(ב) לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ לְיַחֵד שֵׁם י"ה בְּו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל.
(ג) הִנְ֒נִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל סְפִירַת הָעֹֽמֶר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹֽמֶר הַתְּ֒נוּפָה שֶֽׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶֽינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁ֒בִיעִית תִּסְפְּ֒רוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה:
(ד) וִיהִי נֹֽעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵֽינוּ כּוֹנְנָה עָלֵֽינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵֽינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ:
(ה) בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּ֒שָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּֽנוּ עַל סְפִירַת הָעֹֽמֶר:
For the unification of the Holy Blessed One and the Divine Presence, with great enthusiasm for uniting Y-H and V-H in a complete unity in the name of Israel.
I am prepared and ready to perform the affirmative command to count the Omer, as is written in the Torah: “And you shall count for yourselves, from the day after the day of rest, from the day you bring the omer as the wave-offering, seven complete weeks shall there be; until the day following the seventh week shall you count fifty days; and you shall bring a new meal-offering unto Adonoy.” Blessed are You, Adonoy, our God, King of the universe, Who sanctified us with His commandments and commanded us to count the Omer.
May the pleasantness of my Master our God be upon us, and the work of our hands established for us, and the work of our hands—establish it.
Blessed are You, Adonoy, our God, King of the universe, Who sanctified us with His commandments and commanded us to count the Omer.
והנה לשון מצוה פירוש לשון חיבור כנודע לשון צוותא חדא. וזהו פירוש כל העושה מצוה כמאמרה, כפירושה של מצוה שמתחבר עצמו על ידי כן להבורא יתברך שמו וכו',
The word "mitzvah" should be understood to express connection, since we know that it is related to the word "tzavta." This is an interpretation of "Anyone who performs a mitzvah as it was commanded, others do not apprise him of bad tidings," (Shabbat 63a)--for through the. mitzvah one connects oneself to the Blessed Creator.
וידבר ה׳ אל משה לאמר וגו׳ בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן וגו׳, ... אמרו רז״ל שכר מצוה מצוה, רצה לומר שהשם יתברך נתן לנו המצות כדי להדבק על ידיהם בהשם יתברך, וזהו שכר מצוה הוא מצוה, לשון צוותא, דהיינו שנדבק על ידי בהשם יתברך ואין לך שכר גדול מזה...
וצריך להבין מהו הריבוי בתיבת כל דברי וגו׳ אך שהשם יתברך נתן לנו ללמוד הנגלה של התורה, וצריך שתדע, למשל כשאתה מדבר עם אדם אחד עם מי אתה מדבר, הלא עם נשמתו וחיותו והראיה שבצאת נפשו כי מת, ודאי לא מדבר עמו, כך כשאנו לומדים התורה הנגלית, צריך שנדע שאנו מדברים עם הנשמה והחיות של הנגלה שהוא הנסתר דהיינו מהותו יתברך, כי הוא יתברך נשמה לנשמות והוא יתברך החיות של כל העולמות. כמאמר רז״ל הן הן גופי תורה, שכל התורה שבכתב ושבע״פ וכל המצות הנגלות הן המה הגוף של התורה, ומוכרח להיות בהן החיות והפנימיות דהיינו הרזין דאורייתא שהוא מהותו יתברך כנ״ל, וצריך לייחד הגוף עם הנשמה.
Our Sages taught, "The reward for a mitzvah is a mitzvah." This means to say that the Blessed Ineffable One gave us the mitzvot in order that we might cling to the Blessed Ineffable One by means of them--thus the reward for a mitzvah is mitzvah, that is, tzavta, our clinging to the Blessed Ineffable One. There is no greater reward than this.
God gave us the Torah so that we would learn its revealed elements. But know this truth by analogy: when you speak with someone, with whom are you actually speaking? Is it not with her soul and aliveness? After all, once someone dies and their soul departs, surely we no longer engage them in conversation! So, also, when we learn the revealed Torah we must know that we are in conversation with the soul and aliveness of that revealed Torah, its hidden dimension, God’s essential being. God is the soul of all souls, and it is God who enlivens all the worlds. This is as the Sages say regarding certain elements of halakhah, “they are indeed the body of Torah (guphei Torah)” (e.g. Hagigah 10a): the whole of the Written Torah and Oral Torah, all of the revealed commandments, are indeed the body of Torah. Yet they must also contain aliveness and innerness (p’nimut), the mysteries of Torah, which are God’s essential being. We must unify the body with the soul, and this is the implication of “to do all the provisions of this Torah”: we must unify the body with the soul, i.e. the mysteries of Torah.
במדרש מנורה של חוליות כו'. וברש"י ממד' תנחומא עון עקבי יסובני כו' בשמרם עקב רב. מה רב טובך כו' במצוה קלה שאדם דש כו'. כי השי"ת ברא כן העולם להיות מתחברין הנבראים ע"י האדם עד שיהי' הכל מקורב להשי"ת כמ"ש ולכבודי בראתיו כו'. פי' תשמעון שיהי' מורגש ונשמע ההארה שיש בכל דבר כי בכל דבר יש הארה מהשי"ת והיא נקודה הפנימיות. וצריכין בנ"י לראות שיהיו כל מעשיהם בדביקות החיות מנקודה הנ"ל. ועי"ז ממשיכין הארה ושמיעת דבר ה' מתוך כל דבר. וזה מצות קלות לדבק גם דברים הרגילין ע"י שעושין הכל רק לרצונו. כי בכל דבר יש מצוה לה' הן או לאו. ועקב היא מדרגה תחתונה וזה עקב רב שמה שנתרחק יותר נסתר הנקודה מרב טובך כו'. וזה תכלית רצונו ית' להיות כל הנבראים מחוברין זה בזה עד שגם הסוף ומדרגה התחתונה תהי' נמשכת אחר הראשית וההתחלה כנ"ל. ולזאת הוי זהיר במצוה קלה כו' כי זה כמנורה של חוליות כו' שנקרא בונה מה שמקרב דבר לדבר שיהי' נגמר הכלי. וכן תכלית הבריאה להיות הכל א' לכבודו ית' ומצוה לשון צותא וחיבור כמ"ש במ"א. ומצוה קלה ממשיך הארה לדבר שפל יותר. וזהו בחי' יראת שמים להיות נמשך יראתו ית' בכל מעשה קטן וגדול ונק' מצוה קלה. ובגמ' מה ה' שואל כו' כ"א ליראה כו' אטו מילתא זוטרתא כו' לגבי משה כו'. פי' כי אף שהעיקר יראת שמים שזה היסוד והראשית. אבל מ"מ הוא הכנה לשאר הדברים הנזכרים בפרשה לדבקה ולאהבה כו'. רק שיראה קודמת לכל ועי"ז יבא לאהבה ג"כ. ומזה עצמו הראי' הכל בידי שמים חוץ מי"ש שהיא מדרגה הקרובה יותר להאדם. ולכך היא קלה. וצריך אדם לידע כי כפי הרצון מהאדם. היראה מילתא זוטרתי. רק שילך מדרגה אחר מדרגה. וז"ש לגבי משה שהוא השלם במדותיו כמ"ש מבקשין כלי גדול ויש לו כו'. וזה עצמו מ"ש מה מאה ברכות. שזה עיקר היראה לידע כי כל חיות האדם בכחו ית' כגרזן ביד החוצב ואנחנו מה. וממילא מברך להקב"ה קודם כל דבר קטן וגדול וכנ"ל:
Regarding the teaching of a menorah assembled from parts (N.B. see Beitzah 22a and Shabbat 46a), and Rashi's comment drawing on Tanhuma Ekev 1:1: The Blessed Ineffable One created the universe in order that human beings would continuously connect the creatures and creations until everything was brought before the the Ineffable, as it is written, "for I have created for my glory" (Isaiah 43:7). The meaning of "And listen" is that you should sense and understand the illumination within every thing--for in every thing there is illumination from the Blessed Ineffable One; this is its inner point [of Divinity]. The children of Israel must attend to all their actions such that they are all performed with closeness and connection to the life force that emanates from this point. By means of this, we draw forth the illumination and the sound of the word of the Ineffable from within every thing.
This is the meaning of "simple mitzvoth:" to bring this sense of closeness and connection to the regular things and parts of our lives, and by means of this to do everything simply because it is the Divine desire...
This is why [Rabbi Yehudah haNasi teaches in Pirkei Avot 2:1]: "Be as careful with a light mitzvah as a severe one." For this is like a menorah made of assembled parts which, [in the act of assembly] is [a case of] building [which is prohibited on Shabbat]: When we bring one thing together with another, we complete the vessel. This is the final aim of all of Creation: that everything is for the glory of Hashem.
And mitzvah comes from the word tzavta, which means connection [in Aramaic]. A simple, or light, mitzvah draws forth illumination to the lowest thing. This is an expression of Awe of Heaven...
Nevertheless, Awe of Heaven is really preparation for the other virtues mentioned in the parasha: To cling to and love the Torah and the Divine. Awe must precede them, and then one comes to love as well...
This is the aim of the practice of reciting 100 blessings daily. For the essence of awe is to be aware that all the life force of a person is ultimately the power of the Divine, like an ax in the hand of a woodcutter--and we are nothing. When we have this awareness, we will offer blessing to the Blessed Holy One before every thing small or large.
וְזֶה לְשׁוֹן מִצְוָה שֶׁהוּא לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת, מִלְּשׁוֹן צַוְתָא וְחִבּוּר, (יט) כִּי עַל-יְדֵי כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה מְצַוְּתִין וּמְקַשְּׁרִין וּמְחַבְּרִין אוֹר הַזְּרִיחָה שֶׁל הרשימו אֶל כְּלֵי הַמֹּחִין, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מְקֻשָּׁרִין בּוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְהֵפֶךְ עֲבֵרָה ח"ו, הוּא לְשׁוֹן חָלַף וְעָבַר, שֶׁעַל-יְדֵי הָעֲבֵרָה ח"ו, חוֹלֵף וְעוֹבֵר מִמֶּנּוּ אוֹר הרשימו הַזֹּאת וְעַל-כֵּן מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה...
Mitzvah connotes connection, for by means of every single mitzvah we connect and weave together the light that shines from the Divine impression within the world into the vessel of the mind. By means of this, the Blessed One is bound to the world. And, in the reverse, averah expresses the language of passing--for by means of an averah the Divine light passes from an individual. Thus a mitzvah leads to a mitzvah [connection] while an averah leads to an averah [disconnection].
Ariel Evan Mayse, "Neo-Hasidism and Halakhah," in A New Hasidism: Branches, ed. Arthur Green and Ariel Evan Mayse, Jewish Publication Society (2019), pp. 200-201
The mitzvot, these divine commandments, are the heart of the expansive world of halakha. They are the branches from which the verdant literature of halakha stems forth. It is crucial to remember this hierarchy, for the details, additions, or expansions that surround the commandments are always in danger of occluding the central deed. But the mitzvot, given form and definition through halakhah, are unique opportunities; they are gateways of access through which we enter into God's presence. Mitzvah is thus understood as related to the Aramaic word tsavta, or "connection," as frequently claimed in the Hasidic sources. The commandments set the bond between the worshipper and the Divine, and performing these sacred deeds make it possible to step beyond one's ordinary consciousness and into the dimension of the holy. Through the mitzvot that govern our relationships to the calendar as well as the physical world, the realms of sacred time and sacred space become intertwined within the inner sanctum of the human heart.
We must move beyond the notion that we are to perform the commandments just because tradition mandates that we do so. The mitzvot, beloved for their power to connect us to the Divine, are not to be cast aside or derided simply as a means to an end. Nor are the commandments orders to be submissively obeyed in an attempt to maintain the benevolent grace of the King and receive accolades or rewards. The primary goal of this formalistic, perfunctory type of religious worship is to become yotze yedey hovah, to have fulfilled and thus become released rom one's obligation. The Neo-Hasidic approach, by contrast, places the emphasis on the quest to be yotze yedey shammayim, a Rabbinic phrased best translated in this context as courageously answering the summons of heaven.
דין השכמת הבוקר ובו ט סעיפים:הגה שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' מיד יגיע אליו הירא' וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור):
Rem"a: "I have set the Lord before me constantly" (Psalms 16:8); this is a major principle in the Torah and amongst the virtues of the righteous who walk before God. For a person's way of sitting, his movements and his dealings while he is alone in his house are not like his way of sitting, his movements and his dealings when he is before a great king; nor are his speech and free expression as much as he wants when he is with his household members and his relatives like his speech when in a royal audience. All the more so when one takes to heart that the Great King, the Holy One, Blessed Is He, Whose glory fills the earth, is standing over him and watching his actions, as it is stated: "'Will a man hide in concealment and I will not see him?' - the word of God" (Jeremiah 23:24), he immediately acquires fear and submission in dread of God, May He Be Blessed, and is ashamed of Him constantly (Guide for the Perplexed III 52). And one should not be ashamed because of people who mock him in his service of God. And he should also go modestly. And when he lies on his bed he should know before Whom he lies, and as soon as he wakes up from sleep he should rise eagerly to the service of his Creator, May He Be Blessed and Exalted (Tur).
טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה:
Better few supplications with concentration than much without concentration.