פי הארץ – לבלוע את קורח ועדתו (ועל פי רש"י – אותו פתח נברא מששת ימי בראשית אלא שהיה מכוסה מלמעלה עד אותו זמן). פי הבאר – בארה של מרים (ועל פי רש"י – זו בארה של מרים, שנבלע הפתח בסלע וכשהכה משה פתח הסלע את פיו שנברא לו מקודם). ופי האתון – אתונו של בלעם שדיברה אליו. והקשת – אות הברית שנתן ה׳ לנח שלא יֵרד עוד מבול. והמן – שיָרד לבני ישראל במדבר. והמטֶה – מטהו של משה שנעשו בו האותות. והשמיר – שהיא מין תולעת שהיו מבקעים בעזרתה את הסלעים לבניין בית המקדש. והכתב והמכתב והלוחות – בלוחות הראשונים היו גם הלוחות עצמם וגם הכתוב על גביהן מעשה ה׳; בלוחות השניים נפסלו הלוחות מעשה משה וה׳ כתב עליהם את המצוות. ויש אומרים: אף המזיקין – נשמות ערטילאיות שלא הספיק הקב"ה להלבישן גוף ובשר ד"א זהו יצר הרע השוכן באדם. וקבורתו של משה – שלא ידע איש מקומה. ואֵילו של אברהם אבינו – שנגזר עליו מבראשית שייאחז בסבך בקרניו ויגאל את יצחק. ויש אומרים:
אף צבת בצבת עשויה – הצבת היא כלי מיוחד שמחזיקה את הברזל הלוהט בעת שמייצרים ממנו כלים ואם כן, מי עשה את הראשונה? מלמד שנעשתה בידי שמיים.
ואתה ידעת שהם זכרונם לברכה קבלו, שביום הששי נבראו אדם וחוה ובו ביום חטאו ונדונו וגורשו מגן עדן. ולכן באותו יום אחרי שנדונו למיתה ושאר הקללות וגורש מגן ה׳', ראה הקב"ה בחכמתו העליונה וברצונו הפשוט, להמציא בעולם בזמנים הצריכים להם, דברים מתיחסים לחטא אדם וחוה והנחש ועונשם. ולכן נבראו ערב שבת בין השמשות, כלומר, שאז עלו במחשבה לבוראם בעולם כל דבר בזמנו הצריך אליו. ונתיחדה אותה שעה למחשבתו ורצונו להיותה מיד אחרי ענין אדם, כאילו אמר שמיד כשסרח עלו כל אלו הדברים במחשבתו העליונה ודעתו יתברך. האחד – הוא "פי הארץ". והיה זה כנגד אדם להודיע שאחרי שאדם הראשון לא נטה אל העליונים, ושב אל העפר, ואל חומריות תאוותיו ששורת הדין היתה נותנת, לא לבד שתהיה האדמה ארורה בעבורו, אבל שתפתח האדמה את פיה ותבלע אותו, כמו שעשתה לקרח הממרה את פי ה׳'. ולכן עלה במחשבתו יתברך אז "פי הארץ" שהיה ראוי שיבלעהו. כי אחרי שבחר הוא ואשתו בה יבלעם שאול חיים. אבל שלהיותו ראש בריותיו של הקב"ה לא הענישו על כך. ושמר "פי הארץ" לעשותו לזמנו עונש לממרה את פי השם. גם עלה במחשבתו "פי הבאר" – כנגד חוה. רוצה לומר, שבבחינת חטאה ורשעתה היתה ראויה לכלייה. אבל צפה הקב"ה שעתיד לבא ממנה מרים הנביאה שפיה פתחה בחכמה, ושעלה הבאר לישראל בזכותה מ' שנה. ולכן בזכות "פי הבאר" ומעלת מרים אשר הביאתו – סלח לחוה. גם עלה במחשבתו – "פי האתון" כנגד הנחש. רוצה לומר, שבעבור דברי הנחש ומאמרי פיו אשר הסית והדיח, והביא רעה על כל המין האנושי, היה משורת הדין שבעבורו יכלו ויפסדו הבעלי חיים כולם, אם לא שראה הקב"ה "פי האתון" העתיד להיות כלי ואמצעי למלאת מצוותו, ולפרסם יכלתו. ומפני זה העביר רשעת הבעלי חיים כולם. הנה אם כן היה "פי הארץ" – כנגד אדם. ו"פי הבאר" – כנגד חוה. ו"פי האתון" – כנגד הנחש שהם השלושה שחטאו והחטיאו את הרבים. עוד עלה במחשבתו "הקשת". לפי שהיה האדם וזרעו קיימים ונצחיים, ומפני חטאו נתעדו למות באי זו סיבה שתבא, מקרית או טבעית, עד שמפני זה בא עליהם מי המבול לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים. ולפי שתהיה זה סיבה להפסד העולם וכליונו מהרה, לכן עלה במחשבתו לעשות בזמנו נס הקשת לברית עולם בינו ובין כל נפש חיה. ולפי שבחטא אדם אבדו המזון האלקי אשר היה בנחת, ונתחייבו לאכול את עשב השדה בזעת אפם, לכן באותה שעה שנגזרה עליהם אותה גזירה בערב שבת בין השמשות, עלה במחשבתו יתברך, שכבר יבאו ימים אשר מזרע אדם יבאו בני ישראל מקבלי התורה, ויזכו לאכול את המן לחם אבירים מן השמים ומזון אלקי כמזון הגן. וכנגד העצים המשובחים אשר היו בגן ואבדו אותן בגרשם ממנו, עלה במחשבתו יתברך שבזמן משה ואהרן, יהיה מטה אהרן מונח באהל מועד, ושם "יצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר יז, כג), ויהיה באותה מדרגה שהיו עצי הגן לפני השם. כי היה המטה ההוא באהל מועד קיץ וחורף תמיד רענן עם שקדיו ופרחיו ועלהו לא יבול. ושום שכל, כי בעבור שהיו בגן האלקים מעלת העצים ושלמות הפירות, וריבוי המים, וזכות האויר היו כנגדם בבית ה׳' ומשכן כבודו. אם כנגד העצים היה שם מטה אהרן, שהיה תמיד רענן כמו שזכרתי, כמו שנאמר (במדבר יז, כה): "ויאמר ה׳' אל משה השב את מטה אהרן... למשמרת לאות לבני מרי". וכנגד פרי הגן ומזונותיו היה שם באהל צנצנת "המן". שעם היות המן מטבעו היה מתנמס כחום היום, כמו שאמר (שמות טז, כא): "וחם השמש ונמס". ואמרה תורה: "ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש" (שם שם, כ). הנה ציוה השם (שמות טז, לג): "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה׳' למשמרת לדורותיכם". כנגד הנהר היוצא מעדן היה שם בבית ה׳' ספר התורה שהוא מקור מים חיים. וכמו שאמר (דברים לא, כו):" לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳' והיה שם בך לעד". ואמנם כנגד זכות אויר הגן היה קודש הקדשים מקום אלקי ואויר קדוש. וכמו שהיה "קול ה׳' אלקים מתהלך בגן" (בראשית ג, ח), כך נאמר (במדבר ז, פט): "ובבא משה אל אהל מועד... וישמע את הקול". והנה שלושת הדברים האלה שהונחו שמה: צנצנת המן, וספר התורה שכתב משה, ומטה אהרן עמדו לפני ה׳' בכמו תת"ק שנה מצאתם ממצרים, עד שהחריב נבוכדנצאר את בית המקדש. ואתה רואה שכפי מנהג הטבעי, לא היה איפשר שיתקיימו אותיות כתובות בקלף או בגביל כ"כ מהזמן. וכל שכן צנצנת המן הנמס מטבעו מיום אל יום, שיעמוד תת"ק שנה. וכל שכן מטה אהרן נכרת מגזעו ובלתי נאחז לא בארץ. ולא במים החומריים שיעמד ברעננותו ודשנותו שקדיו ופרחיו תת"ק שנה באותו המקום האלקי. הנה לכל זה העיר כאן באומרו: "והמן והמטה". עוד עלה במחשבה באותה שעה לברוא את "השמיר" בזמנו. והיה זה כנגד הנחש אשר החטיא את אדם וחוה והסירם מעל ה׳', שכנגדו יברא בשרצים השמיר שהוא תולעת חזק, שבו חקק משה את אבני האפוד, וחקק שלמה אבני המקדש. והיה השרץ ההוא כלי עוזר ומסייע את ישראל לזכותם ולעבוד את השם. וכבר זכרו בפרשת עגלה ערופה (סוטה מח, ע"ב), שהיה השמיר כמין שעורה והיה נתון לתוך קנה של עופרת מלאה סובין, וכאשר היו נותנין אותו על גבי אבנים היו מתבקעות... עוד עלה במחשבה באותה שעה "הכתב והמכתב והלוחות". והיה זה כנגד מרי אדם הראשון וחטאו שנצטוה במצוה אחת, ולא עמד בשמירתה יום אחד. ולכן באותה שעה עלה במחשבתו יתברך שראוי לחוס עליו, לפי שכבר יצאו מחלציו מי שיקבלו התורה והמצוות כלליהם ופרטיהם מורשה לנצח נצחים. וכיון בזה גם כן, שאף על פי שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, שהיא ההטייה החומרית והיצר הרע אשר נמשכו אליו אדם וחוה, הנה ישראל יבאו על הר סיני לקבל תורה ומצוות, ותפסק מהם זוהמתה. אלה הם העשרה דברים שנזכרו בעיקר משנתנו שעלו במחשבתו יתברך ערב שבת בין השמשות לבוראם כל אחד בזמנו. והיה זה אחרי חטא אדם ועונשו להיותם מתיחסים אליו. ולכן לא נזכרו נסים אחרים זולת אלו... ולכן היה מי שחשב ש'המטה והשמיר' לא היו מכלל העשרה האלה, כי לא היו הדברים כל כך הכרחיים ושמו במקומם קבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו שהם תקונים לחטא אדם, כי בזכות אברהם ועקידת יצחק נצולו מכמה רעות. וכן קבורת משה בתוך העם היה להם מגן וצנה מאויביהם ימים רבים. ואחרים אמרו, שבמקום 'המטה והשמיר' ראוי שנשים 'המזיקין והצבת' שהם הרעות הנמשכות בחטא אדם. אם המזיקין שעלה במחשבתו יתברך באותה שעה, מה שימשך מעון אדם ונזיפתו שהם המזיקין... ועלה גם כן במחשבה, שבעבור חטא אדם ונטייתו אחר חומרו, ימשכו חוטאים רבים כמו שיצטרך התחלה לפעולות המעלה מי שיתחיל בה וילמדה לעשות. ככה תהיה גם כן התחלה בפעולת התאוה והפחיתות, והיא היתה אדם הא' שהתחיל בה. ומה טוב המשילו ב'צבת', כי כמו שהוא הכלי האמצעי ליכנס לאש, ככה היה אדם הא' התחלה להכנס באש התאוות החומריות, והיא הצבת הראשונה שעשו האחרות באמצעותה.
...ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה ייחד אלו העשרה? דע שלא ייחדם לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בם בעת העשותם תחלה ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבע שיחלק ים סוף למשה והירדן ליהושע וכן לאליהו וכן לאלישע ויום רביעי כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו וכן שאר הנפלאות מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות בע"ש הראשון שבששת ימי בראשית. ולא שבאמת נבראו אז, דכי ס"ד שהאיל של אאע"ה והאתון של בלעם שחיו לפ"ז כמה אלפים שנה. ותה"ק תעלים ממנו הנס הגדול הזה. אלא ר"ל שניתן כח בהברואים שיוציאו הפלא בשעתן. [וח"ה שאר הנסים מיד בשעת הבריאה ניתן בהדבר שבו נעשה הנס, כח להוציא הנס בשעתו כדאמרינן [ב"ר שמות פ"כ] תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע. אלא שכולן מדהי' הנס לתשמיש חול להציל ולהושיע לצדיק, להכי תיכף כשנברא הדבר ביומו, ניתן בו הכח לעשות בו הנס לכשיצטרך. אבל הנך י' דברים שהיה הנס שבכל א לאות ולמופת על מלכותו ית', לפיכך הן רק במדריגה א' למטה מסגולת קדושת שבת קודש קדשים שג"כ הוא לפרסם מלכותו וממשלתו ית' והן למעלה ממדריגה משאר הברואים שנבראו בשאר הימים כולן לתשמיש חול. להכי נבראו בע"ש ביה"ש כעין הוספת מחול על הקודש]:
פי - להכי קאמר פי הארץ דר"ל ניתן כח בהארץ באותו מקום לפער פיה לבלוע עדת קרח, ולסתמו אח"כ, כחיה הפותחת פיה, וחוטפת וטורפת בכעס ובולעת שללה וחוזרת וסוגרת פיה. וכמ"ש ותכס עליהם הארץ והי' זה רק לקדש שמו ית' ולברר אמיתית תורת משה, מדכפרו בנבואות משרע"ה, וכמ"ש וידעתם כי נאצו וגו' את ה׳:
...
והמן - שנתן הקב"ה כח באויר השמים להמטיר רק לישראל במדבר דגן שמים, שלא היה מן כדוגמת מן שבזמנינו, רק נקרא כך בהשחלת השם [וכן טעו בו ישראל ואמרו זה לזה מן הוא, ר"ל זה המן המורגל. והשיבם משרע"ה, טעותם. הוא הלחם אשר נתן ה׳ לכם]. שהי' בו פלאי פלאים. שהיה נימס בחום השמש, כדבר מימי נקרש. ואפ"ה היו צריכים לדוכו במדוכה ובשלו בפרור כמעשה קדירה, והי' ג"כ משביע לרעב והיה נמס בשמש, ואפ"ה כשאפו ובישלו ממנו לא נימס למים. ועוד, שכשלן לילה א' וירום תולעים ויבאש, ולא כטבע המן שבזמנינו, ואפ"ה בליל שבת לא הבאיש ולא התליע. ותו, שבכל יום כשמדדו בביתם מה שאספו המרבה או הממעיט, מצא כל אחד רק כפי הצורך לבני ביתו ליום א', ואפ"ה בע"ש מצא כל אחד כפל משאר הימים. וכל הנפלאות הללו נעשו להם בלחם חוקם כל זמן היותם בבית מדרשו של משרע"ה, למען ידעו עד כמה השגחת הקב"ה על עבדיו אשר תורותיו ינצורו....
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין שמשות וכו'. יובן בס"ד כי נבראו אלו באותו זמן שהוא ע"ש ב"ה, כדי ליקח מהם מוסר השכל, באלף הששי של גלות האחרון הזה, שהוא הנקרא ע"ש, כי אלף השביעי הוא כולו שבת, ולכן היה הבריאה בסוף ע"ש שהוא ב"ה, והוא כי סוף הגלות נמשך עד אחר שיצא רוב של אלף הששי, שהוא ע"ש, כי בעונותינו הרבים עתה כבר יצא רובו של האלף הששי, ואנחנו בגלות, ועתה הוא עת וזמן ללמוד מוסר מעשרה דברים אלו, לפי העת ולפי השעה.
ואלו הן פי הארץ – יובן בס"ד כי ידוע שהאחדות היא מסוגלת לגאולה, כי בית שני נחרב בעבור השנאת חינם, וא"כ השתא, ומאי מה דהוה כבר, חרב בעבור שנאת חנם, כ"ש שלא יבנה בעוד שיש שנאת חינם, ולכן צריך להסיר השנאת חינם והמחלוקת, לעשות בינינו אהבה ואחוה שלום וריעות, כדי שנזכה לבנין בית שלישי ב"ב אכ"י, ולזה נברא פי הארץ שבלעה את קורח ואת כל אשר לו, בעבור השנאת חינם והמחלוקת שהיה לו עם מרע"ה, כדי שכל אדם יבוא להתפעל מזה ויתעורר להעביר השנאת חינם והמחלוקת, בראותו גודל עונשה, וגודל קושי שלה לפני הקב"ה, שברא מששת ימי בראשית פי הארץ, להעניש את קורח שהחזיק במחלוקת.
ופי הבאר. יובן בס"ד כי הנה מזה יבוא האדם ליקח מוסר השכל לשוב אל ה׳ ולהתוודות לפניו ית' כל שעה, ולא יבטח במעשיו הטובים, בראותו כי מרע"ה, רבן של ישראל אשר לא קם כמוהו, לא ויתר לו הקב"ה על עון אחד קל שעשה בענין הבאר, כי הקב"ה ברא פה לבאר מששת ימי בראשית כדי שיתן מימיו וצוהו לדבר אל הסלע דיבור דוקא והוא הכהו ובעבור זה נענש, אם כן מה יענו איזובי קיר ואיך יאמר האדם זכיתי לבבי, טיהרתי מעשי, כי מי יקום במשפט עם אל, וא"כ מזה יכנע האדם וישוב בתשובה, כי לא יהיה בטוח במעשיו, וידוע כי עיקר הגאולה תלוי בתשובה..
ופי האתון. יובן בס"ד כי הנה מזה יקח האדם מוסר השכל ג"כ להתעורר בתשובה, וכמו שאמרו במדרש, אבא ברדלא אומר אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם של גוים היה ולא היה יכול לעמוד בתוכחה של אתונו, דכתיב ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא. יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. כשיבא הקב"ה ויוכיח את האדם לפי מה שהוא דכתיב אוכיחך ואערכה לעיניך, עאכו"כ, ע"ש. וא"כ... מזה יקח מוסר השכל לעצמו להיות לו פחד ורעדה מיום הדין והתוכחה, ואז יתעורר לשוב בתשובה שלימה המקרבת את הגאולה.
והקשת. יובן בס"ד כי הוא אות הברית לקיום העולם, ויש בו שלושה גוונין והוא רמז כי האדם שהוא המקיים העולם צריך שיהיה שלם וקדוש וטהור בשלושה שהם מחשבה, דבור ומעשה... כי הנה בעונותינו הרבים בגלות המר הזה, העיקר שחסר מן האדם הוא המחשבה הקדושה, כי ע"פ רוב, הדיבור והמעשה של האדם הוא טוב אבל לב אין לו.. וא"כ בודאי כאשר נהיה שלמים בעבודת ה׳, בקדושה המשולשת של מחשבה, דבור ומעשה אז נהיה ראוים לגאולה תכף ומיד בלתי איחור ועיכוב כלל.
והמן. יובן בס"ד כי הנה בגלות האחרון הזה, אשר כלתה פרוטה מן הכיס, וקשים מזונותיו של אדם, הנה כשיזכור את המן אשר נתן הקב"ה לישראל במדבר, אשר הוא ארץ ציה ושממה.. והוא יתברך זן אותם בחסדו, שהאכילם לחם מן השמים אשר כל טעם המאכלים שבעולם נמצאים בו, וא"כ בזה יתפעל האדם לשים בטחונו במי שאמר והיה העולם.. ואם יבטח בה׳ באמת ובתמים בודאי שהקב"ה יזמין לו פרנסתו כי הוא ברוך הוא וברוך שמו ממציא יש מאין ואין מעצור לה׳ להושיע...
והמטה. יובן בס"ד כי ידוע שכל האותות של י"מ יהיו לעתיד בגאולה האחרונה, וכמו שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות שהוא לעתיד בגאולה האחרונה שתהיה בבאכ"י. והנה ידוע שכל האותות שעשה הקב"ה במצרים היו כתובים על המטה של מרע"ה בר"ת.. כדי שנזכור עתה בגלות האחרון את המטה הזה החקוקים בו האותות ונתנחם בגלות המר הזה..
והשמיר. יובן בס"ד כי השמיר רב כוחו לשבר האבן החזק, אפילו בלתי שיגע בו ורק מעבירים אותו לפני האבן, וכמו שאמרו חז"ל שמראים להם את השמיר, והם נבקעים. והנה מזה יקח האדם מוסר השכל להתגבר על היצה"ר ולשבר כוחו, ולא יאמר הלא אנכי בשר ודם והיצה"ר קשה כאבן, איכה אוכל עליו?! הלא ילמד ק"ו מזה השמיר שהוא קטן הכמות ובשר רך בתכלית, וכ"כ יש לו כח חזק לשבר האבן בראיה בעלמא, וא"כ כ"ש וכ"ש האדם שיוכל הוא לשבר כח היצה"ר ולהכניעו אם ירצה, ע"י הכח שיש לו מן התורה והמצוות אשר יעשה, וא"כ בזה ממילא יתעוררו הכל, בזה אפשר להיות הדור האחרון הזה דור שכולו זכאי שנהיה ראוים אז לגאולה.
והכתב והמכתב. יובן בס"ד.. כי פירוש הכתב הוא על הכתיבה והמכתב הוא הדיבור.. והנה השתא מן הכתב שהוא מציאות הכתיבה ילמד האדם השכל כי כמו שהקב"ה עשה מציאות הכתיבה בעולם בשביל שע"י זה יתקיימו הדברים בעולם ולא ישכחו מן בני האדם, כי לולי הכתיבה שהיא מזכרת לכל דבר היו הדברים נשכחים וכל דור לא היו יודעים מן הנעשה בדורות שלפניהם.. וא"כ גם האדם ילמד מזה מוסר בגלות האחרון הזה, אשר בעונותינו הרבים גברה השכחה בעולם ואין לאדם לב רחב לשמור כל העניינים הצריכים בליבו ובפרט בלימוד התורה.. מה שאין כן בדורות הראשונים אשר היה לבם פתוח כפתחו של אולם.. צריך האדם לעשות אופנים שתתקיים התורה בלבו ולא תשתכח ממנו הן ע"י שיהיה זהיר וזריז ללמוד מעת קטנותו, הן שיהיה זהיר וזריז ללמוד בישוב הדעת ויסיר ממנו בעת לימודו כל המחשבות המטרידות אותו, הן שיהיה זהיר וזריז לשנות כל דבר כמה פעמים וגם שילמדנו בהתלהבות גדולה ובחשק נפלא.. וגם מן המכתב שהוא הדיבור יקח האדם מוסר השכל ליזהר בדיבורו מנבלות הפה ומלה"ר, ושקר וליצנות וחנופה ודברים בטלים וכיו"ב, אשר בעונותינו הרבים רבים נכשלים בהם בדורות אלו, כי עתה בדורות אלו על הרוב לא ימצא בבנ"א אשר המה בכלל בנ"א עבירות חמורות הכתובות בתורה, כי אם רק עונות אשר דש אדם בעקביו אשר רובם תלויים בדיבור... ולכן נברא הדיבור בריאה פרטית ומיוחדת כדי להודיע לאדם גודל ערכו כי גדול הוא..
והלוחות. יובן בס"ד כי הלוחות הם היו הקידושין של ישראל, הם באמת נחמה גדולה לנו באורך הגלות.. יען כי באורך גלותנו אויבינו ילעגו למו, לאמור עזב ה׳ אלוקי ישראל את עמו ולא ישוב אליהם עוד, מאחר כי זה כמה שנים רבים ורעים אשר נטש אותם בין האומות ובהמ"ק חרב ומסור ביד האומות, ומזה יהיה ח"ו התייאשות לאדם מן הגאולה, ואמנם באמת כאשר נזכור הלוחות שהם הקידושין שנתקדשנו לו ית' בהם, כאשה ובעלה, הנה בזה נתנחם.. כי אנחנו רואים שיש קידושין בודאי שהם הלוחות ואין לנו שום גירושין ממנו ית' וכמו שאמר הפס' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה.. וא"כ מאחר שלא היה גט גירושין ממנו ית' כלל, ע"כ בזכרנו את הקידושין שהם קידושין בודאי והם הלוחות, בזה נתנחם ויטב לבנו ונצפה לישועתו של הקב"ה כי קרובה היא.
וי"א אף המזיקין. יובן בס"ד כי הנה מזה יכיר האדם חסדי הי"ת עליו וכמה ניסים ונפלאות עושה הי"ת עם האדם בכל שעה ואין האדם מכיר בניסו... והנה הנסים הנעשים לאדם ואין רואה אותם יבחין אותם מן הנסים הנעשים לו בענין המזיקין, יען כי בודאי שיש מזיקים שהם השדים הרבה בעולם וכמו שאמרו בגמ' בברכות, אלמלא ניתנה רשות לעין לראות אין כל בריה וכו' ע"ש. ועם כל זה אנחנו רואים שאין שום אדם ניזוק מהם, א"כ הרי לך ברור כמה נסים גדולים עושה הקב"ה לאדם בכל עת ובכל רגע להצילו מן המזיקים והוא אינו רואה הנס שלו שא"כ מזה יבחין וידע שיש כמה וכמה נסים בכיוצא בזה הנעשים לאדם בכל עת ורגע והוא אינו רואה אותם ומכיר בהם.
וקבורתו של מרע"ה. יובן בס"ד כי מזה יבחין האדם וידע כי רצונו יתברך שישראל הם יתעוררו לשוב בתשובה שלימה מעצמן, כדי שיהיו ראויים והגונים מצדם ולא מצד זכות אחרים המגן עליהם, כי א"א לתת להם הטוב והגדול אשר הבטיחנו ית' לימות המשיח, כי אם שיהיו ראוים והגונים בעצמם ולא יועיל זכות אחרים בעבור זה.. ונמצא שע"י שיזכרו קבורתו של מרע"ה אשר היא נעלמה מעיני הכל, מזה ידעו ויבינו שאין הדבר תלוי כי אם בהם וזהו רצונו ית', שיהיה האדם זכאי וראוי והגון מצד עצמו ולא מצד זכות תפלת הצדיקים אשר יתפללו בעבורו.
ואילו של אאע"ה. יובן בס"ד כי הי"ת בטובו החשיב שחיטת האיל כאילו נשחט יצחק וזה הזכות הוא עומד ונזכר כל יום לתשועת ישראל, ונמצא כי המחשבה הטובה של אאע"ה ושל יצחק אבינו ע"ה, זה לשחוט וזה להישחט החשיבה הקב"ה כמעשה ממש, ואם כן מזה יתנחם האדם במעשה המצוות, ובפרט בגלות הזה, אשר כמה מצוות חסרים מאיתנו והם המצוות התלויות בארץ כתרו"מ ולקט ושכחה ופאה וכיוצא בזה ובפרט מעשה הקורבנות כי רבים המה, הנה צריך הוא לדעת שאם יהיה לו לאדם מחשבה קדושה בהם והיינו שכ"ז יתאוה לבו לקיימם ויחשוב באמת וצדק, הלוואי שיהיה ביהמ"ק בנוי והייתי מקיים מצוה זו ומצוה זו, הנה אם כבר יחשוב באמת וצדק ויתאוה לבו לעשות באמת אז ודאי הקב"ה יחשוב לו כאילו קיימם במעשה ממש.. וא"כ אז אפילו בזמן הגלות יוכל להיות שיהיה שלם ברמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת..
וי"א אף צבת בצבת עשויה. יובן בס"ד כי הנה רש"י ז"ל פירש אף צבת שלנו, פירוש מלקחים, לא נעשה אלא בצבת עשויה ומתוקנת וכו', שא"א לו לנפח להכניס ידו ממש וליקח הברזל חם לתקן הצבת אא"כ אוחז אחרת בידו.. והנה זה מוסר השכל לדורות האחרונים האלו אשר בהם מתפשטים החכמות הרבה ועושים דבר חכמה אשר לא היה יכולת ביד הראשונים לעשותו, והעולם יחשבו שהאחרונים הם חכמים יותר מן הראשונים, אבל באמת אינו כן. אלא עניינם הוא כננס ע"ג ענק שאם לא היה להם כמה הקדמות גדולות מן הראשונים לא היו יכולים להתחכם לעשות הפעולה הזאת כולה מאליהם ומעצמם.. וא"כ העיקר הוא היסוד אשר טרחו הראשונים לייסדו ואם היו הראשונים נשארים בחיים היו עושים יותר ממה שעשו האחרונים ורק שהזמן לא היה להם להשלים הדבר וכן על זה הדרך הוא בדור אחר דור וזה הענין תבין בו הן בענין חכמת התורה והן בענין חכמות העולם, ונמצא שזה הוא כדוג' הצבת..
ר' חנניא בן דוסא אומר, אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה. אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי, גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם, עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז"ל, שנ' איש בעל שער וכו', קרניו של איל, של שמאל שתקע בו בהר סיני שנ' ויהי במשוך בקרן היובל, ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה׳ למלך על כל הארץ.
הנה פסח זכר ליציאת מצרים היא זכרון למה שעבר וכן סוכות למען ידעו דורותיכם מה שכבר הי' אבל מתן תורה הוא יום מתן תורה בעצמו איננו זכר למה שהי' כי היא כלה חדשה כשעה ראשונה והיום מקבלה מנותן התורה ית"ש: