I. Sources in Tanach
There are three primary sources in the Torah that speak to the lending at interest, that is, lending goods or a sum of money under the condition that they be repaid with more than the principal sum. The English (and Christian) term "usury" refers to the practice of lending money at interest generally, and in its pejorative sense, to predatory lending at high interest.
אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃
If you lend money to My people, to the poor among you, do not act toward them as a creditor; exact no interest from them.
וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ׃ אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃ אֶ֨ת־כַּסְפְּךָ֔ לֹֽא־תִתֵּ֥ן ל֖וֹ בְּנֶ֑שֶׁךְ וּבְמַרְבִּ֖ית לֹא־תִתֵּ֥ן אׇכְלֶֽךָ׃
If your kin, being in straits, come under your authority, and are held by you as though resident aliens, let them live by your side: do not exact advance or accrued interest, but fear your God. Let your kin live by your side as such. Do not lend your money at advance interest, nor give your food at accrued interest.
לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כׇּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ׃ לַנׇּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יהוה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ {ס}
You shall not deduct interest from loans to your fellow Israelites, whether in money or food or anything else that can be deducted as interest; but you may deduct interest from loans to foreigners. Do not deduct interest from loans to your fellow Israelites, so that your God יהוה may bless you in all your undertakings in the land that you are about to enter and possess.
Notice that the Torah uses three terms to describe lending at interest: neshech (נשך), tarbit (תרבית), and marbit (מרבית), the latter two of which give rise to the rabbinic term, ribit ריבית. We'll look at how these terms are defined below.
There are also a number of places in Nach that mention loaning money at interest in negative moral terms. Notice that Yechezkel seems to make a distinction between nesech and tarbit/marbit.
וְה֕וּא אֶת־כׇּל־אֵ֖לֶּה לֹ֣א עָשָׂ֑ה כִּ֣י גַ֤ם אֶל־הֶהָרִים֙ אָכַ֔ל וְאֶת־אֵ֥שֶׁת רֵעֵ֖הוּ טִמֵּֽא׃ עָנִ֤י וְאֶבְיוֹן֙ הוֹנָ֔ה גְּזֵל֣וֹת גָּזָ֔ל חֲבֹ֖ל לֹ֣א יָשִׁ֑יב וְאֶל־הַגִּלּוּלִים֙ נָשָׂ֣א עֵינָ֔יו תּוֹעֵבָ֖ה עָשָֽׂה׃ בַּנֶּ֧שֶׁךְ נָתַ֛ן וְתַרְבִּ֥ית לָקַ֖ח וָחָ֑י לֹ֣א יִֽחְיֶ֗ה אֵ֣ת כׇּל־הַתּוֹעֵב֤וֹת הָאֵ֙לֶּה֙ עָשָׂ֔ה מ֣וֹת יוּמָ֔ת דָּמָ֖יו בּ֥וֹ יִֽהְיֶֽה׃
whereas he himself did none of these things. That is, [the son] has eaten on the mountains, has defiled another man’s wife, has wronged the poor and the needy, has taken by robbery, has not returned a pledge, has raised his eyes to the fetishes, has committed abomination, has lent at interest (nesech), or exacted interest (tarbit)—shall he live? He shall not live! If he has committed any of these abominations, he shall die; he has forfeited his life.
הֲלוֹא־אֵ֣לֶּה כֻלָּ֗ם עָלָיו֙ מָשָׁ֣ל יִשָּׂ֔אוּ וּמְלִיצָ֖ה חִיד֣וֹת ל֑וֹ וְיֹאמַ֗ר ה֚וֹי הַמַּרְבֶּ֣ה לֹּא־ל֔וֹ עַד־מָתַ֕י וּמַכְבִּ֥יד עָלָ֖יו עַבְטִֽיט׃ הֲל֣וֹא פֶ֗תַע יָק֙וּמוּ֙ נֹֽשְׁכֶ֔יךָ וְיִקְצ֖וּ מְזַעְזְעֶ֑יךָ וְהָיִ֥יתָ לִמְשִׁסּ֖וֹת לָֽמוֹ׃
Surely all these shall pronounce a satire against them,A pointed epigram concerning them.They shall say:Ah, you who pile up what is not yours—How much longer?—And make ever heavier your load of indebtedness! Right suddenly will your creditors arise, And those who remind you will awake, And you will be despoiled by them.
כַּסְפּ֤וֹ ׀ לֹא־נָתַ֣ן בְּנֶשֶׁךְ֮ וְשֹׁ֥חַד עַל־נָקִ֗י לֹ֥א לָ֫קָ֥ח עֹֽשֵׂה־אֵ֑לֶּה לֹ֖א יִמּ֣וֹט לְעוֹלָֽם׃ {פ}
who has never lent money at interest,or accepted a bribe against the innocent.The man who acts thus shall never be shaken.
מַרְבֶּ֣ה ה֭וֹנוֹ בְּנֶ֣שֶׁךְ (ובתרבית) [וְתַרְבִּ֑ית] לְחוֹנֵ֖ן דַּלִּ֣ים יִקְבְּצֶֽנּוּ׃
He who increases his wealth by loans at discount or interestAmasses it for one who is generous to the poor.
II. How is Interest Defined?
The Mishna seems to imply that there is a distinction between neshech and tarbit:
אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ. הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית, הַמַּרְבֶּה בְּפֵרוֹת. כֵּיצַד. לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר, עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יָיִן. אָמַר לוֹ הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים, וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יָיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ:
The Torah states the prohibition against taking interest: “And if your brother becomes impoverished, and his hand falters with you, then you shall support him; whether a stranger or a native, he shall live with you. You shall not take from him interest [neshekh] or increase [tarbit]; you shall fear your God and your brother shall live with you. You shall not give him your money with neshekh and with marbit you shall not give him your food” (Leviticus 25:35–37). The mishna asks: Which is neshekh, and which is tarbit? Which is the case in which there is neshekh? With regard to one who lends another a sela, worth four dinars, for five dinars to be paid later, or one who lends another two se’a of wheat for three se’a to be returned later, this is prohibited, as it is taking interest [noshekh]. And which is the case in which there is tarbit? It is the case of one who enters into a transaction that yields an increase in the produce beyond his investment. How so? For example, one acquired wheat from another at the price of one kor of wheat for one gold dinar, worth twenty-five silver dinars, with the wheat to be supplied at a later date, and such was the market price of wheat at the time he acquired it. The price of one kor of wheat then increased and stood at thirty dinars. At that point, the buyer said to the seller: Give me all of my wheat now, as I wish to sell it and purchase wine with it. The seller said to him: Since it is ultimately wine that you want, not wheat, each kor of your wheat is considered by me to be worth thirty dinars, and you have the right to collect its value in wine from me. And in this case, the seller did not have wine in his possession. If wine then appreciates in value, the result will be an interest-bearing transaction, as the buyer collects from the seller wine worth more than the wheat for which he paid.
The position of Rava, however, is that neshech and tarbit are fundamentally the same:
אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִי אַתָּה מוֹצֵא לֹא נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַּרְבִּית, וְלֹא תַּרְבִּית בְּלֹא נֶשֶׁךְ. וְלֹא חִלְּקָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין.
Rather, Rava said: You do not find neshekh without tarbit nor tarbit without neshekh, and the verse distinguished between them only so that lending with interest always involves violating two prohibitions.
Rashi, in the late eleventh century, notes that neshech is what the rabbis call ribit, and suggests that neshech means "biting."
נשך. רִבִּית, שֶׁהוּא כִנְשִׁיכַת נָחָשׁ שֶׁנוֹשֵׁךְ חַבּוּרָה קְטַנָּה בְּרַגְלוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ, וּפִתְאֹם הוּא מְבַטְבֵּט וְנוֹפֵחַ עַד קָדְקֳדוֹ, כָּךְ רִבִּית אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וְאֵינוֹ נִכָּר עַד שֶׁהָרִבִּית עוֹלָה וּמְחַסְּרוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה (תנחומא):
נשך is what is called in Rabbinical Hebrew רבית (from רבה to increase). It is called נשך “biting”, because it resembles the bite of a snake: it bites, inflicting a small wound in a person’s foot which he does not feel at first, but all at once it swells and distends the whole body up to the top of his head. So it is with interest: at first one does not feel the drain it makes on him and it remains unnoticed until the interest mounts up and suddenly makes the person lose a big fortune (Exodus Rabbah 31:6).
III. Lending to Jews and Non-Jews
The Mishna expressly permits lending at interest to non-Jews:
אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים, וְלֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל:
One may not accept from a Jew sheep to raise or other items to care for as a guaranteed investment, in which the terms of the transaction dictate that the one accepting the item takes upon himself complete responsibility to repay its value in the event of depreciation or loss, but receives only part of the profit. This is because it is a loan, as the principal is fixed and always returned to the owner, and any additional sum the owner receives is interest. But one may accept a guaranteed investment from gentiles, as there is no prohibition of interest in transactions with them. And one may borrow money from them and one may lend money to them with interest. And similarly, with regard to a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav], one may borrow money from him with interest and lend money to him with interest, since he is not a Jew. Also, a Jew may serve as a middleman and lend a gentile’s money to another Jew with the knowledge of the gentile, but not with the knowledge of a Jew, i.e., the middleman himself, as the Gemara will explain.
However, the Gemara pushes back on this:
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית יציאת מצרים גבי ציצית יציאת מצרים במשקלות אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית וממי שטומן משקלותיו במלח וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא
Raba said: Why did the Divine Law mention the exodus from Egypt in connection with interest, fringes and weights? The Holy One, blessed be He, declared, ‘It is I who distinguished in Egypt between the first-born and one who was not a first-born; even so, it is I who will exact vengeance from him who ascribes his money to a Gentile and lends it to an Israelite on interest, or who steeps his weights in salt, or who [attaches to his garment threads dyed with] vegetable blue and maintains that it is [real] blue.’
Elsewhere in the Mishna those who lend at interest are disqualified as kosher witnesses:
וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין, הַמְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא, וְהַמַּלְוֶה בְרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּתְחִלָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין, חָזְרוּ לִקְרוֹתָן סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם אֻמָּנוּת אֶלָּא הִיא, אֲבָל יֵשׁ לָהֶן אֻמָּנוּת שֶׁלֹּא הִיא, כְּשֵׁרִין:
And these on the following list are the ones who are disqualified by the Sages from bearing witness due to their unseemly behavior, as they are considered wicked individuals guilty of monetary transgressions: One who plays with dice [bekubbiyya] for money, and one who lends money with interest, and those who fly pigeons, and merchants who trade in the produce of the Sabbatical Year, which may be eaten but may not be sold as an object of commerce. Rabbi Shimon said: Initially, people would call them: Gatherers of the produce of the Sabbatical Year. Once the tax collectors grew abundant they would then call them: Merchants who trade in the produce of the Sabbatical Year, as the Gemara will explain. Rabbi Yehuda said: When are the people listed above disqualified from bearing witness? It is when they have no occupation but this one. But if they have an occupation other than this one, although they also make money by these inappropriate means, they are fit to bear witness.
(ח) אלו הן הפסולין: המשחק בקביא, ומלוי ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים. זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשרה לה, אף הן אינן כשרים לה.
(8) These are considered unfit [witnesses]: gamblers with dice, those that lend with interest, pigeon racers, those who trade in the produce of the Sabbatical year, and slaves. This is the rule: all testimony that a woman is not fit to give, these [above] are also not fit to give.
Rambam, in Sefer ha-Mitzvot, his enumeration of the 613 commandments that are de-Orayta, counts lending at interest to non-Jews as a positive commandment:
היא שצונו לבקש רבית מן העו"ג [עובדי גילולים] (* הראב"ד והרמב"ן משיגין עליו שאין זו מ"ע כלל, ובספרי אינו אלא לומר שכשמלוה לישראל ברבית עובר בלאו הבא מכלל עשה, וכן הסכמת כל הפוסקים:) ואז נלוה לו עד שלא נועילהו ולא נעזור לו ואפילו בענין שנהנה עמו כמו שהוזהרנו מעשות כך לישראל. והוא אמרו יתעלה לנכרי תשיך שבא בפירוש המקובל שזה מצות עשה. ולשון ספרי לנכרי תשיך מצות עשה ולאחיך לא תשיך מצות לא תעשה, ולמצוה זו גם כן תנאין דרבנן. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בבבא מציעא. (כי תצא, הלכות מלוה ולוה פ"ה):
That is that He commanded us to demand interest from idolaters. (Raavad and Ramban disagree with him - that this is not a positive commandment at all. And the Sifrei [quoted below] is only saying that when one lends to a Jew with interest, one transgresses a negative commandment that is derived from a positive commandment. And this is the consensus of all the decisors.) And we may then lend to him. [This is so] that we not benefit him or help him; and even when [its] content is such that he gives it to him in such a way as was prohibited to do with a Jew. And that is His, may He be exalted, saying, "To a stranger, you may charge interest" (Deuteronomy 23:21), such that the received explanation comes [to teach] that this is a positive commandment. And the language of the Sifrei (Sifrei Devarim 263:1) is, "'To a stranger, you may charge interest' - is a positive commandment; 'but to your brother shall you not charge interest' - is a negative commandment." But this commandment also has rabbinic stipulations. And the regulations of this commandment have already been explained in Bava Metzia. (See Parashat Ki Tetzei; Mishneh Torah, Creditor and Debtor 5).
However, in Mishneh Torah, Rambam qualifies this significantly:
אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרָאֵל מַלְוֶה אֶת הָעַכּוּ"ם בְּרִבִּית קְצוּצָה אֶלָּא בִּכְדֵי חַיָּיו. גָּזְרוּ שֶׁמָּא יִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו בְּרֹב יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִלְווֹת מִן הָעַכּוּ"ם בְּרִבִּית שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְאֵינוֹ רָגִיל אֶצְלוֹ. וְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בּוֹ לִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו מֻתָּר לְהַלְווֹת לָעַכּוּ"ם בְּרִבִּית אֲפִלּוּ לְהַרְוִיחַ. וְכָל אֲבַק רִבִּית עִם הָעַכּוּ"ם מֻתֶּרֶת לַכּל:
Our Sages, however, forbade a Jew from lending money to a gentile at a fixed rate of interest beyond what is necessary for him to earn his livelihood. They enacted this decree lest the lender learn from the gentile's deeds as a result of the large extent of his contact with him. Therefore even according to the Sages, it is permitted to borrow money from a gentile at interest, for the Jew will flee from him, and will not frequent his company.Torah scholars will not learn from a gentile's conduct. Hence, it is permitted for them to lend money to a gentile at interest, even to make a profit. Any transactions in the category of "the shade of interest" that involve gentiles are permitted for everyone.
IV. Circumventing Restrictions (Heter Iska)
Tosafot states that due to heavy taxation of Jews and the difficulty in making a living, lending at interest is an accepted and widespread practice:
תשיך לא סגי דלאו הכי - אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדאמר קרא (דברים ז׳:ב׳) לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו כדאמרינן בסמוך וי"ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לאסור והא דדריש ליה מקרא דשלמה אע"ג דלא אסור אלא משום גזירה אפשר דשלמה גזר אי נמי שלמה דיבר ברבית דאורייתא ורבנן הוא דאסמכוה מילתייהו אקרא דידיה ומה שנהגו עתה להלוות לנכרים אור"ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וקי"ל כאידך לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דנכרי ואפי' ללישנא קמא יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוי כדי חיינו ועוד שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן וא"ת כיון דרבית עכו"ם שרי לאידך לישנא למה לא חיה אותו שהלוה בריבית במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא כדאמר בתרגום [ירושלמי] של והוה כד שלח פרעה וי"ל דשמא בני נח היו מוזהרין על הרבית כמו שהוזהרו על הגזל ואע"ג דרבית לא אתי מגזל (לעיל בבא מציעא סא.) מ"מ כי היכי דדרשינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נו:) דבני נח מוזהרין על הגזל מכל עץ הגן ולא גזל ה"ה לרבית ואונאה ואם תאמר ואם כן מאי פריך תשיך לא סגי דלא תשיך דלמא אתי למימר אע"ג דהוזהרו על הרבית זה מזה שרי ליה לעכו"ם להלוות לישראל ברבית דאם היה אסור א"כ היה עובר ישראל משום לפני עור וי"ל דמלא תשיך לאחיך נפקא הא לנכרי שרי ועי"ל דבני נח לא הוזהרו מן הרבית וההוא גברא דלא קם בבקעת דורא זה לא היה עונש שלא היה שעת תחיית כל המתים ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותה שעה אלא חביריו זכו בשביל שנזהרו מן הרבית אע"פ שלא נצטוו כמו שקיימו אבותינו את התורה אע"פ שלא ניתן להם:
In the Shulchan Aruch, the Mechaber outlines and codifies an arrangement that is a precursor to the modern Heter Iska, which recasts the lender as an investor (and partner, who bears risk):
באיזה אופן מותר להלות מעות בתנאי שיתעסק בו לריוח. ובו סעיף אחד: מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים ויהיה באחריות המלוה עד אותו זמן ולכשיהיו שני מנים יחזרו שני המנים למלוה ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה ובלבד שיתן שכר עמלו עד שיהיו ב' מנים ואם התנה עמו מתחילה אפילו בכל שהוא שהתנה לתת לו בשכר עמלו סגי: הגה והוא הדין איפכא שמלוה לו תחילה לצורך הלוה ואחר כך יעסוק בו לצורך המלוה ונותן לו (בית יוסף):
In a detailed responsum on the matter, the Rivash (R. Yitzchak ben Sheshet Perfet, 1326–1408) makes technical arguments as work-arounds that avoid labeling financial proceeds as interest:
שאלת ראובן מכר סחורה לשמעון בששים זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים וקנו מידו ונשבע להשלים הגיע זמן ולא נתן וראובן הוציא שטרו ותובעו ק' זהובים ושמעון אומר כי אינו חייב כי אם ס' והשאר הוא רבית ואסור ואמר מר שאין כאן אגר נטר לי' וא"כ אין כאן רבית כלל אבל יש כאן דינא דאסמכתא והוי כאוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי דקאמר רבא פרק המקבל (בבא מציעא קד:) דלא קני אלא בב"ד חשוב והכא נמי אסמכת' היא וכיון דנשבע אין לך ב"ד חשוב ככח השבועה וא"כ חיי' להשלים כדאמר גבי הקדש דאין בו דין אסמכתא מטעם דכח החקדש חשיב דאמירתו לגבוה כמסיר' להדיוט כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' ואין לומר שיפרע בכח השבועה ובית דין יצוו להחזיר שהרי גזלה בידו דהא ודאי ליתא דכיון דבב"ד חשוב קנה לגמרי בכח השבועה נמי קנה לגמרי תדע שהרי גבי המקנה לחברו לתת לו מחצית מה שירויח כתב הרא"ש ז"ל בתשובה דאע"ג דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם אם נשבע להשלים חייב וחברו קנה גם מצאתי לרא"ש ז"ל בתשובה בראובן ששחק באמנה עם שמעון והרויח מנה ואח"כ נתן לו שטעון משכון על מנה זה ולאחר החזיר לו משכונו וזקף המנה במלוה וכתב הרא"ש ז"ל דחייב לשלם שכבר נסתלקה האסמכתא בשעה שנתן לו משכון ומעט הוקשה לך דהא קיי"ל בפרק (האיש מקדש) [האשה ניקנית ח:] מנה אין כאן משכון אין כאן ועוד דבפ' הזהב (בבא מציעא מח:) ובפ' האומנין (בבא מציעא עז:) תניא אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ר' יהודה אומר אסמכתא היא והרמב"ם ז"ל פסק דקנה והראב"ד חלק עליו וכן דעת הרא"ש ז"ל וקשה דא"כ כיון שקבל משכון אמאי לא קנה ותירצת דהת' הערבון לעולם לא הקנהו לו אלא באסמכתא וכיון דלא קניא אלא בב"ד חשוב לא קנה אבל כשהקנה כאסמכתא ואח"כ נתן המשכון או הפרעון הרי נראה כי רצה להקנות לגמרי עכ"ד ושאלת להודיעך דעתי:
תשובה נראה מתוך לשונך שאין הטענה אלא מפני התנאי שקצץ לתת לו מאה זהובים אם יעבור הזמן אבל הפסיקה על הסחורה לקבל עתה דמיה ולתת סחורה לסוף ששה חדשים היה כהתר גמור אם שיצא השער וקנה כפי ערך השער ואע"פ שאין לו למוכר הסחורה ההיא בשעת המכיר' או בשיש לו אע"פ שלא יצא השער וכדתנן (ב"מ עב:) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ודייקינן עלה הא יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ותנן נמי (שם) היה הוא תחלה לקוצרים וכו' וכיון שהפסיקה על הסחורה היתה בהתר ואף אם הוקרה הסחורה בסוף הזמן יכול לקבלה ואין כאן רבית כלל א"כ אם בסוף הזמן לא היתה הסחורה ביד המוכר אם נתן לו דמיה במעות כפי היוקר אין כאן רבית כלל דהא קיי"ל (שם סג.) כר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן מההיא דבפרק הגוזל קמא (קנ.) דרב כהנא יהב זוזי אכיתנא משמע דלרבי ינאי דקיי"ל כותיה אפי' דמיהן במעות בעין שרי ולא דמיהן בפירות אחרים דוקא כההיא דרבי הושעיא דבפ' איזהו נשך (שם) וכיון שמפני פסיקה על הסחורה אין כאן רבית כלל אף מה שהתנה שאם לא יתננה לו לאותו זמן הקצוב שיתן לו בעבורה מאה זהובים אין כאן אגר נטר ליה כמו שאמרת גם אתה שהרי אם היה נותן לו סחורתו בסוף הזמן לא היה כאן רבית כלל ואף אם הוקרה ואף אם נתן לו דמיה במעות כמ"ש וברגע אחד בעבור קץ הזמן הוא מתחייב בבת אחת בכל התוספת ואין זה נקרא רבית אלא קנס ומותר אפי' לכתחלה כדתנן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"ה:) הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן מכאן ועד ג' שנים כו' וכך היה ביתוס בן זונן עושה על פי חכמים ולא פליגי בגמרא אלא על פירות השלש שנים דאליבא דרבנן דסבירא להו צד אחד ברבית אסור אפי' בדאמר מעכשיו אין הלוקח אוכל פירות אבל השדה בעצמו אף אם היה שוה כמה יותר ממה שהלוהו אין כאן רבית ושרי ואפי' לרבנן דסבירא להו צד אחד ברבית אסור אף בדלא אמר מעכשו למאן דסבירא ליה אסמכתא קני כדאיתא התם ולא תימא דטעמא התם משום דאין אונאה לקרקעות דאפילו הכי אסור ואיכא משום רבית אי מוזיל לגביה כדתנן (שם סד:) המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אע"ג דשכירות קרקע אין בו אונאה דמכירה ליומיה הוא כדאיתא בפ' הזהב (בבא מציעא נו:) וכן נמי אמרינן התם (סה:) משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו כל זמן שתרצה למכרם לא תמכרם אלא לי בדמים אלו אסור בשוויהן מותר דאלמא אע"ג דאין אונאה לקרקעות כיון שהוא מוזיל גביה בשביל ההלואה שהוא עושה לו עתה אסור שהרי הוא מתחייב לו עתה למכור לו בפחות בשביל ההלואה אבל באם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים ליכא אגר נטר ליה שאינו מרויח בהמתנה כלום שאפי' ממתין לו כל הג' שנים אם פרעו בסוף הזמן אינו מרויח כלום וא"כ כשלא פרעו והוחלט לו אין כאן רבית אלא קנס וה"נ משמע מההיא דתנן בפרק אחרון מבבא בתרא (קסח.) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו הגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן ורבי יהודה אומר לא יתן ואוקימנא לפלוגתייהו התם באסמכתא אי קניא אי לא קניא דאלמא אי לאו משום אסמכתא יחזיר וליכא משוס רבית והטעם הוא לפי שאין זה אגר נטר לי' אלא קנסא בעלמא וכ"כ הרב רבי יוסף הלוי בן מאגש ז"ל בפירושיו ומצאתי תשובה לרשב"א ז"ל שכ' במי שמלוה מעות לחברו וכותב בשטר אם לא נתתי לך לזמן פלוני אתן לך כך וכך שלפי הדין אין בזה משום רבית שאין זה אלא קנס אמנם אמר שדעתו לאסור לעשות כן לכתחלה דלא גרע מרבית מאוחרת שאע"פ שאין כאן אגר נטר לי' כיון שבאה לו הנאה מחמת הלואתו אסור ואמרינן נמי (ב"מ סב:) תני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא יש דברים שמותרין ואסור לעשותן משום הערמת רבית כיצד אמר לו הלויני מנה א"ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחם ממנו בכ"ד הרי זה מותר ואסור לעשות כן משום הערמת רבית ולא אמרו במשנתנו במי שפרע מקצת חובו אלא שאם לא יפרע השאר בזמנו הרי הפרעון הראשון מתנה למפרע וכשהוא חוזר וגובה עכשו בשטרו אינו נוטל רבית כלל אבל מה שכבר נטל אינו חייב להחזיר דאינו רבית גמורה ולא אפי' אבק רבית אלא שאסור לעשות כן לכתחלה מפני הערמת רבית ואפי' מ"ד בעלמא אכל שעור זוזיה מסלקינן ליה הכא מודה וכ"ש לרב אשי דאמר (שם סז.) כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ומתניתין דפרק איזהו נשך דכותה היא שהרי שנויה גבי הלוהו על שדהו דקתני דלא מסלקינן לי' כל זה כ' הרשב"א ז"ל בתשובה וכתב בה שאע"פ שיש לדון בדבר כך נראין הדברים ואין מורין בדבר זה להקל וקשה לי על דבריו דההיא דהלוהו על שדהו אפי' לכתחלה מותר לעשות כן דקתני במתניתין וכן היה ביתוס בן זונן עושה ע"פ חכמים אבל י"ל לדבריו דכיון דלא מיתסר אלא מפני הערמת רבית בההיא כיון דלא שקיל זוזי בסוף לא מיחזי הערמה והערמה הוא כשנותן מעות ומקבל מעות יותר ממה שהלוהו ומ"מ נראה שאף הרב ז"ל לא אסר לכתחלה אלא במי שמלוה מעות ומתנה לתת יותר אם לא יפרע בזמנו דהויא הלואה גמורה והוי כהערמה אבל בנדון זה שלא היתה הלואה מתחלה אלא מכירת סחורה ואפי' אם הוקרה בסוף ונתן לו דמיה מותר אפי' לכתחלה ואין כאן משום הערמה כלל ואע"פ שנוטל יותר ממה שנתן לו כיון שלא היה בדרך הלואה אלא בדרך מכירה וא"כ כשהתנה בה בדרך קנס מותר אפילו לכתחלה ומהאי טעמא נמי לא דמי לחכירי נרשאי (שם סח.) דהתם הלואה הכא זביני וכמו שהסכימו האחרונים ז"ל דחכירי נרשאי לא אסיר אלא במשכנתא בנכיתא אבל במשכנתא דסורא חכירותא שריא דאינה אלא שכירות בעלמא וכבר ידעת דאפילו הדברים האסורים משום הערמת רבית דעת הרבה מן המפרשים ז"ל שאינן אסורים אלא לכתחלה אבל אם עבר ועשה בית דין גובין אותו ומוציאין מן הלוה למלוה אע"פ שאין עושין כן באבק רבית שאין מוציאין אותו לא ממלוה ללוה ולא מלוה למלוה וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה מיהוה מנוה ולוה) אבל הרמב"ן ז"ל חולק בזה ואומר דאע"ג דמשום הערמה הוא דאסיר דיניה כאבק רבית דהא אביי מוקים ליה למתני' כדר' חייא (שם סב:) אלמא ס"ל דהא רבי חייא רבית דרבנן הוא ולא מגבינן לי' וקאמר נמי בהדיא דאע"פ שעבר ועשה משקל זוזי מיני' אסור ואע"ג דאידחיא לה הך אוקימתא דמתניתין לית לן לאפלוגי עליה דאביי בדיניה ומיהו לא נפקא לן מידי בהא בנדון זה שהרי כתבתי דאפילו לכתחלה נמי שרי משום רבית:
וְהִלְכְתָא: מֵיתַב יָתְבִינַן, בָּרוֹכֵי לָא מְבָרְכִינַן.
The Gemara concludes: And the halakha is that we reside in the sukka on the eighth day, with regard to which there is uncertainty that it might be the seventh day, but we do not recite the blessing. §