The first mention of Molach in the Bible
(ב) וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֮ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃ (ג) וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קׇדְשִֽׁי׃ (ד) וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִ֩ימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃ (ה) וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת ׀ כׇּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃
(2) Say further to the Israelite people: Anyone among the Israelites, or among the strangers residing in Israel, who gives any offspring to Molech, shall be put to death; the people of the land shall pelt the person with stones. (3) And I will set My face against that party, whom I will cut off from among the people for having given offspring to Molech and so defiled My sanctuary and profaned My holy name. (4) And if the people of the land should shut their eyes to that party’s giving offspring to Molech, and should not put the person to death, (5) I Myself will set My face against that party’s kin as well; and I will cut off from among their people both that person and all who follow in going astray after Molech.
(ט) כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא־תִלְמַ֣ד לַעֲשׂ֔וֹת כְּתוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם׃ (י) לֹֽא־יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ־וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף׃ (יא) וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים׃ (יב) כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כׇּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ׃ (יג) תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (יד) כִּ֣י ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל־מְעֹנְנִ֥ים וְאֶל־קֹסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (טו) נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵאַחֶ֙יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן׃
(9) When you enter the land that your God יהוה is giving you, you shall not learn to imitate the abhorrent practices of those nations. (10) Let no one be found among you who consigns a son or daughter to the fire, or who is an augur, a soothsayer, a diviner, a sorcerer, (11) one who casts spells, or one who consults ghosts or familiar spirits, or one who inquires of the dead. (12) For anyone who does such things is abhorrent to יהוה, and it is because of these abhorrent things that your God יהוה is dispossessing them before you. (13) You must be wholehearted with your God יהוה. (14) Those nations that you are about to dispossess do indeed resort to soothsayers and augurs; to you, however, your God יהוה has not assigned the like. (15) From among your own people, your God יהוה will raise up for you a prophet like myself; that is whom you shall heed.
A Case of Mistaken Identity and the Story of Child Sacrifice Among the Israelites
(כח) וְלֹ֣א שָׁמַ֔ע מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֶל־דִּבְרֵ֣י יִפְתָּ֔ח אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֖ח אֵלָֽיו׃ {פ}
(כט) וַתְּהִ֤י עַל־יִפְתָּח֙ ר֣וּחַ יְהֹוָ֔ה וַיַּעֲבֹ֥ר אֶת־הַגִּלְעָ֖ד וְאֶת־מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (ל) וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי׃ (לא) וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַיהֹוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖יהוּ עֹלָֽה׃ {פ}
(לב) וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִּתְּנֵ֥ם יְהֹוָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃ (לג) וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בֹּאֲךָ֨ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
(לד) וַיָּבֹ֨א יִפְתָּ֣ח הַמִּצְפָּה֮ אֶל־בֵּיתוֹ֒ וְהִנֵּ֤ה בִתּוֹ֙ יֹצֵ֣את לִקְרָאת֔וֹ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹל֑וֹת וְרַק֙ הִ֣יא יְחִידָ֔ה אֵֽין־ל֥וֹ מִמֶּ֛נּוּ בֵּ֖ן אוֹ־בַֽת׃ (לה) וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֲהָ֤הּ בִּתִּי֙ הַכְרֵ֣עַ הִכְרַעְתִּ֔נִי וְאַ֖תְּ הָיִ֣ית בְּעֹֽכְרָ֑י וְאָנֹכִ֗י פָּצִ֤יתִי פִי֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָשֽׁוּב׃ (לו) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אָבִי֙ פָּצִ֤יתָה אֶת־פִּ֙יךָ֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה עֲשֵׂ֣ה לִ֔י כַּאֲשֶׁ֖ר יָצָ֣א מִפִּ֑יךָ אַחֲרֵ֡י אֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְךָ֨ יְהֹוָ֧ה נְקָמ֛וֹת מֵאֹיְבֶ֖יךָ מִבְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (לז) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אָבִ֔יהָ יֵעָ֥שֶׂה לִּ֖י הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה הַרְפֵּ֨ה מִמֶּ֜נִּי שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וְאֵֽלְכָה֙ וְיָרַדְתִּ֣י עַל־הֶהָרִ֔ים וְאֶבְכֶּה֙ עַל־בְּתוּלַ֔י אָנֹכִ֖י (ורעיתי) [וְרֵֽעוֹתָֽי]׃ (לח) וַיֹּ֣אמֶר לֵ֔כִי וַיִּשְׁלַ֥ח אוֹתָ֖הּ שְׁנֵ֣י חֳדָשִׁ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וְרֵ֣עוֹתֶ֔יהָ וַתֵּ֥בְךְּ עַל־בְּתוּלֶ֖יהָ עַל־הֶֽהָרִֽים׃ (לט) וַיְהִ֞י מִקֵּ֣ץ ׀ שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וַתָּ֙שׇׁב֙ אֶל־אָבִ֔יהָ וַיַּ֣עַשׂ לָ֔הּ אֶת־נִדְר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר נָדָ֑ר וְהִיא֙ לֹא־יָדְעָ֣ה אִ֔ישׁ וַתְּהִי־חֹ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (מ) מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה תֵּלַ֙כְנָה֙ בְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל לְתַנּ֕וֹת לְבַת־יִפְתָּ֖ח הַגִּלְעָדִ֑י אַרְבַּ֥עַת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃ {פ}
(כט) וַתְּהִ֤י עַל־יִפְתָּח֙ ר֣וּחַ יְהֹוָ֔ה וַיַּעֲבֹ֥ר אֶת־הַגִּלְעָ֖ד וְאֶת־מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת־מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (ל) וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי׃ (לא) וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַיהֹוָ֔ה וְהַעֲלִיתִ֖יהוּ עֹלָֽה׃ {פ}
(לב) וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִּתְּנֵ֥ם יְהֹוָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃ (לג) וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד־בֹּאֲךָ֨ מִנִּ֜ית עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר וְעַד֙ אָבֵ֣ל כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
(לד) וַיָּבֹ֨א יִפְתָּ֣ח הַמִּצְפָּה֮ אֶל־בֵּיתוֹ֒ וְהִנֵּ֤ה בִתּוֹ֙ יֹצֵ֣את לִקְרָאת֔וֹ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹל֑וֹת וְרַק֙ הִ֣יא יְחִידָ֔ה אֵֽין־ל֥וֹ מִמֶּ֛נּוּ בֵּ֖ן אוֹ־בַֽת׃ (לה) וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֲהָ֤הּ בִּתִּי֙ הַכְרֵ֣עַ הִכְרַעְתִּ֔נִי וְאַ֖תְּ הָיִ֣ית בְּעֹֽכְרָ֑י וְאָנֹכִ֗י פָּצִ֤יתִי פִי֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָשֽׁוּב׃ (לו) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אָבִי֙ פָּצִ֤יתָה אֶת־פִּ֙יךָ֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה עֲשֵׂ֣ה לִ֔י כַּאֲשֶׁ֖ר יָצָ֣א מִפִּ֑יךָ אַחֲרֵ֡י אֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְךָ֨ יְהֹוָ֧ה נְקָמ֛וֹת מֵאֹיְבֶ֖יךָ מִבְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (לז) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אָבִ֔יהָ יֵעָ֥שֶׂה לִּ֖י הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה הַרְפֵּ֨ה מִמֶּ֜נִּי שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וְאֵֽלְכָה֙ וְיָרַדְתִּ֣י עַל־הֶהָרִ֔ים וְאֶבְכֶּה֙ עַל־בְּתוּלַ֔י אָנֹכִ֖י (ורעיתי) [וְרֵֽעוֹתָֽי]׃ (לח) וַיֹּ֣אמֶר לֵ֔כִי וַיִּשְׁלַ֥ח אוֹתָ֖הּ שְׁנֵ֣י חֳדָשִׁ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וְרֵ֣עוֹתֶ֔יהָ וַתֵּ֥בְךְּ עַל־בְּתוּלֶ֖יהָ עַל־הֶֽהָרִֽים׃ (לט) וַיְהִ֞י מִקֵּ֣ץ ׀ שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וַתָּ֙שׇׁב֙ אֶל־אָבִ֔יהָ וַיַּ֣עַשׂ לָ֔הּ אֶת־נִדְר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר נָדָ֑ר וְהִיא֙ לֹא־יָדְעָ֣ה אִ֔ישׁ וַתְּהִי־חֹ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (מ) מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה תֵּלַ֙כְנָה֙ בְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל לְתַנּ֕וֹת לְבַת־יִפְתָּ֖ח הַגִּלְעָדִ֑י אַרְבַּ֥עַת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃ {פ}
(28) But the king of the Ammonites paid no heed to the message that Jephthah sent him. (29) Then the spirit of GOD came upon Jephthah. He marched through Gilead and Manasseh, passing Mizpeh of Gilead; and from Mizpeh of Gilead he crossed over [to] the Ammonites. (30) And Jephthah made the following vow to GOD: “If you deliver the Ammonites into my hands, (31) then whatever comes out of the door of my house to meet me on my safe return from the Ammonites shall be GOD’s and shall be offered by me as a burnt offering.” (32) Jephthah crossed over to the Ammonites and attacked them, and GOD delivered them into his hands. (33) He utterly routed them—from Aroer as far as Minnith, twenty towns—all the way to Abel-cheramim. So the Ammonites submitted to the Israelites. (34) When Jephthah arrived at his home in Mizpah, there was his daughter coming out to meet him, with hand-drum and dance! She was an only child; he had no other son or daughter. (35) On seeing her, he rent his clothes and said, “Alas, daughter! You have brought me low; you have become my troubler! For I have uttered a vowcuttered a vow Lit. “opened my mouth.” to GOD and I cannot retract.” (36) “Father,” she said, “you have uttered a vow to GOD; do to me as you have vowed, seeing that GOD has vindicated you against your enemies, the Ammonites.” (37) She further said to her father, “Let this be done for me: let me be for two months, and I will go with my companions and lamentdlament Lit. “descend,” i.e., with weeping; cf. Isa. 15.3. upon the hills and there bewail my maidenhood.” (38) “Go,” he replied. He let her go for two months, and she and her companions went and bewailed her maidenhood upon the hills. (39) After two months’ time, she returned to her father, and he did to her as he had vowed. She had never known a man. So it became a custom in Israel (40) for the maidensemaidens Lit. “daughters.” of Israel to go every year, for four days in the year, and chant dirges for the daughter of Jephthah the Gileadite.
Ahaz: An Israelite King Sacrificing a Child Like a True Pagan King
(א) בִּשְׁנַת֙ שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְפֶ֖קַח בֶּן־רְמַלְיָ֑הוּ מָלַ֛ךְ אָחָ֥ז בֶּן־יוֹתָ֖ם מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ (ב) בֶּן־עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ אָחָ֣ז בְּמׇלְכ֔וֹ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וְלֹא־עָשָׂ֣ה הַיָּשָׁ֗ר בְּעֵינֵ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָ֖יו כְּדָוִ֥ד אָבִֽיו׃ (ג) וַיֵּ֕לֶךְ בְּדֶ֖רֶךְ מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְגַ֤ם אֶת־בְּנוֹ֙ הֶעֱבִ֣יר בָּאֵ֔שׁ כְּתֹֽעֲבוֹת֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֤ישׁ יְהֹוָה֙ אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ד) וַיְזַבֵּ֧חַ וַיְקַטֵּ֛ר בַּבָּמ֖וֹת וְעַל־הַגְּבָע֑וֹת וְתַ֖חַת כׇּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן׃ (ה) אָ֣ז יַעֲלֶ֣ה רְצִ֣ין מֶֽלֶךְ־אֲ֠רָ֠ם וּפֶ֨קַח בֶּן־רְמַלְיָ֧הוּ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לַמִּלְחָמָ֑ה וַיָּצֻ֙רוּ֙ עַל־אָחָ֔ז וְלֹ֥א יָכְל֖וּ לְהִלָּחֵֽם׃ (ו) בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא הֵ֠שִׁ֠יב רְצִ֨ין מֶֽלֶךְ־אֲרָ֤ם אֶת־אֵילַת֙ לַֽאֲרָ֔ם וַיְנַשֵּׁ֥ל אֶת־הַיְּהוּדִ֖ים מֵֽאֵיל֑וֹת (וארמים) [וַֽאֲדֹמִים֙] בָּ֣אוּ אֵילַ֔ת וַיֵּ֣שְׁבוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
(1) In the seventeenth year of Pekah son of Remaliah, Ahaz son of King Jotham of Judah became king. (2) Ahaz was twenty years old when he became king, and he reigned sixteen years in Jerusalem. He did not do what was pleasing to the ETERNAL his God, as his forefather David had done, (3) but followed the ways of the kings of Israel. He even consigned his son to the fire, in the abhorrent fashion of the nations that GOD had dispossessed before the Israelites. (4) He sacrificed and made offerings at the shrines, on the hills, and under every leafy tree. (5) Then King Rezin of Aram and King Pekah son of Remaliah of Israel advanced on Jerusalem for battle. They besieged Ahaz, but could not overcome [him]. (6) At that time King Rezin of Aram recovered Elath for Aram;aAram Emendation yields “Edom.” he drove out the Judahites from Elath, and Edomites came to Elath and settled there, as is still the case.
Josiah: The Destroyer of the Cult of Molech
(א) וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֑לֶךְ וַיַּאַסְפ֣וּ אֵלָ֔יו כׇּל־זִקְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (ב) וַיַּ֣עַל הַמֶּ֣לֶךְ בֵּית־יְהֹוָ֡ה וְכׇל־אִ֣ישׁ יְהוּדָה֩ וְכׇל־יֹשְׁבֵ֨י יְרוּשָׁלַ֜͏ִם אִתּ֗וֹ וְהַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַנְּבִיאִ֔ים וְכׇל־הָעָ֖ם לְמִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּקְרָ֣א בְאׇזְנֵיהֶ֗ם אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית הַנִּמְצָ֖א בְּבֵ֥ית יְהֹוָֽה׃ (ג) וַיַּֽעֲמֹ֣ד הַ֠מֶּ֠לֶךְ עַֽל־הָ֨עַמּ֜וּד וַיִּכְרֹ֥ת אֶֽת־הַבְּרִ֣ית ׀ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה לָלֶ֜כֶת אַחַ֤ר יְהֹוָה֙ וְלִשְׁמֹ֨ר מִצְוֺתָ֜יו וְאֶת־עֵדְוֺתָ֤יו וְאֶת־חֻקֹּתָיו֙ בְּכׇל־לֵ֣ב וּבְכׇל־נֶ֔פֶשׁ לְהָקִ֗ים אֶת־דִּבְרֵי֙ הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את הַכְּתֻבִ֖ים עַל־הַסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וַיַּעֲמֹ֥ד כׇּל־הָעָ֖ם בַּבְּרִֽית׃ (ד) וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־חִלְקִיָּ֩הוּ֩ הַכֹּהֵ֨ן הַגָּד֜וֹל וְאֶת־כֹּהֲנֵ֣י הַמִּשְׁנֶה֮ וְאֶת־שֹׁמְרֵ֣י הַסַּף֒ לְהוֹצִיא֙ מֵהֵיכַ֣ל יְהֹוָ֔ה אֵ֣ת כׇּל־הַכֵּלִ֗ים הָֽעֲשׂוּיִם֙ לַבַּ֣עַל וְלָאֲשֵׁרָ֔ה וּלְכֹ֖ל צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם וַֽיִּשְׂרְפֵ֞ם מִח֤וּץ לִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בְּשַׁדְמ֣וֹת קִדְר֔וֹן וְנָשָׂ֥א אֶת־עֲפָרָ֖ם בֵּֽית־אֵֽל׃ (ה) וְהִשְׁבִּ֣ית אֶת־הַכְּמָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר נָֽתְנוּ֙ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַיְקַטֵּ֤ר בַּבָּמוֹת֙ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּמְסִבֵּ֖י יְרֽוּשָׁלָ֑͏ִם וְאֶת־הַֽמְקַטְּרִ֣ים לַבַּ֗עַל לַשֶּׁ֤מֶשׁ וְלַיָּרֵ֙חַ֙ וְלַמַּזָּל֔וֹת וּלְכֹ֖ל צְבָ֥א הַשָּׁמָֽיִם׃ (ו) וַיֹּצֵ֣א אֶת־הָאֲשֵׁרָה֩ מִבֵּ֨ית יְהֹוָ֜ה מִח֤וּץ לִירֽוּשָׁלַ֙͏ִם֙ אֶל־נַ֣חַל קִדְר֔וֹן וַיִּשְׂרֹ֥ף אֹתָ֛הּ בְּנַ֥חַל קִדְר֖וֹן וַיָּ֣דֶק לְעָפָ֑ר וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶת־עֲפָרָ֔הּ עַל־קֶ֖בֶר בְּנֵ֥י הָעָֽם׃ (ז) וַיִּתֹּץ֙ אֶת־בָּתֵּ֣י הַקְּדֵשִׁ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הַנָּשִׁ֗ים אֹרְג֥וֹת שָׁ֛ם בָּתִּ֖ים לָאֲשֵׁרָֽה׃ (ח) וַיָּבֵ֤א אֶת־כׇּל־הַכֹּֽהֲנִים֙ מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַיְטַמֵּ֣א אֶת־הַבָּמ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר קִטְּרֽוּ־שָׁ֙מָּה֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מִגֶּ֖בַע עַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וְנָתַ֞ץ אֶת־בָּמ֣וֹת הַשְּׁעָרִ֗ים אֲשֶׁר־פֶּ֜תַח שַׁ֤עַר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ שַׂר־הָעִ֔יר אֲשֶֽׁר־עַל־שְׂמֹ֥אול אִ֖ישׁ בְּשַׁ֥עַר הָעִֽיר׃ (ט) אַ֗ךְ לֹ֤א יַעֲלוּ֙ כֹּהֲנֵ֣י הַבָּמ֔וֹת אֶל־מִזְבַּ֥ח יְהֹוָ֖ה בִּירֽוּשָׁלָ֑͏ִם כִּ֛י אִם־אָכְל֥וּ מַצּ֖וֹת בְּת֥וֹךְ אֲחֵיהֶֽם׃ (י) וְטִמֵּ֣א אֶת־הַתֹּ֔פֶת אֲשֶׁ֖ר בְּגֵ֣י (בני) [בֶן־]הִנֹּ֑ם לְבִלְתִּ֗י לְהַעֲבִ֨יר אִ֜ישׁ אֶת־בְּנ֧וֹ וְאֶת־בִּתּ֛וֹ בָּאֵ֖שׁ לַמֹּֽלֶךְ׃ (יא) וַיַּשְׁבֵּ֣ת אֶת־הַסּוּסִ֗ים אֲשֶׁ֣ר נָתְנוּ֩ מַלְכֵ֨י יְהוּדָ֤ה לַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ מִבֹּ֣א בֵית־יְהֹוָ֔ה אֶל־לִשְׁכַּת֙ נְתַן־מֶ֣לֶךְ הַסָּרִ֔יס אֲשֶׁ֖ר בַּפַּרְוָרִ֑ים וְאֶת־מַרְכְּב֥וֹת הַשֶּׁ֖מֶשׁ שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ (יב) וְאֶת־הַֽמִּזְבְּח֡וֹת אֲשֶׁ֣ר עַל־הַגָּג֩ עֲלִיַּ֨ת אָחָ֜ז אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ ׀ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְאֶת־הַֽמִּזְבְּחוֹת֙ אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מְנַשֶּׁ֗ה בִּשְׁתֵּ֛י חַצְר֥וֹת בֵּית־יְהֹוָ֖ה נָתַ֣ץ הַמֶּ֑לֶךְ וַיָּ֣רׇץ מִשָּׁ֔ם וְהִשְׁלִ֥יךְ אֶת־עֲפָרָ֖ם אֶל־נַ֥חַל קִדְרֽוֹן׃
(1) At the king’s summons, all the elders of Judah and Jerusalem assembled before him. (2) The king went up to the House of GOD, together with the entire citizenry of Judah and all the inhabitants of Jerusalem, and the priests and prophets—all the people, young and old.ayoung and old Or “from small to great.” And he read to them the entire text of the covenant scroll that had been found in the House of GOD. (3) The king stood by the pillarbby the pillar Or “on a platform,” cf. Targum. and solemnized the covenant before GOD: that they would follow GOD and observe God’s commandments, injunctions, and laws with all their heart and soul; that they would fulfill all the terms of this covenant as inscribed upon the scroll. And all the people entered intocentered into Cf. Targum. the covenant. (4) Then the king ordered the high priest Hilkiah, the priests of the second rank, and the guards of the threshold to bring out of the Temple of GOD all the objects made for Baal and AsherahdAsherah For this goddess, cf. 1 Kings 18.19; ordinarily ʼasherah is rendered “sacred post,” e.g., 2 Kings 17.16. and all the host of heaven. He burned them outside Jerusalem in the fieldsefields Meaning of Heb. uncertain. of Kidron, and he removed the ashes to Bethel. (5) He suppressed the idolatrous priests whom the kings of Judah had appointed to make offeringsfto make offerings Lit. “and he offered.” at the shrines in the towns of Judah and in the environs of Jerusalem, and those who made offerings to Baal, to the sun and moon and constellations—all the host of heaven. (6) He brought out the [image of] Asherah from the House of GOD to the Kidron Valley outside Jerusalem, and burned it in the Kidron Valley; he beat it to dust and scattered its dust over the burial ground of the common people. (7) He tore down the cubicles of the consecrated workersgconsecrated workers Or “retainers”; meaning of Heb. qedeshim uncertain. in the House of GOD, at the place where the women wove coveringshcoverings Meaning of Heb. uncertain. for Asherah. (8) He brought all the priests from the towns of Judah [to Jerusalem] and defiled the shrines where the priests had been making offerings—from Geba to Beer-sheba. He also demolished the shrines of the gates that were at the entrance of the gate of Joshua, the city prefect—which were on the left as one [entered] the city gate.iwhich were on the left … gate Meaning of Heb. uncertain. (9) jThis verse may be understood in connection with vv. 21–23. The priests of the shrines, however, did not ascend the altar of GOD in Jerusalem, but they ate unleavened bread along with their kinsmen. (10) He also defiled Topheth, which is in the Valley of Ben-hinnom, so that no one might consign their son or daughter to the fire of Molech. (11) He did away with the horses that the kings of Judah had dedicated to the sun, at the entrancekat the entrance Heb. “from entering.” of the House of GOD, near the chamber of the eunuch Nathan-melech, which was in the precincts.lprecincts Meaning of Heb. uncertain. He burned the chariots of the sun. (12) And the king tore down the altars made by the kings of Judah on the roof by the upper chamber of Ahaz, and the altars made by Manasseh in the two courts of the House of GOD. He removed them quickly from theremremoved them quickly from there Heb. “ran from there.” Emendation yields “smashed them there.” and scattered their rubble in the Kidron Valley.
Jeremiah and the Historical Memory Embedded in Jerusalem's Geography
(לא) וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת־בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי׃ {פ}
(31) And they have built the shrines of Topheth in the Valley of Ben-hinnom to burn their sons and daughters in fire—which I never commanded, which never came to My mind.
(א) במות התופת. הוא המולך שהיה של נחשת ומסיקין אותו מתחתיו וידיו פשוטות וניסקות ונותנין את הילד על ידיו והוא נכוה ונוהם והכומרים היו מקישין בתופים שלא ישמע האב קול הבן ויכמרו רחמיו, תופת על שם התוף:
(1) the high places of Topheth That is Molech, which was of copper, and they would heat it up from underneath it with its hands spread out and heated. And they would place the child on his hands, and he would be burnt and moan, and the priests would beat drums so that the father should not hear his son’s voice and take pity. It is called Topheth because of the drum (תּוף), Hinnom because of the child’s moaning (נהמת).
Ramban's Refutation of Rashi
(א) לזנות אחרי המולך לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ׳:ה׳) וכבר כתב עוד בסדר אחרי מות (לעיל יח כא) שהמולך היא עבודה זרה ששמה מולך וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים וכו' וכל זה איננו עולה ומתוקן כהוגן לפי העיון בגמרא (סנהדרין סד) כי לדברי האומר מולך עבודה זרה הוא אין עבודתו של אותו עבודה זרה בהעברת הבנים לה שאם כן לא הוצרך הכתוב להזכיר זה כלל שהרי הוא באזהרת עובד עבודה זרה שבאו בה כמה אזהרות בתורה כלליות והוא גם כן בכלל העונש הנאמר בפרשת כי ימצא בקרבך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלהיך לעבור בריתו וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם (דברים יז ב ג) אבל על כרחנו נדרוש שכל עיקר לא בא הכתוב אלא לחייב על העבודה הזאת של העברת הזרע בשלא כדרכה וכך אמרו בגמרא (סנהדרין שם) ולמאן דאמר מולך עבודה זרה הוא כרת דמולך למה לי למעביר בנו שלא כדרכה והוא הדין לעונש ואזהרה האמורין בו שלא הוצרכו אלא למעביר בנו שלא כדרכה ונראה שלפי הדעת הזו לשון מולך אינו שם לפסל וצלם מיוחד אלא שם לכל נעבד בכללם כל שתמליכהו ותקבלנו עליך לאלוה והנה כפי הדעת הזו יקראו בני עמון לשקוץ שלהן "מולך" (מלכים א יא ז) כי הוא מלכם והוא שם כולל לכל נעבד כי הוא מלשון מלכות ולא כדברי הרב ז"ל שאמר שהיא ע"ז ששמה מולך ועבודתה בכך וכן מה שכתב פה שהוצרך "לזנות אחרי המולך" לרבות שאר ע"ז שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה גם כן אי אפשר מן הטעם שהזכרנו שכל עצמו לא נאמר הכרת במולך אלא לחייבו בשאין דרכו וכל ע"ז במשמע ולא יתכן שתאמר חייב הכתוב כרת באותה ע"ז ששמה מולך במעביר לו שלא כדרכו וחזר ורבה בו אף פעור ומרקוליס לכרת וכי למה יצטרך הכתוב לכך מאי שנא אותה ע"ז משאר כל ע"ז שבעולם ועוד שאם כן היה צריך לרבות עוד מעביר בנו לפעור ומרקוליס בסקילה כשם שריבה אותו לכרת אלא לא הזכיר הכתוב מולך כל עיקר בין באזהרה (לעיל יח כא) בין בעונש כרת וסקילה (כאן) אלא במעביר בנו בשלא כדרכה לכל ע"ז שבעולם ובין שתאמר שהמולך הוא שם לכל ע"ז כמו שפירשנו או שתאמר שהיא ע"ז ידועה שתקרא כך הזכיר הכתוב אותה ע"ז בשלא כדרכה והוא הדין לכולן שהחומר הזה הוא בעבור העבודה הקשה הזו וכן מוכיח כל זה בגמרא במסכת סנהדרין (סנהדרין ס״ד) לפי הדעת הזו שכתב הרב שהמולך ע"ז הוא אבל משנתנו היא שנויה כדברי האומר מולך לאו ע"ז היא כלומר שאינו נעבד שיקובל עליהם כאלוה כלל אבל הוא כמעשה כישוף לדרוש בעד החיים אל הכלב המת ההוא ולפי הדעת הזו העביר בנו לפעור או למרקוליס פטור גם דברי רש"י בפירושיו בסנהדרין כך הם כמו שכתבנו והברייתא השנויה בתורת כהנים (קדושים י יג) והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך לרבות שאר ע"ז בהכרת אינו מייתור "לזנות אחרי המולך" כמשמע מדברי הרב אבל יאמר כי הכרת הזה כולו מיותר הוא ונדרוש אותו לשאר ע"ז והוא מה שאמרו בגמרא (סנהדרין סד) שלש כריתות בע"ז למה אחת כדרכה ואחת לשלא כדרכה כלומר לזבוח וקטור ונסוך והשתחויה שנתרבו שלא כדרכה למיתה ומחייב אותן בכאן בהכרת ואחת למולך ולמאן דאמר מולך ע"ז הוא למעביר בנו שלא כדרכה כלומר בכל ע"ז שבעולם כמו שהזכרנו:
(1) TO GO ASTRAY AFTER THE MOLECH. “This is intended to include any other idol that was worshipped in that way [i.e., by a person passing his children through the fire], even if that particular idol is ordinarily not worshipped that way.” This is Rashi’s language. Now Rashi has already written in the section of Acharei Moth219Ibid. that the Molech is “an idol the name of which is ‘Molech,’ and this was the way in which it was worshipped: he would hand over his child to the priests etc.” But all this does not conform and agree properly with the Gemara’s conclusion220Sanhedrin 64 a-b. as it appears after deliberation. For according to the opinion of the Sage who says that Molech is an idol [and not a name for a form of witchcraft], the worship thereof was not by passing children through the fire, for if so there was no need at all for Scripture to mention this, [i.e., the passing through fire] since it would be included in the admonition against worshipping the idols [in the manner in which they are usually worshipped], of which there are many general prohibitions in the Torah, and it is also included in the punishment stated in the section If there be found in the midst of thee … man or woman, that doeth that which is evil in the sight of the Eternal thy G-d, in transgressing His covenant, and hath gone and served other gods, and worshipped them.221Deuteronomy 17:2-3. Rather, we must perforce interpret [if Molech is the name of a particular idol] that the essential purpose of Scripture in mentioning [this particular form of worship], was only to make one liable for passing one’s children [through fire] even if that particular idol is not ordinarily worshipped in that manner. And thus the Rabbis have said in the Gemara:220Sanhedrin 64 a-b. “And according to the Sage who is of the opinion that Molech is an idol, why did Scripture state [the punishment of] excision in the case of Molech [when it is already included in the general punishment for all idol-worship]? It is to apply it in the case of one who passes his son [through the fire in honor of any idol, even if that idol is] not ordinarily worshipped in that manner.” And the same reasoning applies to the punishment and the admonition which Scripture mentioned with reference to it [this particular form of worship], that they were only necessary [if we hold that Molech is an idol] for the case of one who passed his son [through fire] to an idol which is not normally worshipped in that manner.
It would appear that according to this opinion [that the Molech was idol-worship, and that the main reason why Scripture mentioned this particular form of worship was to prohibit and punish the practice thereof even as an abnormal manner of worship of all other idols], that the term “Molech” is not a name for a particular graven image or statute, but is a general name for anything that is worshipped, “anything which you accept as your king and take upon you as your god.” statement of excision mentioned in Verse 3 which essentially prohibits that kind of worship to any idol, even if it is not normally worshipped in that way]!
Samson Raphael Hirsch: A Teaching from the School of Ramban
If we ask for the meaning of the word, Molekh, the form tells us that it does not convey the idea of a person as melekh, but is an abstract conception, like holiness (kodesh), greatness (godel), so it does not designate the king, the ruler, but reigning, ruling, governing. We think we find in it the heathen idea of irrevocable fate, luck, which “rules” the world, on which even the gods have no power to change, to whose decisions they themselves cannot but submit. (Hirsch on Lev. 18:21)
Paying tribute to Molekh is not renouncing God for idolatry, but the erroneous idea that there is a force of fate, inimical to Man, which is to be feared and placated, a force which is side by side with God, or even within the conception of God… the Molekh illusion concedes the power of Molekh a place at the side of God and His Law, and makes its influence to be feared as something that is beyond the power of God Himself and His Laws to annul. (Hirsch on Lev. 20:3)
Paying tribute to Molekh is not renouncing God for idolatry, but the erroneous idea that there is a force of fate, inimical to Man, which is to be feared and placated, a force which is side by side with God, or even within the conception of God… the Molekh illusion concedes the power of Molekh a place at the side of God and His Law, and makes its influence to be feared as something that is beyond the power of God Himself and His Laws to annul. (Hirsch on Lev. 20:3)
(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃
(1) Some time afterward, God put Abraham to the test, saying to him, “Abraham.” He answered, “Here I am.” (2) “Take your son, your favored one, Isaac, whom you love, and go to the land of Moriah, and offer him there as a burnt offering on one of the heights that I will point out to you.”