מדוע בוחר ה' לכלכל את אליהו באמצעות עורבים דווקא ? היעזרו בשני הפירושים
(ד) וְהָיָ֖ה מֵהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת־הָעֹרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם׃ (ה) וַיֵּ֥לֶךְ וַיַּ֖עַשׂ כִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֗לֶךְ וַיֵּ֙שֶׁב֙ בְּנַ֣חַל כְּרִ֔ית אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הַיַּרְדֵּֽן׃ (ו) וְהָעֹרְבִ֗ים מְבִאִ֨ים ל֜וֹ לֶ֤חֶם וּבָשָׂר֙ בַּבֹּ֔קֶר וְלֶ֥חֶם וּבָשָׂ֖ר בָּעָ֑רֶב וּמִן־הַנַּ֖חַל יִשְׁתֶּֽה׃
(4) You will drink from the wadi, and I have commanded the ravens to feed you there.” (5) He proceeded to do as GOD had bidden: he went, and he stayed by the Wadi Cherith, which is east of the Jordan. (6) The ravens brought him bread and meat every morning and every evening, and he drank from the wadi.
העורב והיונה, הנזכרים זה אחר זה בסיפור המקרא מיצגים שני סוגים שונים של העופות היכולים לשמש לתכלית האמורה. דומים הם זה לזה בגדלם, ומנוגדים זה לזה בתכונותיהם: העורב שחור והיונה לבנה; העורב טמא והיונה טהורה, העורב מדברי והיונה יכולה להיעשות בייתית ולהתחבב על האדם. ושניהם טיפוסיים לסוגיהם. בין העופות הטמאים נזכר במפורש כל עורב למינו (ויקרא י,א, ט״ו; דברים י״ד, י״ד). וכדי לציין שבורא העולם נותן מאכל לכל נבראיו, אפילו לעופות המדבר, מזכירים דווקא את העורב; כך כתוב בתהלים קמ״ז, ט׳: נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו; ובאיוב ל״ח, מ״א: מי יכין לעורב צידו, כי ילדיו אל אל ישועו, יתעו לבלי אוכל; וכיוצא בזה בברית החדשה, לוקאס י״ב, כ״ד: התבוננו בעורבים, אשר לא יזרעו ולא יקצורו, וגם אין להם אסם ולא אוצר, והאלהים מפרנס אותם. גם בס׳ משלי מובאים עורבי נחל כדוגמה רגילה לעופות מדבר (ל׳, י״ז): יקרוה עורבי נחל, ויאכלוה בני נשר. העורב חי חיים בודדים, ואין לו יחס ישיר לבני אדם; ודווקא כמעשה פלאים מסופר שהיו העורבים מביאים לחם ובשר לאליהו (מלכים א י״ז, ו׳). היפך מכל זה היונה. היא סמל היופי והנועם והתמימות והידידות. כמה פעמים נקראת הבחורה בשיר השירים בשם יונתי או יונתי תמתי (כ׳, י״ד; ה׳, ב׳; ו׳, ט׳), ועיניה ועיני הבחור נמשלות ליונים (א׳, ט״ו; ד׳, א׳; ה׳, י״ב). ודבר שכיח בספרות חז״ל, כידוע, להמשיל את ישראל ליונה. גם כמשל לעופות הנוסעים למרחקים נזכרת היונה פעמים אחדות במקרא (ישעיהו ס׳, ח׳: מי אלה כעב תעופינה כיונים אל ארבותיהם; הושע י״א, י,א: יחרדו כצפור ממצרים, וכיונה מארץ אשור; תהל׳ נ״ה, ז׳: מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה; ואולי תהלים נ״ו, א׳: יונת אלם רחוקים). גם הניגוד בין היונה ובין העורב מצוי בדבר חז״ל; די להזכיר, למשל, קידושין ע׳ ע״ב: תרתי זרעייתא איכא בנהרדעה, חדא מיקריא דבי יונא וחדא מיקריא דבי עורבתי, וסנהדר׳ צ״ט ע״ב–ק׳ ע״א: מאן אהנו לן רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה. והוא הדין לספרות ימי הבינים. כך, למשל, בקינה לתשעה באב זאבי ערב כתב זרחיה הלוי גירונדי (במאה הי״ב): והנני יונה שחורה כעורב יען ביתי אשר הוא חרב. אף בספרות הקלאסית נמצא ניגוד זה (עיין למשל יובניאליס, ב׳, 63: dat veniam corvis, vexat censura columbas)).
סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹּרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה. נראה לי בס"ד טעם אחר מלבד טעם שרואין זה את זה והוא כדי לעורר אותם שיהיו רואין העולם חציו חייב וחציו זכאי (ע״פ קידושין מ:) ואז יזהרו לעשות משפט אמת כדי להכריע לזכות.
ועוד נראה לי בס"ד דדייק הכי מדחזינן שעשה השם יתברך שליחות זו על ידי העורב (מלכים א' יז, ו) שהוא עוף טמא והכל שונאין אותו ולא עשה על ידי יונה או שאר עוף טהור אלא ודאי דמייתי מבי טבחי דאחאב ולכן שלח לו שליח הדומה לו כמו שאמרו (חולין סה.) לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא שֶׁהוּא מִין בְּמִינוֹ.
ועוד נראה לי בס"ד מפני שאחאב היה רודף אחריו להרגו ובפרט איזבל אשתו שנשבעה על כך והם מחפשים אחריו לתפשו לכך לא מבעיא שלא יכלו לתפשו אלא הוא אוכל ונזון משלהם לחם ובשר בכל יום ואינם מרגישים ואין יודעים בדבר זה כי זה דרכו יתברך המפליא לעשות נסים בעניינים כאלה וכאשר עשה עם משה בחירו נס פלאי כאשר הושם בתוך התיבה ביאור שלא שלח מלאכו ליקח אותו ולגדלו במקום אחר אלא גלגל הצלתו על ידי בת פרעה (שמות ב, ה) אשר היה חושב להטביעו והוא עוסק ומשתדל בדבר זה לעשותו בימים ובלילות עד כי חשב שכבר הצליח בכך והושלך בנהר ואמר האח ובאמת בתו לקחתו וגדלתו והביאתו לבית אביה והוא יושב בחיק אביה ולא ידע שזה הוא האיש אשר עתיד להכותו מכות רבות ויוציא את בלעו מפיו וכן ענין זה עשה השם יתברך לאליהו זכור לטוב.
ודע דודאי קמי שמיא גליא שהיתה שחיטה כשרה אך אם לא היה מתיר לו הקדוש ברוך הוא לא היה רשאי לאכול.
ומה שהיה הדבר הזה על ידי העורבים ולא על ידי עופות אחרים להודיע גדולתו של הקדוש ברוך הוא שמשנה הטבעיים בעבור הצדיק כי העורב אכזרי על בניו וכל שכן על אחרים ועם כל זה עתה נהפך לאוהב להביא טרף לאליהו זכור לטוב.
ועוד נראה לי בס"ד דדייק הכי מדחזינן שעשה השם יתברך שליחות זו על ידי העורב (מלכים א' יז, ו) שהוא עוף טמא והכל שונאין אותו ולא עשה על ידי יונה או שאר עוף טהור אלא ודאי דמייתי מבי טבחי דאחאב ולכן שלח לו שליח הדומה לו כמו שאמרו (חולין סה.) לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא שֶׁהוּא מִין בְּמִינוֹ.
ועוד נראה לי בס"ד מפני שאחאב היה רודף אחריו להרגו ובפרט איזבל אשתו שנשבעה על כך והם מחפשים אחריו לתפשו לכך לא מבעיא שלא יכלו לתפשו אלא הוא אוכל ונזון משלהם לחם ובשר בכל יום ואינם מרגישים ואין יודעים בדבר זה כי זה דרכו יתברך המפליא לעשות נסים בעניינים כאלה וכאשר עשה עם משה בחירו נס פלאי כאשר הושם בתוך התיבה ביאור שלא שלח מלאכו ליקח אותו ולגדלו במקום אחר אלא גלגל הצלתו על ידי בת פרעה (שמות ב, ה) אשר היה חושב להטביעו והוא עוסק ומשתדל בדבר זה לעשותו בימים ובלילות עד כי חשב שכבר הצליח בכך והושלך בנהר ואמר האח ובאמת בתו לקחתו וגדלתו והביאתו לבית אביה והוא יושב בחיק אביה ולא ידע שזה הוא האיש אשר עתיד להכותו מכות רבות ויוציא את בלעו מפיו וכן ענין זה עשה השם יתברך לאליהו זכור לטוב.
ודע דודאי קמי שמיא גליא שהיתה שחיטה כשרה אך אם לא היה מתיר לו הקדוש ברוך הוא לא היה רשאי לאכול.
ומה שהיה הדבר הזה על ידי העורבים ולא על ידי עופות אחרים להודיע גדולתו של הקדוש ברוך הוא שמשנה הטבעיים בעבור הצדיק כי העורב אכזרי על בניו וכל שכן על אחרים ועם כל זה עתה נהפך לאוהב להביא טרף לאליהו זכור לטוב.