תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃
As the heritage of the congregation of Jacob.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:
לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״?
לוֹמַר לָךְ:
מָה עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל,
אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים קְטַנִּים מְחַדְּדִים אֶת הַגְּדוֹלִים.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא:
הַרְבֵּה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי,
וּמֵחֲבֵירַי יוֹתֵר מֵרַבּוֹתַי,
וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכּוּלָּן.
כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
לֹא כָל הַחֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שָׁעַר.
כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר חוֹמָה וּדְלָתַיִם וּבְרִיחַ.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
לֹא כָל הָעֲיָרוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה.
כַּמָּה יְהֵא בָעִיר וִיהֵא כְאַנְשֵׁי הָעִיר?
שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
קָנָה בָהּ בֵּית דִּירָה,
הֲרֵי הוּא כְאַנְשֵׁי הָעִיר מִיָּד:
וַיֵּאָסְפ֤וּ כׇל־הָעָם֙ כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֔ד אֶל־הָ֣רְח֔וֹב אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמָּ֑יִם וַיֹּֽאמְרוּ֙ לְעֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֔ר לְהָבִ֗יא אֶת־סֵ֙פֶר֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵ֠ן אֶֽת־הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי׃ וַיִּקְרָא־בוֹ֩ לִפְנֵ֨י הָרְח֜וֹב אֲשֶׁ֣ר ׀ לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמַּ֗יִם מִן־הָאוֹר֙ עַד־מַחֲצִ֣ית הַיּ֔וֹם נֶ֛גֶד הָאֲנָשִׁ֥ים וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַמְּבִינִ֑ים וְאׇזְנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶל־סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה׃ וַֽיַּעֲמֹ֞ד עֶזְרָ֣א הַסֹּפֵ֗ר עַֽל־מִגְדַּל־עֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ לַדָּבָר֒ וַיַּֽעֲמֹ֣ד אֶצְל֡וֹ מַתִּתְיָ֡ה וְשֶׁ֡מַע וַ֠עֲנָיָ֠ה וְאוּרִיָּ֧ה וְחִלְקִיָּ֛ה וּמַעֲשֵׂיָ֖ה עַל־יְמִינ֑וֹ וּמִשְּׂמֹאל֗וֹ פְּ֠דָיָ֠ה וּמִֽישָׁאֵ֧ל וּמַלְכִּיָּ֛ה וְחָשֻׁ֥ם וְחַשְׁבַּדָּ֖נָה זְכַרְיָ֥ה מְשֻׁלָּֽם׃ {פ} וַיִּפְתַּ֨ח עֶזְרָ֤א הַסֵּ֙פֶר֙ לְעֵינֵ֣י כׇל־הָעָ֔ם כִּֽי־מֵעַ֥ל כׇּל־הָעָ֖ם הָיָ֑ה וּכְפִתְח֖וֹ עָֽמְד֥וּ כׇל־הָעָֽם׃ וַיְבָ֣רֶךְ עֶזְרָ֔א אֶת־ה' הָאֱלֹקִ֖ים הַגָּד֑וֹל וַיַּֽעֲנ֨וּ כׇל־הָעָ֜ם אָמֵ֤ן ׀ אָמֵן֙ בְּמֹ֣עַל יְדֵיהֶ֔ם וַיִּקְּד֧וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֛וּ לַה' אַפַּ֥יִם אָֽרְצָה׃ וְיֵשׁ֡וּעַ וּבָנִ֡י וְשֵׁרֵ֥בְיָ֣ה ׀ יָמִ֡ין עַקּ֡וּב שַׁבְּתַ֣י ׀ הֽוֹדִיָּ֡ה מַעֲשֵׂיָ֡ה קְלִיטָ֣א עֲזַרְיָה֩ יוֹזָבָ֨ד חָנָ֤ן פְּלָאיָה֙ וְהַלְוִיִּ֔ם מְבִינִ֥ים אֶת־הָעָ֖ם לַתּוֹרָ֑ה וְהָעָ֖ם עַל־עׇמְדָֽם׃ וַֽיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר בְּתוֹרַ֥ת הָאֱלֹקִ֖ים מְפֹרָ֑שׁ וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא׃ {פ} וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן ׀ הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכׇל־הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַה' אֱלֹקֵיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כׇּל־הָעָ֔ם כְּשׇׁמְעָ֖ם אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת ה' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם׃ וְהַלְוִיִּ֞ם מַחְשִׁ֤ים לְכׇל־הָעָם֙ לֵאמֹ֣ר הַ֔סּוּ כִּ֥י הַיּ֖וֹם קָדֹ֑שׁ וְאַל־תֵּעָצֵֽבוּ׃ וַיֵּלְכ֨וּ כׇל־הָעָ֜ם לֶאֱכֹ֤ל וְלִשְׁתּוֹת֙ וּלְשַׁלַּ֣ח מָנ֔וֹת וְלַעֲשׂ֖וֹת שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כִּ֤י הֵבִ֙ינוּ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹדִ֖יעוּ לָהֶֽם׃ {פ}
מי שלא עושה כן - דומה לעץ סרק
(ר' יצחק אייזיק מקומרנא)
בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך, דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שבשברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי.
אמונה - מרכזה העבודה, נשמתה - ת פ י ל ה . אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה.
בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי .
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.
תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותי הטובות תצטרפנה למלים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההווייה, אל המלים שבאו עדיך - ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. א ח ד - אבל אחד בציבור.
אבא קובנר - (1918 - 1987), קובנר היה ממפקדי המחתרת בגטו וילנה, הצטרף לפרטיזנים ופקד על גדודי פרטיזנים יהודיים. משורר וסופר. חתן פרס ישראל בשנת 1970.
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), 'האדם עץ השדה', בתוך: חיי שנה, עמ' 129-135
תָּנוּ רַבָּנַן:
לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים,
וּמְצָאוֹ חָסִיד אֶחָד.
אָמַר לוֹ:
״רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּךְ לִרְשׁוּת שֶׁלָּךְ?״
לִגְלֵג עָלָיו.
לְיָמִים נִצְרַךְ לִמְכּוֹר שָׂדֵהוּ,
וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים,
וְנִכְשָׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים.
אָמַר:
״יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד – מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּךְ, לִרְשׁוּת שֶׁלָּךְ״.
בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר,
אַל יֹאמַר אָדָם:
״אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי״.
וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן —
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״,
מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ (מה כתוב לאחר מכן) —
״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״.
Rishonim:
Ba'al HaMaor and Ritbai: Don't need Kavanah - R' Yosi is individual who argues on Majority who say they don't need.
Ramban in Melchamos: Do need Kavanah. 1)R' Zaira is later Amora - later gen 2)Go Machmir 3)Rava only responded to the opinion in regard to Matza, doesn't mean he holds that way. 4)Default is to disprove the opinion that Mitvahs don't require kavanah. - pashtus of mishnah indicate one way.
Rai'vid: Do need Kavanah based of R' Zeira because the proof was an event that occured of how he gave instructions.