סיום מסכת סוכה

אק

(ח) חָל לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם, מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת, וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתָּיִם. וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ. הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן, וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם. בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה, וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה:

Mishnah Sukkah 5:8

(8) If one day happened to separate between the Festival and Shabbat, the watch whose time was scheduled would take ten of the twelve loaves of shewbread, and the watch that was detained after the Festival because there was insufficient time to get home before Shabbat takes two loaves. And during the rest of the days of the year, when the changing of the watches takes place on Shabbat, the incoming watch takes six loaves and the outgoing watch takes six loaves. Rabbi Yehuda says: The incoming watch takes seven loaves and the outgoing takes five. The standard procedure was that the members of the incoming watch divide the shewbread in the north section of the courtyard, and the outgoing watch in the south. However, there was one exception: The watch of Bilga, due to a penalty imposed upon it, always divides the shewbread to its members in the south, even when it is the incoming watch. And its ring used to facilitate slaughter of the animals was fixed in place, rendering it useless, and its niche among the niches in the wall of the Chamber of Knives, where the priests would store their knives and other vessels, was sealed.

דברי הימים א כ״ד:א׳-י״ט

וְלִבְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן מַחְלְקוֹתָ֑ם בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר׃ וַיָּ֨מׇת נָדָ֤ב וַֽאֲבִיהוּא֙ לִפְנֵ֣י אֲבִיהֶ֔ם וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַֽיְכַהֲנ֔וּ אֶלְעָזָ֖ר וְאִיתָמָֽר׃ וַיֶּחָלְקֵ֣ם דָּוִ֔יד וְצָדוֹק֙ מִן־בְּנֵ֣י אֶלְעָזָ֔ר וַאֲחִימֶ֖לֶךְ מִן־בְּנֵ֣י אִיתָמָ֑ר לִפְקֻדָּתָ֖ם בַּעֲבֹדָתָֽם׃ וַיִּמָּצְא֣וּ בְֽנֵי־אֶלְעָזָ֡ר רַבִּ֞ים לְרָאשֵׁ֧י הַגְּבָרִ֛ים מִן־בְּנֵ֥י אִיתָמָ֖ר וַֽיַּחְלְק֑וּם לִבְנֵ֨י אֶלְעָזָ֜ר רָאשִׁ֤ים לְבֵית־אָבוֹת֙ שִׁשָּׁ֣ה עָשָׂ֔ר וְלִבְנֵ֧י אִיתָמָ֛ר לְבֵ֥ית אֲבוֹתָ֖ם שְׁמוֹנָֽה׃ וַיַּחְלְק֥וּם בְּגוֹרָל֖וֹת אֵ֣לֶּה עִם־אֵ֑לֶּה כִּֽי־הָי֤וּ שָׂרֵי־קֹ֙דֶשׁ֙ וְשָׂרֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים מִבְּנֵ֥י אֶלְעָזָ֖ר וּבִבְנֵ֥י אִיתָמָֽר׃ {ס} וַֽיִּכְתְּבֵ֡ם שְֽׁמַעְיָה֩ בֶן־נְתַנְאֵ֨ל הַסּוֹפֵ֜ר מִן־הַלֵּוִ֗י לִפְנֵ֨י הַמֶּ֤לֶךְ וְהַשָּׂרִים֙ וְצָד֣וֹק הַכֹּהֵ֗ן וַאֲחִימֶ֙לֶךְ֙ בֶּן־אֶבְיָתָ֔ר וְרָאשֵׁי֙ הָאָב֔וֹת לַכֹּהֲנִ֖ים וְלַלְוִיִּ֑ם בֵּֽית־אָ֣ב אֶחָ֗ד אָחֻז֙ לְאֶלְעָזָ֔ר וְאָחֻ֥ז ׀ אָחֻ֖ז לְאִיתָמָֽר׃ {פ} וַיֵּצֵ֞א הַגּוֹרָ֤ל הָֽרִאשׁוֹן֙ לִיה֣וֹיָרִ֔יב {ס} לִידַֽעְיָ֖ה הַשֵּׁנִֽי׃ {ס} לְחָרִם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י {ס} לִשְׂעֹרִ֖ים הָרְבִעִֽי׃ {ס} לְמַלְכִּיָּה֙ הַחֲמִישִׁ֔י {ס} לְמִיָּמִ֖ן הַשִּׁשִּֽׁי׃ {ס} לְהַקּוֹץ֙ הַשְּׁבִעִ֔י {ס} לַאֲבִיָּ֖ה הַשְּׁמִינִֽי׃ {ס} לְיֵשׁ֙וּעַ֙ הַתְּשִׁעִ֔י {ס} לִשְׁכַנְיָ֖הוּ הָעֲשִׂרִֽי׃ {ס} לְאֶלְיָשִׁיב֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֔ר {ס} לְיָקִ֖ים שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃ {ס} לְחֻפָּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה עָשָׂ֔ר {ס} לְיֶשֶׁבְאָ֖ב אַרְבָּעָ֥ה עָשָֽׂר׃ {ס} לְבִלְגָּה֙ חֲמִשָּׁ֣ה עָשָׂ֔ר {ס} לְאִמֵּ֖ר שִׁשָּׁ֥ה עָשָֽׂר׃ {ס} לְחֵזִיר֙ שִׁבְעָ֣ה עָשָׂ֔ר {ס} לְהַפִּצֵּ֖ץ שְׁמוֹנָ֥ה עָשָֽׂר׃ {ס} לִֽפְתַחְיָה֙ תִּשְׁעָ֣ה עָשָׂ֔ר {ס} לִֽיחֶזְקֵ֖אל הָעֶשְׂרִֽים׃ {ס} לְיָכִין֙ אֶחָ֣ד וְעֶשְׂרִ֔ים {ס} לְגָמ֖וּל שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִֽים׃ {ס} לִדְלָיָ֙הוּ֙ שְׁלֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִ֔ים {ס} לְמַעַזְיָ֖הוּ אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִֽים׃ {פ} אֵ֣לֶּה פְקֻדָּתָ֞ם לַעֲבֹדָתָ֗ם לָב֤וֹא לְבֵית־יְהֹוָה֙ כְּמִשְׁפָּטָ֔ם בְּיַ֖ד אַהֲרֹ֣ן אֲבִיהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔הוּ יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}

I Chronicles 24:1-19

The divisions of the Aaronites were:
The sons of Aaron: Nadab and Abihu, Eleazar and Ithamar. Nadab and Abihu died in the lifetime of their father, and they had no children, so Eleazar and Ithamar served as priests. David, Zadok of the sons of Eleazar, and Ahimelech of the sons of Ithamar divided them into offices by their tasks. The sons of Eleazar turned out to be more numerous by male heads than the sons of Ithamar, so they divided the sons of Eleazar into sixteen chiefs of clans and the sons of Ithamar into eight clans. They divided them by lot, both on an equal footing, since they were all sanctuary officers and officers of God—the sons of Eleazar and the sons of Ithamar. Shemaiah son of Nathanel, the scribe, who was of the Levites, registered them under the eye of the king, the officers, and Zadok the priest, and Ahimelech son of Abiathar, and the chiefs of clans of the priests and Levites—one clan more taken for Eleazar for each one taken of Ithamar.^-a The first lot fell on Jehoiarib; the second on Jedaiah; the third on Harim; the fourth on Seorim; the fifth on Malchijah; the sixth on Mijamin; the seventh on Hakkoz; the eighth on Abijah; the ninth on Jeshua; the tenth on Shecaniah; the eleventh on Eliashib; the twelfth on Jakim; the thirteenth on Huppah; the fourteenth on Jeshebeab; the fifteenth on Bilgah; the sixteenth on Immer; the seventeenth on Hezir; the eighteenth on Happizzez; the nineteenth on Pethahiah; the twentieth on Jehezkel; the twenty-first on Jachin; the twenty-second on Gamul; the twenty-third on Delaiah; the twenty-fourth on Maaziah. According to this allocation of offices by tasks, they were to enter the House of the LORD as was laid down for them by Aaron their father, as the LORD God of Israel had commanded him.

ברטנורא על משנה סוכה ה׳:ח׳:ח׳-י״א

בילגה. שם המשמרה:

לעולם חולקת בדרום. ואפילו כשהיא נכנסת, קנסא הוא שקנסוה:

וטבעתה קבועה. עשרים וארבע טבעות היו בעזרה במקום המטבחיים, לעשרים וארבע משמרות כהונה, וטבעות של כל המשמרות פתוחות צד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה. וטבעת של בלגה קבועה ואינה נהפכת, וצריכה להשתמש בשל אחרים, וגנאי הוא לה:

וחלונה סתומה. חלונות היו בלשכת החליפות ששם גונזין את סכיניהם. וחלון של משמרת בלגה היתה סתומה, דקנסוה רבנן משום מעשה שהיה, שאשה אחת ממשמרת בלגה ומרים בת בלגה שמה נשתמדה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יונים, וכשנכנסו יונים להיכל הלכה וטפחה בסנדל ע״ג המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס, פירוש זאב זאב בל׳ יוני. עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואין אתה עומד להן בשעת דוחקן. וכששמעו חכמים בדבר זה קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה של כל המשמרת כולה, כי אמרו אם לא ששמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן. ובשביל אביה קנסו כל המשפחה, דאוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו:

Bartenura on Mishnah Sukkah 5:8:8-11

בילגה – the name of a family. לעולם חולקת בדרום – and even when it enters, it is a fine that they (i.e., the Rabbis) placed upon them. וטעבתה קבועה – twenty four rings were in the Temple courtyard at the place of the slaughtering [in the Temple] for the twenty-four divisions of duty of the Priests, and the rings of each division of duty were open on one side and turned upwards and they would bring in the neck of the animal into it and go back and turn its opening downwards into the floor, and the ring of Bilgah was fixed and never turned, and they needed to use that of others, and it was a disgrace for it (i.e., this family). וחלונה סתומה – the windows were in the chamber of the slaughtering-knives (see Mishnah Middot, Chapter 4, Mishnah 7), where they would hide their knives. But the window of the division of duty of Bilgah was closed, and the rabbis fined them because of something that happened, that one woman from the Bilgah division of duty , and Miriam the daughter of Bilgah was her name, was guarded and married to one of the captains of the Grecian kings (see Talmud Sukkah 56b), and when the Greeks entered the Temple, she went and struck the altar with her sandal and said: “Lucas, Lucas” {which means, “wolf, wolf,” in the Greek language] (an opprobrious epithet of the altar), “how long will you withhold the money of Israel and you don’t stand up for them at the hour of their need/distress?” And when the Sages heard of this matter, they established her ring and blocked up the window of the entire division of duty, for they said that if not that she had heard from her father that he was despising the Divine service, she would not have said this. But because of her father, they (i.e., the Sages) fined the entire family, for woe it is for the wicked and woe to his neighbor; good for the righteous and good for his neighbor.

רמב"ם משנה סוכה ה׳:ח׳:א׳

חל להיות יום אחד להפסיק בינתים כו':
חל יום אחד להפסיק בינתים הוא שהיה יו"ט הראשון של חג יום שני או יו"ט האחרון יום חמישי וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום אחד בלבד ויבא החג וישתתפו כולם בעבודה אם יחול יו"ט הראשון יום שני או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול יו"ט האחרון יום חמישי לפי שכל יום שבת הוא היום שמתחלפין המשמרות תצא אחת ותיכנס השנית ומחלקין לחם הפנים וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבוא ותרגום ויתמהמה ויתעכב לפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד ור' יהודה רואה שראוי להעדיף משמר הנכנס מפני נעילת אלו השערים של מוצ"ש ומפני מה חולקין לחם הפנים הנכנסים בצפון העזרה כדי שידעו כי העבודה בזו השבוע שלהם כי השחיטה בצפון כמו שיתבאר במקומו. והיו במקדש ארבע ועשרים טבעות טבעת לכל משמר היו תולין בהם הבהמות ומפשיטין אותם והיו כולם קבועות בכתלים וכשהיתה נכנסה משמרה היתה תולה אותה טבעת לרמוז שהעבודה שלה וכמו כן היו שם עשרים וארבע חלונות ושם בגדי כהונה חלון לכל משמרה ומשמרה והיו כלם סגורות וכשנכנסת משמרה לעבודה היתה פותחת החלון שלה מלבד משמרת בלגה שגזרו עליה חכמים שתהיה לעולם זו המשמרה חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה כמו המשמרה היוצאת ולא הניחו לה סימן שיורה עליה שהעבודה שלה ועשו לה זה מפני כי כשתקפה יד היונים על ירושלים כמו שנתפרסם נשאת נערה אחת מהם לאחד משרי היונים וחזרה לדתם והעיזה פניה ונכנסה לבהמ"ק והכתה בסנדלה על המזבח והיתה מדברת ואומרת לו בלשון יוני יאריב יאריב עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ולא תושיעם בעת צרתם ולפיכך עשו חכמי אותו הדור בכל המשפחה שיצא ממנה זו התרבות רעה מה שכתבתי וקבעו זה לדורות משום והנשארים ישמעו ויראו. ואין הלכה כרבי יהודה:

Rambam on Mishnah Sukkah 5:8:1

חל יום אחד להפסיק בנתים – as for example, that the First Day of the Festival of Sukkot occurred on Monday or the Concluding Day of the Festival [of Sukkot] occurred on Thursday, that when this occurs there doesn’t remain for the second/next priestly watch that would enter other than the Divine Service of one day alone, and the Festival would come and all of them would participate togethter in Divine Service if the First Day of of the Festival fell on Monday, either one priestly watch would enter after the Sabbath day if the Concluding Day of the Festival coccurred on Thursday, because each Sabbath day is the day of the switching/changing of the priestly watches where one leaves and a second enters, and they divide the shewbread. But when it arrrives for one of the priestly watches, this priestly watch which only has to perform Divine Service for one day, will become idle/lazy regarding it and be prevented from coming. And the Aramaic translation of (Genesis 19:16): "ויתמהמה" /Still he delayed is that he became delayed, and therefore, they enacted for him that he should take from the shewbread only two loaves. But Rabbi Yehuda holds that they prefer that the pirestly watch that enters with the reward of the locking of the Temple doors on the first night (see Tractate Sukkah 56b). And the reason that those who enter divide up the shewbread in the northern side of the Temple courtyard is to demonstrate that the Divine Service of this Shabbat is theirs, since the slaughtering is in the north as will be explained in its place (see Tractate Zevakhim, Chapter 5). And there were in the Temple twenty four rings, a ring for each priestly watch on which they would suspend and flay the sheep, and all of it was fixed on the walls (see Tractate Middot, Chapter 3, Mishnah 5), and when one priestly watch enters, they lower that ring to demonstrate that the Divine Service belongs to it, and similarly, there were there also twenty four windows upon which lay the clothing of the priests, one window for each priestly watch (see Tosefta Sukkah, Chapter 4, Halakha 12 an dsee Tractate Tamid, Chapter 4, Mishnah 3, and the words of Maimonides in the Laws of the Vessels of the Temple, Chpater 8, Halakha 8, though the source is not clear to Rabbi Kafih), and all of them are closed, but when the priestly watch enters for Divine Service, it opens its window, except for the priestly watch of Bilgah where the Sages decreed upon it that it would be this priestly watch forever. חולקת בדרם וטבעתה קבועה ולונה סתומה – like the departing priestly watch, for they did not leave for it a sign to demonstate that this was their Divine Service, and they made this as such, for at the time the Greeks treiumped over Jerusalem, and it was known that one of their daughters married one of the Greek officers, and she passed over to their religion and became insolent and entered into the Temple and trampled the altar with her sandal and she knocked against him and said to him in the Greek language, “You are a wolf, you are a wolf, how long will you destroy the money of Israel ander you don’t help them in their time of trouble?” And the Sages of that generation decreed upon every priestly watch that left from within it about this evil culture – what do you see and established this for all of the coming generations in order that people should be chastised/punished. But the Halakha is not according to Rabbi Yehuda.

סוכה נ״ו א:ט״ו-ט״ז

מַתְנִי׳ יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין לְאַחֲרֶיהָ — הָיוּ כׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים. חָל לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד [לְהַפְסִיק] בֵּינָתַיִם — מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת, וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתַּיִם. וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה — הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ. הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן, וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם. בִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה, וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה.

Sukkah 56a:15-16

MISHNA: In the case of a Festival that occurs adjacent to Shabbat, both when it occurs preceding it and when it occurs following it, all the watches that arrived early or remained late to serve in the Temple were of equal status in the distribution of the shewbread on that Shabbat. If one day happened to separate between the Festival and Shabbat, the watch whose time was scheduled would take ten of the twelve loaves of shewbread, and the watch that was detained after the Festival because there was insufficient time to get home before Shabbat takes two loaves. And during the rest of the days of the year, when the changing of the watches takes place on Shabbat, the incoming watch takes six loaves and the outgoing watch takes six loaves. Rabbi Yehuda says: The incoming watch takes seven loaves and the outgoing takes five. The standard procedure was that the members of the incoming watch divide the shewbread in the north section of the courtyard, and the outgoing watch in the south. However, there was one exception: The watch of Bilga, due to a penalty imposed upon it, always divides the shewbread to its members in the south, even when it is the incoming watch. And its ring used to facilitate slaughter of the animals was fixed in place, rendering it useless, and its niche among the niches in the wall of the Chamber of Knives, where the priests would store their knives and other vessels, was sealed.

סוכה נ״ו ב:ד׳-ט׳

בִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת בִּילְגָּה שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְּיוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְווֹנִים. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְווֹנִים לַהֵיכָל, הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאָמְרָה: לוֹקוּס לוֹקוּס! עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק! וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא, וְנִכְנַס יֶשֶׁבָב אָחִיו עִמּוֹ וְשִׁימֵּשׁ תַּחְתָּיו. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכֵינֵי הָרְשָׁעִים לֹא נִשְׂתַּכְּרוּ, שְׁכֵינֵי בִילְגָּה — נִשְׂתַּכְּרוּ, שֶׁבִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְיֶשֶׁבָב אָחִיו בַּצָּפוֹן. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא, הַיְינוּ דְּקָנְסִינַן לְכוּלַּהּ מִשְׁמָרָה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִרְיָם בַּת בִּילְגָּה שֶׁהֵמִירָה דָתָה, מִשּׁוּם בְּרַתֵּיה קָנְסִינַן לֵיהּ לְדִידֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: אִין, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: שׁוּתָא דְיָנוֹקָא בְּשׁוּקָא, אוֹ דַאֲבוּהַּ אוֹ דְאִימֵּיהּ. וּמִשּׁוּם אֲבוּהּ וְאִימֵּיהּ קָנְסִינַן לְכוּלַּהּ מִשְׁמָרָה? אָמַר אַבָּיֵי: אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵינוֹ, טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵינוֹ [שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ״]. הֲדַרַן עֲלָךְ הֶחָלִיל וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת סוּכָּה

Sukkah 56b:4-9

§ The mishna continues: Members of the incoming watch divide the shewbread in the north section of the courtyard, and members of the outgoing watch in the south. The Sages taught in a baraita: Members of the incoming watch divide the shewbread in the north, which was an area of greater sanctity in the Temple courtyard, so that it would be seen that they are incoming, and members of the outgoing watch divide the shewbread in the south, so it would be seen that they are outgoing. We learned in the mishna that Bilga always divides the shewbread in the south, even when it is the incoming watch. The Gemara elaborates: The Sages taught in a baraita: There was an incident involving Miriam, the daughter of a member of the Bilga watch, who apostatized and went and married a soldier [sardeyot] serving in the army of the Greek kings. When the Greeks entered the Sanctuary, she entered with them and was kicking with her sandal on the altar and said: Wolf, wolf [lokos], until when will you consume the property of the Jewish people, and yet you do not stand with them when they face exigent circumstances? And after the victory of the Hasmoneans over the Greeks, when the Sages heard about this matter and how she denigrated the altar, they fixed the ring of the Bilga watch in place, rendering it nonfunctional, and sealed its niche. And some say that the watch was penalized for a different reason. It happened once that some members of the Bilga watch tarried in arriving at the Temple. The members of the previous watch, the watch of Yeshevav, his brother, entered together with the members of the Bilga watch who had arrived, and served in the place of the absent members of his brother’s watch. The Gemara notes: Although neighbors of the wicked do not typically profit, according to the principle: Woe unto the wicked, woe unto his neighbor, Bilga’s neighbors profited, as Bilga always divides the shewbread in the south, even when the watch is incoming, and his brother Yeshevav always divides in the north, even when the watch is outgoing. The Gemara clarifies: Granted, according to the one who said that Bilga was penalized because members of his watch tarried in arriving at the Temple; that is why the entire watch is penalized. However, according to the one who said it is due to Miriam, daughter of Bilga, who apostatized, do we penalize the entire watch of Bilga because of his daughter? Abaye said: Yes, as people say, the speech of a child in the marketplace is learned either from that of his father or from that of his mother. Miriam would never have said such things had she not heard talk of that kind in her parents’ home. The Gemara asks: And due to Miriam’s father and mother, do we penalize an entire watch? Abaye said: Woe unto the wicked, woe unto his neighbor. To conclude the tractate on a positive note, the Gemara says: Good for the righteous, good for his neighbor, as it is stated: “Say you of the righteous that it shall be good for him, for they shall eat the fruit of their doings” (Isaiah 3:10); the neighbors of a righteous man who witness and acknowledge the good that befalls him will benefit from their proximity to him. We have now completed the chapter “the flute” and all of Masekhet Sukkah.

רש"י על סוכה נ״ו ב:ה׳:א׳

מרים בת בילגא - ממשמר בילגה היתה וכן שמה:

כשנכנסו יוונים להיכל - בימי מתתיהו בן יוחנן:

לוקוס - הוא זאב בלשון יווני:

וכששמעו חכמים בדבר - לאחר שגברה יד בית חשמונאי:

סתמו חלונה - של משמרה ולקמן פריך ומשום דידה קנסינן לכולה משמרה:

משמרתו של בילגה שוהה לבא - כשהגיע שבת שלה לא היו באים ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליה:

ונכנס ישבב אחיו - סדר משמרות בילגה אחר ישבב וכשישבב יוצא בילגה נכנס וכששהה משמרת בילגה לבא עיכבן ישבב במשמרתו ולא יצא לפיכך קנסוה:

ואע"פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו - דאוי לרשע אוי לשכינו:

שכיני בילגה נשתכרו - היינו ישבב:

שבילגה לעולם חולקת בדרום - ואפי' בכניסתו וישבב לעולם בצפון אף ביציאתו שהרי בילגה נכנס אחריו ושבח הוא להם לחולקי צפון:

משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה - כלומר אפי' לאבוה מי הוה לן למיקנסיה:

שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאימיה - משל הדיוט הוא מה שהתינוק מדבר בשוק מאביו או מאמו שמע אף (זה) אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן שותא דיבור כמו לא תיפוק לכו שותא (ב"ב דף לט.) ובקדושין (דף ע.) שותא דמר לא ידענא:

אוי לרשע ואוי לשכינו - בתורת כהנים תניא וחלצו את האבנים נגע באבן שבמקצוע שניהן חולצין ואע"פ שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה מחמת שהיתה עינו צרה בכליו חבירו לקה בשבילו מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו וממילא טוב לצדיק טוב לשכינו דמדה טובה מרובה:

Rashi on Sukkah 56b:5:1

...

בן יהוידע על סוכה נ״ו ב:א׳

לוּקוּס, לוּקוּס. כפלה הלשון דרמזה על מזבח בית ראשון ומזבח בית שני לומר שניהם לא הועילו. והא דקראתו זאב, מפני דבית המקדש היה בחלק בנימין שנקרא זאב. ודע ד'בִּילְגָה' אינו שם אביה אלא שם המשפחה וכן הענין בִּישֵׁבָב ושמות אלו הם מזמן דוד המלך ע"ה כמו שנאמר בדברי הימים א' סימן כ"ד. והא דקראו 'אָחִיו' רוצה לומר שכינו ואינו אחיו ממש.

וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ, וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ. נראה לי בס"ד הטעם שעשו לה בזיון בשני דברים אלו של טבעת וחלון כי ידוע אין יניקה מאור מקיף אלא לישראל דוקא ולא לעכו"ם שהם סטרא דנחש דכתיב ביה (בראשית ג, א) 'וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם' מפני שאין לקליפות יניקה מאור מקיף ולכן אחר דבתם המירה דתה שיצאה מכלל ישראל שיש להם יניקה מאור מקיף ונכנסה לדת אומות החיצונים שאין להם יניקה משם קבעו את טבעתה כי הטבעת צורתה ועניינה הוא דבר המקיף לעשות זכר לדבר זה.

והא דסתמו חלונה שעשו לה בזיון בחלון מפני כי באותיות 'חַלּוֹן' נרמז כבודן של ישראל והיינו דתואר 'אָדָם' ניתן לישראל דוקא ואין העכו"ם קרויים אדם מפני כי אָדָם מספר מ"ה שהוא מספר שם הוי"ה דאלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45]. גם עוד זכו לבדם לתואר 'אֶחָד' דכתיב (שמואל ב' ז, כג) 'וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ'. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (קהלת ז, כח) 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי' והיינו אֶלֶף רמז ללימוד התורה כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי', וזהו שנאמר תואר אָדָם ותואר אֶחָד מֵאֶלֶף רוצה לומר לימוד התורה מָצָאתִי. והנה שני תוארים אלו מספרם חֵן [אָדָם 45 +אֶחָד 13=חֵן 58]. ובזה פרשתי בס"ד מה שנאמר בתורה (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' וכן אמר (משלי ד, ט) 'תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן'.גם עוד על ידי התורה זכו ישראל לתואר 'חַי' הן לחלק הגוף הן לחלק הנפש ולזה אמר (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם', רוצה לומר אַתֶּם גוף ונפש חַיִּים כֻּלְּכֶם הגוף והנפש, ולכן כתיב (שמואל ב' כג, כ) 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי' וב' פעמים חַי לגוף ולנפש הוא מספר לוֹ. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (שמות טו, כה) 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט' כלומר שם נמצא שם שמספרו לוֹ שהוא 'חַי-חַי' על ידי חֹק וּמִשְׁפָּט שקבלו ישראל. וזהו שנאמר (שיר השירים ב, טז) 'דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ' כלומר דּוֹדִי לִי שהוא חלקי מפני כשרותי, ולכן וַאֲנִי לוֹ יש לי שם 'חַי-חַי' שהוא מספר ל"ו.

והנה ב' תוארים של אָדָם וְאֶחָד שהם מספר חֵן וב' שמות 'חַי-חַי' של גוף ונפש שהם מספר לוֹ נרמזים באותיות חַלּוֹן שהם אותיות 'חֵן לוֹ' שזכו להם ישראל דוקא ולכך אחר שיצאה בתם מכלל ישראל ונכנסה לדת העכו"ם סתמו חלון של אותה משמרה שעשו להם בזיון בחלון שלהם.

אָמַר אַבַּיֵי: אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ. נראה לי בס"ד ידוע כל ישראל תלוים ואחוזים ביסוד לכן נקראו כולם בשם צדיקים דכתיב (ישעיה ס, כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים' כי שם צדיק הוא ביסוד ולכן נקראו כולם על שם יוסף דכתיב (עמוס ה, טו) 'יֶחֱנַן הֳ' אֱלֹקֵי צְבָקוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף' ולכן כתיב (בראשית לז, ב) 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף' כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין הלולב ומיניו עיין שם. ולכך פגם העונות שלהם מגיע ליסוד יותר וכמו שנאמר (ישעיה נז, א) 'הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב'. ולכן כשאין עושין רצונו של מקום אז נקרא היסוד בשם דַּל כי בחטאם עושים אותו דל ח"ו ולזה אמר (תהלים מא, ב) 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל' לתקנו ולהשלים חסרונו, והנה מספר דַּל הנעשה כשאין עושין רצונו של מקום נהפך לרשעים מספר אוֹי אוֹי [אוֹי 17 + אוֹי 17= דַּל 34] כפול שהוא אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ כי ב' פעמים דַּל הוא ב' פעמים אוֹי. ולצדיקים שבהם נהפך לשני פעמים טוֹב [17] כי ב' פעמים טוֹב הוא מספר דַּל והיינו טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ.

ועוד נראה לי בס"ד דהמזבח נקרא כן על שם הזבח שעושין עליו והיא שבעטה בסנדלה עליו ואמרה לוּקוּס לוּקוּס פעמים נהפך למשפחתה מספר זֶבַח [17] למספר אוֹי [17] פעמיים כי ב' פעמים זֶבַח הוא מספר ב' פעמים אוֹי הרי נעשה 'אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ' אבל הצדיק שמקיים מצות הזבח בכפלים אחד במעשה ואחד בפה ד'כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה' (מנחות קי.) נהפך להם מספר זֶבַח למספר טוֹב כפליים.

ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' דאם תכניס מנצפ"ך הכפולות בתוך אלפ"א בית"א ותמנה מן תשר"ק עד צד"י את האותיות במילואם כזה ת"ו שי"ן רי"ש קו"ף צד"י, צד"י נשלם מספר טו"ב אותיות בצד"י השני וזהו שאמר טוֹב לַצַּדִּיק שאות צד"י נשלם בו מספר טו"ב, ואם תמנה האותיות בסדר אבג"ד בלתי מילוי ולא תכניס אותיות הכפולות בפנים כזה אב"ג דה"ו זחט"י כלמ"נ סע"פ יהיה אות פ' הוא אות טו"ב וזהו שנאמר טוֹב לִשְׁכֵנוֹ של הצדיק כי אות פ' עומד שכן לאות צד"י שהוא צדיק, ונרמז בזה שהצדיק יוצא תועלת טוֹב מגופו וגם תועלת טוֹב מפיו הרמוז באות פֶּה.

גם נראה לי בס"ד דאיתא ביומא (יומא עו.) אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָהּ, כַּסָּא דְּדָוִד לְעָלְמָא דְּאָתֵי מָאתַן וְעֶשְׂרִין וְחַד לוּגָא מַחֲזִיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כג, ה) 'כּוֹסִי רְוָיָה'. 'רְוָיָה' [221] בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הֲווּ, וכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל אר"ך נהורין לוקח התפארת מן ש"ע נהורין דאריך בסוד כּוֹסִי 'רְוָיָה' עיין שם. נמצא לפי זה רכ"א הנזכר הם רמז לרכ"א אורות וידוע דאלו רכ"א אורות יאירו ביסוד ולכן היסוד נקרא צַּדִּיק [204] ונקרא טוֹב [17] ומספר שניהם עולה רכ"א [221] ואלו הרכ"א אורות הם טובו של דוד המלך ע"ה שהוא במלכות שהוא שכן הצדיק שהוא יסוד הנזכר וכמו שנאמר כּוֹסִי 'רְוָיָה' דהוא מספר רכ"א. וזהו שנאמר טוֹב לַצַּדִּיק רוצה לומר מספר טוֹב לְצַדִּיק שעל ידי כך נשלם בו מספר רכ"א כנגד רכ"א אורות המאירים בו אלו הם טוֹב לִשְׁכֵנוֹ של הצדיק הוא דוד המלך ע"ה שֶׁכּוֹסוֹ 'רְוָיָה' שהוא מספר רכ"א.

ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' הוא נשמת צדיק אחר שבאה אצלו בסוד העיבור שיש לה חלק בשכר מצות דוקא ואין מגיע נזק מצד העונות וזהו טוֹב לִשְׁכֵנוֹ, עד כאן דבריו נר"ו.

והנה עדיין צריך להבין במאמר הזה אמאי הוצרך להביא חלוקה זו ד'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' דכאן מיירי ב'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ' ואף על גב דלפי פשוטו הוא לסיים בדבר טוב, הנה נראה לי בס"ד דאמר 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' לתת טעם על אומרו 'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ', דקשה מה חטא השכן כדי שילקה? לזה אמר הטעם הוא מפני כי 'טוֹב לַצַּדִּיק טוֹב לִשְׁכֵנוֹ' ועל זה אין לבקש טעם כי כך מנהגו של עולם ברבות הטובה רבו אוכליה על כן זה השכן של הרשע שלא השתדל להיות שכן לצדיק הרי זה מאס בטוב ולא הודה בטוב הנמשך מן הצדיק לכן בעבור זה ראוי שיהיה לו אוֹי תמורת טוֹב ויהיה אוֹי לִשְׁכֵנוֹ.

או יובן הכונה מאחר שלא התחבר לצדיק נמצא חשב בדעתו שאין התערבות לישראל זה בזה אלא כל אחד פועל שלו לעצמו בלבד ואין שייכות לזה עם זה, על כן בדין הוא שיראו לו מן השמים בנסיון איך ישראל מעורבים זה בזה ובמה יראו לו אם בענין טוֹב הרי חוטא נשכר! לכך מוכרח שיראו לו התקשרות והתערבות ישראל זה בזה בענין רע שיראה בעיניו איך יהיה 'אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ', ובזה יבין כי ישראל מעורבים וקשורים זה בזה.

והנה כיון דאמר קרא (ישעיהו ג, י) 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' מוכרח לפרש דהשבח שישבחו לצדיק הוא על הטוב שיהיה מסיבתו לאחרים כי על הטוב המגיע לעצמו מה טעם יש לשבחו דאם ראית אחד אוכל תרנגולת פטומה אין לו שבח על זה דלפי עושרו ראוי הוא שיאכל מאכל חשוב כן הצדיק לפי צדקתו ראוי שיהיה לו טוב אבל אם ראית אחד מאכיל לאחרים תרנגולת פטומה ראוי לו השבח לשבחו בזה, כן הצדיק כאשר יגיע מסיבתו טוב לשכינו ראוי לשבחו ולכך אמר 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' כלומר כי הוא יסבב טוב לאחרים.

ועוד נראה לי דיליף זה מאומרו 'כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' נמצא טוב הצדיק עושה פרי והיינו מה שהוא טוֹב לִשְׁכֵנוֹ הנה זה נחשב פרי, ובסוף הפסוק הזה נראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רז"ל (חגיגה טז:) הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, אך מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בביאור 'וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם' דאחר שיעשה חבירו תשובה מחזיר לו חלקו. וחקרנו בדרושים בס"ד אם כן מה תועלת יש לצדיק בזה? וכתבנו שיש לו תועלת מן הפירות של מצות חבירו שכל זמן אשר חלק המצות של חבירו אצלו עד שישלים תשובתו הוא יאכל פירותיהם של אותם מצות. וזהו שנאמר 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' הוא מצד חלקו ועוד יש שבח לצדיקים מצד תוספת המגיע להם מחלקי מצות של אחרים דאף על פי שמחזירים להם חלקם הפירות שלהם וזה כי 'כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'מעל להם' פירוש אותם שחטאו שהיה להם מעל במעשיהם שאז חלקי מצות שלהם נתנים לצדיקים הנה הפירות של חלקיהם יאכלו הצדיקים והרי יש כאן פרי צדיק עֵץ חַיִּים.

Ben Yehoyada on Sukkah 56b:1

...

חידושי אגדות על סוכה נ״ו ב:א׳

לוקס לוקס עד מתי כו'. פרש"י זאב וע"ש שהזאב דרכו לטרוף הכבשים אמרה כן שמכלה ממונן של ישראל בקרבן התמידין שהיו ב' כבשים בכל יום:

Chidushei Agadot on Sukkah 56b:1

...

תלמוד ירושלמי סוכה ה׳:ח׳:א׳

משנה: בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל־הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁוִין בְּאֵימוּרֵי הָֽרְגָלִים וּבְחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים. בַּעֲצְרֶת אוֹמֵר לוֹ הֵי לָךְ מַצָּה הֵי לָךְ חָמֵץ. מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ הוּא מַקְרִיב תְּמִידִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת וְכָל־קָרְבְּנוֹת הַצִּיבּוּר וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל. יוֹם טוֹב סָמוּךְ לַשַּׁבָּת בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ הָיוּ כָל־הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁוִין בְּחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים: חָל יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתַּיִם. וּבִשְׁאָר כָּל־יְמוֹת הַשָּׁנָה הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ. הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם. בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה:

Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:1

MISHNAH: On three occasions in a year were all watches equal in the parts of the holiday and in the distribution of the shew-bread; on Pentecost one says to him, here you have maṣsah, here you have leavened. The watch whose time is fixed brings daily sacrifices, vows and voluntary gifts, and all sacrifices of the public, and sacrifices everything. If the holiday is next to the Sabbath either before or after, all watches were equal in the distribution of the shew-bread.
If one day fell between them, the watch whose time is fixed takes ten loaves and the one remaining takes two. On all other days of the year the incoming one takes six; Rebbi Jehudah says that the incoming takes seven and the outgoing takes five. The incoming ones distribute in the North and the outgoing in the South. Bilgah always distributes in the South; its ring was fixed and its window closed.

תלמוד ירושלמי סוכה ה׳:ח׳:ו׳-ח׳

בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם. מִפְּנֵי מִרְיָם בַּת בִּלְגָּה שֶׁנִּשְׁתַּמְּדָה וְהָֽלְכָה וְנִישֵּׂאת לְסַרְדִּּיּוֹט אֶחָד מִשֶּׁל מַלְכוּת בֵּית יָוָן. וּבָאָה וְטִפְּחָה עַל גַּגּוֹ שֶׁלְמִזְבֵּחַ. אָֽמְרָה לוֹ. לוּקוֹס. לוּקוֹס. אַתָּה הֶחֱרַבְתָּה נִכְסֵיהֶן שֶׁלְיִשְׂרָאֵל וְלֹא עָמַדְתָּ לָהֶן בִּשְׁעַת דּוֹחְקָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. עַל יְדֵי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לַעֲלוֹת וְלֹא עָלַת. וְנִכְנַס יְשֵׁבְאָב וְשִׁימֵּשׁ תַּחְתֶּיהָ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה. לְפִיכָךְ בִּלְגָה לְעוֹלָם בַּיּוֹצֵא וִישֵׁבְאָֽב בַּנִּכְנַס. וִיעֲקְּרוּ אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ. לֵית יְכִיל. דְּאָמַר רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻּׂעַ בֶּן לֵוִי. קָשֵׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם לַעֲקוֹר שַׁלְשֶׁלֶת יוֹחֲסִין מִמְּקוֹמָן. וְיַעֲשׂוּ אוֹתָן עֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ. לֵית יְכִיל. [דִּכְתִיב] הֵ֣מָּה יִסַּ֥ד דָּוִ֛יד וּשְׁמוּאֵ֥ל הָרוֹאֶה בֶּֽאֱמֽוּנָתָֽם: בְּאוֹמָנוּתָם. אוֹמָנוּת גְּדוֹלָה הָֽיְתָה שָׁם שֶׁאֵין מִשְׁמַר נוֹטֵל וְשׁוֹנֶה בִשְׂדֵה אֲחוּזָה עַד שֶׁיִּטּוֹל חֲבֵירוֹ. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. חִישַּׁבְתִּים שֶׁאֵין מִשְׁמַר נוֹטֵל וְשׁוֹנֶה בִשְׂדֵה אֲחוּזָה עַד שֶׁיִּטּוֹל חֲבֵירוֹ. וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. טַבָּעוֹת עָשׂוּ לָהֶן רְחָבוֹת מִלְּמַעֲלָן וְצָרוֹת מִלְּמַטָּן. וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה. שֶׁלֹּא הֶעֱמִידוּ אוֹתָהּ עַל סַכִּינֵיהֶן. כַּהִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן. הוּא הָיָה נִקְרָא בֵּית הַחִילְפוֹת. שֶׁשָּׁם הָיוּ גּוֹנְזִין אֶת הַסַּכִּינִין.

Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:6-8

“Bilgah always distributes in the South. Because of Miriam from Bilgah who apostasied and went to marry a general of the Greek government. She came and patted on the top of the altar and said to it, Λύκος, you destroyed Israel’s property and did not support them at the time of their distress. But some are saying that its time arrived to serve but it did not appear; so Yeshevav served in its stead in the High Priesthood.” Therefore Bilgah always is with the outgoing and Yeshevav withy the incoming. Should it not have been eliminated from its place? You cannot do this, as Rebbi Simon said in the name of Rebbi Joshua ben Levi: It is hard before the Omnipresent to eliminate the chain of descent from its place. Could they not be made twenty-three? You cannot do this, as it is written, these are the foundations of David and Samuel the Seer in their faithfulness. In their professionalism. It was a great feat of professionalism that no watch was taking and repeating in inheritance fields before the other could take. Rebbi Abbahu said, I computed it that no watch was taking and repeating in inheritance fields before the other could take. “Its ring was fixed.” Rebbi Abba in the name of Rebbi Jehudah: They made the rings wide on top and narrow at the bottom. “And its window closed.” That they could not use it for their knives, as we have stated there: “this was called the place of the sharp knives since there they hid the knives.”

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוכה ה׳:ח׳:ו׳:א׳-ג׳

מרים בת בלגה. ממשמר בלגה היתה וכך שמה:

ובאה וטפחה ע"ג של מזבח. כשנכנסו יונים להיכל בימי יוחנן כה"ג עשתה כן:

לוקוס. זאב בלשון יוני:

Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:6:1-3

...

אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ה׳:ח׳:ו׳

במשנה שנינו: "בלגה לעולם חולקת בדרום".
מפני מה קנסו את משמר בלגה? -
מביאים ברייתא: מפני מרים בת בלגה – אחת מבנות הכוהנים של אותו משמר, שנשתמדה (המירה את דתה היהודית) והלכה ונישאת לסרדיוט (חייל (מילה שמקורה ביוונית)) – שר צבא, אחד משל מלכות בית יון, ובאה וטפחה (היכתה, חבטה) על גגו של המזבח – והוא עונש של ביזיון, אמרה לו: לוקוס, לוקוס (זאב, זאב (מילה שמקורה ביוונית)) – שהמזבח נמשל לזאב, שכמו שהזאב חוטף את הטרף, כך היה המזבח חוטף את הקורבנות, אתה החרבתה נכסיהן (רכושם) של ישראל – שישראל הקריבו על המזבח קורבנות רבים מממונם, ולא עמדת להן (לא הגנת עליהם) בשעת דוחקן (מחסורם) – ומשום מעשה זה קנסו את אותו משמר.
ויש אומרים: מפני מה קנסו את משמר בלגה? - על ידי שהגיע זמנה לעלות – לבוא לעבודתם במקדש, ולא עלת (עלתה) – והראו לכול שאין העבודה חביבה עליהם, ונכנס יֶשֶׁבְאָב – משמר ששמו כך (דברי הימים א כד,יג), והוא משמש לפני המשמר של בלגה, ושימש תחתיה בכהונה גדולה (שתי המילים האחרונות יתירות ואינן בתוספתא ובבבלי, והן אשגרה ממקומות אחרים שבהם נאמר: 'ונכנס פלוני ושימש תחתיו בכהונה גדולה'). לפיכך בלגה לעולם ביוצא – חולקת בדרום, כמו היוצאים, כדי שייראו כיוצאים אף בכניסתם, וישבאב בנכנס – חולקת בצפון, כמו הנכנסים, כדי שייראו כנכנסים אף ביציאתם.

ומקשים: ויעקרו אותה ממקומה! – מדוע לא קנסו את משמר בלגה בשינוי מקומו של המשמר בסדר המשמרות?
ומציעים תירוץ לקושיה: לית יכיל – אין אתה יכול (אין אתה רשאי לשנות את סדר המשמרות ולהקדים את המשמר המאוחר ולאחר את המשמר המוקדם), ויש להציע מקור כיסוד לדחיית הטענה שהועלתה בקושיה: דאמר רבי סימון (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) בשם רבי יהושע בן לוי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): קשה לפני המקום (כינוי לאלוהים) לעקור שלשלת יוחסין (הסתעפות משפחה לדורותיה) ממקומן – מכיוון שסדר המשמרות הוא לפי שלשלת היוחסים, ואם יעקרו את בלגה ממקומה בסדר המשמרות, יש לעקור אותה גם ממקומה בשלשלת היוחסים, וקשה היא שלשלת יוחסים לפני הקב"ה לעקור אותה ממקומה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,ב.
ומקשים: ויעשו אותן עשרים ושלש! – מדוע לא קנסו את משמר בלגה בהכללת המשמר במשמר שלפניו או במשמר שלאחריו (ובכך לא תיעקר שלשלת יוחסים ממקומה) ועשיית המשמרות עשרים ושלושה במקום עשרים וארבעה?
ומציעים תירוץ לקושיה: לית יכיל – אין אתה יכול (אין אתה רשאי לעשות את המשמרות עשרים ושלושה, אלא יש להשאירם עשרים וארבעה), ויש להציע פסוק כיסוד לדחיית הטענה שהועלתה בקושיה: דכתיב: (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – שכתוב (בעניין משמרות הלוויים השוערים, והוא אמור גם לעניין חלוקת הכהונה והלווייה למחלקות בימי דויד): "הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם" (דברי הימים א ט,כב) – דויד ושמואל הנביא קבעו ותיקנו את חלוקת המשמרות שמילאו את תפקידם בנאמנות; ויש לדרוש את המילה 'באמונתם' כאילו נכתב: - באומנותם – דויד ושמואל הנביא התקינו את המשמרות במעשה אומנות, כמבואר להלן. אומנות גדולה היתה שם – מלאכת מחשבת גדולה (חישוב חשבונות רבים) היתה שם כשהעמידו דויד ושמואל את מספר המשמרות על עשרים וארבעה, שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו – אם הקדיש אדם את שדה אחוזתו (שדהו שבאה לו בירושה) וגאלה (פדה את השדה מיד ההקדש) איש אחר, השדה יוצאת מידי הפודה ביובל ומתחלקת לכוהנים שבמשמר העובד בראש השנה (תוספתא מנחות יג,יז, או ביום הכיפורים) של שנת היובל, שהיובל נכנס בתוך משמרם, וכן אם לא נגאלה השדה מידי ההקדש לא על ידי הבעלים ולא על ידי אחר, השדה יוצאת מידי ההקדש ביובל לכוהנים. וכשהתקינו דויד ושמואל את משמרות הכהונה, חישבו על פי חשבון מולדות הלבנה ותקופות החמה את השנים הרגילות והמעוברות שיבואו, וחישבו על פי מספר המשמרות את סדר המשמרות שישמשו כל שבוע במקדש באותן שנים שיבואו, ומצאו שאם יחלקו את משמרות הכוהנים לעשרים וארבעה (ולא לכל מספר אחר), הרי שבכל אחד מראשי השנים של היובלות שיבואו ישמש משמר כהונה אחר מעשרים וארבעה המשמרות, ונמצא שבכל יובל ייטול משמר כהונה אחר את שדות האחוזה שיוקדשו וייצאו ביובל לכוהנים, ולא יהא משמר אחד נוטל פעם אחת שדות אחוזה שייצאו ביובל אחד וחוזר ונוטל פעם שנייה שדות אחוזה שייצאו ביובל אחר, עד שייטלו כל שאר המשמרות שדות אחוזה שייצאו ביובלות. ולכן אין לעשות את המשמרות מספר אחר, משום שבאופן זה יהא משמר נוטל פעם אחת שדה אחוזה וחוזר ונוטל פעם שנייה שדה אחוזה לפני שמשמר חבירו נוטל פעם אחת שדה אחוזה.
אמר רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי): (ה)[ח]ישבתים – חישבתי את אותן החשבונות שחישבו דויד ושמואל כשהתקינו את משמרות הכהונה, ומצאתי, שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו.

עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.

בתוספתא סוכה ד,כח שנו: בלגה לעולם חולקת בדרום, וטבעתה קבועה, וחלונה סתומה, מפני מרים בת בלגה שנשתמדה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוון, וכשנכנסו גויים / יוונים להיכל באתה וטפחה על גגו של המזבח, אמרה לו: לוקוס, לוקוס, אתה החרבת ממונם / נכסיהם של ישראל ולא עמדת להם בעת צרתם / בשעת צערם. - ויש אומרים: מפני עיכוב משמרות, ונכנס ישבאב ושימש תחתיו, לפיכך בלגה נראית יוצאה לעולם, וישבאב נראית נכנסת לעולם. כל השכנים הרעים לא קיבלו שכר, חוץ מישבאב שהיה שכינו של בלגה וקיבל שכר.

בבבלי סוכה נו,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה, שנשתמדה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת / הלכה וטפחה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס, לוקוס, עד מתיי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת דוחקם! וכששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה (של משמר בלגה) וסתמו את חלונה. - ויש אומרים: משמרתה שהתה לבוא (בני המשמר התעצלו ולא הגיעו), ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו. אף על פי שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו (הרוויחו), שכיני בילגה נשתכרו, שבילגה לעולם חולקת בדרום וישבב אחיו בצפון.

במסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק א נאמר: טיטוס הרשע היה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר: לוקוס, לוקוס, אתה מלך ואני מלך, בוא ועשה עימי מלחמה. כמה שוורים נשחטו עליך? כמה עופות נמלקו עליך? כמה יינות נסכו עליך? כמה בשמים קיטרו עליך? אתה הוא שמחריב את כל העולם כולו.

מה שסיפרו על טיטוס קרוב למעשה המסופר על מרים בת בלגה.

נשתמדה
נראה שהלשון 'משומד', שהשתמשו בו לא כלפי עבריין סתם, אלא ככינוי למי שבכלל התנהגותו סטה ממסורת ודרכי ישראל, נטבעה בראשונה בימי המתיוונים ("ספרא דבי רב" א, עמוד 195).

אמרה לו: לוקוס, לוקוס
בבראשית רבה צט,ג נאמר: "בנימין זאב יטרף" - רבי פינחס פתר קרייא במזבח (חלק מהמזבח היה בנחלתו של בנימין): מה הזאב הזה חוטף (את הטרף), כך היה המזבח חוטף את הקורבנות, "בבוקר יאכל עד" - "את הכבש אחד תעשה בבוקר" (במדבר כח,ד), "ולערב יחלק שלל" - "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שם).

אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: קשה לפני המקום לעקור שלשלת יוחסין ממקומן
בבראשית רבה פב,יא נאמר: אמר רבי סימון: קשה לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסים ממקומם.
ובשיר השירים רבה ה [ה] א נאמר: אמר רבי סימון: קשה היא שלשלת יוחסים לפני הקב"ה להיעקר ממקומה.

חישבתים
במדרש תהילים עח,כא נאמר: "וַיִּרְעֵם (דויד) כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם" - רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר: ישב (דויד) וחישב לו שלא יהיה משמר נוטל עם חבירו בשדה אחוזה ('בתבונות כפיו' פירושו: בחשבונות שחישב דויד באצבעות ידיו. המילה 'תבונות' רומזת, שהיה דויד בקי בחישוב תקופות החמה ומולדות הלבנה והיה יודע לקבוע ולעבר שנים וחודשים, כמו שדרשו חכמינו את המילים "כי היא חכמתכם ובינתכם" ואת המילים "יודעי בינה לעיתים").

לפי המדרש, אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, שדויד חישב. ולפי הירושלמי, אמר רבי אבהו, שהוא חישב (כמו בירושלמי תרומות י,ח: "אמר רבי אבהו: חשבית יתה קרוב למאתים". ובירושלמי תרומות ה,ג: "אמר רבי אבהו: כל ימינו היינו טועין בה כמקל הזה של סומא עד שלמדנוה מן חשבון גימטריא...". - הרי שמדע החשבון סייע לרבי אבהו לפתור בעיות הלכתיות).

ובמדרש תהילים מט,ג נאמר: "פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת" - כמה שנאמר: "כי היא חוכמתכם ובינתכם" (דברים ד,ו). "אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי" - במשמרות של בית המקדש (דויד פתר את חידת קביעת משמרות הכהונה בחוכמות ובתבונות שהיו לו).
• • •

Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:6

...

בראשית מ״ט:כ״ז

בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃

Genesis 49:27

Benjamin is a ravenous wolf;
In the morning he consumes the foe,
And in the evening he divides the spoil.”

זבחים נ״ג ב:ב׳-נ״ד ב:ט׳

מתני׳ העולה קדשי קדשים שחיטתה בצפון וקיבול דמה בכלי שרת בצפון ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע וטעונה הפשט וניתוח וכליל לאשים: גמ׳ עולה מ"ט תני ליה קדשי קדשים משום דלא כתיב בה (לה') קדשי קדשים היא: ודמה טעון שתי מתנות: היכי עביד אמר רב נותן וחוזר ונותן ושמואל אמר מתנה אחת כמין גמא נותן כתנאי יכול יזרקנו זריקה אחת ת"ל סביב אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת"ל וזרקו הא כיצד כמין גמא (ודמה טעון) שתי מתנות שהן ארבע ר' ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמר להלן (ויקרא ח, טו) סביב מה להלן פיסוק וארבע מתנות אף כאן פיסוק וארבע מתנות אי מה להלן ארבע מתנות על ארבע קרנות אף כאן ארבע מתנות על ארבע קרנות אמרת עולה טעונה יסוד וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד מ"ט אמר ר' אלעזר לפי שלא היתה בחלקו של טורף דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא ברבי חנינא רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה שנאמר (דברים לג, יב) חופף עליו כל היום לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן להקב"ה שנאמר (דברים לג, יב) ובין כתפיו שכן מיתיבי עולת העוף כיצד היתה נעשית היה מולק את ראשה ממול עורפה ומבדיל וממצה דמה על קיר המזבח ואי אמרת לא היה לה יסוד באוירא בעלמא הוא דקא עביד אמר רב נחמן בר יצחק אימר כך התנו אוירא דבנימין קרקע דיהודה מאי לא הוה לה יסוד רב אמר בבנין לוי אמר בדמים רב מתרגם באחסנתיה יתבני מדבחא לוי מתרגם באחסנתיה יתבני מקדשא מקום מקודש לדמים תא שמע היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת מאי אוכל נמי בדמים תא שמע המזבח היה שלשים ושתים על שלשים ושתים הכא במאי עסקינן מן הצד ת"ש נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב אימא כנגד אמה יסוד ועל אמה סובב: תא שמע דתני לוי כיצד בונין את המזבח מביאין מלבן שהוא שלשים ושתים על שלשים ושתים וגובהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה ושופך וזה הוא מקום יסוד וחוזר ומביא מלבן שהוא שלשים אמה על שלשים אמה וגובהו חמש אמות ומביא חלוקי אבנים כו' וחוזר ומביא מלבן שהוא כ"ח על כ"ח אמות וגובהו ג' אמות ומביא חלוקי כו' והוא מקום המערכה וחוזר ומביא מלבן שהוא אמה על אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא זפת וקוניא וממחה ושופך וזהו קרן וכן לכל קרן וקרן וכי תימא דגייז ליה אבנים שלמות כתיב דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה דאי לא תימא הכי הא דאמר רב כהנא אבנים של קרנות חלולות היו דכתיב (זכריה ט, טו) ומלאו כמזרק כזויות מזבח הכא נמי אבנים שלמות אמר רחמנא אלא דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ה"נ דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה דרש רבא מאי דכתיב (שמואל א יט, יח) וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה וכי מה ענין נויות אצל רמה אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם אמרי כתיב (דברים יז, ח) וקמת ועלית אל המקום מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות לא הוו ידעי דוכתיה היכא אייתו ספר יהושע בכולהו כתיב (יהושע יח, יד) וירד ועלה הגבול ותאר הגבול בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב אמרי ש"מ הכא הוא מקומו סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי אמרי ניתתי ביה קליל כדכתיב (דברים לג, יב) ובין כתפיו שכן ואיבעית אימא גמירי דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין ואי מדלינן ליה מתפליג טובא מוטב דניתתי ביה פורתא כדכתיב ובין כתפיו שכן ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד כדכתיב (תהלים סט, י) כי קנאת ביתך אכלתני וכתיב (תהלים קלב, א) זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו' הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער באפרתה זה יהושע דקאתי מאפרים מצאנוה בשדה יער זה בנימין דכתיב (בראשית מט, כז) בנימין זאב יטרף:

Zevachim 53b:2-54b:9

MISHNA: The burnt offering is an offering of the most sacred order. Its slaughter is in the north of the Temple courtyard and the collection of its blood in a service vessel is in the north, and its blood requires two placements that are four, and it requires flaying of its carcass and the cutting of the sacrificial animal into pieces, and it is consumed in its entirety, with the exception of its hide, by the fire of the altar. GEMARA: What is the reason that the tanna taught that a burnt offering is an offering of the most sacred order, when the mishna earlier (52b) did not mention that a sin offering is of the most sacred order? The Gemara answers: It is because in the Torah it is not written explicitly with regard to the burnt offering: It is most sacred, as it states concerning the sin offering and the guilt offering in a verse concerning a meal offering: “It shall not be baked with leaven. I have given it as their portion of My offerings made by fire; it is most sacred, as the sin offering, and as the guilt offering” (Leviticus 6:10). Consequently, the tanna explicitly states that a burnt offering is likewise of the most sacred order. The mishna teaches: And its blood requires two placements that are four. How does the priest perform the placements? Rav says: He places the blood on one side of the corner of the altar, and places it again on the other side of the corner of the altar. He repeats this on the diagonally opposite corner, so that he places on two corners but on all four sides of the altar. And Shmuel says: He places one placement on each of the two diagonally opposite corners, so that each placement is similar to the shape of the Greek letter gamma, which is bent at a right angle. The Gemara comments: This dispute between Rav and Shmuel is like a dispute between tanna’im: One might have thought that a priest should sprinkle one sprinkling with the blood of a burnt offering. To counter this possibility, the verse states: “And sprinkle the blood around against the altar that is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 1:5). If the blood must be sprinkled around the altar, one might have thought that he should circumscribe the altar as one would do with a thread, and sprinkle the blood all around. To counter this possibility, the verse states: “Shall present the blood, and sprinkle the blood around against the altar” (Leviticus 1:5), and one cannot have the blood circumscribe the altar as a thread would without directly applying it with a finger. How can these verses be reconciled? He applies the blood in a shape that is similar to that of the Greek letter gamma, and its blood requires two sprinklings that are four. This opinion accords with the opinion of Shmuel. The baraita continues: Rabbi Yishmael says: It is stated here: “Shall present the blood, and sprinkle the blood around against the altar” (Leviticus 1:5), and it is stated there, with regard to the sin offering sacrificed at the inauguration of the Tabernacle: “And when it was slain, Moses took the blood, and put it upon the corners of the altar around with his finger” (Leviticus 8:15). Just as there, with regard to the sin offering, the blood was placed discretely and with four placements, one on each corner, so too here, with regard to a burnt offering, it must be placed discretely and with four placements. This opinion accords with the opinion of Rav. If these offerings are compared to each other, why not say that just as there, the blood of the sin offering must have four placements on the four corners, so too here, the blood of the burnt offering requires four placements on the four corners? You said that a burnt offering requires that the blood be placed on a part of the altar that has a base, and the southeast corner of the altar had no base beneath it. Therefore, the blood had to be placed on the northeast corner and the southwest corner. The Gemara asks: What is the reason that there was no base on the southeast corner of the altar? Rabbi Elazar says: Because it was not in the portion of land of the one who tears, i.e., the tribe of Benjamin, as he is described in the following manner: “Benjamin is a wolf that tears apart; in the morning he devours the prey, and in the evening he divides the spoil” (Genesis 49:27). As Rav Shmuel, son of Rav Yitzḥak, says: The altar would consume, i.e., occupy, one cubit of the portion of Judah. The part of the altar in Judah’s portion was the southeast corner of the base, and therefore there was no base on that corner. Rabbi Levi bar Ḥama says that Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: A strip of land emerged from the portion of Judah and entered into the portion of Benjamin, and the southeast corner of the base was on that strip. And the tribe of Benjamin the righteous would agonize over it every day, desiring to take it into its portion, due to its unique sanctity. As it is stated in Moses’ blessing to the tribe of Benjamin: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12). The term “covers it” is understood to mean that Benjamin is continually focused upon that site. Therefore, Benjamin the righteous was privileged and became the host of the Holy One, Blessed be He, as the Holy of Holies was built in his portion. As it is stated: “And He dwells between his shoulders.” The Gemara raises an objection from a baraita: How was the rite of a bird burnt offering performed? The priest ascended the ramp and turned to the surrounding ledge. When he arrived at the southeast corner, the priest would pinch the bird’s head by pinching at its nape with his thumbnail and sever the bird’s head from its body, and would squeeze out its blood on the wall of the altar. The Gemara states its objection: And if you say that the southeast corner of the altar had no base, is he merely performing the rite in the air, i.e., not within the domain of the altar? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Say that when Eretz Yisrael was apportioned, they made this condition: The airspace of what would become the southeast part of the altar is in the portion of the tribe of Benjamin, so the pinching of the bird offering was performed within the domain of the altar. But the land was in the portion of the tribe of Judah. § The Gemara asks: What does the baraita mean when it states that the southeast corner of the altar had no base? Rav says: It is with regard to the fact that it had no base built on those sides. Levi says: It is with regard to the fact that no blood was sprinkled on that side, as the blood was not permitted to be presented there, even though there was a physical base. Based on this dispute, each of them disagreed as to the correct Aramaic translation of the verse: “Benjamin is a wolf that tears apart; in the morning he devours the prey, and in the evening he divides the spoil” (Genesis 49:27). Rav translates this as: In his portion will the altar be built. Levi translates this as: In his portion will the Sanctuary be built, which means: A place sanctified for blood. The Gemara brings proof for each opinion: Come and hear a proof for the explanation of Rav from a mishna (Middot 35b): The base of the altar would extend along all of the northern side and along all of the western side. It consumed one cubit on the southern side and one cubit on the eastern side. This indicates that there was no base on most of the southern or eastern sides of the altar. The Gemara comments: Levi would explain: What is the meaning of the term: Consume? The baraita, as well, is stated with regard to consuming blood of the offerings. The Gemara suggests: Come and hear a proof for the explanation of Levi from that same mishna: The altar was thirty-two cubits by thirty-two cubits. This indicates that there was a base on all four sides, in accordance with the opinion of Levi. Rav could answer: Here we are dealing with the measurement from the side. In other words, only the northern and western sides were thirty-two cubits in length. The Gemara suggests: Come and hear a proof for the explanation of Levi from a baraita: It turns out the top of the ramp of the altar would overhang one cubit in the air over the base of the altar and one cubit over the surrounding ledge. This indicates that it had a base on all four sides, as the ramp was on the southern side. Rav could answer: Say that the baraita means it would overhang toward the place where the base of a cubit would have been, and one cubit over the surrounding ledge. The Gemara suggests: Come and hear a proof, as Levi teaches in a baraita: How does one build the altar? He brings a square wooden frame, which is thirty-two cubits by thirty-two cubits, and its height is one cubit. And he brings pieces of damp [mefulamot] stone, both large and small, which are the main components of the altar, which is described as: “An altar of stone” (Exodus 20:22). And he brings plaster and molten lead and tar, and melts them and pours the mixture into the gaps between the stones. And this is the place of the base of the altar. And then he brings a square wooden frame, which is thirty cubits by thirty cubits, and its height is five cubits. And he brings pieces of damp stone, both large and small. And he brings plaster and molten lead and tar, and melts them and pours the mixture into the gaps between the stones. And then he brings a square wooden frame, which is twenty-eight cubits by twenty-eight cubits, and its height is three cubits. And he brings pieces of damp stone, both large and small. And he brings plaster and molten lead and tar, and melts them and pours the mixture into the gaps between the stones. And this is the place of the arrangement of wood on the altar. And then he brings a square wooden frame, which is one cubit by one cubit. And he brings pieces of damp stone, both large and small. And he brings plaster and molten lead and tar, and melts them and pours the mixture into the frame. And this is the corner of the altar. And so he does this for each and every corner. This baraita indicates that the altar had a base around all four sides. The Gemara comments: And if you would say that he cuts the base on the southern and western sides after he has poured the mixture for the altar and it has dried, it is written concerning the altar: “You shall build the altar of the Lord your God of unhewn stones; and you shall offer burnt offerings on it to the Lord your God” (Deuteronomy 27:6), so it cannot be cut. Rav could answer: This means that he places something under the frame, in the place where there is to be no base, and after the poured mixture has dried he removes it, leaving the space empty. As if you do not say so, how will you explain that which Rav Kahana says: The stone interiors of the corners were hollow, i.e., there were gaps between the stones, as it is written: “And they shall be filled like the basins, like the corners of the altar” (Zechariah 9:15)? The verse compares the corners to hollow basins. Here too, doesn’t the Merciful One state that the altar must be made of “unhewn stones”? If so, how could the corners be hollow? Rather, it must be that he places something, e.g., sticks and twigs, under the frame and pours the mixture for the corners over it, and when it has hardened, removes the sticks and twigs, leaving the corners somewhat hollow. Here too, he places something under the frame and later removes it. § Apropos the altar and the Temple, the Gemara relates that Rava taught: What is the meaning of that which is written concerning David: “And he and Samuel went and dwelt in Naioth. And it was told Saul, saying: Behold, David is at Naioth [beNayot] in Ramah” (I Samuel 19:18–19)? But what does Naioth have to do with Ramah? They are in two distinct places. Rather, this means that they were sitting in Ramah and were involved in discussing the beauty [benoyo] of the world, i.e., the Temple. David and Samuel said: It is written: “Then you shall arise, and get you up unto the place which the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 17:8). This teaches that the Temple is higher than all places in Eretz Yisrael. And Eretz Yisrael is higher than all countries. They did not know where the highest place in Eretz Yisrael was. They brought the book of Joshua. With regard to all of the borders of the tribes it is written: “And went down” (see Joshua 15:10, 16:3, 17:9), and it is written: “And the border went up to Beth Hoglah.” (Joshua 15:6), and: “And the border was drawn from the top of the mountain to the fountain of the waters of Nephtoah” (Joshua 15:9). The verse uses different terms to describe the borders of the portion of each tribe. And with regard to the borders of the tribe of Benjamin it is written only: “And went up” (Joshua 18:11), but it is not written: “And went down.” They said: Conclude from the verses that the Temple’s place is here, in the portion of Benjamin. They thought to build it at Ein Eitam, which is higher than any other place in the portion of Benjamin. They said: Let us lower it a bit, as it is written: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12). This indicates that the Temple is situated slightly lower, between two peaks. And if you wish, say instead that it is learned as a tradition that the Sanhedrin is to be located in the portion of Judah, and the place of the Divine Presence is to be located in the portion of Benjamin. They said: And if we raise it and place it near Ein Eitam it will be too distant from the portion of Judah. They said: It is preferable that we lower it a bit, as it is written: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12). And with regard to this matter, that David and Samuel discovered the location of the Temple, Doeg the Edomite was jealous of David, as it is written: “Because jealousy for Your House has eaten me up” (Psalms 69:10), and it is written: “Lord, remember for David all his affliction; how he swore to the Lord, and vowed unto the Mighty One of Jacob: I will not come into the tent of my house, nor go up into the bed that is spread for me; if I will give sleep to my eyes, or slumber to my eyelids; until I find a place for the Lord, a dwelling place for the Mighty One of Jacob” (Psalms 132:1–5). The verse following those verses states: “We heard of it as being in Ephrath; we found it in the field of the wood” (Psalms 132:6). Rava explains the meaning of these words: “In Ephrath”; this is a reference to Joshua, who came from the tribe of Ephraim. This alludes to the fact that David and Samuel were able to locate the highest place in Eretz Yisrael based on the book of Joshua. “We found it in the field of the wood”; this is a reference to Benjamin, as it is written concerning him: “Benjamin is a wolf that tears apart; in the morning he devours the prey, and in the evening he divides the spoil” (Genesis 49:27). A wolf is a wild animal living in the field, and David and Samuel found the location of the Temple in the portion of Benjamin.

בראשית רבה צ״ט:א׳

לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים (תהלים סח, יז), רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי פָּתַר קְרָא בֶּהָרִים, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן תּוֹרָה בְּסִינַי הָיוּ הֶהָרִים רָצִים וּמִדַּיְּנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת וְזֶה אוֹמֵר עָלַי הַתּוֹרָה נִתֶּנֶת, תָּבוֹר בָּא מִבֵּית אֵלִים, וְכַרְמֶל מֵאַסְפַּמְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מו, יח): חַי אָנִי נְאֻם ה' וגו' כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים, זֶה אוֹמֵר אֲנִי נִקְרֵאתִי וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נִקְרֵאתִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים וגו', כֻּלְּכֶם הָרִים אֶלָּא כֻּלְּכֶם גַּבְנֻנִּים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא כא, כ): אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, כֻּלְּכֶם נַעֲשָׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַל רָאשֵׁיכֶם, אֲבָל סִינַי שֶׁלֹא נַעֲשָׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עָלָיו (תהלים סח, יז): הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ, (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, אַף עַל פִּי כֵן (תהלים סח, יז): אַף ה' יִשְׁכֹּן לָנֶצַח, בְּבֵית עוֹלָמִים. רַבִּי עֲקִיבָא פָּתַר קְרָא בַּשְּׁבָטִים, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ הַשְּׁבָטִים רָצִים וּמִדַּיְנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, זֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי יִבָּנֶה וְזֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי יִבָּנֶה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁבָטִים לָמָּה תְּרַצְדוּן, כֻּלְּכֶם שְׁבָטִים, כֻּלְּכֶם צַדִּיקִים, אֶלָּא גַּבְנֻנִּים, מַהוּ גַּבְנֻנִּים, גַּנָּבִים. כֻּלְּכֶם הֱיִיתֶם שֻׁתָּפִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, אֲבָל בִּנְיָמִין שֶׁלֹא נִשְׁתַּתֵּף בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף (תהלים סח, יז): הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁקֹּדֶם לְאַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּנֵי קֹרַח מִתְנַבְּאִין עָלֶיהָ שֶׁהִיא עֲתִידָה לִהְיוֹת בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פד, ג): נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קלב, ו): הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה וגו'. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנָה בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה, דִּכְתִיב (שמואל א יז, יב): אֶפְרָתִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּתוֹךְ שֶׁל מִי שֶׁמֵּתָה בְּאֶפְרָתָה, וּמִי מֵתָה בְּאֶפְרָתָה, רָחֵל. יָכוֹל בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף שֶׁהוּא מִבָּנֶיהָ, תַּלְמוּד לוֹמַר (תהלים קלב, ו): מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר, בְּתוֹךְ חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁנִּמְשַׁל כְּחַיַּת הַיַּעַר, וּמִי נִמְשַׁל כְּחַיַּת הַיַּעַר, בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב (בראשית מט, כז): בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף.

Bereshit Rabbah 99:1

“Why are you agitated [teratzedum], ridged [gavnunim] mountains?” (Psalms 68:17) – Rabbi Yosei HaGelili and Rabbi Akiva: Rabbi Yosei HaGelili interpreted the verse regarding mountains. When the Holy One blessed be He came to give the Torah at Sinai, the mountains were running and contending with one another. This one was saying: ‘The Torah will be given upon me,’ and that one was saying: ‘The Torah will be given upon me.’ Tavor came from Beit Elim, Carmel from Aspamya. That is what is written: “As I live, the utterance of [the King,] the Lord…for it is like Tavor among the mountains, [and like Carmel that reaches the sea]” (Jeremiah 46:18). This one says: ‘I was summoned,’ and that one says: ‘I was summoned.’ The Holy One blessed be He said: ‘Why are you agitated…mountains…”? All of you are mountains, but all of you are gavnunim, just as it says: “Or a hunchback [giben] or a dwarf” (Leviticus 21:20). Idol worship has been performed on all of your peaks.’ But Sinai, upon which no idol worship was performed, was “the mountain that God desired for His abode” (Psalms 68:17). [Consequently,] “the Lord descended upon Mount Sinai” (Exodus 19:20). Nevertheless, “the Lord will surely dwell forever” (Psalms 68:17) in the eternal Temple.
Rabbi Akiva interpreted the verse regarding the tribes. When Solomon said that he would build the Temple, the tribes were running and contending with one another. This one was saying: ‘It will be built within my boundaries,’ and that one was saying: ‘It will be built within my boundaries.’ The Holy One blessed be He said to them: ‘“Why are you agitated” (Psalms 68:17)? All of you are tribes, all of you are righteous, but you are gavnunim. What is gavnunim? It is thieves. All of you were party to the sale of Joseph. But in Benjamin, who did not participate in the sale of Joseph, is “the mountain that God desired for His abode” (Psalms 68:17). Likewise, you find that four hundred and seventy years earlier, the sons of Koraḥ were prophesying that it was destined to be within the portion of Benjamin. That is what is written: “My soul longs, indeed it yearns, [for the courtyards of the Lord]” (Psalms 84:3). Likewise it says: “Indeed, we heard it in Efrata…” (Psalms 132:6). Rabbi Yehuda says: The Temple was built in the portion of Judah, as it is written: “[That] nobleman [efrati] from Bethlehem of Judah” (I Samuel 17:12). Rabbi Shimon says: In [the portion] of the one who died in Efrata. Who died in Efrata? Rachel. Could it have been in the portion of Joseph who was one of her sons? The verse states: “We found it in the fields of the forest” (Psalms 132:6) – in the portion of one who was likened to a beast of the forest. Who was likened to a beast of the forest? Benjamin, as it is written: “Benjamin is a wolf that mauls” (Genesis 49:27).

בראשית רבה צ״ט:ג׳

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף (בראשית מט, כז), מְדַבֵּר בְּשׁוֹפְטָיו, מַה הַזְּאֵב הַזֶּה חוֹטֵף כָּךְ חָטַף אֵהוּד לִבּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים ג, כ): וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא ישֵׁב בְּעִלִּיתָא קְרִירָתָא (שופטים ג, יט): וַיֹּאמֶר דְּבַר סֵתֶר וגו', אֲמַר לֵיהּ כֵּן אֲמַר לִי מָרֵיהּ דְּעָלְמָא, נְסִיב חַד חַרְבָּא וְנִתְּנֶנָּה בְּגוֹ מֵעֶיךָ, (שופטים ג, כב): וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה, פָּרְתֵּיהּ (שופטים ג, כג): וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר עַרְפְּלָא טוּרָא. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה שֶׁשָּׁם יָשְׁבוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְסֻדָּרִין. דָּבָר אַחֵר מְדַבֵּר בְּמַלְכוּתוֹ, מַה הַזְּאֵב הַזֶּה חוֹטֵף כָּךְ חָטַף שָׁאוּל אֶת הַמְּלוּכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יד, מז): וְשָׁאוּל לָכַד אֶת הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל. בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, (שמואל א יד, מז): וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו. וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל, (דברי הימים א י, יג): וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל, מְדַבֵּר בְּמַלְכוּתוֹ, מַה זְּאֵב חוֹטֵף כָּךְ אֶסְתֵּר חוֹטֶפֶת הַמְּלוּכָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר ב, ח): וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר וגו'. בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, (אסתר ח, א): בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן. וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל, (אסתר ח, ב): וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדְּכַי עַל בֵּית הָמָן, מְדַבֵּר בְּאַרְצוֹ, מַה הַזְּאֵב הַזֶּה חוֹטֵף, כָּךְ הָיְתָה אַרְצוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין חוֹטֶפֶת אֶת פֵּרוֹתֶיהָ. בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, זוֹ יְרִיחוֹ שֶׁהָיְתָה מַבְכֶּרֶת. וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל, זוֹ בֵּית אֵל שֶׁהִיא מַאֲפֶלֶת. רַבִּי פִּינְחָס פָּתַר קְרָיָא בַּמִּזְבֵּחַ, מַה הַזְּאֵב הַזֶּה חוֹטֵף, כָּךְ הָיָה הַמִּזְבֵּחַ חוֹטֵף אֶת הַקָּרְבָּנוֹת. בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, (במדבר כח, ד): אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר. וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל, (במדבר כח, ד): וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

Bereshit Rabbah 99:3

“Benjamin is a wolf that mauls; in the morning he devours prey, and in the evening he divides spoils” (Genesis 49:27).
“Benjamin is a wolf that mauls” – this is referring to his judges. Just as the wolf snatches, so Ehud snatched Eglon’s heart. That is what is written: “Ehud came to him, and he was sitting [alone] in his cool upper chamber” (see Judges 3:20). “He said: [I have] a secret matter…” (Judges 3:19). He said to him: ‘So did the Master of the world say to me: Take a sword and plunge it into your innards.’ “The parshedona emerged” (Judges 3:22) – his excrement. “Ehud emerged into the vestibule [hamisderona]” (Judges 3:23) – Rabbi Yudan said: A portico that obscures the light. Rabbi Berekhya said: There the ministering angels sat in order [mesudarin].
Another matter: It is referring to his kingdom. Just as the wolf snatches, so Saul snatched the kingdom, as it is stated: “Saul secured [lakhad] the kingdom over Israel” (I Samuel 14:47). “In the morning he devours prey” – “he waged war against all his enemies all around” (I Samuel 14:47). “In the evening he divides spoils” – “Saul died for his trespass that he trespassed [against the Lord]” (I Chronicles 10:13).
It is referring to his kingdom. Just as the wolf snatches, so Esther snatched the kingdom. That is what is written: “Esther was taken [to the king’s palace” (Esther 2:8). “In the morning it devours its prey” – “On that day, King Aḥashverosh gave the house of Haman to Queen Esther” (Esther 8:1). “In the evening he divides spoils” – “Esther appointed Mordekhai over the house of Haman” (Esther 8:2).
It is referring to his land. Just as the wolf snatches, so Benjamin’s land snatches its produce. “In the morning it devours its prey” – this is Jericho, whose produce would ripen first. “In the evening he divides spoils” – this is Beit El, whose produce would ripen last.
Rabbi Pinḥas interprets the verse regarding the altar. Just as the wolf snatches, so the altar snatches the offerings. “In the morning it devours its prey” – “the one lamb you shall offer in the morning” (Numbers 28:4). “In the evening he divides spoils” – “and the second lamb you shall offer in the afternoon” (Numbers 28:4).

מדרש אגדה, בראשית מ״ט:כ״ז:ב׳-ד׳

בבקר יאכל עד. זה תמיד של שחרית:

ולערב יחלק שלל. אלו הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש, שנאמר את הכבש אחד תעשה בבקר (במדבר כה ד):

ד"א בנימין זאב וגו'. בחלקו של בנימין היה בית המקדש בנוי, זאב זה אב, ואי זה זה בית המקדש, וקיימא לן ירושלם לא נחלקה לשבטים, ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין, ושם היה מזבח בנוי, וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד, לפי שלא היתה בחלקו של בנימין, אבל קרן מערבית צפונית שם היה היסוד, ואותו קרן היה עומד בחלקו של בנימין שנקרא חוטף:

Midrash Aggadah, Genesis 49:27:2-4

...

הערות ותיקונים על מדרש אגדה, בראשית מ״ט:ע״ח

זה תמיד של שחרית, שנאמר את הכבש אחד תעשה בבקר ולערב יחלק שלל. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, ועיין בתנחומא שלנו סוף אות ט"ו, ובתנחומא הנדפס מכבר אות י"ד, וב"ר פצ"ט אות ג', ובלק"ט. וראיתי בשיטה חדשה הביא בבקר יאכל עד אלו הקרבנות שמקריבין בבית המקדש, דכתיב את הכבש האחד, חסר הסיום ולערב יחלק שלל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים:

Notes and Corrections on Midrash Aggadah, Genesis 49:78

...

מדרש לקח טוב, דברים ל״ג:י״ב:א׳

פס'. לבנימן אמר ידיד ה', חביב הוא (חביב) ביותר לכך נאמר ידיד ה' יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד בחלק ידיד לידיד. ידיד זה שלמה שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ה) ויקרא שמו ידידיה, בעבור ידיד (בן) אברהם שנקרא ידיד שנא' (ירמיהו י״א:ט״ו) מה לידידי בביתי. ויבנה ידיד זה בית המקדש. שנא' (שם יב) נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. לפני הקב״ה שנקרא ידיד שנאמר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. ישכן לבטח עליו. במקדש ראשון. חופף עליו כל היום. זה בנין האחרון. ובין כתפיו שכן, בנין משוכלל לעתיד לבא. וכן יעקב אומר (בראשית מ״ט:כ״ז) בנימין זאב יטרף. אלו קרבנות שנקרבות בבקר ובערב. ד״א ובין כתפיו שכן. בין חרב בין שאינו חרב. וכה״א (עזרא א׳:ב׳) כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. ובין כתפיו שכן. הכתפים מקום גבוה שבשור וכן בית המקדש גבוה מכל הארצות שנאמר (דברים י״ז:ח׳) וקמת ועלית אל המקום. ואומר (ישעיהו ב׳:ג׳) לכו ונעלה אל הר ה'. ואומר (ירמיהו ל״א:ו׳) קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו. וכשאתה רואה בספר יהושע בכל התחומין הוא אומר וירד הגבול. וכאן הוא אומר (יהושע טו) ועלה הגבול. מלמד שהמקדש הוא בחלקו של בנימין לחלקו של יהודה שנאמר ובין כתפיו שכן. וכן דוד אומר (תהילים קל״ב:ו׳) הנה שמענוה באפרתה. בספר יהושע שהיה מאפרת. מצאנוה בשדי יער במי שנמשל בחיה שהיא ביער, ואיזה זה זה בנימן שנא' (בראשית מ״ט:כ״ז) בנימין זאב יטרף. ומפני מה זכה בנימין שתשרה עליו שכינה בחלקו. משלו משל חכמים למה הדבר דומה למלך שבא אצל בניו לפרקים כל אחד ואחד אומר אצלי ישרה. והקטן שבהם היה משתומם ואומר בלבו אני מה אומר אפשר שמניח אבי את אחי הגדולים ממני וישרה אצלי, והיתה נפשו עגומה, אמר להם המלך ראיתם בני הקטן שעומד לו ופניו משתנות ונפשו עגומה עליו אצלו אני אוכל ואשתה ולינתו אצלו כך הקב״ה אמר בית הבחירה יהיה בחלק בנימין שהוא קטן מכל השבטים. וכן אתה מוצא שאמר לו משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה (במדבר י׳:כ״ט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. כיון שחילק יהושע את כל הארצות לשבטים הניח ארץ ארבע מאות אמה על חמש מאות אמה דושנה של ירחו לבני יתרו היו מבקשים עליהם רחמים שיצליחו:

Midrash Lekach Tov, Deuteronomy 33:12:1

...

מיכה ו׳:ו׳-ח׳

בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהוָ֔ה אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה׃ הֲיִרְצֶ֤ה יְהוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי׃ הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃

Micah 6:6-8

With what shall I approach GOD,
Do homage to God on high?
Shall I approach with burnt offerings,
With calves a year old? Would GOD be pleased with thousands of rams,
With myriads of streams of oil?
Shall I give my first-born for my transgression,
The fruit of my body for my sins? “You have been told, O mortal, what is good,
And what GOD requires of you:
Only to do justice
And to love goodness,
And to walk modestly with your God;

שערי תשובה א׳:כ״ה

וּבָא הָעִנְיָן הַזֶּה עַל עִקַּר הַתְּשׁוּבָה מְבֹאָר בְּדִבְרֵי הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו':ו') בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם. פֵּרוּשׁוֹ – בַּמֶּה אֲקַדֵּם ה' עַל רֹב חֲסָדָיו. כִּי הִזְכִּיר לְמַעְלָה בַּפָּרָשָׁה מֵחַסְדֵי הש"י. וּבַמֶּה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם עַל רֹב חֲטָאַי. וְהִזְכִּיר אֱלֹהֵי מָרוֹם. לְהוֹרוֹת וּלְהוֹדִיעַ כַּמָּה רָאוּי אֲשֶׁר יִכַּף וְיִכָּנַע מִי שֶׁהִמְרָה רָם עַל הַכֹּל. וּבֵאֵר הָעִנְיָן אַחֲרֵי כֵן. הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵלִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן. אֲשֶׁר אֲקַדְּמֶנּוּ בָּהֶם עַל רֹב חֲסָדָיו. הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי. לְהַרְאוֹת כְּנִיעָתִי וּכְפִיפָתִי עַל רֹב חֶטְאִי. כִּי אֲנִי מַכִּיר עֹצֶם פִּשְׁעִי. כִּי רָאוּי לָתֵת בְּכוֹרִי קָרְבָּן בַּעֲבוּר פִּשְׁעִי. כִּי רַב מְאוֹד וְכִי עָצוּם. פְּרִי בִּטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. הִזְכִּיר עַל הַפֶּשַׁע בְּכוֹרִי וְעַל הַחַטָּאת פְּרִי בִּטְנִי. כִּי הַפֶּשַׁע הוּא הַמֶּרֶד כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְהוּא יוֹתֵר מִן הַחֵטְא. וְהָיְתָה הַתְּשׁוּבָה. הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד. כִּי זֶה נִבְחַר מִן הָעוֹלוֹת וְהַמְּנָחוֹת לְקַדֵּם בּוֹ אֶת ה' עַל חֲסָדָיו. וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. זֶה עִקַּר כְּנִיעָתְךָ וּכְפִיפָתְךָ לַעֲבֹד אֶת ה' בְּהַצְנֵעַ לֶכֶת כִּי זֶה יוֹרֶה עַל כְּנִיעָתְךָ שֶׁלֹּא תַּחְמֹד כָּבוֹד עַל מַעֲשֶׂיךָ הַנִּכְבָּדִים אַף כִּי עַל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר לֹא יַחְפֹּץ בָּהֶם הַיּוֹצֵר אֶת יְצוּרָיו. כִּי אֵין לְהִתְהַלֵּל בָּהֶם. כְּמוֹ הָעֹשֶׁר וְהַגְּבוּרָה וּמִמִּינֵי הַחָכְמוֹת. זוּלָתִי הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אֶת הש"י כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ט':כ"ב) אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְגוֹ'.

Sha'arei Teshuvah 1:25

And this matter of this principle of repentance is made clear by the words of the prophet, peace be upon him, as it is stated (Micah 6:6), "With what shall I approach the Lord, do homage to God on high?" Its explanation is, "With what shall I approach the Lord" for all of his kindnesses - as he mentioned some of God's kindnesses above in this section - and with what will I "do homage to God on high," for my many sins. And it mentions, "God on high," to teach and make known to what extent it is fitting for one who rebelled against the One who is above everything, to do homage and submit. And it explained the matter afterwards (Micah 6:6-7): "Shall I approach Him with burnt offerings, with calves a year old? Would the Lord be pleased with thousands of rams, with myriads of streams of oil," with which I should approach Him for his great kindnesses? "Shall I give my firstborn for my transgression" - to show my submission and my great subordination for my many sins, as I recognize the greatness of my transgression. For it would be fitting to give my firstborn as a sacrifice on account of my transgressions, for they are many and great. "The fruit of my body for the sin of my soul" - it mentioned "my firstborn" for the transgression, and the fruit of my body for the sin. For transgression (pesha) is rebellion, as our Rabbis, may their memory be blessed, said (Yoma 36b) - and that is more than sin. And the answer was (Micah 6:8), "He has told you, O man, what is good, and what the Lord requires of you - only to do justice and to love goodness," for this is superior to burnt-offerings and meal-offerings with which to approach God for His kindnesses; "and to walk humbly with your God" - this is the essence of your submission and your subordination: To serve God with humility. For this shows your submission, that you do not desire honor for your honorable actions, nor for the virtues that the Maker does not [even] desire in His creations - for one should not glory in them - such as wealth and strength and types of wisdom, but rather only for understanding and knowing God, may He be blessed, as it is stated (Jeremiah 9:22), "Let not the wise man glory in his wisdom, etc."

דרשות הר"ן ו׳:י״א

והייתה התשובה "הגיד לך אדם מה טוב וגו'". כלומר, באמת כן היה ראוי וכן גוזר השכל כדבריך עמך, אבל השם יתברך הפליא עמך לעשות ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אלים וכו' ולא בכורך ופרי בטנך, כמו שאמר הכתוב (ירמיה יט) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", וכמו שדרשו רז"ל, אינו רוצה ממך רק כשרון המעשה והוא עשות משפט וגו'. והם דברים קלים מאד יושגו מהרה. ואין ספק כי החסד הזה הנפלא הוא הצלחה גמורה לטובים המתעוררים על התשובה. והוא לרעת הרעים שאינם מתעוררים עליה. שאילו היה התשובה מה שהשכל גוזר שיצטרכו בהשגתה כמו אלפי אלים ורבבות נחלי שמן והבכורות והפרי בטן היה קצת התנצלות לרשעים, שאע"פ שמן הראוי לתת כל זה או יותר אם אפשר, בעבור היות יצר לב האדם רע, לא ימצא עם לבבו להעמיס על עצמו העבודות הכבדות. אבל כיון שהשם יתברך הקל בזה אי זה התנצלות יש למי שאינו מתעורר. והוא אומרם ז"ל בסוכה (דף נב) בכיוצא בזה רשעים נדמה להם כחוט השערה ואומרים היאך לא יכולנו לפסוק חוט השערה הזה. והוא שאמר הכתוב (הושע יג) "שחתך ישראל כי בי בעזרך". ירצה בזה כי העזר הגדול וההזמנה הרבה שנתן לנו בעבודתו וכוון בזה לתת לטובה, זאת הכונה שבה למשחית לרעים, שאין להם טענה על עוזבם תורתי . הוא שאמר הנביא (הושע י״ד:ב׳) "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך". וביאורו שאינך צריך לאלפי אלים אבל החרטה על מה שעבר וכשרון המעשה להבא ובקשת הרחמים מהשם יתברך שתקובל תשובתו ויעתר אל אלוה וירצהו. והוא אומרו (שם) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו". והבטיחנו שאם נעשה זה ישוב חרון אף ה' ממנו. ובאומרו "אוהבם נדבה" רמז כי לא היה מן הראוי שיקובל השב בדברים לבד כהצעת הנביא באומרו (מיכה ו׳:ו׳-ז׳) "במה אקדם ה' האכף לאלקי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה הירצה ה' באלפי אלים בריבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי". אבל הוא מצד הנדבה והוא הפלגת החסד.

Derashot HaRan 6:11

And the response to this is: "He has told you, O man, what is good, and what does the L-rd require of you…" That is, this would, indeed, be fitting, and reason dictates as you say. But the Blessed One has dealt wondrously with you and does not desire of you thousands upon thousands of rams and ten thousands of rivers of oils, or your first-born, or the fruit of your belly, as it is written (Jeremiah 19:5): "…which I did not command, and which I did not speak, and which did not even enter My mind," as explained by our sages (Taanith 4a). He asks of you only proper conduct; that is, "to do justice…," extremely easy things which can be very quickly attained. And there is no doubt that this wondrous lovingkindness grants absolute success, insuring the good of those who arouse themselves to repentance, but it works to the detriment of those evil men who do not bestir themselves to repent. For if repentance demanded what reason dictated be expended for it, such as thousands of rams and ten thousands of rivers of oil, and the first-born, and fruits of the belly, then there would be some rationalization for the wicked; for though all that is required should indeed be given for it, still, the inclination of man's heart being evil, they could not find it in their hearts to take on these arduous toils. But, now that the Almighty has made repentance so easy, what rationalization can be found for one who does not arouse himself to it? This is the intent of (Succah 52b): "[In the days of the Messiah] the evil inclination will appear to the wicked [in retrospect] as a strand of hair, and they will say: 'How could we not have cut this strand of hair?'" And this is, likewise, the intent of the verse (Hosea 13:9): "You have destroyed yourself, O Israel, for I was your help." That is, the great help and the generous invitation [to repent] that the L-rd gave Israel for their Divine service, intending thereby great success for them — this intent in itself will be the destruction of the wicked, divesting them of an excuse "for having left My Torah." This is the intent of the prophet in (Ibid 14:20): "Return, O Israel, to the L-rd your G-d, for you have stumbled in your iniquity," after which it is indicated how repentance can be attained if it requires thousands of rams, it being stated that this, indeed, is not required, but only one's regretting what has passed, resolving to improve his conduct in the future, imploring mercy of the Blessed One that one's repentance be accepted, and G-d's granting his request and becoming reconciled with him. This is the intent of (Ibid 3): "Take with you words and return to the L-rd. Say to Him: 'Forgive all iniquity and take good, and let our lips pay calves.'" After this we are assured that if we do this, the wrath of the L-rd will turn from us, viz. (Ibid 5): "I will heal their backsliding, I will love them freely; for My wrath is turned away from him." "I will love them freely" intimates that the penitent, in reality, should not be accepted with words alone (in keeping with the suggested formula of the prophet: "With what shall I come before the L-rd and bow myself before the high G-d? Shall I come before Him with burnt offerings, with calves of a year old? Will the L-rd be pleased with thousands of rams or with ten thousands of rivers of oil? Shall I give my first-born for my transgression, the fruit of my belly for the sin of my soul?") — but he is accepted freely, in an access of lovingkindness.

שמות כ״ה:ב׳

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃

Exodus 25:2

Tell the Israelite people to bring Me gifts; you shall accept gifts for Me from every person whose heart is so moved.

רש"י על שמות כ״ה:ב׳:א׳

ויקחו לי תרומה. לִי – לִשְׁמִי:

Rashi on Exodus 25:2:1

ויקחו לי תרומה THAT THEY TAKE ME A HEAVE OFFERING — “Me” means to the glory of My Name (Midrash Tanchuma, Terumah 1).

גור אריה על שמות כ״ה:ב׳:א׳

ויקחו לי לשמי. דאם לא כן הרי "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א), וכתיב (תהלים נ, יב) "אם ארעב לא אומר לך" "כי לי כל חיתו יער וגו'" (שם שם ט), ולפיכך צריך לומר 'לי לשמי':

Gur Aryeh on Shemot 25:2:1

...

תהילים כ״ד

(א) לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר לַֽ֭יהֹוָה הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃

(ב) כִּי־ה֭וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכוֹנְנֶֽהָ׃

(ג) מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַר־יְהֹוָ֑ה וּמִי־יָ֝ק֗וּם בִּמְק֥וֹם קׇדְשֽׁוֹ׃

(ד) נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה׃

(ה) יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה מֵאֱלֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ׃

(ו) זֶ֭ה דּ֣וֹר דֹּרְשָׁ֑ו מְבַקְשֵׁ֨י פָנֶ֖יךָ יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃

(ז) שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְֽ֭הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃

(ח) מִ֥י זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְ֭הֹוָה עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝הֹוָ֗ה גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה׃

(ט) שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וּ֭שְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָבֹ֗א מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃

(י) מִ֤י ה֣וּא זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד יְהֹוָ֥ה צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה׃ {פ}

Psalms 24

(1) Of David. A psalm.

The earth is the LORD’s and all that it holds,
the world and its inhabitants. (2) For He founded it upon the ocean,
set it on the nether-streams.
(3) Who may ascend the mountain of the LORD?
Who may stand in His holy place?— (4) He who has clean hands and a pure heart,
who has not taken a false oath by MyaAncient versions and some mss. read “His.” life
or sworn deceitfully. (5) He shall carry away a blessing from the LORD,
a just reward from God, his deliverer. (6) Such is the circlebLit. “generation.” of those who turn to Him,
Jacob, who seek Your presence. Selah.
(7) O gates, lift up your heads!
Up high, you everlasting doors,
so the King of glory may come in! (8) Who is the King of glory?—
the LORD, mighty and valiant,
the LORD, valiant in battle. (9) O gates, lift up your heads!
Lift them up, you everlasting doors,
so the King of glory may come in! (10) Who is the King of glory?—
the LORD of hosts,
He is the King of glory! Selah.

תהילים נ׳

(א) מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֵ֤ל ׀ אֱֽלֹהִ֡ים יְֽהֹוָ֗ה דִּבֶּ֥ר וַיִּקְרָא־אָ֑רֶץ מִמִּזְרַח־שֶׁ֝֗מֶשׁ עַד־מְבֹאֽוֹ׃

(ב) מִצִּיּ֥וֹן מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ׃

(ג) יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל וּ֝סְבִיבָ֗יו נִשְׂעֲרָ֥ה מְאֹֽד׃

(ד) יִקְרָ֣א אֶל־הַשָּׁמַ֣יִם מֵעָ֑ל וְאֶל־הָ֝אָ֗רֶץ לָדִ֥ין עַמּֽוֹ׃

(ה) אִסְפוּ־לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי־זָֽבַח׃

(ו) וַיַּגִּ֣ידוּ שָׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ כִּֽי־אֱלֹהִ֓ים ׀ שֹׁפֵ֖ט ה֣וּא סֶֽלָה׃

(ז) שִׁמְעָ֤ה עַמִּ֨י ׀ וַאֲדַבֵּ֗רָה יִ֭שְׂרָאֵל וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ אֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֶ֣יךָ אָנֹֽכִי׃

(ח) לֹ֣א עַל־זְ֭בָחֶיךָ אוֹכִיחֶ֑ךָ וְעוֹלֹתֶ֖יךָ לְנֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃

(ט) לֹא־אֶקַּ֣ח מִבֵּיתְךָ֣ פָ֑ר מִ֝מִּכְלְאֹתֶ֗יךָ עַתּוּדִֽים׃

(י) כִּי־לִ֥י כׇל־חַיְתוֹ־יָ֑עַר בְּ֝הֵמ֗וֹת בְּהַרְרֵי־אָֽלֶף׃

(יא) יָ֭דַעְתִּי כׇּל־ע֣וֹף הָרִ֑ים וְזִ֥יז שָׂ֝דַ֗י עִמָּדִֽי׃

(יב) אִם־אֶ֭רְעַב לֹא־אֹ֣מַר לָ֑ךְ כִּי־לִ֥י תֵ֝בֵ֗ל וּמְלֹאָֽהּ׃

(יג) הַ֭אוֹכַל בְּשַׂ֣ר אַבִּירִ֑ים וְדַ֖ם עַתּוּדִ֣ים אֶשְׁתֶּֽה׃

(יד) זְבַ֣ח לֵאלֹהִ֣ים תּוֹדָ֑ה וְשַׁלֵּ֖ם לְעֶלְי֣וֹן נְדָרֶֽיךָ׃

(טו) וּ֭קְרָאֵנִי בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֲ֝חַלֶּצְךָ֗ וּֽתְכַבְּדֵֽנִי׃

(טז) וְלָ֤רָשָׁ֨ע ׀ אָ֘מַ֤ר אֱלֹהִ֗ים מַה־לְּ֭ךָ לְסַפֵּ֣ר חֻקָּ֑י וַתִּשָּׂ֖א בְרִיתִ֣י עֲלֵי־פִֽיךָ׃

(יז) וְ֭אַתָּה שָׂנֵ֣אתָ מוּסָ֑ר וַתַּשְׁלֵ֖ךְ דְּבָרַ֣י אַחֲרֶֽיךָ׃

(יח) אִם־רָאִ֣יתָ גַ֭נָּב וַתִּ֣רֶץ עִמּ֑וֹ וְעִ֖ם מְנָאֲפִ֣ים חֶלְקֶֽךָ׃

(יט) פִּ֭יךָ שָׁלַ֣חְתָּ בְרָעָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנְךָ֗ תַּצְמִ֥יד מִרְמָֽה׃

(כ) תֵּ֭שֵׁב בְּאָחִ֣יךָ תְדַבֵּ֑ר בְּבֶֽן־אִ֝מְּךָ֗ תִּתֶּן־דֹּֽפִי׃

(כא) אֵ֤לֶּה עָשִׂ֨יתָ ׀ וְֽהֶחֱרַ֗שְׁתִּי דִּמִּ֗יתָ הֱיֽוֹת־אֶהְיֶ֥ה כָמ֑וֹךָ אוֹכִיחֲךָ֖ וְאֶעֶרְכָ֣ה לְעֵינֶֽיךָ׃

(כב) בִּינוּ־נָ֣א זֹ֭את שֹׁכְחֵ֣י אֱל֑וֹהַּ פֶּן־אֶ֝טְרֹ֗ף וְאֵ֣ין מַצִּֽיל׃

(כג) זֹבֵ֥חַ תּוֹדָ֗ה יְֽכַ֫בְּדָ֥נְנִי וְשָׂ֥ם דֶּ֑רֶךְ אַ֝רְאֶ֗נּוּ בְּיֵ֣שַׁע אֱלֹהִֽים׃ {פ}

Psalms 50

(1) A psalm of Asaph.

aHeb. ’El ’Elohim YHWH.God, the LORD God-a spoke
and summoned the world from east to west. (2) From Zion, perfect in beauty,
God appeared (3) —let our God come and not fail to act!
Devouring fire preceded Him;
it stormed around Him fiercely. (4) He summoned the heavens above,
and the earth, for the trial of His people. (5) “Bring in My devotees,
who made a covenant with Me over sacrifice!” (6) Then the heavens proclaimed His righteousness,
for He is a God who judges. Selah.
(7) “Pay heed, My people, and I will speak,
O Israel, and I will arraign you.
I am God, your God. (8) I censure you not for your sacrifices,
and your burnt offerings, made to Me daily; (9) I claim no bull from your estate,
no he-goats from your pens. (10) For Mine is every animal of the forest,
the beasts on bMeaning of Heb. uncertain.a thousand mountains.-b (11) I know every bird of the mountains,
the creatures of the field are subject to Me. (12) Were I hungry, I would not tell you,
for Mine is the world and all it holds. (13) Do I eat the flesh of bulls,
or drink the blood of he-goats? (14) Sacrifice a thank offering to God,
and pay your vows to the Most High. (15) Call upon Me in time of trouble;
I will rescue you, and you shall honor Me.”
(16) And to the wicked, God said:
“Who are you to recite My laws,
and mouth the terms of My covenant, (17) seeing that you spurn My discipline,
and brush My words aside? (18) When you see a thief, you fall in with him,
and throw in your lot with adulterers; (19) you devote your mouth to evil,
and yoke your tongue to deceit; (20) you are busy maligning your brother,
defaming the son of your mother. (21) If I failed to act when you did these things,
you would fancy that I was like you;
so I censure you and confront you with charges. (22) Mark this, you who are unmindful of God,
lest I tear you apart and no one save you.
(23) He who sacrifices a thank offering honors Me,
bMeaning of Heb. uncertain.and to him who improves his way-b
I will show the salvation of God.”

מצודת דוד על תהילים נ׳:ז׳:א׳-ט״ז:ב׳

ואדברה. את דברי:

ישראל. אתה ישראל שמע ואתרה בך:

אלהים אלהיך אנכי. ועליך לשמוע דברי:

לא על זבחיך. לא אוכיח אותך על המנעך להקריב זבחיך ולא אוכיח אותך שיהא תמיד לנגדי עולותיך כי אין חפצי בהם כי טוב אשר לא תדור:

לא אקח. לא צויתי לקחת מביתך פר להקריב לפני:

ממכלאותיך. מוסב על לא אקח:

כל חיתו יער. עם שאינם בידך הלא המה בידי:

בהמות בהררי אלף. הבהמות המצויות ברבוי ההרים ולא ידעתם, ורז״‎ל אמרו שעל שור הבר יאמר כמ״‎ש: ; נה בהמות אשר עשיתי עמך (איוב מ׳:ט״ו‎) והוא ניזון בכל יום במרעה אלף הרים:

ידעתי. מה שאינם ידועים לך:

וזיז שדי. הבריות הזזים ממקום למקום ע״‎פ השדה המה עמדי וברשותי:

לא אומר לך. להאכיל אותי לשבור הרעבון והוא מל׳‎ מליצה:

ומלואה. הבריות הממלאים את העולם:

האוכל. וכי אני אוכל בשר בהמות חזקות ושמנות וכי אשתה דם עתודים ומה לי א״‎כ בהבאת הקרבנות:

זבח וגו׳‎. הזבח המקובל לאלהים הוא מה שמתודה על פשעיו בעת הבאתו כי אז יעורר לבו לחשוב שבעבור פשעיו היה הוא ראוי למות והביא נפש תחת נפש:

ושלם. ואם נדרת מה שלם לה׳‎ אבל טוב אשר לא תדור:

וקראני. וכאשר כן תעשה אז כשתקרא אלי בעת צרה אוציאך ממנה ואתה תספר כבודי ברבים על התשועה הבאה לך ממני:

ולרשע. אבל לרשע שאינו מתודה על פשעיו בעת הבאת הקרבן ולא שב מהם אליו יאמר אלהים מה לך לספר חוקי ר״‎ל לעשות מצותי מבלי כוונת הלב כאשר יספר האדם ספורי דברים מבלי כוונה מכוונת:

ותשא בריתי. את דברי התורה הנתונה בברית תשא לבד על פיך לדבר בהם מן השפה ולחוץ ובלא לב תדבר:

Metzudat David on Psalms 50:7:1-16:2

...

לעיון נוסף בסוגיה ראה גם מאמרו של הרב קלמן מאיר בר שליט"א (רבה האשכנזי הראשי של נתניה).
"מעשה במרים בת בילגה - ובטעמי הקרבנות" (פורסם ב'בלכתך בדרך' מס' 22 # חורף תשס"ד)

מעשה במרים בת בילגה - ובטעמי הקרבנות
הרב קלמן מאיר בר
"הנכנסין חולקין בצפון, והיוצאים בדרום, בילגה לעולם חולקת בדרום, וטבעתה קבועה וחלונה סתומה" [1].
ביארה המשנה שקנסו את משמר בילגה שתחלוק תמיד בצד דרום וכן שלא יוכלו בני משמר זה להשתמש בטבעתם, כדי ליתן שם צוואר הבהמה [2], שכן קבעו להם אותה, מבלי יכולת שמוש בה, וגם סתמו את חלונה ששם היו שומרים את סכיני השחיטה, כדי שלא יוכלו להשתמש בסכיני השחיטה [3].
ובגמרא הביאו ברייתא המבארת את סיבת הקנס שקנסו את משמרת בילגה:
"תנו רבנן, מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה ע"ג המזבח, ואמרה לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד להם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה... אלא למאן דאמר מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה? אמר אביי אין כדאמרי אינשי שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה - ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה משמרה? אמר אביי אוי לרשע או לשכינו, טוב לצדיק טוב לשכינו, שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו".
ביארה הבריתא כי סיבת הגזירות על בני משמרת "בילגה" כי מרים בת משמרת זו התבטאה "לוקוס, לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל" ואע"פ שלא שמעו זאת רק מפיה, גזרו על כל בני משמרתה, כי אלמלא שמעה זאת מבני משמרתה- אם לא היתה זו שיחת אביה ואמה, לא היתה אומרת זאת: - שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה.
תמהים אנו, וכי כך היו בני שבט הכהנים הנושאים את משא הקודש רואים בעבודת המזבח כזאב המכלה את ממונם של ישראל? האם לא ראו בעבודת הקרבנות - עבודת קודש המעלה ריח ניחוח לה'. זאת ועוד - גם העונש אשר הוטל על בני משמרת זו טעון בירור, מדוע בחרו דווקא בשלושה דברים אלו שיחלקו בדרום וקבעו להם הטבעת וסתמו להם את החלונות, ומדוע לא בחרו בעונש אחר? ומה ראו ליתן להם דווקא "עונש חינוכי" זה ומה הגיע עליהם המסר מג' עונשים אלו?
אין זאת אלא שבני משמר בילגה, לא הבינו כראוי את עניינם של הקורבנות וטעמם וסודם, ובעונש זה רצו להסביר ולבאר להם את מהותה של עבודת קודש זו, וכפי שיתבאר לפנינו.
טעם וסוד הקרבנות
הנה בטעם שציוותה אותנו תורה להקריב את הקורבנות נחלקו הראשונים: הרמב"ם כתב בטעמם, כדי להוציא מלבינו מחשבת עבודה זרה, שכן המצרים והכשדים היו עובדים לבקר ולצאן, ועל-כן ציוותה התורה להקריב כל אלה להשם יתברך, למען נדע כי אין כה' אלקינו בכל הארץ:
"כי המצריים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן, ומתעבים רועי הצאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים, ואמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן, וכן היו כתות מן ה"צאבה" עובדים לשדים, וסוברים שהם מתדמים בצורת העזים. ולפיכך היו קוראים את השדים שעירים, ונפוצה אז שיטה זו הרבה מאד בימי משה רבנו... ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל... וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו נצטוינו להקריב אלו שלושת המינים דווקא מן המקנה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה'... וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני..." [4].
והרמב"ן כתב על דברי הרב במורה שהם דברי הבאי, כי יעשו את שולחן ה' מגואל כי אינו רק להוציא מלבם של רשעים טפשי עולם, והוסיף הוא להקשות על דברי הרב מהקורבנות שהקריב נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו, ולא היה בעולם כשדי או מצרי שהיה צריך להוציא מלבם, והקורבנות הללו היו רצויים לפני ה' שכן הכתוב מעיד "וירח ה' את ריח הניחוח" [5]. והרמב"ן הוסיף להקשות מהקורבנות שהקריב הבל וה' קבל את קרבנתיו, "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" ועדיין לא היתה עבודה זרה בעולם כלל. ואכן כבר בפרשת בראשית רמז הרמב"ן על שיטתו:
"ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', והבל הביא גם הוא - הבינו האנשים האלה סוד גדול מהקורבנות והמנחות, וכן נח, ורבותינו אמרו שגם אדם הראשון הקריב שור פרה, וזה יחסום פי המהבילים בטעם הקורבנות, ועוד ארמוז בו עיקר גדול ברצון הקב"ה" [6].
ובפירושו לספר ויקרא הרחיב הרמב"ן את שיטתו שאין בקורבנות כדי לבטל את מחשבת העבודה זרה אלא "לחם אשה לריח ניחוח":
"ועל דרך האמת יש קורבנות סוד נעלם, תיכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי ובסוף מנחות, אמר שמעון בן עזאי, מה כתיב בפרשת הקורבנות, שלא נאמר בהם לא א-ל ולא א-לוהים ולא ש-די ולא צב-אות, אלא יו"ד ה"א שם המיוחד ושלא ליתן פתחון פה לבעל הדין חלוק, ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר 'אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה' [7], לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצונו"[8] .
הרי דעתו של הרמב"ן שמטרת הקורבנות היא לקרב העולמות ולחבר דודים זה לזה ולא כשיטת הרמב"ם.
אמנם כדברי הרמב"ם במורה, שטעם הקורבנות להיות גדורים מעבודה זרה מצינו בדברי המדרש:
"ר' פנחס בשם ר' לוי, משל לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למוד לאכול בשר נבלות וטרפות, אמר המלך, זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קורבנות לשעירים ואין שעירים אלא שדים, שנא' 'יזבחו לשידים' [9] ואין שידים אלא שעירים... והיו ישראל מקריבין קרבנותיהן באסור במה, ופורענות באות עליהן אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד. והן נפרשים מעבודה זרה, והם ניצולים. הה"ד 'איש איש מבית ישראל... אשר יעלה עולה או זבח, ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו" [10].
למדנו כי דרשת רבי פנחס בשם רבי לוי תואמת את טעמו של הרב במורה, שטעם הקורבנות להפריש את ישראל מן העבודה זרה שהיו להוטים אחריה במצרים, ועל-כן ציווה הקב"ה שיהיו מקריבים באהל מועד, כדי שיהיו נפרשים מעבודת כוכבים.
קורבנות במה וקרבנות בית עולמים
הרב בעל ה"משך חכמה" כתב להכריע במחלוקת המורה והרמב"ן, שדברי שניהם צדקו, כי קרבנות במה תפקידן אכן רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עם ישראל. לא כן קרבנות בית המקדש המה ודאי לקרב העולמות זה לזה ולחבר דודים, והביא לכך ראיה שהרי אמר ר' יהודה "אין ריח ניחוח בבמה קטנה" [11], הרי דקורבנות במה אינם לריח ניחוח, ורק על קרבנות מקדש נאמר "אשה ריח ניחוח" וכדברי הרמב"ן.
והננו מוסיפין על דברי הרב בעל "משך חכמה" שהרי באותה משנה נזכר:
"רבי יהודה אומר: אין מנחה בבמה, וכיהון ובגדי שרת, וכלי שרת וריח ניחוח" [12].
ולדברי הרב, מתבארים הדברים שכן במה תפקידה לעקור ממחשבת עבודה זרה, וזה דווקא בבעלי חיים אשר להם היו עובדים, לא כן מנחה לא היתה היא עבודה זרה, וזהו הטעם שאין בהם כיהון ובגדי שרת וכלי שרת, שכן לעבודת הקרבנות שיש בה הטעם של חיבור העולמות לזה נתייחד שבט הכהנים, ולפיכך קבעה להם תורה כלי שרת ובגדי שרת, לא כן קרבנות במה, שתפקידן להרחיק את ישראל ממחשבת עבודה זרה, זה נאמר כלפי כל אחד ואחד, ואין בהם לא צורך לא בבגדים ולא בכלים.
יוצא איפוא כי קרבנות במה אינם אלא לסלק מחשבת עבודה זרה, ורק בבית עולמים עולים הם לריח ניחוח אשה לה', וכך ביאר בעל ה"משך חכמה" את הפסוקים:
"ויבואר בזה פסוקי תהילים 'כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה' פירוש בבמה שאין הקרבנות לריח ניחוח. הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, שאז יהיו עצם הקרבנות חפץ הבורא באמת לענין נכבד לקרב העולמות ולהועיל לכל העולם כולו" [13].
ולדרכו של בעל ה"משך חכמה" מתבארים דברי רב ששת שאמר שם בגמרא "לדברי האומר יש מנחה בבמה, יש עופות בבמה, לדברי האומר אין מנחה בבמה, אין עופות בבמה" [14] - פשר דברי רב ששת מתבארים, שכן קורבנות במה שכל תכליתן להרחיק מן עבודה זרה כשם שלא היו עובדים עבודה זרה את המנחה, כך לא היו עובדים את העופות, ולפיכך אין עופות בבמה.
נאה הדבר שקורבנות המקדש שתכליתן לחבר עולמות זה לזה יהיו במקום המקדש, הוא המקום אשר בו נוצר החיבור הראשוני בין שמים וארץ.
"ושתיה היתה נקראת, שממנה הושתת העולם" [15]
הוא המקום שמתחילת בריאתו של עולם נועד לבנות בו מזבח להקריב קרבנות כדברי הרמב"ם:
"ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח, ועקד עליו יצחק... ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא" [16].
הוא מקום המזבח, המקום שבו נושקים שמים וארץ, הוא המקום שבו ראה אברהם ענן קשור להר, הוא המקום שבו מקריבים את הקורבנות לחבר דודים [17].
והנה ציוותה תורה בקרבנות "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" [18], וכתב רש"י שם שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג.
וכן הביא רבינו בחיי בפרשה זו:
"אמרו במדרש, מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים, נתן אלו למעלה, ואלו למטה, התחילו המים התחתונים בוכים, וזהו שכתוב 'מבכי נהרות חבש' [19], אמר רבי אבא, בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות מעלה להיות קרובים ליוצרנו, אמר להם הקב"ה עתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ובניסוך המים" [20].
תואמים הדברים עם אשר למדנו שכל ענין של הקורבנות לחבר עולמות זה לזה, עלמא תתאה לעלמא עלאה, ועל-כן מוסיפין להם את המלח לעלות את המים התחתונים כלפי שמיא, ומה נפלאו דברי המשך חכמה בפרשת המלח שהעלה שמצוות המלחת הקרבנות נוהגת רק בקרבנות מקדש ולא בקרבנות במה.
"ואתי שפיר מה דכתב רחמנא עיקר דין מלח במנחה, משום דאינו בבמה, להראות דבמה אינן טעונין קרבנות מלח".
ועולים ומתבארים הדברים כפתור ופרח, שכן קרבנות במה שעושה כל יחיד, ומטרתן להתרחק מעבודה זרה אין מקום לברית מלח, וכפי שנתבאר, בדרך שאנו הולכים רוצים אנו לבאר את המעשה במרים בת בילגה ובעונשה שנתנו לה חכמים.
לוקוס לוקוס עד מתי את המכלה ממונם של ישראל
תמהנו בראש דברינו היאך אמרו משמרת בילגה: לוקוס לוקוס שמכלה ממונם של ישראל? ועוד נתקשינו מהו העונש שקבעו להם חכמים ומהו המדה כנגד מדה שעל ידי כך יפשפשו וימשמשו במעשיהם?
אמנם נראה לבאר שמשמרת בילגה טעתה בטעמי הקורבנות, וסברה היא כי קרבנות המקדש לא לריח ניחוח אשה לה' עולים המה, לא לחבר דודים ולא לקרב עולמות זה לזה אלא כדי להוציא מלבבות ישראל את מחשבת העבודה זרה שהיו להוטים אחריה. ואם כן קורבנות אלו אינם לריח ניחוח. וכפי שפירש בעל ה"משך חכמה" את הפסוק "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עלה לא תרצה" - זהו בבמה שאין הקרבנות לריח ניחוח, וא"כ נתקשו בני משמרת בילגה. אם כך הוא, לא צריך כל הזמן את עבודת הקרבנות, שהרי די במספר קרבנות ביום, כדי להוציא ממחשבת עבודה זרה וכפי שהיה בבמות, ובאו הם לקריאה "לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל" לא השכילו להבחין בין הטעם בבמה, לטעם הקרבנות במקדש שהם לריח ניחוח, לקרב דודים.
ולכך נענשו הם באופן שיבאר להם באר היטב כי אין טעם הקרבנות להרחיק מחשבת עבודה זרה, אלא לקרב דודים, ולכך קבעו את טבעתם, וסתמום חלונות. או-אז לא יוכלו להשתמש בסכיני שחיטה לא יוכלו להשתמש בטבעת כדי לשחוט את הבהמה.
ונותר להם רק להביא מנחה או עופות שאין צורך בהם לא לסכיני שחיטה, שהעופות במליקה ולא צורך בטבעת, הם הקרבנות שלא היו בבמה כלל, "לדברי האומר אין מנחה בבמה. אין עופות בבמה" שכן אלו לא היו כלל עבודה זרה, וע"י כך ישכילו בינה כי טעם הקרבנות הוא אשה ריח ניחוח לה', ומשום כך ככל שמרבים בקרבנות עולים הם ביותר לריח ניחוח לה', הוא הטעם שקנסו את בני בילגה שלא יחלקו בצפון, שכן בצפון, הוא המקום שבו היו שוחטים את הקרבנות, ולכן רצו לומר להם שלהם אין עסק בקרבנות הנשחטין, אלא בקרבנות הנמלקים ובמנחות, וע"י כך יתעלו ויבינו את מטרת הקרבנות.
"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים"
"הדא הוא דכתיב וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות [21], כימי עולם כימי משה וכשנים קדמוניות כימי שלמה, רבי אומר כימי עולם - כימי נח, וכשנים קדמוניות כימי הבל שלא היתה עבודת כוכבים בימיו" [22].
נתבארו דברי רבי ע"י הרמ"א ב"תורת העולה" מהו כימי נח וכימי הבל? כלפי מה שכתב הרמב"ם בטעם בקורבנות שהם נגד עובדי עבודה זרה, וזה הרי לא היה בימי הבל ובימי נח, כך לעתיד לבא תיערב המנחה, כמו שנאמר "וירח ה' את ריח הניחוח" [23] לעתיד לבא עת תיעקר העבודה זרה מן העולם, והאלילים כרות יכרתון ידעו הכל וישכילו שכל מטרת הקרבנות כקרבנות נח והבל לריח ניחוח.
והנה נתקשו רבים מדוע השמיט הרמב"ם כל דין זה של בילגה [24], ואף שזה הילכתא למשיחא, היה לו להרמב"ם להורות לדורות הבאים היאך לנהוג בזה? אמנם לדברינו הדברים מאירים, שכן עת אשר יבנה הבית השלישי במהרה, לא תהא עבודה זרה כלל, ולא תוכל להיות מחשבת הקורבנות שהם להעביר את העבודה זרה, או אז יבינו הכל שמטרת הקורבנות היא לריח ניחוח אשה לה', "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ צדק עולה וכליל".
(פורסם ב'בלכתך בדרך' מס' 22 # חורף תשס"ד)
[1] סוכה נו' ע"א - ופירושו כמשמר הנכנס היו חולקים את לחם הפנים בצד צפון - שהוא הצד העיקרי, שהרי שחיטת קדשי קדשים בצפון, והמשמר היוצא חילקו בדרום ליתן היכר שהם היוצאים.
[2] רש"י מפרש שהיו משתמשים בטבעת בעת שהיו שוחטין את הבהמה, ואילו הרמב"ם בפירוש המשנה, מפרש שהיו משתמשים בטבעת כדי לתלות הבהמה, ולהפשיט את עורה, וראה ב"ערוך לנר" - מה שהעיר על דברי הרמב"ם בזה.
[3] כך פירש רש"י, והרמב"ם בפיהמ"ש פירש ששם היו מצניעים את בגדי הכהונה וכו'.
[4] מורה נבוכים ח"ג פרק מו' - עיי"ש בהרחבה, וראה במורה ח"ג פרק לב', מה שפירש בטעם בניית ההיכל גם הוא למנוע ממחשבת ע"ז.
[5] בראשית ח', כא'.
[6] רמב"ן בראשית פרק ד', ג'.
[7] תהילים נ', ב'.
[8] רמב"ן ויקרא א', יט'.
[9] דברים לב', יז'.
[10] ויקרא יז', ח', ויקרא רבה פרשה כב', ח'.
[11] זבחים קיג' ע"א.
[12] זבחים שם.
[13] "משך חכמה" ויקרא א'.
[14] זבחים קיט' ע"ב.
[15] יומא נד' ע"ב.
[16] רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ב ה"א-ב'.
[17] וראה רבינו בחיי ויקרא א', ט', בטעם הדבר שאע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט כי בהיות שם שתי אשות מעורבות הוא אות וסימן כי יש קישור בין הגבוה להדיוט עיי"ש.
[18] ויקרא ב', יג'.
[19] איוב כח', יא'.
[20] רבינו בחיי ויקרא ב', יג'.
[21] מלאכי ג'.
[22] ויקרא רבה פרשה ז', ד'.
[23] עיין מלבי"ם שם שהביא את דברי הרמ"א.
[24] הדרת בנימין חלק הדר הקודש וראה "אוצר מפרשי התלמוד" למס' סוכה שהביא בזה פירושים שונים.
השיעור ניתן בחשון תשס"ד
----------------------------------------------------------

וגם שיעורו של הרב מיכאל סטבון
"מעשה בנערה שצעקה זאב..." - עיון במדרשי חז"ל

וגם ישי מבורך - כשנכנסו יוונים להיכל והשמחה באפיזודה של הפוליטי - עיון בסיפורי חנוכה