To summarise: 5 parshiot how to build the mishkan, 2 parshiot what to sacrifice in the mishkan. Now we get to the big day - 7 days preparation, 8th day the service of the mishkan can now begin.
(כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כׇּל־הָעָֽם׃
(23) Moses and Aaron then went inside the Tent of Meeting. When they came out, they blessed the people; and the Presence of יהוה appeared to all the people.
Just as we thought all was over and done with:
(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יהוה אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יהוה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יהוה׃ (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יהוה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃
(1) Now Aaron’s sons Nadab and Abihu each took his fire pan, put fire in it, and laid incense on it; and they offered before יהוה alien fire, which had not been enjoined upon them. (2) And fire came forth from יהוה and consumed them; thus they died at the instance of יהוה. (3) Then Moses said to Aaron, “This is what יהוה meant by saying: Through those near to Me I show Myself holy, And gain glory before all the people.” And Aaron was silent.
Why did they die?
נדב ואביהו מתו כי – הם נכנסו לקודש הקודשים;[1] הם לא לבשו את בגדי השרד הנכונים;[2] הם לקחו אש מהמטבח, לא מהמזבח;[3] הם לא התייעצו עם משה ואהרן;[4] הם לא התייעצו זה עם זה.[5] יש המאשימים אותם בגאווה: לא הייתה להם סבלנות ליטול על עצמם תפקיד הנהגה;[6] הם לא התחתנו, כי סברו שהדבר הוא למטה מכבודם.[7] ויש הרואים את מותם כעונש דחוי על חטא מוקדם, על כך שבמעמד הר סיני הם אכלו ושתו בשעה שחזו באלוהים (שמות כד, ט-יא).
All of these represent close readings of where the deaths of N&A are mentioned in the Torah (in Vayikra and Bamidbar - 4). But the pshat is in understanding
וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יהוה אֵ֣שׁ זָרָ֔ה
What is this strange/unauthorised/alien fire? To answer this we need to go back to first principles.
עלינו לשוב אל הראשונות ולהיזכר במשמעות המושג "קודש", ומתוך כך במשמעותו של המִקדָש כביתו של הקודש.
הקודש הוא אותו מִקטע של זמן ומרחב שהקב"ה הִקצה לשכינתו. הבריאה כרוכה בהסתתרות. לא במקרה נגזרות המילים "עולם" ו"נעלם" משורש אחד. כדי לתת לאדם משהו מכוחות הבריאה שלו – את הלשון המאפשרת לו לחשוב, לתקשר, להבין, לדמיין חלופות עתידיות ולבחור ביניהן – לא היה די שאלוהים יברא את ההומו ספיינס. הוא צריך היה לצמצם את עצמו, כלשונם של המקובלים, ולברוא מרחב לפעולה האנושית. מכל מעשיו של אלוהים, הצמצום הוא המעשה המבטא באופן העמוק ביותר את האהבה ואת הנדיבות הטמונות בבריאה. אלוהים שאנו פוגשים בתורה דומה להורה היודע שכדי לטעת בילדו בְּשֵׁלוּת ואחריות הוא צריך לסגת, לשחרר, להימנע מהתערבות.
אבל יש גבול. צמצום מוחלט של אלוהים ייראה כנטישה של העולם; הוא יִדְמה, במשל שלנו, לאב העוזב את ילדיו. לא בזאת חפץ הקב"ה. איך, אם כן, יותיר בעולם את עקבות נוכחותו?
התשובה הניתנת לכך בתורה איננה פילוסופית. תשובה פילוסופית (אני חושב כאן על הזרם המרכזי של הפילוסופיה המערבית, זה שהחל בעת העתיקה באפלטון, ובעת החדשה בדקארט) תהיה תשובה החָלה באופן אוניברסלי: בכל הזמנים, בכל המקומות. אבל אין תשובה הנכונה בכל הזמנים ובכל המקומות. משום כך הפילוסופיה לא תוכל אף פעם להכיל את הסתירה שיש לכאורה בין בריאה אלוהית לבין רצון חופשי של האדם, או בין השכינה האלוהית לבין העולם האמפירי שבתוכו אנחנו חושבים, בוחרים ופועלים.
המחשבה היהודית היא נוגדת-פילוסופיה. בעיניה, אמיתוֹת מתגלמות דווקא בזמנים ומקומות מסוימים. יש זמנים קדושים (היום השביעי, החודש השביעי, השנה השביעית, וסוף מחזור שבע-שבתות השנים, שנת היובל). יש אנשים קדושים (עם ישראל בכללותו, ובתוכו הלויים, ובתוכם הכוהנים). ויש מרחב קדוש (ארץ ישראל, ובתוכה ירושלים, ובתוכה המקדש, ובתוכו הקודש ויותר ממנו קודש הקודשים; ובמדבר, המשכן ובתוכו הקודש וקודש הקודשים).
הקודש הוא הנקודה בחלל ובזמן שהאדם פוגש בה את השכינה על ידי כך שהוא נסוג ומצטמצם. שכן לא רק אלוהים מצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לאדם, אלא גם האדם מצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לאלוהים. הקודש הוא המקום שאלוהים נחווה בו כנוכחות מוחלטת. זהו מפגש שמעצם מהותו יכול להתקיים רק במקום ובזמן שהאדם מוותר בהם לחלוטין על הרצון והיוזמה שלו. אין זה מפני שהקב"ה מזלזל ברצונו של האדם וביוזמתו. נהפוך הוא: הקב"ה ייפה את כוחו של האדם לבחור וליזום, לפעול וליצור, וכך להיות שותפו לבריאה. אולם כדי שהאדם יהיה נאמן לכוונותיו של הבורא, חייבים להיות זמנים ומקומות שהוא יחווה בהם את מציאותו של האלוהי. בזמנים ובמקומות הללו נדרש ציות מוחלט; נדרשת השעיה של הרצון והבחירה.
הטעות היסודית ביותר – טעותם של נדב ואביהוא – היא לקחת את הכוחות השייכים למפגשו של האדם עם העולם, ולהפעיל אותם במפגשו של האדם עם אלוהים. לו נקטו נדב ואביהוא יוזמה פרטית להילחם ברוע ובעוול, הם היו נחשבים גיבורים. אבל הם נקטו יוזמה פרטית בזירת הקודש, ובזאת שגו. הם הנכיחו את עצמם היכן שהנוכח המוחלט הוא האלוהים. זוהי סתירה פנימית. משום כך מתו.
If civilisation is to be guided by love, justice, and respect for the integrity of creation, there must be moments in which we leave the “I” behind and encounter the fullness of being in all its glory.
שאנו מבלבלים את רצון ה' עם רצוננו, אנו הופכים את הקודש, את מקור החיים, לטומאה ולסם-מוות.
המסר פשוט ורציני מאוד: הדת איננה מה שהנאורות האירופית חשבה שהיא תהיה: שולית, שתוּקה וקלושה. היא אש – וכמו אש, היא מחממת אך היא גם שורפת. ואנחנו שומרי הלהבה.