עד דלא ידע

יש"ר, אסתר
(ב-ד) [ב] מה שהיה מרדכי ממאן לכרוע ולהשתחות להמן כמצות המלך אין לו בזה שום התנצלות, כי אם היה מפני היות צלם בבגדו, הנה העקר חסר מן הספר, וכתוב מלא הוא כורעים ומשתחוים להמן לא לצלם. לכן דבר ברור הוא שהאומרים כן בקשו רק להפוך בזכותו כפי האפשר. ואם מפני שהיה קודם לכן עבדו משועבד לו, הנה גם זה דבר שאין לו משענה בדברי הכתוב, מלבד שאין די בטעם הזה לפוטרו מן החוב לשמוע בקול המלך, כי בני ישראל מחוייבים בזמן הגלות לשמור מצות המלך אשר הם תחת ממשלתו, ודינא דמלכותא דינא.
ואם מפני שלא רצה להשתחוות לבן אדם, הנה טעה בהתחסדות, כי דבר זה לא נאסר לנו מן התורה, ואברהם השתחוה לעם הארץ {בראשית כ״ג:ז׳,י״ב}, ויעקב ובני ביתו לעשו {בראשית ל״ג:ג׳-ז׳}, גם בני יעקב ליוסף {בראשית מ״ב:ו׳, מ״ג:כ״ו-כ״ח}, ורות לבועז {רות ב׳:י׳}, ודוד ליהונתן {שמואל א כ׳:מ״א} ולשאול {שמואל א כ״ד:ח׳}, ואביגיל {שמואל א כ״ה:כ״ג,מ״א} ומפיבשת {שמואל ב ט׳:ו׳,ח׳} ואחימעץ לדוד {שמואל ב י״ח:כ״ח} ורבים כמוהם, ולמה זה מרדכי לבדו יתחסד יותר מכולם? ואם תאמר שחשב שלא ישגיח המן עליו כמו שבאמת לא היה משגיח לולי עבדי המלך הולכי רכיל הודיעוהו זאת, למה אם כן לא השתחוה כשראה שהגיע הדבר לאזני המן? ואיך יביא עצמו וכל בית ישראל בסכנה עצומה בהקשותו את ערפו על דבר קטן כזה?
אם תאמר כי הוא לא ידע שהצורר הזה יקח נקמתו מכל היהודים, תשובתך בצדך כי גם אחרי שידע פתשגן כתב הדת להשמיד כל היהודים, לא קם ולא זע ממנו (אסתר ה׳:ט׳). ודוק שלא נזכרה פה כריעה והשתחויה, אלא רק לקום מפניו שהוא רק דרך מוסר, ואף דבר קל כזה לא רצה מרדכי לעשות בזמן שראה השעה משחקת להמן ומדת הדין מתוחה על ישראל, ואיך נוכל למצוא לו התנצלות? והנה הכתוב עצמו גלה לנו הטעם למה לא רצה לכרוע שנאמר: כי הגיד להם אשר הוא יהודי, שמענו מזה שרק מפני יהדותו לא כרע להמן, ולא מפני שנאה קדומה או מטעם אחר. ולפי שאין בשרשי דתנו ואמונתנו מה שיאסור ההשתחויה לבן אדם, הוכרחנו לומר כי המתנהג כן לא ירד אל עומק תכלית כונת התורה, ולכן ישים העקר טפל והטפל עקר.^א(ו) ^באחרי הגיענו להכיר תכונת האנשים הראשיים אשר סביבותם ילכו קורות המגלה, נפתח לנו השער עתה להבין פרטי הספור ההוא על מתכונתם ולהשקיט כל ספק ומבוכה הנופלת בהם. אך בתנאי שנלך אף עתה בדרך אשר סקלנו לפנינו בתחלה, היינו שנתרחק מכל הגדה אשר איננה יכולה להתקיים עם הפשט, ונעלים עין מכל הנכתב עד הנה ביד הנגררים אחר הדמיון, פן יניאו את לבבנו להתרשל במלאכת החקירה ולהשקיט רוחנו בהנחותיהם. רק דברי הכתובים עצמם יהיו לנו לעינים, הם ידריכונו למצוא פשר דבר ולעמוד על אמתת הספור בכל חלקיו.
תחלה צריך להתבונן כי סבת שנאת המן נגד היהודים לא היתה רק בעבור כי מרדכי מאן לכרוע לפניו, אבל גם זולת זה, ואף קודם לכן נשרשה בלבו נגדם איבה גדולה אשר ירש אותה מאבותיו האגגים שהיו מזרע עמלק. וידוע איך צרר עמלק את העם היוצא ממצרים וזנב בו את הנחשלים אחריו, והכתוב העיד שם על רשעת עמלק במאמר ולא ירא אלהים (דברים כ״ה:י״ח). ואפשר עוד שהגיע לאזניו מאמר האל מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור {שמות י״ז:ט״ז} והצווי לישראל תמחה את זכר עמלק {דברים כ״ה:י״ט}, כמו שזכר בלי ספק המלחמה הקשה אשר נלחם שאול עם אבותיו והריגת אגג על ידי שמואל, ובזה נתחזקה שנאת המן ובני ביתו נגד היהודים. ועתה כותב המגלה ביאר לנו זאת באמרו: ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן וכו׳, הרי שאם היה מרדכי מעם אחר היה די לו ליקח נקמתו מן האיש ההוא בלבד. אבל כאשר שמע כי הוא יהודי, נתעוררה בו השנאה הקדומה נגד כל העם ההוא, וחשב שיהיה נגד כבודו לשלוח יד באיש אחד לבד מן הזרע ההוא המתועב בעיניו, ולכן בקש להשמיד את כולם.(ח) ^גכאשר בקש המן ברשעתו להשמיד אומה גדולה בעבור שנאתו אל איש אחד פרטי, חשב תחבולות רבות להסתיר אמתת כונתו מאת המלך, וצייר לו הדבר בחנופה ובחלקלקות כאילו עצתו לא תביט רק לטובת הממלכה לא אל הפקת זממיו הרעים. לכן נשמר מאד לבלתי הזכיר שם היהודים בכל מאמרו, כי ידע שהמלך לא היה שונא את היהודים ולא יסכים לעשות להם רעה על לא חמס בכפם, ובפרט כי חשש פן יזכור הטובה אשר גמל עליו מרדכי בענין בגתן ותרש. רק אמר בסתם ישנו עם אחד, כלומר אנשים בני בלי שם, אשר לא ידעתי איך אכנה אותם כי אין להם שם, ובאו מארץ רחוקה לגור בארצך ונתפזרו במדינותיך. ושם עם נופל גם על קבוץ אנשים מעטים איך שיהיה, כמו ויחץ את העם אשר אתו (בראשית ל״ב:ח׳), אמנם כי אתם עם (איוב י״ב:ב׳). גם לא הזכיר מספר העם המעט הוא אם רב, רק אמר שהוא מפוזר ומפורד בין העמים, ויש להבין מזאת המליצה כי אולי הם רק מתי מספר מפוזרים זעיר שם זעיר שם ומפורדים זה מזה עד שאין מהם קבוץ גדול במקום אחד.
גם ממה שאמר ודתיהם שונות מכל עם יש להבין כי הם פרועי מוסר ומורגלים במדות נשחתות כל כך עד שאין אומה ולשון דומה להם במנהגיהם הרעים. אך מה שהוא יותר קשה הוא כי את דתי המלך אינם עושים, ויש במשמעות זה המאמר כי אינם פורעים את המס כשאר העם ואינם שומרים את פי המלך לעשות ככל אשר יצוה, אלא ימרו תמיד את מצותיו, ובזה יש חשש פן ילמדו מהם גם שאר העם לבלתי שמוע בקול המלך ותצא מזה תקלה לכל המלכות. לכן מן ההצעות האלה הוציא המן התולדה כי למלך אין שוה להניחם.
ופירוש מלת להניחם – שישארו במלכותו מפוזרים בין בני שאר המדינות, אלא יותר טוב ומועיל יהיה לאבדם, כלומר לגרשם מארצו עד שיהיו אובדים בארצות אחרות, כדרך ובאו האובדים בארץ אשור {ישעיהו כ״ז:י״ג}. אבל לא אמר בפירוש להרגם, כי ידע שהמלך לא יתן לו רשות לשפוך דם נקי, וכל שכן שלא הזכיר לפני המלך הריגת טף ונשים ובזת שללם כמו שגזר אחר כך מדעת עצמו, כי על כל אלה לא היה מקוה {ל}הסכמת המלך.(י-יא) הנה על פי הדברים האלה אין לתמוה אם המלך אשר שם בטחונו ביועץ הנאמן וחשב שלא ישתדל רק לטובת הממלכה, מצא דבריו נכוחים וטובים ולא ראה שום עול וחמס בגרש מארצו תרבות אנשים חטאים כאלה. ולהיותו טרוד מאד במלחמות ארוכות וכבדות, כמו שנרמוז להלן, לא נתן אל לבו לחקור יותר על פרטי העצה הזאת, אלא בטח בהמן והרשהו לעשות כטוב בעיניו בדבר קטן כזה. כי בלי ספק היה בעיניו דבר קל הערך ומשפט מסכים עם חקי הצדק להרחיק מעל גבולו מי שאינו עושה חקיו ומשפטיו ומי שאין לו זכיה להשאר במדינה אשר לא נולד בה. הרי שאין אשם במלך אם נפתה אחרי עצת המן אשר רכו דבריו משמן והמה פתיחות. ולכן במשתה היין כששמע מפי המלכה אמתת הדבר השתומם מאד כי לא יכול להאמין איך תנתן דת במלכותו לטבוח טבח רב שלא ברשותו, ובגודל הפליאה והחרדה שאל בחמתו: מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? וכפל הלשון ׳מי׳ ׳ואיזה׳ ומליצת ׳מלאו לבו׳ המה עדות על תמימות לב המלך ועל היותו נקי מכל חשד בדבר הזה, כי שאל: מי הוא מכל משרתי ואיה איש בכל מלכותי אכזרי כל כך ועז פנים בזה השיעור שיזיד לעשות מלבו ושלא ברצוני נבלה כזאת?
וכאשר הגידה לו אסתר כי המן הוא בעל הדבר, יצא מיד אל גנת הביתן להתבונן בינו לבין עצמו איך ובמה היה ביכולת המן לעשות כן. ואז זכר מה שאמר לו מלפנים והעם לעשות בו כטוב בעיניך, ופתאום נגלתה לו כל התחבולה והבין כי המן דמה אותו בחלקלקות שפתיו, וחלט ממנו רשיון לנקום נקמתו. ולכן גזר כי בן מות הוא, וביאר אחר כך אל המלכה כי סבת ענשו הוא: על אשר שלח ידו ביהודים (אסתר ח׳:ז׳), מה שלא עלה מעולם על לב המלך, כי הוא אהב את היהודים כמו שנוכיח לקמן, וכמו שאמר בפירוש אל מרדכי ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם.^ד(יב-יד) ^העוד שנית ראוי לשים על לב כי רוב התושבים ואזרחי הארץ העומדים תחת ממשלת המלך אחשורוש לא היו שונאים את היהודים הדרים אצלם, אלא שלום ואחוה היה ביניהם ולא מררו את חייהם בשום אופן. ויש הוכחה ברורה על זה, כי הנה מדוע בחרו רבים מהיהודים להשאר בערי פרס ומדי אף על פי שקצת מאחיהם עלו כבר משם ובאו להתישב בערי יהודה ברשיון כורש, אם לא לפי שתחת מלכי פרס היו יושבים בהשקט ובטח אין שטן ואין פגע רע? והדעת נותנת שלולי כן, כבר יצאו כולם משם והלכו אל ערי קברות אבותיהם, מאחר שהמלך כורש לא לבד הרשה אותם לשוב אל ארץ אחוזתם, אלא גם צוה שכל מי שיסע ממלכותו לירושלים ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה {עזרא א׳:ד׳}. גם המושל אשר בימיו קרה המעשה הזה לא היה בודאי שונא היהודים, כי כבר הוכחנו שהוא היה דריוש בונה הבית. ואנו רואים שאף קודם גדולת המן היה מרדכי יושב בשלוה בעיר שושן ועלה לגדולה, כי בהקבץ הבתולות היה יושב בשער המלך שהוא מנוי של שררה. ואין ספק שכמו שהמלך הטה חסד אל היהודים, כן העם נשמר מעשות עמהם רעה, מיראתם פן יעניש אותם המלך אם יצררו אותם נגד רצונו.
אבל המשטמה הגדולה נגד היהודים היתה באחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר פקד המלך להשגיח על עניני הממלכה. ואין לנו לחפש טעם המשטמה הזאת (כי כמה סבות היו אפשריות ויספיק שנוי הדת והאמונה לעורר שנאה בין הכתות). אך די לנו לדעת כי כך היה באמת כדרך שאנו רואים תמיד במלכות פרס אזרחי הארץ לא היו חורשים רעה נגד היהודים מעולם, ורק שרי העם היו נוטרים איבה נגדיהם תמיד, כמו רחום בעל טעם ושמשי ספרא {עזרא ד׳:ח׳} בימי זמערדיס {ארתחששתא}, ותתני ושתר בוזני בימי דריוש {עזרא ה׳:ג׳}, שהוא זה אחשורוש עצמו, כתבו שטנה עליהם לבטל בנין ההיכל. והנה דבר זה עצמו הודיענו כותב המגלה באמרו (אסתר ט׳:ג׳): וכל שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועשי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם, ומכלל הן אתה שומע לאו, כי רק עתה מפני שנפל פחד מרדכי עליהם היו מנשאים את היהודים, אבל קודם לכן שלא עלה עדיין מרדכי לגדולה היו צוררים להם ומבקשים רעתם, והכתוב יגיד לנו זאת כמבשר שנוי גדול שנהיה בלבבם שנהפכו פתאום משנאה לאהבה.
שלישית יש להעיר על סדר וחק קבוע שהיה בכל מלכות פרס מטעם המלך לבלתי יהיה רשות לבני העיירות להתאסף בחוצות כל זמן שירצו מזויינים בקשתות וברמחים ומוכנים למלחמה, אם לא בעת שיבא להם רשיון או צווי מאת המלך לעשות כן. ודבר כזה נהוג בכל הממלכות ובכל הזמנים אף בימים האלה, כי בו תלוי שלום המדינות ואושר העמים, באשר בהעדר הזה ירהבו תמיד הנער בזקן ויהיה ריב וקטטה בעיר ובשדה כל הימים. אך על היות הסדר הזה מצוי בפועל בכל מלכות אחשורוש יעידו הכתובים עצמם, כמו שנוכיח בסמוך.

ועתה על פי ההקדמות האלה נעיין במה שעשה המן אחרי הורשה מאת המלך לעשות בעם כטוב בעיניו, ונראה איך התנהג להפיק זממו הרע מן הכח אל הפועל. הנה תחלה שלח המן ספרים בשם המלך אל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות (אשר ידע כבר שנאתם נגד היהודים) להודיעם בתורת סוד לאמר: דעו כי רצון המלך הוא להשמיד כל היהודים ביום אחד, לא לכלותם מעט מעט פן יהיה להם פנאי לעשות הכנות להצלת עצמם, אלא פתאום ובלי שתקדם להם ידיעה מזה תפלו עליהם בערמה ותכו אותם מכת סתר. לכן ראו למלאות חפץ המלך בשקידות ובחרו לכם אנשים עזי לב ומרי נפש ותנו להם כלי זין ותשלומי כסף, לבעבור יהיו מזומנים בכל מדינה ומדינה ליום י״ג אדר לטבוח טבח רב כהרף עין, ותבטיחו אותם בשם המלך שאם יעשו כמצותו יהיה להם כל שלל הנהרגים לבוז.
אמנם לפי שידע המן שאי אפשר לעשות הכנה גדולה כזה בסתר מבלי שירגישו בני המדינות מן התחבולה ההיא דבר, לכן צוה אותם עוד שיעבירו קול בכל הערים מטעם המלך לאמר: יום י״ג אדר יום תעודה הוא להקהל בו אבירי לב איש חרבו על ירכו מפחד אויב או אורב נסתר או פגע רע או איזו סכנה שתהיה נגד שלות המלכות, כי המלך אינו רוצה לגלות לכל העם מה היא הסכנה, ורק אחוזי חרב קבלו ממנו הצווי איך יתנהגו. בזה חשב המן להסתיר כונתו העיקרית עד הרגע האחרון. שהרי אף אם בני העיירות יראו שנקהלו בני מלחמה והפקידו שומרים על החומות ובחוצות ימים רבים קודם לכן, יאמרו זה אל זה: כבר ידענו כי כן יסד המלך להיות כולם עתידים ומזומנים ליום המיוחד, ואין לנו לבוא בסודו.
והנה הכתובים מעידים על אמתת הפירוש הזה, כי תחלה נאמר בפסוק י״ב וי״ג: ויכתב ככל אשר צוה המן אל אחשדרפני המלך וכו׳ להשמיד להרוג ולאבד וכו׳, שכל זה רומז אל הצווי הנסתר שהיה בדעת המן שישאר סוד כמוס אל השרים וראשי המלכות לבדם, ובו ביאר כונתו האמיתית להשמיד כל היהודים. והשתמש בשלשה לשונות להשמיד להרוג ולאבד להורותם שלא בלבד יערכו אתם מלחמה בגלוי להרגם בחרב, אלא גם יתנכלו עליהם בכל אופן שיהיה לאבדם בסתר, אם להפילם מן הגג או להטביעם במים, כי התכלית היה להשמיד את כולם.
אחר כך כתוב בפסוק י״ד: פתשגן הכתב וכו׳ גלוי לכל העמים להיות עתידים ליום הזה, שזה רומז אל הצווי המפורסם לכל העם, ובו לא זכר דבר מן ההריגה וההשמדה, ולא נגד מי יהיה יום קרב, רק אמר הדבור הסתמי להיות עתידים ליום הזה. הא למדנו שהיו שם שני צוויים: האחד נסתר ומפורש, והשני גלוי וסתום. ועוד למדנו מזה כי לא היתה יד בני המדינות במעל הזה, גם לא אליהם בא הצווי להרוג היהודים. רק השרים והפחות קשרו קשר עם המן ובאו בברית עמו לעשות נבלה כזאת, והם לקטו מפה ומפה אנשים ריקים בני בליעל והכינו אותם ליום מטבח.
אמנם כאשר יקרה על הרוב בדברים גדולי הערך כאלה, שלא ישאר הסוד כמוס ונעלם זמן רב אלא יתגלגל מפה לאזן ובזמן מועט יתפרסם, כן קרה עתה נגד מחשבת המן, כי קכ״ז אגרותיו נתפזרו במדינות לכל השרים, ואם רק אחד מהם יגלה סודו לאוהבו אשר כנפשו היה די בזה להוליד הפרסום. לכן סיפר לנו הכתוב (אסתר ד׳:ג׳) כי בכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים. ודוק שהזכיר שני דברים: ״דבר המלך״ שהוא הצווי הנסתר, ולפי שהמן כתב אליהם שכך הוא באמת דעת המלך קרא לו דבר המלך, ו״דתו״ שהיא הדת הגלויה לכל העמים. וכן בכל המגלה יורו שני השמות האלה על שני מיני הצוויים שזכרנו. אם כן הגיד לנו הכתוב שנודע הדבר הרע הזה אל היהודים עצמם, ואף שלא ידעו כל הפרטים על אמתתם, מכל מקום ידעו בדרך כלל כי רעה^ו גדולה נגזרה עליהם וכי הם מטרת הצווי, ולכן התאבלו מאד.(יב) {דיון בפסוק זה מופיע בסיכום על דמותו של אחשורוש (ר׳ י״ש ריגייו אסתר א׳:א׳-ב׳).}(טו) אבל בעיר שושן עצמה ששם היה המן עם אחוזת יועציו וחכמיו לא היה צריך לתת ב׳ צוויים אלה, כי על הנסתר כבר מוטל עליו לעשות כפי כחו, והוא בודאי לא יתרשל בדבר, גם בטח באוהביו ובניו ועבדיו שיעזרוהו, לזאת הסתפק לפרסם בעירו הצווי הגלוי להיות כולם עתידים ליום ההוא. הנה לכן כתוב במגלה (אסתר ג׳:ט״ו) והדת נתנה בשושן הבירה, כלומר הדת לבדה נתנה בשושן אך לא דבר המלך שהוא הצווי הנסתר. ולכן העיר שושן נבוכה, כי לא ידעו פשר דבר, והיו תמהים הפלא ופלא על צווי זר כזה באשר לא נודע להם למי הדברים נוגעים, ולא הבינו מה ראה המלך על ככה, כי אין אויבים קרובים כל כך עד שתהיה אף עיר המלוכה בסכנה גדולה. אבל שאר העיירות לא היו נבוכות, כי אין בני המדינות חוקרים אחר טעמי הדברים כמו בני הבירה, ויסמכו תמיד על שריהם, והשרים שידעו כבר טעם הצווי השתדלו להשקיט לב העם מכל מבוכה.