האיסור
אסור להאכיל איסורים לקטן (יבמות קיד א; רמב"ם מאכלות אסורות יז כז, אבל ג יב; שו"ע או"ח שמג א), ואפילו לצורך הקטן (ראה יבמות שם, וראה חקרי לב או"ח סט); ואף על פי שהקטן עצמו אינו אסור באכילתם (תרומת הדשן פסקים סב).
ביחס לחיוב חינוך
איסור לא תאכילום כתבו אחרונים שהוא שונה מחיוב חינוך, ולפיכך הוצרכו ללמוד איסור זה מן הכתוב, ואינו נלמד מחיוב חינוך, אף לסוברים שחיוב חינוך הוא מן התורה (ראה ערך חִנוך). וישנם כמה הבדלים בין איסור זה לחיוב חינוך:
- חיוב חינוך אינו מוטל אלא על האב (ראה ערך חנוך), ואיסור לא תאכילום הוא אזהרה לכל אדם (שו"ת הר צבי יו"ד ז).
- חיוב חינוך אינו נוהג אלא בקטן שהגיע לגיל חינוך (ראה ערך חנוך), ואיסור לא תאכילום נוהג אף בקטן שלא הגיע לחינוך, לחלק מהדעות (ראה להלן: האישים שאסור להאכילם. הר צבי שם, בשם השואל בדעת הרמב"ם).
- חיוב חינוך אינו נוהג אלא במצות עשה, לחלק מהדעות (ראה ערך חנוך, מחלוקת ראשונים בזה), ואיסור לא תאכילום נוהג אף במצות לא תעשה (הר צבי שם, בשם השואל).
קטן ביותר - נחלקו הדעות באיזה קטן אמרו שאסור להאכילו:
- לרוב הדעות קטן שמוזהרים עליו שלא להאכילו איסור בידים (ראה לעיל) הוא אפילו קטן שלא הגיע לחינוך (פרי חדש או"ח תריא א), ואפילו אינו בר הבנה (מגן אברהם שמג סק"ב; משנה ברורה שם סק"ד), ואפילו תינוק בן יומו (ראה ספר התרומה רלח; סמ"ג עשין רלא; הגהות מרדכי שבת רמז שלט; בית יהודה יו"ד מה; פרי מגדים או"ח שמג משבצות זהב סק"א; אבני מילואים פב סק"א). ויש שכתבו שאפילו עובר במעי אמו אסור להאכילו איסורים (ראה רוקח שטו, ואבני מילואים שם, בדעתו; וראה מגן אברהם שמג סק"ב).
- יש מן הראשונים שכתבו שכל שאינו בר הבנה, דהיינו שאינו מבין שדבר זה אסור לעשות, או לאכול (משנה ברורה שמג סק"ג), מותר להאכילו בידים (ראה איסור והיתר מח ח, וראה מגן אברהם שם; תוספות שבת או"ח שמג סק"ב; עמודי אש ד ו).
- ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שכל שלא הגיע לחינוך מותר להאכילו איסור בידים (ראה כסף משנה שביתת עשור א ה, ובית יוסף או"ח תריא, בדעת הטור; ראה ב"ח או"ח שלד יב, ומחצית השקל רסט סק"א, בדעתו).
כז. קָטָן שֶׁאָכַל אֶחָד מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, אוֹ שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁעָשָׂה מֵעַצְמוֹ; אֲבָל לְהַאֲכִילוֹ בְּיָדַיִם אָסוּר, וַאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן אָסוּר לְהַרְגִּילוֹ בְּחִלּוּל שַׁבָּת וּמוֹעֵד, וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת:
כח. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁ אֶת הַקָּטָן, מִצְוָה עַל אָבִיו לִגְעֹר בּוֹ וּלְהַפְרִישׁוֹ, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה ופרישה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ":
When does the above apply? When he acts on his own initiative. It is, however, forbidden [for an adult] to give him [non-kosher food] by hand. [This applies even] to foods forbidden by Rabbinic decree. Similarly, it is forbidden to make him accustomed to desecrating the Sabbath and the festivals. [This applies] even to [performing] activities forbidden as a shvut. Although the Jewish court is not commanded to separate a child from transgressions, his father is commanded to rebuke him so that he withdraws in order to train him in holy conduct, as [Proverbs 22:6] states: "Educate a child according to his way."
The simple reading of Rambam is that it is dependent on the age of Hinukh.
כהן קטן, הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו; ואם בא להטמא מעצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה.
דיני קטן בשבת. ובו סעיף אחד:
קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות:
הגה. וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ). וי"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (ב"י).
Even the Rama who says it applies below the age of Hinukh, writes in DM YD 241 that this is more of a Musar point.
וכתבו התו' בפ' כ"כ (קכא.) דהא דאמרינן קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ"ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה עכ"ל משמע דלא שני להו בין ב"ד לאביו וכ"כ הרשב"א והביא ראיה מההיא דמייתי בפרק חרש בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה וכו' ועוד מדאמרינן בפ' יוצא דופן לא צריכא לאותן המוזהרים עליו ואקשינן ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ואם איתא לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו. וכתב עוד שקשה לו לאוקמי הא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו בשלא הגיע לחינוך ממתני' דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה דהתם משמע דאפי' כשהגיע לחינוך היא ואפ"ה אקשינן בגמ' וליכול קטן אוכל נבילות הוא וכו' ובפ' יוצא דופן איבעיא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן ואמרינן ת"ש קטנה שנדרה וכו' ופרקינן ה"ל קטן אוכל נבילות ואין ב"ד מצווין להפרישו אלמא דאפי' במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי וגדולה מזו אמרו (שם בנדה מו:) גבי מופלא לאותן המוזהרים עליו ואקשינן ש"מ קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו דאלמא מאן דאית ליה אין מצווין אפי' בקטן סמוך לאיש קאמר ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למ"ע ולא למצות ל"ת עכ"ל. ולהרמב"ם דמפליג בין ב"ד לאביו אתי שפיר דכי אמרינן קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו בהגיע לחינוך נמי היא אבל אביו מצווה להפרישו כשם שהוא מצווה לחנכו במצות עשה:
ולענין איסורין דרבנן כתב הר"ן בריש יומא שכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן אפילו בידים, וכ"כ הרשב"א. ומיהו כתב בתשובה שלא אמר כן אלא להלכה אבל לא למעשה. והרמב"ם בסוף מאכלות אסורות כתב דלהאכילו בידים אסור אפי' דברים שאיסורן מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות:
[...] ביסוד האיסור דספייה לקטן כתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי’ ס”ב) “והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים יש לומר הטעם, דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש לימודו”. ובשו”ת חת”ס (או”ח סי’ פ”ג) כתב לדחות דבריו דלא דרשינן טעמא דקרא עי”ש. [...]
ונראה לדייק מלשון הרמב”ם כשיטת התה”ד, דז”ל בפי”ז מהל’ מאכ”א הלכה כ”ז “קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת. בד”א בשעשה בעצמו אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות”. הרי שכתב דאסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואף שכונתו ברורה לאיסור ספיה בידים, ודו”ק. [...]
הנה יל”ע אם בקטן שאין בו דעת כלל כתינוק היונק משדי אמו איכא איסורא דלא ספינן ליה בידים. ולהנתבאר לעיל נראה לכאורה דלטעמיה דתרומת הדשן אין לאסור, דהא האי קטן לאו בר דעת הוא וליכא למיחש שירגיל בכך ואתי למסרח [...]
אכן מדברי הפוסקים חזינן שנקטו לדבר פשוט דהשוטה והקטן שלא הגיע לכלל דעת כלל איסור גמור לספות ולהאכילם בידים. עיין שו”ע הרב (בשו”ת שבסוף הספר סי’ מ”א) שכתב דאף לתינוק בן יומו איכא איסור ספייה, ועיין במשנ”ב סי’ שמ”ג ובשע”צ שם סק”ו דדייק ממש”כ בספר איסור והיתר דס”ל דליכא איסור ספייה בקטן שלא הגיע לחינוך, ותמה על דבריו ונקט כדבר פשוט שאין לתלות דין זה במצות חינוך ואיכא איסור ספייה אף לקטן בן יומו, ובשו”ת חת”ס או”ח סי’ פ”ב חזינן דנקט איסור זה אף בשוטה וז”פ. [...]
תָּנוּ רַבָּנַן: [...] הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר גּוּפוֹ — אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טְהָרוֹת. לִשְׁמוֹר אֶת יָדָיו — אוֹכְלִין עַל יָדָיו טְהָרוֹת. הַיּוֹדֵעַ לִישָּׁאֵל, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵיקוֹ טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵיקוֹ טָהוֹר. הַיּוֹדֵעַ לִפְרוֹס כַּפָּיו — חוֹלְקִין לוֹ תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת.
וְאַרְבָּעָה סְפֵקוֹת אָמְרוּ חֲכָמִים בְּתִינוֹק. תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ שֶׁהִנִּיחַתּוּ אִמּוֹ וּבָאָה וּמְצָאַתּוּ כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּמְקוֹמוֹ טָהוֹר וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא טֻמְאָה בָּאָה וּנְשָׁקַתּוּ וְגִפַּפְתּוֹ. הִתְחִיל הַתִּינוֹק לָצֵאת וּלְהַכְנִיס בְּגָדָיו טְהוֹרִין וְאֵינָן מִדְרָס כִּשְׁאָר בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרִין אֵין עוֹשִׂין עַל גַּבֵּיהֶן טָהֳרוֹת. הִגְדִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ דַּעַת לִשָּׁאֵל, סְפֵקוֹ טָמֵא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. הִגְדִּיל עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ דַּעַת לִשְׁמֹר אֶת גּוּפוֹ, אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טָהֳרוֹת. יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר אֶת יָדָיו, אוֹכְלִין עַל גַּבָּן טָהֳרוֹת. כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. מַטְבִּילִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין לוֹ חֻלִּין לְשֵׁם תְּרוּמָה, אִם יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר אֶת גּוּפוֹ אוֹכְלִין אַגַּב גּוּפוֹ טָהֳרוֹת, וְאִם יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר אֶת יָדָיו אוֹכְלִים אַגַּב יָדוֹ טָהֳרוֹת:
a) When a child cannot walk and his mother placed him down in one place and found him as he was in that place, he is pure. We do not say that perhaps an impure woman came and kissed him and hugged him.
b) When the child matured to the extent that he began to leave one domain and enter others on his own, his clothes are pure. They are not considered as a midras as are the clothes of unlearned people. Nevertheless, as an initial preference, they should not be brought into contact with pure entities.
c) If he matured to the extent that he has the knowledge to answer questions, in a private domain, whenever there is a doubt whether he contracted impurity, he is considered as impure.
d) If he matured to the extent that he has the knowledge to guard his body from contracting impurity, one may partake of pure foods that touched his body. If he has the knowledge to guard his hands, pure foods that touched them may be eaten.
How do we check him? He is immersed and given ordinary food which he is told to treat as terumah. If he has the knowledge to guard his body, one may partake of pure foods that touched his body. If he has the knowledge to guard his hands, pure foods that touched them may be eaten.
עֲשָׂרָה אֵין חוֹלְקִין לָהֶן תְּרוּמָה בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹכְלִין אוֹתָהּ אוֹ מַאֲכִילִין אוֹתָהּ. וְאֵלּוּ הֵן. הַחֵרֵשׁ. וְהַשּׁוֹטֶה. וְהַקָּטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִפְרשׁ חֻקּוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין בְּאֵלּוּ דַּעַת.
a deaf-mute, an intellectually or emotionally unstable person, or a child who does not know how to spread out his hands to recite the priestly blessing, these [are not given terumah], because they lack sufficient knowledge;
a tumtum and an androgynus, because they are unique types of people;
a servant, lest passersby in the field [see him taking terumah] and give testimony that he is a priest;
an uncircumcised person and a ritually impure person, because they are abhorrent;
a woman [married to a priest], lest she be divorced and [to prevent her from] entering into seclusion [with someone in the granary]; and
a person who marries a woman who is not appropriate for him; he was penalized in that [terumah] would not be allocated to him in the granaries until he divorces her.
In all the above instances, [terumah] may be sent to their homes and allocated to them as is the law regarding other sacramental foods dependent on the boundaries [of Eretz Yisrael] with the exception of a person who marries a woman who is not appropriate for him, an uncircumcised person and a ritually impure person, to whom [terumah] is not sent at all.
כיון די"א אפי' גדול כו' דיוצא בקידוש זה כו' [...] מדאמר רב אותן ב"א שקדשו בבה"כ ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו [...] ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו, דאין קידוש אלא ב"ס. [...] אלא ע"כ דמיירי ששתו בבה"כ מן הכוס. ולשמואל האיך שרי לשתות בבה"כ, הא אין קידוש אלא ב"ס אע"כ דשתיה מותרת כן הוא ת"ד. [...] וב"ח כ' שיתנו דוקא לקטנים שלא הגיע לחינוך וצ"ל לדעת הב"ח דבלא הגיע לחינוך מותר להאכילו אפי' בידים דבר איסור, ואין כן דעת רמ"א לקמן סי' שמ"ג:
