What is the definition of the word "Mitzvah"?
The word “rights” is a highly evocative one for those of us who have grown up in the post-enlightenment secular society of the West. Yet . . . [w]hen I am asked to reflect upon Judaism and [] rights, [], the first thought that comes to mind is that the categories are wrong . . . Judaism has its own categories . . . . The principal word in Jewish law, which occupies a place equivalent in evocative force to the American legal system’s “rights,” is the word “mitzvah” which literally means commandment but has a general meaning closer to “incumbent obligation.”
Robert Cover - Obligation: A Jewish Jurisprudence of the Social Order
In Estelle v. Williams the Supreme Court held that the defendant had a right to appear at his trial (a jury trial) dressed in civilian garb of his choice rather than the convict garb in which he had spent the past days in jail.
But, the Court concluded, in the absence of timely objection by counsel the right was deemed waived or not exercised. Cover argues that the Court’s legal conclusion is only coherent in a rights-based system and that a different legal conclusion would be reached in an obligation-based system. Indeed, Cover argues that Jewish law would have issued a different ruling in Estelle v. Williams.
Cover then cites Maimonides’ treatment of a similar issue: 1. A positive commandment enjoins upon the judge the duty to judge righteously. 2. If one of the parties to a suit is well clad and the other ill clad, the judge should say to the former, “either dress him like yourself before the trial is held or dress like him, then the trial will take place.”
Even if the personal habit of this poor person was to ride on a horse and to have a servant run before him and then he became impoverished and lost his wealth, we should buy a horse for him to ride and a servant to run before him. [This is implied by Deuteronomy 15:8 which] speaks [of providing him with] "enough to [fill the] lack that he feels." You are commanded to fill his lack, but you are not obligated to enrich him.
Although all these mitzvot are of Rabbinic origin, they are included in the Scriptural commandment Leviticus 19:18: "Love your neighbor as yourself." That charge implies that whatever you would like other people to do for you, you should do for your comrade in the Torah and mitzvot.
THE RICH SHALL NOT GIVE MORE, AND THE POOR SHALL NOT GIVE LESS. The meaning of this is that they should all bring the specified amount of money in equality. It would appear from this verse that if the poor man gave as his shekel-dues less than the half-shekel [prescribed by the Torah], he transgresses this negative commandment, since this verse constitutes a prohibition. For even if we were to say that the phrase the rich shall not give more constitutes a mere negation, meaning that it is enough for him to give the half-shekel, we could not so interpret and the poor shall not give less. If so, they must both be prohibitions: thus if the individual rich man gave more, or the poor man gave less, he transgressed this negative commandment. Perhaps the reason why the Temple — officers used to take up the shekel-dues in baskets [out of the shekel-chamber], with the intention also to cover the shekels lost and those still to be collected, was to rectify this matter, for if the poor gave less, the balance was destined to be collected from him, but as for the rich who gave more, the Temple-officers would not “take up” his surplus, for they would not take possession of these surpluses [on anyone’s behalf]. However, I have noticed that neither the author of the Hilchoth Gedoloth nor all other scholars who counted the commandments [including the Rambam in his Sefer Hamitzvoth], have mentioned this as one of the negative commandments.
כֵּיצַד מְאַיְּמִין אֶת הָעֵדִים עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּמֵי אָחִיךָ, שֶׁהָיָה דָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ.
How does the court intimidate the witnesses in giving testimony for cases of capital law? .... The proof for this is as we found with Cain, who killed his brother, as it is stated concerning him: “The voice of your brother’s blood [demei] cries out to Me from the ground” (Genesis 4:10). The verse does not state: Your brother’s blood [dam], in the singular, but rather: “Your brother’s blood [demei],” in the plural. This serves to teach that the loss of both his brother’s blood and the blood of his brother’s offspring are ascribed to Cain. The mishna notes: Alternatively, the phrase “your brother’s blood [demei],” written in the plural, teaches that that his blood was not gathered in one place but was splattered on the trees and on the stones. The court tells the witnesses: Therefore, Adam the first man was created alone, to teach you that with regard to anyone who destroys one soul from the Jewish people, i.e., kills one Jew, the verse ascribes him blame as if he destroyed an entire world, as Adam was one person, from whom the population of an entire world came forth. And conversely, anyone who sustains one soul from the Jewish people, the verse ascribes him credit as if he sustained an entire world.
ואמר מחצית השקל. להורות על מעלת השם יתברך שאינו שואל מישראל אלא לפי כחם. דבר השוה לעניים ולעשירים והוא מחצית השקל. ולזה כוונו רז"ל באומרם שזה היה אחד מהדברים ששמע משה ונרתע לאחוריו. כשאמר ונתנו איש כופר נפשו. והא כתיב ויקר פדיון נפשם. וכן כתיב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. והש"י השיב לו איני שואל מכם אלא כפי כחכם ולא כפי כחי. וזהו מחצית השקל. ולפי שנראה דבר זר שכופר נפש האדם יהיה דבר מועט כזה. לזה חזר ואמר מחצית השקל לתרומת ה'. כלומר הטעם שאמרתי מחצית השקל הוא. לפי שהיא תרומת ה'. ואחר שהיא תרומת ה' היא קדש. ואעפ"י שיהיה דבר מועט. בערך שהיא תרומת ה' הוא דבר גדול. ולזה אמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כי אחר שהוא דבר של כופר נפש. צריך שיהיו עניים ועשירים שווים. כי לפני הש"י לא ניכר שוע לפני דל. כי אולי אותו שאנו חושבים שהוא גדול הוא קטן או להפך. ועל זה אמר קטון וגדול שם הוא. כלומר שם הוא ידוע אם הוא גדול או קטן. אבל בזה העולם אין אנו יודעים איזהו גדול ואיזהו קטן. ולכן אמר בכאן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. אחר שהוא לכפר על נפשותיכם. ולכן צוה לתת אותו על עבודת אהל מועד. והיה לבני ישראל לזכרון. שיזכרו וישובו אל ה' איך כל ענייני העולם הזה הבל ורעות רוח. מלבד ענייני הנפש ששוים בה עניים ועשירים. ואין שם שררה ומעלה אלא את דכא ושפל רוח. שהוא מחצית השקל שהוא דבר שבור ואין שם שקל שלם. בענין שבזה יעלה זכרוננו לפני ה' לכפר על נפשותינו. וי"א כופר נפש שהוא לשון ביטול והסרה. כמו לא תוכלו כפרה. ועניינו להסיר ולבטל הנגף:
אתם נצבים. כלומר בעולם הנשמות נצבים הגדולים והקטנים לפני השם. כי בזה העולם אין אנו מכירים בהם. ולכן אמר בכאן אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם טפכם נשיכם מחוטב עציך עד שואב מימיך. כולם יש להם קיום והתיצבות בשוה. כי בענייני הנפש ראוי שיהיו כולם שוים. כאומרו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט.
ושני אדנים תחת הקרש האחד וגו'.
מוטל עליהם בשוה כי כל האנשים שוים בתורת האנושו' בלי ספק כמו שיתבאר הענין הזה יפה בשער נ"ב
בעזרת האל.
Akeidat Yitzchak Shemot 48
רבינו ירוחם - מישרים נתיב כט חלק ג דף פא טור ד
שאלה לרבינו האיי ששאלת ישכילך האל על אותה ששאל מהו דין תורה בשכר החזן ששכרוהו בסכו' ידוע אם
יטילוהו על הקהל לפי ממון כשאר עולי הקהל והצדקו' שנאמר בהם איש כמתנת ידו וכולי או אם יהיה לפי נפשות
כמו מחצית השקל שהוא לכפרה שנאמר בו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וכו' ואמר כי אתה דנת עד עתה
מסברא כי יהיה זה לפי ממון כשאר עולי הבניינות ומלמדי תנוקות שאמרו בהן מתקנ' יהושע בן גמלא ואילך כופין
בני העיר זה את זה שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ונראה לי כי שכר מלמדי תינוקות בעיירות קטנות
שאין יכולין היחידים לתת שכר מלמ' כי היא על כל הקהל לפי ממון לא על אבותיהן של הנערים בלבד כי אינן יכולי'
זה על זה ואפילו היה שכר המלמד על אבות התינוקות בלבד בשבי' שהם צריכין להם לבדם מכל זולתם מן הקהל
שאין להם בן ולא נין אף על פי כן התפלה שהיא חובה על כל הקהל ממי שהוא בר מצוה מהם צריך להיות שכרה
לפי ממון זהו לשון תשובתך שהשבת לאותו ששאל ממך ובלי ספק כבר שאלתני בזה ואני יודע כי כב' השב' אותך
על זאת השאלה ולא הגיע לידך או הגיע' בעת שהיתה טרוד ואבדה מאצלך ותשובתי עליה עתה היא כפי' מה
שקדם מתשובתי עליה במה שעבר ואומר כי שתי הסברות שהזכרת בשאלותיך מהיות השכר נחלק לפי נפשות
בשוה כגון מחצית השקל או לפי ממון כגון הצדקות ושאר עולי הקהל שתי הסברות הם נכונות ואף על פי שהן
סותרות זו את זו השכל יכריע ביניהן כי התפלה לפי שהיא כנגד תמידי' ומוספין ושאר קרבנות ציבור וכל אלו אינן
באות מן הנדבה אלא ממחצית השקל כמו שיתבאר במסכת שקלים נתחייב מזה כי שכר החזן שהתפלה נגמר'
בשבילו למי שאינו יודע להתפלל או למי שהוא יודע ג"כ מהדברי' שהן דוקא לצבור ולא ליחיד כגון הקדושות
והקדישין וכיוצא בהן כל זה יש לו להיות לפי נפשות בשוה אבל לפי ששכר החזן בזמננו זה אינו בשביל חובות
התפלה הצריכה בלבד אלא שרובה בשביל שיתעסק בהם ביוצרות ובקרובות בחופות ובמועדים וכיוצא בזה
מתפארת ההמון ועוד כי בתפלות המחוייבו' לא די להם בחזן שאין קולו ערב אבל מוסיפין בשכר החזן כשמוציאין
אותו יודע נגן בנעימות וכיוצא בזה ויתחייב לפי זה שיהיה שכר החזן נחלק על שני הדברים כיצד משערים כמה היו
נותנין בשכר החזן אלו היה די להם ממנו בתפלות המחוייבות כגון תמידין ומוספין ותופסי המועדים כגון תחנונים
בתעניות והקינות בתשעה באב והסליחות בלילי המשמרות וסדר יום הכפורים לילו ויומו שאף על פי שאינן מעיקרי
החיובין ואינן גם כן מהדברים שיש להם גבול ידוע ערכם בעיני אבל התפלה המחוייבת בערך הנדבות הן התמידין
והמוספין שהיו באות הכל מתרומת הלשכה שהיתה ממחצית השקל ואח"כ רואין כמה הם מוציאין בשכר זה החזן
שרוצים לברור להם להתעסק בשני הענינים בחובות הדת ובמנהגי הציבור ממה שבארתי ומחלקין אותו על הקהל
ממי שהוא בר מצוה. ומה שמוסיפין על זה השיעור משכר החזן צריך לחלקו לפי ממון כמו שאר עולי הקהל כי
התפארת והנדיבות בכגון אלו הדברי' שאינם הכרחיים
זכור את יום השבת לקדשו
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים (ב"ק לב:) שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו) שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה. ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:
REMEMBER THE SABBATH DAY, TO KEEP IT HOLY.
It is also true that the attribute of “remembering” is alluded to in a positive commandment and issues forth from the attribute of love to that of mercy, for he who does his master’s command is beloved of him and his master shows him mercy. But the attribute of “observing” is alluded to in a negative commandment, which goes to the attribute of justice and issues forth from that of fear, for he who guards himself from doing anything which does not please his master does so out of fear for him. It is for this reason that a positive commandment is greater than a negative commandment, just as love is greater than fear, for he who fulfills and observes the will of his master with his body and his possessions is greater than he who guards himself from doing that which is not pleasing to him. This is why the Rabbis have said that a positive commandment overrides a negative commandment. And it is for this reason that punishment for violation of the negative commandments is great, — the court punishing the transgressor with whipping or death — whereas no punishment at all is meted out in the case of failure to fulfill the positive commandments, excepting when one is in brazen rebelliousness, such as when he says, “I shall not take the lulav, I shall not make fringes [on my four-cournered garment], I shall not make a tabernacle.” In these cases, the Sanhedrin would whip him until he accepts upon himself to do them, or until he dies.