
(ג) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
"וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ".
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"? בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. [...]
(3) Beit Shammai and Beit Hillel disputed the proper way to recite Shema. Beit Shammai say: One should recite Shema in the manner indicated in the text of Shema itself. Therefore, in the evening every person must recline on his side and recite Shema, in fulfillment of the verse: “When you lie down,” and in the morning he must stand and recite Shema, in fulfillment of the verse: When you rise, as it is stated: “When you lie down, and when you rise.” And Beit Hillel say: Every person recites Shema as he is, and he may do so in whatever position is most comfortable for him, both day and night, as it is stated: “And when you walk along the way,” when one is neither standing nor reclining (Me’iri). If so, according to Beit Hillel, why was it stated: “When you lie down, and when you rise”? This is merely to denote time; at the time when people lie down and the time when people rise. With regard to this halakha, Rabbi Tarfon said: Once, I was coming on the road when I stopped and reclined to recite Shema in accordance with the statement of Beit Shammai. Although Rabbi Tarfon was a disciple of Beit Hillel, he thought that fulfilling the mitzva in accordance with the opinion of Beit Shammai would be a more meticulous fulfillment of the mitzva, acceptable to all opinions. Yet in so doing, I endangered myself due to the highwaymen [listim] who accost travelers. The Sages said to him: You deserved to be in a position where you were liable to pay with your life, as you transgressed the statement of Beit Hillel. This statement will be explained in the Gemara.
כִּדְתַנְיָא, חֲכָמִים עָשׂוּ סְיָיג לְדִבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וְאוֹמֵר: ״אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאוֹכַל קִימְעָא וְאֶשְׁתֶּה קִימְעָא, וְאִישַׁן קִימְעָא, וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶתְפַּלֵּל״, וְחוֹטַפְתּוֹ שֵׁינָה וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה. אֲבָל אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אִם רָגִיל לִקְרוֹת — קוֹרֵא. וְאִם רָגִיל לִשְׁנוֹת — שׁוֹנֶה, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל, וְאוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ. וְכָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים חַיָּיב מִיתָה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָא אָדָם קְרִיאַת שְׁמַע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — מִצְוָה לִקְרוֹתוֹ עַל מִטָּתוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַאי קְרָא — ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה״. אָמַר רַב נַחְמָן: אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — אֵין צָרִיךְ.
אָמַר אַבָּיֵי: אַף תַּלְמִיד חָכָם מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַד פְּסוּקָא דְרַחֲמֵי, כְּגוֹן: ״בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי, פָּדִיתָה אוֹתִי ה׳ אֵל אֱמֶת״.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״ אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדֹמּוּ סֶלָה״. [...]
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת בְּיָדוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״, מַאי מַשְׁמַע? אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: מֵרֵישָׁא דְעִנְיָנָא, דִּכְתִיב: ״יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״.
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ — מַזִּיקִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ.

משנה ברכות ט, ג ^
סוגיית "הנכנס לכרך" בבלי ברכות ס, ע"א-ע"ב V

הַנִּכְנָס לִישַׁן עַל מִטָּתוֹ, אוֹמֵר מִ״שְּׁמַע יִשְׂרָאֵל״ עַד ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, וְאוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַמַּפִּיל חַבְלֵי שֵׁינָה עַל עֵינַי וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפַּי, וּמֵאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עָיִן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁתַּשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם, וְתֵן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶךָ, וְתַרְגִּילֵנִי לִידֵי מִצְוָה, וְאַל תַּרְגִּילֵנִי לִידֵי עֲבֵירָה, וְאַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עָוֹן, וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְיִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר טוֹב, וְאַל יִשְׁלוֹט בִּי יֵצֶר הָרָע. וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רַע, וּמֵחֳלָאִים רָעִים. וְאַל יְבַהֲלוּנִי חֲלוֹמוֹת רָעִים וְהִרְהוּרִים רָעִים. וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ. וְהָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמֵּאִיר לָעוֹלָם כּוּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ״
[...] ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי (ברכות א,ה). ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא.
תמוה לפירושו [של רש"י] והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה, ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות.
ועוד קשה שצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית.
ועוד, שאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כפי שאמר בסמוך: 'ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך'.
ועוד קשה, שכן, אם כך אנו פוסקים כרבי יהושע בן לוי, שאמר: 'תפלות באמצע תקנום'... ואילו אנחנו מקובלים עלינו דברי ר' יוחנן שאמר לעיל: 'איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה' פירש רבנו תם – אדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר.
ורבנו תם השיב על זה. ועל קריאת שמע ששאל על פי שאילתו. עשה [רש"י] תלמוד ירושלמי עיקר ותלמוד שלנו טפלה, שסובר שקריאת שמע שעל מיטתו עיקר. וזאת לא תהיה. שבמקום שתלמוד ירושלמי חולק על שלנו דחינן ליה ומדחי. שכך שנינו אע"פ שקרא אדם ק"ש בבית הכנסת מצוה לקרותה על מטתו. משום שנאמר "ובשכבך". ומצינו למדין שאותו של בית הכנסת עיקר. ותוציא יקרי לאור. ותאור באור חיים. יעקב בר' מאיר.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵֽינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵֽחַ לְכָל־מִי־שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי. בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל־אֲשֶׁר לִי. בֵּין בְּאֽוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר. לְכָל־בַּר־יִשְׂרָאֵל. וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד. וּמַה־שֶּׁחָטָֽאתִי לְפָנֶֽיךָ מְחוֹק בְּרַחֲמֶֽיךָ הָרַבִּים. אֲבָל לֹא עַל־יְדֵי יִסּוּרִין וְחוֹלָאִים רָעִים. יִ֥הְיֽוּ לְרָצ֨וֹן ׀ אִמְרֵי־פִ֡י וְהֶגְי֣וֹן לִבִּ֣י לְפָנֶ֑יךָ יְ֝הֹוָ֗ה צוּרִ֥י וְגֹאֲלִֽי.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא — חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, אִם נָבִיא הוּא — נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. [...]
אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: כׇּל שֶׁכּוֹעֵס, אֲפִילּוּ פּוֹסְקִין עָלָיו גְּדוּלָּה מִן הַשָּׁמַיִם — מוֹרִידִין אוֹתוֹ.
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרִי, וְלֹא עָלְתָה עַל מִטָּתִי קִלְלַת חֲבֵרִי, וּוַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי. [...]
כִּי הָא דְּמַר זוּטְרָא כִּי הֲוָה סָלֵיק לְפוּרְיֵיהּ, אֲמַר: "שְׁרֵי לֵיהּ לְכׇל מַאן דְּצַעֲרָן"!
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל. בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה.
אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים.

אלי אליהו (פורסם בידיעות אחרונות, פסח תשפ"ד)
על מחילה וויתור על כעס.
עוד תוספות לקריאת שמע שעל המיטה.
קריאת שמע באשכנז.

