן והוא הוציא' ממצרים ולא הענישם הכתוב על הדברים האלה לפי שלא בחרו למות במצרים או במדבר אלא לפני ה' ובעבודתו. והנה משה ואהרן כשראו את העם ברעה שהיו מיחסים אליהם יציאת מצרים ומיתת אחיהם יראו לנפשם שמא יסקלום באבנים ולכן כדמות בורחים באו אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם לדרוש את ה' על זה. ואז בא הדבור למשה שיקח את המטה והוא מטה משה אשר עשה בו את האותות שהוא מטה ההנהגה מקל תפארה שהיה מביא בידו בעתות ההנהגה ושיקהיל הוא ואהרן את העדה לפני הסלע שהיה שמה וששניהם ידברו אל הסלע בעיני העדה ויהיה הדבור בשם ה' ההופכי הצור אגם מים שיתן מימיו רוצה לומר המים שהפקיד הקב"ה לתוכו לתתם ע"ד הפלא והיא מליצה נכבדת שכפי היכולת האלהי כל הדברים היו מוכנים להעשות בהם נס וכאומרם ז"ל האומר לשמן שידליק יאמר לחומץ וידליק כי איזה דבר שיזדמן יתחדש ויתהוה ברצון ה' דרך נס מאיזה דבר שיזדמן. ומהבחינה הזאת אמר בסלע ונתן מימיו ר"ל המים שהיו אפשריים לצאת משם ע"ד הפלא והנה אמר עוד והוצאת להם מים מן הסלע להודיעו שאע"פ שהסלע אבן קשה לא יצטרך אל הכאה ולא אל השתדלות אחר כי אם לדבר אליו כן כי הוא ישמע את דברי ה' ובכחו יוכל משה להוציא מים מן הסלע ויהיו כ"כ רבים שישתו העדה ואת בעירם המקנה אשר להם כי מן העת אשר נתקרבו אל ארץ נושבת קנו בהמות ומקנה לשאת את משא' נשיהם וטפם. והנה משה הוכיח את העם המריבים עמו ואמר אליהם שמעו נא המורים דברי איך תיחסו היציאה ממצרים והביאה אל המדבר הזה לי ולאהרן הלא נתפרסם אליכם כי מאת ה' היתה זאת ולא ממנו מה תריבון עמנו על המים הביטו וראו האם אפשר לנו שאנחנו בכוחנו נוציא מהסלע הזה לכם מים זה באמת ידוע הוא שהוא מכת הנמנעו' בחקנו. ואחרי שאמר זה הכה את הסלע במטהו לא פעם אחת בלבד כי אם פעמים ויצאו מים להורות להם שיד ה' עשתה זאת לא כחם וגבורתם של משה ואהרן. והנה נחשב זה לעון אל משה ואהרן. ונענשו עליו שניהם. ואמנם במה היה העון הזה ומה פשעם ומה חטאתם שכל כך נענשו עליו ראוי לבארו בכאן:
(10) And Miriam died. This tells us something derogatory about the congregation, that instead of comforting Moshe and Aharon for their loss, they quarreled with them.
כָּךְ מֵת אָדָם הַכֹּל צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ וּלְשַׁבֵּחַ שֶׁנִּפְטַר בְּשֵׁם טוֹב בְּשָׁלוֹם מִן הָעוֹלָם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר: וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁהַצַּדִּיקִים נוֹלָדִין אֵין בְּרִיָּה מַרְגֶּשֶׁת, וּכְשֶׁמֵּתִין הַכֹּל מַרְגִּישִׁים, כְּשֶׁנּוֹלְדָה מִרְיָם לֹא הִרְגִּישׁ בָּהּ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּתָה נִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר וְהִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, הַבְּאֵר הוֹדִיעָה מִיתָתָהּ. נוֹלַד אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל וְלֹא הִרְגִישׁ בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, הֶעָנָן הוֹדִיעַ מִיתָתוֹ. נוֹלַד משֶׁה רַבֵּנוּ וְלֹא הִרְגִּישׁ בּוֹ בְּרִיָּה, וּכְשֶׁמֵּת הִרְגִּישׁוּ הַכֹּל, הַמָּן הוֹדִיעַ מִיתָתוֹ, שֶׁשָּׁבַת.
Similarly, when a person dies, everyone should rejoice, and praise him that he passed away in peace from the world with a good name. That is what Solomon said: “And the day of death than the day of one's birth.” You find that when the righteous are born no one is aware of it, and when they die, everyone is aware of it. When Miriam was born, no one was aware of it and when she died, the spring vanished, and everyone was aware. The spring publicized her death. When Aaron the High Priest was born, no one was aware of it, and when he died, the clouds of glory vanished, and everyone was aware. The cloud publicized his death. When Moses our master was born, no one was aware of it, and when he died, everyone was aware. The manna publicized his death.
(1) ותמת שרה, “Sarah died;” it is most unusual for the Torah to report the fact that a woman died. (Miriam, Moses’ sister’s death are exceptions, Numbers 20:1 as are Rachel’s premature death in Genesis 35:18, and Deborah, Rebecca's nursemaid in Genesis 35:8.) When such a death is reported it is not only a compliment to the virtuous lives these women had lived, but is always associated with a remarkable event. Sarah’s death is associated with the enormous amount of money paid by her husband for acquiring the land for burying her. Rachel’s premature death is reported so that we should know where she has been buried. Deborah’s death is reported so that we should know why the place where this occurred became known subsequently as אלון בכות, “oak of mourning.” Miriam’s death was the reason that the well that had accompanied the Israelites throughout their long march in the desert ceased flowing.
In spite of tantalizing hints like these, we see her fleetingly in powerful and contradictory images: joyously leading the women in song at God's deliverance of Israel from the Sea (Exodus 15), or punished by God with "snow-white tzaraat" after challenging Moses' exclusive leadership (Numbers 12). ... Unlike Moses and Aaron, Miriam has no successor.
Nonetheless, the details of Miriam's death in this verse—the first new moon, the place of her burial, especially the notice that she is buried—suggest that she is a leader of significant import in the Torah. After all, the death of most characters in the Bible receives no notice. This is true especially of women...
The Torah: A Women's Commentary, eds. Rabbi Dr. Tamara Cohn Eskenazi and Rabbi Dr. Andrea L. Weiss (2008), pg. 922
(ו) עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה:
(6) Ten things were created on the eve of the Sabbath at twilight, and these are they: [1] the mouth of the earth, [2] the mouth of the well, [3] the mouth of the donkey, [4] the rainbow, [5] the manna, [6] the staff [of Moses], [7] the shamir, [8] the letters, [9] the writing, [10] and the tablets. And some say: also the demons, the grave of Moses, and the ram of Abraham, our father. And some say: and also tongs, made with tongs.