רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל:
WICKED SON
what does he say?
“What is this service to you?”
“To you,” he says, not to him.
When he sets himself apart from the community,
he denies the very core of our beliefs.
And you must set his teeth on edge and tell him,
“Because of this
the LORD acted for me when I came out of Egypt.”
“For me,” and not for him;
had he been there he would not have been redeemed.
יש ניגוד בין הגישה החינוכית הרכה, המעצימה והמקרבת המקובלת בימינו כלפי נערים ש'עושים בעיות', לבין הגישה החותכת ושמא יש לומר מעליבה ונוטשת, שנוקט בעל ההגדה. האם הגישה של בעל ההגדה עדיין שייכת לימינו? כדי להעצים את הניגוד נביא את דבריו של התניא שעולים בקנה אחד עם התפיסה החינוכית תרבותית שלנו:
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
נראה שלחז''ל בהגדה היה חשוב שנכיר שיש גם בן כזה, והיחס הנכון כדי לקרב אותו ולהתקשר אליו הוא לא בדרך שמומלצת בדרך כלל: עין טובה, כף זכות, העצמה ופירגון. היה להם חשוב שנכיר שיש עוד אופי, עוד טיפוס של בן שזקוק ליחס אחר ולפעמים הפוך. לפרשנים במשך הדורות היה אתגר: עם מי לזהות את הבן הרשע? איך להבין את השאלה שלו? כנגד מה הוא מתריס? מה כל כך מקפיץ אותנו בשאלה שלו? למה הוא לא היה נגאל? איזו נקודה כך כך מהותית חסרה לו?
נסקור שבע פרשנויות שונות שיתנו לנו שבעה בנים רשעים שונים:
הבן הרשע מוכן לעשות רק את מה שהוא מבין. הבן החכם שואל גם על החוקים, המצוות שמקיימים אותן כגזרת מלך כדוגמת פרה אדומה ושעטנז. חטאו של הבן הרשע הוא שהוא עושה תנאים. אם אני אבין- אני אקיים, ואם לא- לא. וזה בדיוק מה שמשיבים לו: הסיבה שה' גאל אותנו היא בדיוק למען נקודת האמונה, ההליכה אחריו בלי להבין, ה'נעשה ונשמע'. זוהי נקודת הברית הראשונית שמי שלא בוחר בה נשאר בחוץ. במובן עמוק יותר ניתן להגיד שזוהי יציאת מצרים במובנה הרוחני. להצליח להשתחרר מהתנאי שרק אם אני מבין את הטעם והסיבה- אני עושה. להצליח לעשות מתוך אמונה. ההבנה והטעם הן דבר נפלא וטעים אבל קיום המצוות מגיע מרובד גבוה מהן.
מה התשובה שעונים לו? מה הכוונה 'בעבור זה'? בעבור מה? אולי עונים לו שאחת הסיבות המרכזיות שבשבילן ה' הוציא אותנו ממצרים הן לגלות לנו שאנחנו יכולים לחכות, להתאפק. שאנחנו לא עבדים לרעב ולמה שהגוף דורש לעשות כאן ועכשיו. הנפש האלוקית מושלת על הנפש הבהמית ולא להפך. זוהי החירות.
הקהה את שיניו הוראת הפעל קהה הוא קלקול והשחתה, כמו אם קהה הברזל (קהלת ה׳ י׳), ובירמיה (ל״א כ״ט) האוכל בוסר (פירות בלתי מבושלים די צרכם בגידולם) תקהינה שיניו, ובמשל קדמוני — אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה (יחזקאל י״ח ב׳), ומשל הוא לבנים שנענשים בעון אבותיהם. והנה לא נתבאר ענין לשון זה לתשובה על שאלת הרשע, מה יחש השינים וקלקולם לזה. ואפשר לומר, משום דכוונת הדברים בשאלתו ״מה העבודה הזאת לכם״ הוא, כי לדעתו, אחרי שכל תכליתו של סדר הלילה בזה וכל עניניו הוא לספר ביציאת מצרים, ואם כן, הלא אפשר לקרוא כל הענין בספר ובזה ישיגו את התכלית הנרצה, אבל למה כל המעשים וכל הענינים בפועל, למה פסח ולמה מצה ומרור וכל הפרטים המעשיים. ועל זה משיבים לו במשל, כי אם די לפטור כל מעשה בפועל בקריאה בספר, למה לך לטחון מאכלך בשיניך ולקלקלם בטחינתם (והשינים נקראו טוחנות, קהלת (י״ב נ׳) ובטלו הטוחנות) — אחרי שתוכל לקרוא בספר שיעור מהרכבת ומהפרדת כל מין אוכל (כימי), ובזה תפטר מלטחונם בשיניך. אך אתה לא תסתפק בזה, אך תרצה לאכול בפועל ממש, ובזה הלא תודה, כי לא די בקריאה בספר בלבד, כי לא ישביעו את הנפש, ואך דרוש להוציא את הדברים בפועל ממש, ובזה תוכל לדון בזה תשובה לשאלתך. וזהו כונת הלשון הקהה את שיניו, הביאה לו תשובה בסגנון מליצי במשל מקלקול השינים. וסגנון התשובה בכלל הוא על דרך הלשון ענה כסיל כאולתו (משלי כ״ז ה׳), כלומר, בסגנון דבריו שלו, וכמו שאמרו במס׳ ביצה (כ׳ ב׳), האי מאן דאמר לי׳ חבריה מילתא (בקפידא) יהדר לי׳ ממאי דאמר לי׳ הא, כלומר, בלשונו ובענינו.
להבנתי לפי הפירוש הזה, הטענה של הבן הרשע היא הטענה הנוצרית. סיפור יציאת מצרים חשוב גם לדעתו, אבל אפשר לדעתו לעשות את זה הרבה יותר פשוט אם רק ניקח את כל זה בתור רעיונות ומסרים מופשטים. זה יהיה הרבה יותר מדויק ויפה בתוך ספר, מנותק מהחיים. מה מפריע לו? המצוות המעשיות. כזיתות של מצה, המרור, ההסבה, המפה שהתלכלכה מהיין והרצפה שהתכסתה בפירורי מצות. כל ההלכות שגורמות לאדם להרגיש קטנוני ומוגבל. ולכן הנצרות ביטלה את המצוות.
והתשובה אליו היא שהוא צבוע. כי את הצרכים הגשמיים שלו הוא רוצה לחוות בצורה מעשית. למרות שהאכילה מלכלכת לו את השיניים, הוא לא מוותר עליה. באותה מידה, גם את התורה לא מספיק לקרוא ולדעת בממד השכל. כדי שהתורה תהיה שלמה צריך להוריד אותה לעולם הזה דרך המצוות המעשיות. זה יוצא הרבה פחות סטרילי מאשר בספר, אבל זה מה שה' רצה. רצה הקב''ה לעשות לו דירה בתחתונים.
רשע מה"א מה העבודה וכו' שמעתי שפירשו דשאלתו דהקרבן פסח יהיה לבכורות דוקא שהם ניצולו ושאר ישראל מאי איכפת להו בהריגת בכורי מצרים וז"ש מה העבודה הזאת לכם שאינכם מן הבכורים. ותחת שאלתו זו טמון ארס האפיקורסות דסובר דמש"ה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו' הוא משום שח"ו אינו מבחין מי הבכור. דאי היה מאמין שה' יודע הכל ודאי ובוחן לב וכל רז ממנו לא נעלם רק מה שציונו ואתם לא תצאו האי טעמא דמלבד מכת בכורות שהיתה על ידו יתברך עוד היה משחית לשאר ומפני המשחית שאינו מבחין ציוה לא תצאו לא היה שואל מה העבודה הזאת לכם דכל ישראל היו בסכנה מהמשחית אלא כפר בעיקר וכו' ואלו היה שם לא היה נגאל דהיה יוצא מביתו ושם נפל שדוד ביד המשחית ע"כ שמעתי:
הסיבה לחגיגת קרבן פסח שבני ישראל הסתגרו בביתם ומרחו דם על המשקוף והמזוזות וה' פסח על בתי בני ישראל והבכורות ניצלו. לפי זה, למה כל שאר בני ישראל גם היו צריכים להסתגר? ולמה הם חייבים בקרבן הפסח. הוא הרי עניין פרטי של הבכורות.
הבעיה של הבן הזה, הוא שהוא לא מבין שאנחנו ערבים זה לזה. כשקבוצה בעם שנמצאת בצרה, זאת לא רק הצרה שלה. ומי שחושב שהוא יכול להוציא את עצמו מן הכלל ולהתנהל כרגיל ''ואני את נפשי הצלתי'' בזמן שיש גזירה על מגזר אחר בעם, לא הבין שבזמן שיש גזירה גלויה על מגזר אחד, יש גזירה נסתרת על כלל העם, והדרך להתגונן מפניה היא להשתתף בצרתן של ישראל. ודווקא מי שמתנתק מהאיום כלפי חלק מעמו נמצא בסכנה, כי הוא חי באשליה שהוא בטוח, ודווקא זה מה שמפיל אותו.
אמר "מה העבודה הזאת לכם", וכיוון בזה המאמר שני דברים ושתי כפירות, האחת שלא הייתה מצווה אלוהית ולא ציווה אותה ה', אלא הם מעצמם סידרו אותה, וזהו שאמר "מה העבודה הזאת לכם" שהוא כפירה בפועל, וכפירה שניה בעניין התכלית, כאילו אמר אין זו עבודה לגבוה ולא זכר לחסדי ה', ואינה עבודה רוחנית בתפילה ועיון התורה, אלא היא עבודה עשויה לתועלתם שתאכלו כבש בן שנתו רך וטוב צלי אש ותשתו ארבע כוסות עליו, הלוא זאת העבודה היא לכם ולא לשמיים.
Third, he did not call the mitzvot, ‘testimonies,’ ‘statutes,’ or ‘rules’ as the wise child did, since he does not believe that they testify to the Exodus from Egypt. Also, he denies that they are righteous rules nor does he believe that the statutes were decreed by God. Instead he says, “What is this service to you?” He implies two things and denies two things in his statement: first, the commandments were not divinely revealed nor were they commanded by God. Rather, he believes that the elders composed them, so he says, “What is this service to you?” The second denial is regarding their purpose. His statement implies that there is no service of the divine nor is there divine mercy. It is not a religious rite like prayer or Torah study. It is service for its own purpose, so that they could eat a year-old lamb that is fat and tender when it is roasted, and drink four cups of wine with it. This service is for yourself and not for God.
Since there are two heresies, one regarding the source of the commandments and the second regarding the purpose of the commandments, it was stated in the plural, “And it shall come to pass when your children say to you,” as if there were many rebellious children here who committed different acts of heresy… That is why this passage is stated in the plural while the other statements (regarding the children) are singular. In addition, passages containing the other children are stated in the singular: “Consecrate to Me every first born,” “When Adonai has brought you to the land,” “You shall observe in this month the following practice,” and “Seven days you shall eat unleavened bread,” so that the entire passage is in the singular. (Ex. 13:2-5) This is the case for the simple child as well: “When Adonai brought you into the land of the Canaanites,” “You shall set apart for Adonai the first issue of the womb,” all of which is in the singular. Therefore, it also states, “when your child shall ask” in the singular. (Ex.13:11-4) The passage regarding the wise child is also posed in the singular: “You shall say to your child” (Deut. 6:21) “Go, draw out lambs for yourself,” (Ex. 12: 21) is stated to the elders in the plural, and because of this the question of the wicked child is also plural, “When your children say to you…” (Ex. 12:26)
הטענה הראשונה שלו היא שהתורה איננה מן השמים. הדת היא המצאה אנושית. אתם המצאתם את הטקס הפולחני הזה. ומה ההוכחה שלו? לא יכול להיות שעבודת ה' שלכם כל כך מפנקת: כבש על האש עם ארבע כוסות יין. איפה פה עבודת ה'? איפה המאמץ? איפה הקושי? איפה ההקרבה? אם אתם כל כך נהנים בטוח שזו המצאה שלכם. בניגוד לבן הרשע הרעב, לבן הרשע הזה לא מקבל את זה שאפשר להלל את ה' מתוך החומריות, שלפעמים עבודת ה' היא דבר כיפי ומפנק.
ואפשר לומר במ"ש בס' יערות דבש דף ע"ד כי אין מגרש כח הנחש כי אם האש כי ארס הנחש שרשו מיסוד העפר ונחש עפר לחמו והאש תכלית הריחוק מן העפר ולכן אש מגרש ארסו של נחש ובחטא אדה"ר נמשך על רוב המאכל ארס של נחש באופן שאין ראוי לאכילה עד הגישו אל האש ואז מגורש הארס וראוי לאכילה ולהיות כי לא כל המקומות שוין בהתפשטות ארס הנחש יש מהם שנתפשט בהם מאד והם הם סם המות ויש שאינם מוכשרים באכילה אלא באפיה ובישול באש לגרש הארס ומקצתן שלא יש כי אם מעט וראוי לאכילה חי והאריך מאד בזה ע"ש ואפ' שזה טעם אשר ציונו יוצרנו ית"ש שקרבן פסח יהיה צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו דוקא כי בעת ההיא שהיו צריכין ליפרד מהסט"א ציונו שנאכל מצה רמז ליצה"ט והפסח ישלוט האש בעצמו צלי כאחת לבטל ארס הנחש. ורשע יראה וכעס יצא לטעון מה העבודה הזאת לכם שהפסח יהיה צלי אש דוקא. ושבע תועבות בלבו כי לא לבו הלך להפרד כ"כ מהיצה"ר שיהיה האש שולט עליו ממש. לכם ולא לו כי הוא רוצה לידבק בנחש אף אתה הקהה את שיניו כי כפר בעיקר לעזוב מקור חיים ולידבק בנחש. ובעבור זה הקהה את שיניו שיאכל כל המאכלים בלי בישול ואפיה ובלי תיקון כי אינו רוצה לגרש הסט"א. ואמור לו בעבור זה שנפרדתי מהסט"א עשה ה' לי בצאתי וכו':
ההלכה שחייבים לצלות את קרבן הפסח באש. קשה לו עם הקנאות, עם האש הישירה. הוא עדין, הוא בעד בישול. מצווים אותו לשרוף את היצר הרע שלו והוא נבהל. קשה לו להיפרד. הוא רוצה להילחם בו בצורה סמלית, אבל לא לנצח. לא להכריע, לא להשמיד, לא לגרש. הוא רוצה להשאיר קצת חמץ. לא הרבה. מציעים לו ללחוץ על כפתור שיבטל לו את התאוות והוא לא רוצה, כי איזה טעם יישאר לחיים בלעדיהן? הוא רוצה להיגאל אבל בלי להשתנות ובלי לוותר. אבל כדי להיגאל צריך גם לוותר על החיים הקודמים. על העבדות, על הקטנות, על סיר הבשר. על מ''ט שערי טומאה, על הגלות. אתם מוכנים?
להורות כי אינו נכלל בכללות האומה הקדושה וכי הוא מיחס מעשה המצות לעבדות. כמי שעושה אותם בהכרח לא ברצון. והוא עד מגלה פנים בתורה שלא כהלכה שכונתו ית' לא היתה כמה שהוא חושב. להטריחנו בציווי המצו' אלא לזכותנו ומי שהוא עושה אותם ברצון אינו יגע. ולכן אף אתה הקהה את שיניו. והבדילהו מעדת ישראל ואמור לו בעבור זה. היינו בעבור מה שאתה קורא אותה עבודה היא התורה עשה ה' לי החסד להוציאני ממצרים שנ' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. והרשע הזה אילו היה שם לא היה נגאל. הואיל ולא היה חפץ בתורה אלא היה מת בשלשת ימי אפלה כאשר מתו שאר הרשעים.
Even though the answer in the Haggadah is not the one that appears to the wicked child's question in the Torah, the Maggid derived its answer from what is written there, “You shall say, ‘It is the Passover sacrifice to Adonai, because He passed over the houses of the Israelites in Egypt when He smote the Egyptians, but saved our houses.’” (Ex. 12:27) Since the verse does not say, “But saved us,” but, “saved our house,” what new understanding does it add? This means those households into which the Divine Presence could enter. This is related to what we have written concerning the statement of Rabban Gamliel, above. Since the appearance of the Divine Presence saved us and brought about redemption, if this wicked one had been there, God would not have entered his house and as a result the wicked one would have died and would not have been redeemed. This would have extended beyond the three days of darkness.
הדגש הוא על המילה 'עבודה'. הוא מרגיש שהתורה והמצוות הן טורח, לעשות משהו שלא קשור אליו. לעבוד בשביל מישהו אחר. הוא לא מזדהה עם: רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר
הוא לא מבין שעבודת ה' היא חסד שה' עושה איתנו ולכן הוא לא היה יוצא ממצרים כי למה לו להחליף עבדות לפרעה בעבדות לה'? בשבילו זה אותו רעיון.
הבן שמוכן לעשות רק מה שהוא מבין
הבן הרעב
הבן שרוצה להשאיר את התורה תיאורטית
הבן שמנותק מצרתן של ישראל
הבן שחושב שבני אדם המציאו את התורה
הבן שלא מאמין שקדושה ועונג הגוף לא הולכים ביחד
הבן שלא באמת רוצה להיפרד מהיצר הרע
הבן שתופס את התורה כטורח
וגם למדנו איזו נקודה מהותית חסרה לכל אחד מהם עד כדי כך שמבלעדיה הוא לא היה נגאל.
איזה אחד מהבנים הרשעים הכי מדבר אליכם או מתוככם? האם התגובה האישית שהגיבו לו השפיעה עליכם?