(א) שאלה אלו האנוסים שבאו מפורטוגל והיו להם שמות כשמות הגוים ואחר שבאו לבקש את ה' ואת תורתו משנים שמם לשמות בני ישראל ויש להם צורך לכתוב ממקום אשר הם יושבים ביהדותם אל המקום אשר היה להם שמות כשמות הגוי' אם לקרוביהם ואם למי שנושא ונותן ממונם אם יכולים לכתוב ולשנות שמם כשמות אשר היו להם בגיותם או אם יש חשש איסור בדבר מפני שנראה מקיים היותו עדין גוי ובלתי מודה בתורת ה'
(ב) תשובה
(ג) אמת כי מדת חסידות לא קאמינ' דודאי מדת חסידות הוא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקת שאיפשר ובפרט למי שעברו על ראשו המים הזדוני' אכן מן הדין נר' בעיני דבר ברו' שאין בזה חשש איסור כלל ואע"ג דלכאורה היה נר' להביא קצת ראיה לאסור ממה שכתב הטור י"ד סי' קצ"ז וז"ל אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא גוי הרי מודה לדתם וכופר בעיקר ע"כ ויאמר האומר דהכא נמי כיון שקור' עצמו בשם גוי הוה ליה כאומר שהוא גוי ואסור ואפי' את"ל דשאני התם מ"מ גם יש בנדון ההוא יתר שאת שהוא להציל עצמו מן המות ואפ"ה אסור הכא דלא הוי אלא לצורך ממון או ד"א היה ראוי לאסור אלא שנר' בלי ספק שאחר עיון כל דהו ימצא האדם שהדין הוא שהוא מותר וראיה לדבר ממ' שאמרו בנדרי' פרק קונם אמר רבא שרי לצורבא מרבנן למימ' עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא מ"ט לאברוחי אריא מיניה הוא דאמר ולא מבעיא לפרש"י דעבדא דנורא היינו עבד של ע"ז פלונית שהדברים ק"ו ובן בנו של ק"ו דהשתא התם שמראה את עצמו בפי' עבד הע"ז כי מפני זה פטורים מהמס מותר משום דמוכח מלתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא הכא בנ"ד שהוא יהודי ועובד ה' ואינו עומד הוא עצמו במקום שהולך שם הכתב לשנאמר שיחזיקו אותו הגוים לגוי אלא כדי שאם יבא הכתב ביד גוי לא יפסידו נכסיו בחשב' מגוי הם אע"פי שהם אינם יכולים לידע מי הוא זה ואי זה הוא הנקרא בשם זה וגם אל מי שנשתלח אליו הכתב כבר ידוע כונה זו וברו' לו שהכות' יהודי פשיטא ודאי דמותר...
...כ"ז נר' לע"ד שאינו צריך אלא לרווחא דמלת' להפיס דעת השואל אבל כפי האמת כל מה שאוסרים ומחמירים הפוסקי' ז"ל אינו אלא שלא ישנה האדם עצמו וגופו בפני הגוי' שלא יחשבוהו לגוי ויאמרו ויראו באצבע פ' זה גוי הוא ואיכא חלול השם אבל במה שכותב צרכיו ואח"כ חותם שמו כשם גוי ומי שנשתל' אליו הכתב יודע בודאי שהוא יהודי ואחרי' הרואים הכתב חושבים שנכסים אלו אינם מיהודי אלא מגוי ואינם יודעים האיש בעצמו וכ"ז ג"כ אינו דבר של פרהסיא דלימא דאיכא חלול השם חליל' מות' הנלע"ד כתבתי.
(א) (שמות יב,ו) "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם." מִפְּנֵי מָה הִקְדִּים הַכָּתוּב לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח קֹדֶם לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים? הָיָה רַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל טז,ח) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים",*דֹּדִים: אהבה. עת דודים, התבגרות מינית. הִגִּיעַ שְׁבוּעָתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע הַמָּקוֹם לְאַבְרָהָם שֶׁיִּגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיָה בְּיָדָם מִצְווֹת שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל טז,ז) "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה." עֶרְיָה מִן הַמִּצְווֹת. נָתַן לָהֶם הַמָּקוֹם שְׁתֵּי מִצְווֹת, מִצְוַת פֶּסַח וּמִצְוַת מִילָה, שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהֶן כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל טז,ו) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי! וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי!" וְאוֹמֵר: (זכריה ט,יא) "גַּם אַתְּ, בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ." לְכָךְ הִקְדִּים הַכָּתוּב לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח קֹדֶם לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׁכָר אֶלָּא עַל הַמַּעֲשֶׂה.
(ב) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: וְכִי לֹא הָיָה בְּיָדָם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מִצְווֹת שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כְּדַי בָּהֶם?*אֵין כָּל הָעוֹלָם כְּדַי בָּהֶם: העולם כולו שווה פחות מהן. שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם.
(ג) וּמְנַיִן שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל הָעֲרָיוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כד,י) "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי", לְהוֹדִיעַ שְׁבָחָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם אֶלָּא זֶה, וּפֵרְטוֹ הַכָּתוּב. עֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (שיר השירים ד,יב) "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם." "גַּן נָעוּל", אֵלּוּ הַזְּכָרִים, "גַּל נָעוּל", אֵלּוּ הַנְּקֵבוֹת.
(ד) וְרַבִּי נָתָן אוֹמֵר: "גַּל נָעוּל", אֵלּוּ הַנְּשׂוּאוֹת, "מַעְיָן חָתוּם", אֵלּוּ הָאֲרוּסוֹת. דָּבָר אַחֵר. "גַּן נָעוּל", "גַּל נָעוּל", שְׁתֵּי בִיאוֹת.
(ה) וּמְנַיִן שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְהָיוּ אוֹהֲבִין זֶה אֶת זֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ג,כב) "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ". כְּבַר הָיוּ בְיָדָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאֵין אַתְּ מוֹצֵא בְאֶחָד מֵהֶם שֶׁהִלְשִׁין עַל חֲבֵרוֹ.
(ו) וּמְנַיִן שֶׁלֹּא שִׁנּוּ שְׁמָם? שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁמְּיַחֲסָן בִּירִידָתָן, (שמות א,ב) "רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה", כָּךְ מְיַחֲסָן בַּעֲלִיָּתָן "רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי". שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר א,יח) "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת", וְאוֹמֵר: (בראשית מח,טז) "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."*יִדְגּוּ: יתרבו מאוד,כמו הדגים.
(ז) וּמְנַיִן שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם? שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מה,יב) "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם." וְאוֹמֵר (שמות ה,יג) "וַיֹּאמְרוּ: אֱלֹקֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ", וְאוֹמֵר (בראשית יד,יג) "וַיָּבֹא הַפָּלִיט" וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי".
(1) (Exodus 12:6) "And it shall be to you for a keeping": Why does the taking of the Pesach precede its slaughtering by four days? R. Matia b. Charash says: It is written (Ezekiel 16:8) "And I passed by you and I saw you, and behold, your time was the time for love": There had arrived the (time for the fulfillment of the) oath that the Holy One Blessed be He had sworn to our father Abraham to redeem his children. But they had no mitzvoth to engage in, which would enable their redemption, viz. (Ibid. 7) "Your breasts were firm" (an allusion to Moses and Aaron), "and your hair had sprouted" (an allusion to the elders), but you were naked and bare" (of mitzvoth). And the Holy One Blessed be He gave them two mitzvoth — the blood of the Paschal lamb and the blood of circumcision to engage in for their redemption. Thus (Ibid. 6) "And I passed by you and I saw you steeped in your blood." And it is written (Zechariah 9:11) "You, too — By the blood of your covenant I have sent forth your bound ones from the waterless pit." Therefore, the Holy One Blessed be He commanded the taking of the Pesach four days before its slaughtering, for reward is given only for the act.
(2) R. Eliezer Hakappar Berebbi says: Did Israel not have four mitzvoth surpassing the worth of all the world? — not being suspect of illicit relations or of slander, not changing their names and not changing their language?
(3) Whence is it derived that they were not suspect of illicit relations? From (Leviticus 10:10) "And there went out the son of an Israelite woman, the son of an Egyptian man," the verse apprising us of Israel’s eminence, this being the only instance of its kind, wherefore Scripture singles it out. And it is said of them in the tradition (Song of Songs 4:12) "A locked garden is my sister, my bride, a fountain locked.": "a locked garden" — the women: "a fountain locked" — the men.
(4) R. Nathan says: "a locked garden" — the married women; "a fountain locked, a sealed up spring" — the betrothed women. Variantly: "a locked garden, a fountain locked" — an allusion to the two types of cohabitation.
(5) And whence is it derived that they were not suspect of slander and that they loved each other? From (Exodus 3:22) "And a woman shall ask of her neighbor, etc." Twelve months had already passed, and we do not find an instance of one informing against another.
(6) And whence is it derived that they did not change their names? Just as they were called in their descent (to Egypt) — Reuven, Shimon, Levi, and Yehudah (viz. Ibid. 1:2) — so, they were called upon their ascent (viz. Numbers 1:18). And it is written (Genesis 48:16) "The angel who redeems me … and let there be called in them my name and the name of my fathers, etc."
(7) And whence is it derived that they did not change their language? From (Ibid. 45:12) "… for the mouth that speaks to you" (speaks in the holy tongue), and (Exodus 5:3) "The G–d of the Hebrews revealed Himself to us, etc." and (Genesis 14:13) "And the survivor came and he told Avram the Hebrew, etc."
ובזכות שלשה דברים יצאו בני ישראל ממצרים, לא החליפו לשונם, ולא הלשינו איש רעהו ובייחוד השם. ויצאו ישראל ממצרים מלאים כל טוב ממין ברכות, בזכרו את הדבר שאמר לאבינו אברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:
By the merit of three things Israel went forth from Egypt: (1) They did not change their language; (2) they did not change their names; (3) and they did not slander one another. In the unity of (God's) Name Israel went forth from Egypt full of all good things, comprising (all) blessings, because He remembered the word which He spake to our father Abraham, as it is said, "And also that nation, whom they shall serve, will I judge, and afterwards shall they come out with great substance" (Gen. 15:14).

... וביאור הדבר, כי ידוע שכל אשר יחפוץ קרבת אלקים צריך לקשט מדותיו ולהרגיל טבעו במדות טובות וישרות, והנה שורש כל המדות טובות הוא מדת אהבת חסד ולהיות טוב לכל, וכמ"ש על מצות ואהבת לרעך וגו' [להלן עמ' פ' ד"ה והנה עיי"ש ובתפארת ציון], ולהרבות שלום עם כל אדם, ובסיבה זו תסור קנאת איש מרעהו, וענין זה הורה לנו הכתוב באמרו [דברים ח ד] שמלתך לא בלתה מעליך, מזה נשפוט כי כל ארבעים שנה הלכו בטכסיס וסיגנון אחד, בשגם שלכל אחד היה תשעים חמורים טעונים [בכורות ה ב] אעפי"כ היו מסתפקים במלבוש אחד ולא בקשו טכסיסי מלבושים חדשים כמנהג העולם בזמן הזה אשר חדשים לבקרים מתחדשים לשנות סיגנונות מלבושיהם בכל יום משונה מחבירו, וזה היה החסד נעורים שאמרו חז"ל [ויק"ר פל"ב ה] בשביל ג' דברים נגאלו ממצרים שלא שינו שמם ולשונם ומלבושם, כי כל מגמת חפצם היה רק להמשך אחרי ה' ילכו, הגם כי במצרים כבר פסק השיעבוד והיה להם שדות וכרמים, לא פנו אל רהבים, אכן החזיקו במדת אבותיהם שלא לשנות מנהגם בדבור ובמלבוש ובאכילה.
ובזה ביארתי מה דפליגי רב ושמואל [סוטה יא א] בפסוק ויקם מלך חדש [שמות א ח], חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו, דצריך להבין ענין מחלוקתם דפליגי במציאות, וגם אין בזה נפקותא לדינא, אבל שורש הדבר כי שניהם לדבר אחד נתכוונו ואלו ואלו דברי אלקים חיים, והוא כי מלך נקרא מנהיג, והתנהגות המדינה נקרא מלכות, דהיינו שלוקחין ומסכימים על הנהגה להתנהג כזאת הן במלבושים או באכילה וכו', והנה במצרים היו ג"כ מבני ישראל פחותי הערך כמו בגלות הזה אשר רבים קלקלו לחדש בכל יום מלבוש נכרי, ואותן לא יצאו ממצרים, ואולם גרמו רעה לעצמם ולאחרים כי מזה נמשכו גזירות חדשות, וזהו כוונת רב שאמר מלך חדש ממש, מורה על ההנהגות החדשות בעניני מלבושיהם ושאר דברים, ועל זה בא שמואל לפרש ולהודיענו כי מחמת זה נתחדשו גזירותיו וכנ"ל, וזהו אשר לא ידע את יוסף, כי תחלת התנהגותם היה כפי דרכו של יוסף, ואח"כ מאסו בזה וגמלו לעצמם רעה, ואולם אותן אשר זכו לצאת ממצרים החזיקו במדת אבותיהם לבלתי לשנות הנהגתם...
