פרשת משפטים - אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב

Iben Ezra Short

אם במחתרת – מטעם חתר בחשך בתים (איוב כ"ד:ט"ז).

ואחר שאמר הכתוב אם זרחה השמש עליו, ידענו, כי החותר בלילה יחתור, כי ביום לא יוכל, כי ביום בני האדם יראוהו, ובלילה אין מושיע. ויתכן שיהרוג הגנב בעל הבית, על כן אין לו דמים.

ודמים – כמו דם,

כי כן דמיו בו (ויקרא כ':ט'),

דמו בנפשו (ויקרא י"ז:י"ד).

ונקרא כן בעבור היותו אחד והוא והוא נושא כל הארבעה. וחכמי הרפואות יודו כן.

והטעם, אין מי שיבקש דמו להיות גואל.

Iben Ezra Long

אם במחתרת ימצא הגנב – בלילה, כי ביום לא יחתור.

הבא אחריו לעד, אם זרחה השמש (שמות כ"ב:ב').

ופי' אין לו דמים – אין על הורגו שפיכות דמים.

ויש לתמוה מן המפרשים דמים – חיים.

אם כן,

הוא איש דמים (שמואל ב ט"ז:ח'),

דמיו בו (ויקרא כ,ט)

דמו בראשו (יהושע ב':י"ט)

Bechor Shor

אם במחתרת ימצא הגנב וגו' – כלומר אין המכהו נחשב כשופך דמים,

שהרי כמו אנוס הוא, שאין אדם יכול להעמיד עצמו על ממונו. וזה נחשב כמו רודף, כמו שאמרו רבותינו (בבלי סנהדרין ע"ב.), דדעתו, שאם יעמוד אדם נגדו שימיתנו, ובא להרגך השכם להרגו.

Shadal 1800 – 1865

אם במחתרת – כשהיה חותר את הבית ובוקע בקיר להכנס, וזה בלילה, כי ביום לא יחתור, והכתוב הבא אחריו לעד (ראב"ע).

אין לו דמים – ימים רבים פירשתי כראב"ע, המכה אותו אין לו עון רציחה, וכן נדפס בפירושי לפרשת משפטים בס' בן גרני (אמשטרדם, תרי"א), ועתה (ערב שבועות תרי"ט) רואה אני כי נושא המאמר בפסוק הזה ושלאחריו הוא הגנב, ולא בעל הבית,

והנה טעם אין לו דמים שאינו נחשב כבן אדם חי ובעל דם, אבל הוא נחשב כמת ומי שהרגו גברא קטילא קטל, וכן היא דעת רש"י שכתב: אין לו דמים, אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו;

דמים לו {פסוק ב'} כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית.

וראב"ע כתב: ויש לתמוה מן המפרשים דמים חיים,

א"כ מה הוא איש דמים (שמואל ב ט"ז:ח'), דמיו בו (ויקרא כ':ט')? וטענתו בטלה, כי בודאי דמים כמו חיים, כי הדם הוא הנפש, ואיש דמים היא מליצה קצרה, וענינו שופך דמים,

וכן דמיו בו היא מליצה קצרה, והכוונה שפיכת דמו ומיתתו אינה תלויה אלא בו,

וכן ולא תשים דמים בביתך (דברים כ"ב:ח')הכוונה שפיכות דמים.

אבל אין לו דמים איננה מליצה קצרה, אך היא כמשמעה, וסיוע לזה הלמ"ד המשמשת (אין לו דמים, דמים לו),

וכן(במדבר ל"ה:כ"ו-כ"ז) ואם יצוא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו וכו' אין לו דם, הכוונה הרוצח נחשב כמת;

אבל והיה עליך דמים (דברים י"ט:י')הכוונה עון שפיכות דמים, לפיכך הוא נקשר במלת על;

ואמרתי כי זה סיוע ולא ראיה גמורה, מפני שמצאנו אין לנערה חטא מות (דברים כ"ב כ"ו) שגם העון נקשר עם למ"ד;

וכן חכמי המשנה הבינו מליצת אין לו דמים חוזרת לגנב ולא לבעל הבית, כי אמרו (סנהדרין ע"ג) הבא במחתרת וכו' אם יש לו דמים חייב, אם אין לו דמים פטור. והנה הפקירה התורה את דם החותר בלילה מאחר שאין שם עדים, ובעל הבית הרוצה להציל את שלו מוכרח להתקומם נגדו, ואם לא יותר לו להרגו אז הגנב ימיתהו, או יצטרך בעל הבית, לראות ולשתוק; ויפה לימדו רז"ל (סנהדרין ע"ב ע"א) הבא להרגך השכם להרגו; וקרובין לזה דברי רבא (סנהדרין ע"ג).

והנה מאחר שמליצת אין לו דמים חוזרת לגנב, שהוא נחשב כמת, אם כן לא בעל הבית לבדו, אך גם כל אדם רשאי להרגו, וכן פסק הרמב"ם (הלכות גנבה פרק ט' {הלכה ז'}), ואעפ"י שלמדו מכאן הבא להרגך השכם להרגו, הריגתו מותרת גם לשאר כל אדם, מפני שכל אדם חייב להציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף.

והנה גם ראב"ע באמרו אין על הורגו שפיכות דמים, נראה שהוא מסכים שהריגתו מותרת לכל אדם, ואולי גם הוא הבין כי מלת לו חוזרת לגנב, ותהיה הכוונה אין בעבורו עון שפיכות דמים, וכמו שתירגם רמבמ"ן

אבל גם ראב"ע וגם רמבמ"ן היה קשה להם הלשון הזה המושאל והשירי, שמי שהוא חי וקיים יהיה נחשב כמת וכאילו אין לו דם, ונדחקו לפרש שלא יהיה בעבורו עון שפיכות דם. אבל רש"י היה לו חך טועם הדיבור העברי והבין הדבר על בוריו.

והיירונימוס (Eusebius Sophronius Hieronymus) גם קלעריקוס

גם גזניוס (Wilhelm Gesenius) ואחרים פירשו על ההורג, שלא יהיה לו עון שפיכת דמים.

רק גוסיציוס הבין כי נושא המאמר הוא הגנב, ולא ההורגו, אך לא הבין שיהיה נחשב כמת ופירש גם הוא בלשון מושאל, אך בדוחק גדול, ואמר שדם ההרוג ניתז על הרוצח ומביא עליו עון רציחה, והתורה אומרת כאן כי הבא במחתרת אין דמו ניתז על הרוצח ואיננו מביא עליו חטא; וכמה זה רחוק מלהתקבל על הדעת! ברוך שבחר ברש"י ונתן ליראיו עין רואה ואוזן שומעת. והיום ה' אדר שני תרכ"ד הראני תלמידי יוסף ירא כי ראב"ע בפירושו הקצר גילה דעתו בהדיא שאין לו דמים לגנב, וז"ל: והטעם אין מי שיבקש דמו לגאול.

R. David Zvi Hoffmann 1843-1921

אם במחתרת וגו' – מכאן ועד "דמים לו" בפסוק ב מאמר מוסגר, שאותו נבאר מאוחר יותר, ותחילה נבאר את ההמשך. . .

דין גנב הנמצא במחתרת מובא כאן כמאמר מוסגר, והוא משום שהתורה רוצה ללמד את בעל הרכוש, מיד אחר הדין הראשון בנושא גניבה, כיצד לנהוג כלפי גנב, כאשר הוא תופש אותו בשעת מעשה. אם הוא חושש שהגנב עלול להורגו, מותר לו להקדימו להורגו, אך אסור לו לעשות כן כאשר לא נשקפת סכנה לחייו, גם אם יפסיד בשל כך את הרכוש היקר לו ביותר, אותו יכול היה להציל, למשל על ידי ירייה בגנב, כי אז "דמים לו", יהיה חייב מיתה על רצח הגנב. דין גנב הבא במחתרת בא מיד אחר דין הגניבה החמורה ביותר כשהגנב מתחייב בארבעה וחמישה, כדי להדגיש כי אסור ליטול חיי אדם כדי להציל רכוש, ולוּ היקר ביותר, ואין זה מותר אלא לשם הצלת חיי אדם.

אין לו דמים – יש שרוצים להסב מלים אלה על בעל הבית ההורג את הגנב – אין על הלה אשמת דם, אין הוא שופך דמים. ברם, שד"ל הראה בצורה משכנעת שמלים אלה מוסבות דווקא על הגנב –"ועתה רואה אני כי נושא המאמר בפסוק הזה ושלאחריו הוא הגנב, ולא בעל הבית. והנה טעם "אין לו דמים" שאינו נחשב כבן אדם חי ובעל דם, אבל נחשב כמת, ומי שהרגו גברא קטילא קטל, וכן היא דעת רש"י שכתב: "אין לו דמים, אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו; דמים לו (פסוק ב) כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית".

אם זרחה השמש עליו – רבי ישמעאל אומר, וכי השמש עליו בלבד זרחה, והלא על כל העולם כולו זרחה? אלא מה שמש שלום בעולם, אף זה, אם ידוע ששלום עמו, והרגו, הרי זה חייב"4, כלומר, התיבה "עליו" מלמדת אותנו, שאין זה חשוב אם כבר האיר הבוקר או עדיין לילה הוא, אבל הכתוב בא לומר שכאשר אין סכנת-חיים לבעל הבית, כי אז "דמים לו".

עם זאת, כבר הער ראב"ד5, "אף על פי כן אינו יוצא מידי פשוטו – ביום אינו רשאי להורגו, שאין גנב בא ביום אלא אם יכול להישמט, שומט ובורח, ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להורגו אלא גנב בלילה, מפני שהגנב יודע שבעל הבית בבית, אז להרוג או ליהרג, אבל גנב ביום אין בעה"ב מצוי ושמוטא בעלמא הוא, ובחיי ראשי, כל מבין די לו בזה". אך מסתבר שאמנם כדבריו כן הוא רק בדרך כלל, והמציאות מלמדת שיש גם מקרים יוצאים מן הכלל, וכן רמב"ם עצמו נסמך על דברי הגמרא6, והשוה "מגדל עוז" ע"א.

אונקלוס מתרגם "אם זרחה השמש" – "אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי", כלומר כאשר יש עדים, ואילו תרגום יונתן בן עוזיאל הולך אחרי דבריו של רבי ישמעאל שבמכילתא: אין בריר פתגמא כשמשא דלא למיקטל נפש עאל.

אִם־זָרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם־אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵבָתֽוֹ׃

Rashi

אם זרחה השמש עליו – אין זה אלא כמן משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות.

דמים לו – כחי הוא חשוב ורציחה היא, אם יהרגהו בעל הבית.

שלם ישלם – הגנב ממון שגנב, ואינו חיב מיתה ואונקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, לקח לו שטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קדם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו, התרו בו, שלא יהרגהו, דמים לו, חיב עליו אם הרגו, שאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הממון.

Rashbam

אם זרחה השמש – שהיה גונב ביום.

Iben Ezra Long

אם זרחה {השמש עליו דמים לו} שלם ישלם – שבא אל הכתוב למעלה חמשה בקר ישלם תחת השור (שמות כ"א:ל"ז), כמו לעם נכרי (שמות כ"א:ח'), ואף לאמתך תעשה כן (דברים ט"ו:י"ז), כי הוא שב להפסוק העליון, הענק תעניק לו (דברים ט"ו:י"ד).

ונמכר בגנבתו – בעבור גניבתו.

Iben Ezra Short

ואם בעל הבית הרגו ביום, יאמר לו הנה בני אדם עוברים ונמצאים בכל מקום למה לא הראיתם שהיה חותר.

וטעם שלם ישלם – שב אל הגנב החי, שאמר בעדו שלם ישלם שור.

ונמכר – בית דין ימכרנו. והיה נתכן להימסר כדי גנבתו, לולי שהיה קבלה ביד אבתינו כי לא ימכר עד שתהיה גנבתוא כנגד שומתו. גם הוא הנכון והאמת.

Bechor Shor

אם זרחה השמש – שיצא מן המחתרת לאויר העולם, מקום זריחת השמש.

דמים לו – ואם הרגו נחשב עליו כרוצח, ושופך דם, דלא הותר לו רק בשעת חימום במחתרת, ומשום הכי חייב אם המיתו, ואין לו עליו רק תשלומין. ואם תאמר: ואם אין לו לשלם במה מתנקם, לכך נאמר: ונמכר בגניבתו, וישלם לך את שלך. וקודם מתן תורה, אפילו אם היה לו מה לשלם, נעשה עבד לבעל הגניבה, כדכתיב אשר ימצא אתו יהיה לי עבד(בראשית מ"ד:י') גבי בנימין, ואע"פ שהיה לו הרבה מה לשלם. אבל נתנה תורה ונתחדשה הלכה, שכל זמן שיכול לשלם לא ימכר בעבד.

Shadal

אם זרחה השמש עליו – אם בעוד שהיה חותר (אחר שהתחיל בלילה) זרחה השמש, אסור להרגו, ולקחת הגנבה מידו בחזקה ובמכת אכזרי שיש בה סכנה, כי אז אפשר להעמיד עליו עדים ולהביאו לבית דין, ואז שלם ישלם, ואם אין לו לשלם, ימכרוהו בעבור גנבתו; ולפי זה תירגם אנקלוס אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, פירש אמיתת הענין, כי לכך הותר לבעל הבית להרוג החותר, מפני שאינו מוצא עדים, אך אם הוא בזמן ובמקום שעין בני אדם שולטת בו לראותו ויוכל להעמיד עליו עדים, אין ליחיד לעשות משפטו בידו בזולת הכרח עצום, כי לכך נוסדו בתי דינים, ולפי זה אף אם הוא ביום, אלא שאין שם אדם, רשאי בעל הבית להמיתו וכן הוא במכילתא {משפטים י"ג} לכן פסק הרמב"ם (הל' גנבה פ' ט' {הלכה ח'}); ואין כן דעת הראב"ד ורבנו חננאל (והביאו בעל מגיד משנה שם); ורז"ל דרשו בזה אם ברור לך הדבר כשמש שאינו בא על עסקי נפשות (ע' רש"י וסנהדרין ע"ב {ע"א}); ומשפט אמת הוא, רק איננו פשט הכתוב רק אסמכתא.

שלם ישלם – הגנב הנמלט והגנבה בידו, ובעל הבית והעדים רואים אותו, ישלם; לפיכך אסור להרגו וההורגו חייב עליו. וכן מתורגם בתרגום ירושלמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל ואין ישתזיב מידיה.