וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכׇּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם׃
Haman then said to King Ahasuerus, “There is a certain people, scattered and dispersed among the other peoples in all the provinces of your realm, whose laws are different from those of any other people and who do not obey the king’s laws; and it is not in Your Majesty’s interest to tolerate them.
לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַ֠י וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃
“Go, assemble all the Jews who live in Shushan, and fast in my behalf; do not eat or drink for three days, night or day. I and my maidens will observe the same fast. Then I shall go to the king, though it is contrary to the law; and if I am to perish, I shall perish!”
כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיֹנִֽים׃
the same days on which the Jews enjoyed relief from their foes and the same month which had been transformed for them from one of grief and mourning to one of festive joy. They were to observe them as days of feasting and merrymaking, and as an occasion for sending gifts to one another and presents to the poor.
The Unifying Power of Gifts
Mishloach manot, the practice of sending gifts of food, can be understood as an expression of the unity of the Jewish people. The Maharal of Prague, in his 16th-century commentary on the book of Esther, Ohr Chadash, explains why unity is a particularly important notion on the holiday of Purim.
"ומשלוח מנות איש לרעהו וגו'". המצוה היא בפורים יותר מן יום טוב, ולמה המצוה הזאת יותר ביום זה מן יום טוב. אבל הדבר הזה ידוע ממה שהתבאר למעלה כי פורים הוא לישראל מפני שנצח[ו] את זרע עמלק, אשר הם אויבים וצוררים ביותר. וזה כי ישראל הם הפך זרע של עמלק, כי כל זמן שזרע עמלק* בעולם, אין שמו אחד (רש"י שמות יז, טו). וישראל הם מיחדים שמו ערב ובוקר, ובשביל זה הם עם אחד, ודביקים בו יתברך שהוא אחד. ומפני שישראל עם אחד, ראוי שיהיה בהם עם אחד, ויהיה להם חבור וריעות גמורה. לכן יש להם להחיות אביונים, מצד שהוא אחיו והם עם אחד, כדכתיב בכל* [מקום] אצל מצות הצדקה "אחיך", כי מפני שהם אחינו, יש לתת צדקה. ולכך המצוה ביותר ביום זה בלבד, הן משלוח מנות, הן מתנות לאביונים.
And for sending portions to one another, etc.: This commandment is on Purim more than on a holiday. But why is this commandment more on this day than on a holiday? Indeed the matter is known from that which was explained above. That Purim is for the Jewish people, since they vanquished the seed of Amalek who are the greatest enemy and adversary. And that is because the Jewish people is the opposite of the seed of Amalek. Since, so long as the seed of Amalek is in the world, [God's] name is not One (Rashi on Exodus 17:15). Whereas the Jewish people 'unify God's name evening and morning.' And because of this, they are one nation, and are attached to Him, may He be blessed, who is One. And because the Jewish people is one nation, it is fitting for them to be as one nation and to have complete connection and affection. Hence they must support the poor, from the angle that it is a brother, and they are one nation. This is like it is written with the commandment of charity, "your brother," in every place. For since they are our brothers, we should give [them] charity. And that is why this commandment is more specifically on this day, whether it is sending portions or whether it is gifts to the indigent.
ספר מנות הלוי פרק ט (רבי שלמה אלקבץ):
ומשלוח מנות וגו כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה הפך מה שאמר הצורר מפוזר ומפורד
Manot Halevi 9 (Rabi Shelomo Elkabetz (wrote the famous Kabalat Shabbat lecha dodi in Zefat 1500-1584):
And sending portions, etc., for it symbolizes that they are in one unity and love and brotherhood, contrary to what the enemy, Haman, stated, that they are scattered and divided.
שאלה קיא בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג יוצאים ידי משלוח מנות או לאו:
Question 111: Do people who send robes, sheets, and the like to their friends on Purim fulfill the commandment of sending portions (mishloach manot) or not?
תשובה יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא כמשמע בגמ' פ"ק דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי ונפקי בהכי משלוח מנות אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים ונראה דשתייה בכלל אכילה ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי:
Answer: It appears that we do not fulfill [the commandment] with them. For it appears that the reason for sending portions is so that each one will have enough and what is sufficient to have the meal as required, as is understood from the Gemara in the first chapter (Megillah 7b:6). As Abbaye bar Avin and Rabbi Chanina bar Avin would exchange their meals with each other, and fulfill sending portions with this. Hence the reason is on account of the meal. Moreover it appears that we do not find anywhere that anything besides food items or drinks are called portions. And the Rambam (Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah 2:15) was accordingly precise with his language. As he wrote, "One is obligated to send two portions of meat or two types of cooked food or two [other] types of food; and it appears that drinking is included in eating." But with gifts to the poor (matanot le'evionim), he wrote (2:16), "money or types of food." Hence concerning the sending of portions, he reasoned that it is only edible items.
רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה שַׁדַּר לֵיהּ לְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אַטְמָא דְּעִיגְלָא תִּלְתָּא וְגַרְבָּא דְחַמְרָא, שְׁלַח לֵיהּ:
The Gemara relates that, on Purim, Rabbi Yehuda Nesia sent to Rabbi Oshaya the leg of a third-born calf and a jug of wine. Rabbi Oshaya sent him a message of gratitude:
קִיַּימְתָּ בָּנוּ רַבֵּינוּ, ״וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים״.
You have fulfilled two mitzvot through us, our teacher: The mitzva of: “And sending portions one to another,” and the mitzva of: “And gifts to the poor,” as Rabbi Oshaya was poor and this was a substantial gift.
אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין מְחַלְּפִי סְעוֹדְתַּיְיהוּ לַהֲדָדֵי.
The Gemara relates that Abaye bar Avin and Rabbi Ḥanina bar Avin would exchange their meals with each other to fulfill their obligation of sending portions on Purim.
מחלפי סעודתייהו - זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו:
מחלפי סעודתייהו: one for the friends eating in the second house on Purim and the next year the second eat in the first house.
(א) ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא בפ"ק דמגלה אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופי' רבינו דבפורים שעמדו בו עכשיו בשנה זו היו מחליפין סעודתם זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים משלות מנות ועשו כן לפי שלא היתה ידם משגת כדי שיוכל לשלוח מנות לרעהו ולהשאיר גם לעצמו כראוי וע"כ היו צריכין להחליף סעודתן וכן פי' הרמב"ם והר"ן ז"ל אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל מחלפין סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ושנייה סועד חבירו עמו עכ"ל ומשמע שר"ל שלא היו שולחין זה לזה ופשיטא שאין שנה שנייה מועיל להוציא את חבירו ידי חובת משלוח מנות משנה שעברה אלא כך הוא הפי' דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות א"כ אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות וה"ה בשנה שנייה וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאין שניהם ידי חובתן אלא האמת אומר שהיו מחליפים בשנה שנייה ועיקרו לא אתא אלא לאשמעינן האי דינא דבסועד אצל רעהו פטורין שניהם מחיוב משלוח מנות ולפי זה אין צריך לפרש כלל שהיו עניים אלא אפילו בעשירים כן הדין אלא שהמה היו אוהבים זה את זה ביתר עוז והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים יחד בסעודת פורים בשמחה ובטוב לב משתה כברכת ה' אשר נתן להם כנ"ל דעת רש"י ומקובל לע"ד משאר פירושים שנאמרו בו:
If one exchanged his meal with that of his friend, he fulfills his obligation. This is derived from a teaching in the Gemara, in Megillah, where Abaye bar Avin and Rav Chananya bar Avin exchanged their meals with each other. Rabeinu (Tur) explains that on Purim, they would exchange their meals with one another so that each one would send his meal to the other, thus fulfilling the obligation of sending portions [of food]. They did this because their hands were not sufficient to allow them to send portions [of food] to each other and leave enough for themselves as well. Therefore, they needed to exchange their meals. This is also the explanation of Maimonides and the Ran. However, Rashi wrote that they would exchange their meals, one would eat with the other on Purim of this year, and the second would eat with his friend. This implies that they would not send portions [of food] to each other. It is obvious that a second year does not help to fulfill the obligation of sending portions [of food] from the previous year. Rather, the explanation is as follows: since the reason for sending portions [of food] is to rejoice with one's loved ones and friends, to foster love, brotherhood, and friendship among them, if two people have a meal together, they are joyful and happy, feasting together. Therefore, they are exempt from the obligation of sending portions [of food] from then on. The same applies in the second year and every subsequent year: if they return and have a meal together as they did in the previous year, they are both exempt from their obligation. However, the truth is that they would exchange meals in the second year, but the primary reason was not to absolve them from the obligation of sending portions [of food]. According to this, there is no need to explain that they were poor; even if they were wealthy, the law would be the same. It's just that they loved each other more strongly and agreed that it was good and pleasing to sit together as brothers at the Purim meal with joy and a happy heart, feasting as a blessing from God, as previously mentioned. This is the opinion of Rashi and is accepted according to my humble opinion more than other explanations that were said before on Rashi.
כֵּיצַד חוֹבַת סְעֻדָּה זוֹ. שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וִיתַקֵּן סְעֻדָּה נָאָה כְּפִי אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ. וְשׁוֹתֶה יַיִן עַד שֶׁיִּשְׁתַּכֵּר וְיֵרָדֵם בְּשִׁכְרוּתוֹ. וְכֵן חַיָּב אָדָם לִשְׁלֹחַ שְׁתֵּי מְנוֹת בָּשָׂר אוֹ שְׁנֵי מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין לַחֲבֵרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט יט) "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ", שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹחַ לְרֵעִים מְשֻׁבָּח. וְאִם אֵין לוֹ מַחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ זֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֻדָּתוֹ וְזֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֻדָּתוֹ כְּדֵי לְקַיֵּם וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:
What is the nature of our obligation for this feast? A person should eat meat and prepare as attractive a feast as his means permit. He should drink wine until he becomes intoxicated and falls asleep in a stupor.Similarly, a person is obligated to send two portions of meat, two other cooked dishes, or two other foods to a friend, as implied by Esther 9:22, "sending portions of food one to another" - i.e., two portions to one friend. Whoever sends portions to many friends is praiseworthy. If one does not have the means to send presents of food to a friend, one should exchange one's meal with him, each one sending the other what they had prepared for the Purim feast and in this way fulfill the mitzvah of sending presents of food to one's friends.
חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד וכל המרבה לשלוח לריעים משובח ואם אין לו מחליף עם חבירו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו: הגה ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה (מדברי הרא"ש פ"ק דמגילה) ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם או מוחל לו יצא ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כאיש. ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש אבל לא בהיפך שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין אבל במתנות לאביונים אין לחוש:
One must send to his fellow two portions of meat, or foodstuffs, as it says (Esther 9:19) "And send portions, man to his fellow." Two portions to one man [is the obligation]. And anyone who send more to his fellows is praiseworthy. If he has none, he can trade with his fellow, this one sending to that one his meal, and this one sending to that one his meal, so that they can fulfill "And send portions, man to his fellow." RAMA: And some send the portions during the day and not at night (from the Rosh, first chapter of [Bavli] Megilla). And if one sends portions to his fellow, but he doesn't want to accept them, or he forgives him [his obligation], he fulfills [his obligation nonetheless]. And a woman is obligated in [sending] portions to the destitute and sending portions [to one's fellows] like a man is. A woman sends to a woman, a man to a man. But not the other way, so that a man does not come to send it to a widow, and it will come to a possibility of kiddushin [having been enacted]. But portions to the destitute one should not worry [about this possibility].
שו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קמ"א: מה שנסתפקת מי ששולח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו אם יוצא המשלח מצות משלוח מנות לפום רהיטא נראה לי דתליא בטעמא, לטעמא של תרומת הדשן שמצות מכל מקום כדי למלאות חסרון מי שאין לו מסתבר דיוצא גם כשאין חבירו יודע מי ששלח לו סוף כל סוף הגיע לתכלית המכוין ויש מצוה ביותר כעין מצות צדקה דאמר ר"ח היכי דמי מצות צדקה שאין יודע ממי נטלה כדי שלא לבייש, אבל לטעמא משום חיבה שלום וריעות וכן משמע לשון איש לרעהו בוודאי אין יוצא כשאין המקבל יודע מי המשלח דאין שלוח כזה דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות, וכיון שהחזקנו דינו של הרמ"א דיוצא כשאין מקבלו וכטעמא דמכל מקום משום חבה וריעות ממילא נשמע דאין יוצא כשאין המשלח יודע מי שלח לו כך נראה לפי עניות דעתי.
In Responsa Ktav Sofer, Orach Chaim, Siman 161: Regarding the uncertainty of someone who sends Mishloach Manot to their friend, and the recipient does not know who sent it to them, whether the sender fulfills the mitzvah of Mishloach Manot, it seems to me that it depends on the reason. According to the rationale of Terumat Hadeshen, since the mitzvah is to fulfill the lacking of someone who lacks, it is reasonable to assume that one fulfills the obligation even when their friend does not know who sent it to them. Ultimately, the intention has reached its goal, and there is an additional mitzvah akin to the mitzvah of charity, as Rabbi Chiya said regarding the mitzvah of charity that one should not know from whom they received it to avoid embarrassment. However, according to the rationale of promoting peace and friendship, and as implied by the phrase "each man to his friend," it is certain that one does not fulfill the obligation when the recipient does not know who the sender is, as such sending is not in the spirit of promoting friendship and unity of hearts. Since we have strengthened the ruling of the Rema that one fulfills the obligation even when the recipient does not know, and according to the rationale of promoting love and friendship, it can be inferred that one does not fulfill the obligation when the sender is unknown to the recipient. This is my humble opinion.
מנחת אשר על פורים: שלח מנות ולא רצה חברו לקבלם או מחל - ברמ"א כתב שיצא ידי חובה, ומקור דבריו במהר"י ברי"ן המובא בדרכי משה. וכתב הפרי חדש על דבריו: "לא ידעתי מנין לו זה". והשיב על כך בקרבן נתנאל שמקור דברי הרמ"א בגמרא בנדרים, שיכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם לומר הריני כאלו התקבלתי.
וכתב בשו"ת חתם סופר שדין זה תלוי בטעמים הנ"ל: לפי טעם מנות הלוי מכיון ששלח והראה חיבתו, אע"פ שזה מוחל לו, יצא ידי חובתו.
אך לפי תרומת הדשן, אינו יוצא ידי חובה, כי למעשה הרי המקבל לא קיבל צרכי הסעודה. וסיים החתם סופר: "ויפה כתב הפר"ח מנ"ל למהר"י ברין ולרמ"א שכתב משמו להכריע בזה"
ומשמע מדברי החתם סופר שיש לנקוט כתרומת הדשן לחומרא. אולם יחד עם זאת יוצא מדברי החתם סופר כי הרמ"א מכריע לדינא לקולא כמנות הלוי ולא חש להחמיר כתרומת הדשן.
The Rema wrote that he has fulfilled his obligation, and the source of his words is in the Mahari Bruna, as brought in the Darchei Moshe. The Pri Chadash commented on his words: "I do not know the source of this." In response, the Karban Netanel explained that the source of the Rema's words is in the Gemara in Nedarim, which permits one to annul their vow not according to a sage by saying, "I hereby accept it as if I was accepted."
In a responsa by the Hatam Sofer, he stated that this ruling depends on the aforementioned reasons: according to the reason of Menat Halevi, since he sent and showed his obligation, even if the recipient forgives him, he fulfills his obligation. However, according to Terumat Hadeshen, he does not fulfill his obligation because in reality, the recipient did not receive the needs for the meal. The Hatam Sofer concluded: "The Pri Chadash wrote nicely regarding this to the Mahari Bruna and to the Rema, who wrote in his name to decide in this matter."
It can be inferred from the words of the Hatam Sofer that we should follow the stringency of Terumat Hadeshen. However, at the same time, it is evident from the words of the Hatam Sofer that the Rema decides the law leniently according to Menat Halevi and does not consider the stringency of Terumat Hadeshen.
ג) על דברת הפר"ח א"ח סי' תרצ"ה שפקפק על הרמ"א שפס' בהג"הה שאם שלח מנות לריעו ולא אבה לקבל כי מחל לו יהוה"ח וכ' הפר"ח לא ידעתי מניין לו זה הנה בס' קרבן נתנאל פ"ק דמגלה השיב על פר"ח מש"ס נדרים ס"ג ע"ב דיכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם לומר הריני כאלו התחבלתי ע"ש וה"נ דכוותי' וצדקו דברי רמ"א ואני אומר לא עיין הגאון במ"ש הר"ן בשם הירושלמי שם כ"ד ע"א דמיירי בסתם ופליגי ר"מ ורבנן אי כוונת הנותן לכבוד עצמו או לכבוד המקבל אבל אי כוונ' הנותן לכבוד עצמו לא מהני באומרו הריני כאלו התקבלתי וא"כ יפה כ' פר"ח מנ"ל לרמ"א דכוונ' מתקני משלוח מנות היינו מרדכי וב"ד אי הי' לצורך המשלח או לצורך מי שנשלח לו והנה ראיתי בזה ב' טעמים בתה"ד כי כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו ע"ש וי"ל אפי' אית לי' טובא מ"מ תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית וא"כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אינו במחילתו כלום אלא אפי' אית לי' מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש אך בס' מנות הלוי כ' בשם ראשית להרבות השלום והריעות היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרי' ומפורדים במחלוקת לכן תקנו משלוח מנות א"כ י"ל כיון ששלח והראה חבתו אעפ"י שזה מוחל לו כבר יהוה"ח ויפה כ' פר"ח מנ"ל למהר"י ברי"ן ולרמ"א שכ' משמו להכריע בזה:
(ד) והנה עוד כ' רמ"א אשה חייבת בשלוח מנות כאיש וגם ע"ז כי פר"ח ומהריק"ש מנ"ל האי הא כתי' איש אל רעהו ולא אשה בתשו' שבות יעקב כתב כדאמרי' בקידושין איש אמו ואביו תיראו כשהוא אומר תיראו הרי שניה' אמורי' ומ"ט נאמר איש שהאיש סיפוק בידו לעשות ולא האשה וא"כ ה"נ הא כתי' קימו וקבלו לשון רבים א' האיש וא' האשה ולמה נאמר איש אל רעהו שהאיש סיפק בידו והנה מ"ש קימו וקבלו הוא לשון רבים לא נ"ל דהאי איהודים קאי שכלל היהודים קבלו לעשות אשר החלו ובכלל זה משלוח מנות איש ולאשה אבל לא היה צריך לזה דבלא"ה יפה כ' קרבן נתנאל דהשוה אשה לאיש במצות פורים שהן הי' באותו הנס ורק איש כתי' ולזה י"ל אשה אין סיפוק בידה לעשות אך בס' ברכי יוסף הקש' ע"ז דתוספת פ"ק דקידושין אע"ג דמן התורה מעשי ידיה לעצמה ושפיר סיפק בידה מ"מ לא שכיחא אצל אביה אלא אצל בעלה וזה לא שייך הכא גבי משלוח מנות ע"ש ולכאורה קו' גדולה היא אלא י"ל מטעם אחר כיון שמזונות אשה על בעלה מן התורה להרמב"ם ועיי' רמב"ן פ' משפטים נמצא לפ"ז היא סמוכה על שולחן אחרים מסתמא ומשו"ה כתי' איש אבל אם אינה סמוכה כגון אלמנה חייבת כנ"ל אך זה תלי' בספיקא דמג"א ותלי' בפי' הש"ס דמיחלפי סעודת פורים אי טעמא משום דכל הסומך על שולחן אחרים פטור משלוח מנות ונ"ל דתלי' בהנ"ל אי הטעם למלאות חסרון סעודתו של חברו כיון שהוא עצמו סמוך על שולחן אחרים פטור מזה ואי טעמא משום אהבת רעים גם הסומך על שולחן אחר חייב:
(ה) אלא לפ"ז סתר רמ"א עצמו דמה שמחייב אשה ע"כ ס"ל הסומך על שולחן אחרים פטור דהטעם משום למלאות חסרון סעודת של חברו וא"כ איך פסק אם מחל לו פטור הא לזה הטעם לא מהני מחילה ונמצא מזכה שטרא לבי תרי:
(ו) ואיידי דאיירי התם בפר"ח הקשה על רבינו אפרים שבהרז"ה פ"ק דמגילה דמייתי לפסק האי דחייב אינש לבסומי וכו' דכיון דאירע סכנה קם רבה שחטי' נתבטל הדבר והקשה פר"ח א"כ לשתא כדאמרי' רבה לר"ז תא נעביד ס"פ בהדדי מ"ט אמר לאו כ"ש ושעתא מתרחיש ניסא הא מעובדא דאשתקד נתבטל הך דחייב לבסומי ולא יתבסם ולא יסתכן ע"ש:
(ז) ולכאורה י"ל דבירושלמי אי' סעודת פורים בשבת מאחרי' אחר שבת דימי פורים צריכים שיהי' ניכר שעושה לשם פורים משא"כ בשבת אין היכר עמג"א סס"י תרפ"ח והנה בחולין קי"א ע"א מי עדיפת לן מינה דכתיב וקראת לשבת עונג משמע סעודה לכבוד ת"ח הוה כעין סעודת שבת ולא ניכר שהיא לכבוד פורים ולירושלמי הנ"ל אסור ובפרט ר' זירא דכד הוה מזמני לי' לא אזיל רק משום אתיקורי הוא דמיקרי ביה ועבדי טובא לכבודו בכל הזמנים וא"כ אין סעודת פורים ניכר וק' איך עבדי ר"ז ורבה ס"פ בהדדי וי"ל דס"ל דלא כהירושלמי דשפיר יש היכר כיון שמשנה בחיוב בסומי מה שאינו בשאר שבת וי"ט ואית' היכרא משו"ה עבדי בהדדי [כמו שכתב הלבוש לענין נשואין בפורים דלא כמג"א ס"סי תרצ"ו] ולפ"ז לק"מ ק' פר"ח דלשתא כי הוה הדר ובעי למיעבד סעוד' פורי' בהדדי אמר ר"ז ממנ"פ אי לא תתבסם וליכא שינוי בגוף הסעודה א"כ איך יהוה"ח סעודת פורים ואי תתבסם לאו בכל שעתא מתרחיש ניסא ולק"מ קו' פר"ח:
(ח) אדרבא לפ"ז יש להביא ראיה לרבינו אפרים דאיך עלה ע"ד ר"ז ששום אדם לא יאכל סעודת פורים עם ב"ב מפני הסכנה אלא יתבודד בחדרי חדרים אע"כ מאותה שעה נתבטלה מצוה דבסומי בפורי' ורק להזמין ת"ח אצלו אינו נכון משום שאינו ניכר וכנ"ל:
(ט) ויש לדחוק ולומר שאין חשש סכנה עם ב"ב דלבו גס בהם וגייסי אהדדי רק רעים אחרים המרבים התעוררת ושמחה איכא סכנה והנה פ"ק דמגלה אמרי' משפחה ומשפחה לאתויי' משפחות כהונה ולוים שמבטלים עבודתן וכו' והנה רש"י בפי' מגלה כ' ע"ד פשיט שיתאספו משפחות וישמחו בפורים וא"כ ק' מנ"ל לש"ס ללמוד מזה דמבטלים עבודתן הא אפשר לפרש כפשוטו אע"כ ס"ל לש"ס כיון דמצוה לבסומי אין נכון להתאסף משפחות משפחות אלא כ"א עם בני ביתו:
(י) ובמקום אחר כתבתי דבמס' שבת פרק מי שהחשיך א"ל רבה אנא במזל מאדים ואינני לא מוהל ולא טבח ולא אומן וא"ל אביי מר נמי עניש וקטיל ע"ש ואי הא מימרא דאביי הוה בתר עובדא דשחטי' לר"ז צ"ל דלא הוה בעי למימר מר נמי שחטי' לר"ז וצ"ל משו' דהדר אחיי' ע"י תפלתו לא בעי למתלי במזל מאדים מ"מ לק"מ ק' רבינו אפרי' די"ל ס"ל להרי"ף דשומר מצוה לא ידע דבר רע וע"י מצוה לבסומי לא יארע מכשול אך היכי דשכיחא הזיקא כגון רבה דהוה במאדים לא מהני הגנת המצוה אבל מי שלא ידע בנפשו שהיא מזל מאדים א"צ לחוש לזה דאזלינן בתר רובא ושומר פתאי' יהוה כדאי' שם במס' שבת ע"ש יהוה שומר ומגין לשומרי מצותיו ואחתום בברכת שמחת פורים כנפשם היפה ונפש אוהב נפשו: פ"ב יום אי ז' אדר תקצ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:
מנחת אשר (הרב אשר וויס לפורים):
ולכן נראה ברור בדברי הרמ"א דהא דיצא ידי חובתו אי"ז משום שקיים טעם המצוה אלא דאף שלא נתקיים טעם המצוה על ידו מ"מ יצא ידי חובתו דלא חייבוהו חכמים להבטיח בידו... וכיון ששלח יצא יד"ח לשלוח יקבל מה שציווהו חכמים.
...
[והנה אי מוקמינן להא כאילו באומר לקבלם באומר רוצה איירי דמיירי אהבה ורצון דמחילה התקבלתי ע"כ דהנותן מנות וסירב הלה כאילו לא אלא שאינו ואעפ"כ כתב התקבלתי מתוך איבה וחוסר רצון דיצא השולח ומכל זה נשמע דלא נקט הרמ"א לחדש אלא דחובתו של אדם במצוה זו היא בשילוח המנות גרידא ויותר מזה אינו בידו ובזה שסירב הלה לקבלם לא הפסיד זה מצוותו בין אם סירב מתוך איבה ובין אם מחל מתוך וע"ע התקבלתי כאילו ואמר אהבה לקבלם
...
נראה תלי ובעיקר הענין אי בדידי דאין סתירה בין שני הטעמים ודברי מנה"ל מוסיפים על דברי התה"ד ולא חולקים עליהם כנ"ל
M'nachat Asher" (Rabbi Asher Weiss on Purim):
Therefore, it seems clear that his obligation is fulfilled. For Purim is according to the Rama, because he fulfills the purpose of the commandment. Even if the purpose of the commandment is not fulfilled by him, nonetheless, he fulfills his obligation, as the sages did not obligate him to ensure this. And since he sent, he has fulfilled his obligation to send;
[And therefore, it is established as if he is saying to accept them, by saying, "I want," it is as if he says with love and will, "I accept willingly." Even if he who gives gifts is refused by the other, it is as if he has not given, except that he is. Nevertheless, it is written, "I have accepted," from hatred and unwillingness, yet he who sends has fulfilled his obligation. And from all this it appears that the Rama did not intend to innovate, but rather the obligation of a person in this commandment is in sending gifts primarily, and more than this is not in his hands. And in this that the other refused to accept them, he did not lose out on his commandment, whether he refused out of hatred or whether he forgave out of...]
It appears to be dependent, and fundamentally the matter is, whether in isolation, there is no contradiction between the two rationales, and the words of Manot Halevy add to the words of Trumat Hadeshen, and they do not contradict them, as aforementioned.