ברכת התורה ד'

(יב) כל זמן שלא ישן. משמע דאם נעור כל הלילה א"צ לברך בבקר, וצ"ע דבשלמא לסברת הטור דס"ל דבשינה תליא מילתא אם לא ישן א"צ לברך אבל לפי מה שנהגו שלא לברך כשישן ביום א"כ דמה שמברך בבוקר היינו משום שקבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר, תדע דהא לר"ת כשעומד קודם עלות השחר א"צ לברך וכשמאיר היום צריך לברך, א"כ לדידן נמי אף שלא ישן כשמאיר היום צריך לברך, שלא היה דעתנו לפטור רק ליום א' כתקנת חז"ל, ואם ישן והשכים קודם עלות השחר צריך ג"כ לברך מידי דהוה כשאר ברכות השחר שמברך אותם קודם היום ועמ"ש ס"ס תרל"ט:

(ב) מג"א ס"ק י"ב וצ"ע בשלמא לסברת הטור....

נלע"ד דלק"מ דלהדיא מבואר בב"י שרש המנהג דנהגו שלא לברך כשישן דמקורו מהאגור שכ' שאביו הנהיג כן וכן ראוי לעשות כי המיקל בברכות לא הפסיד. ופי' הב"י דבריו דלר"ת אפילו שינת לילה לא הוי הפסק. ואעפ"י שאין הלכה כמותו מפני שכל הפוסקים חולקים. היינו בשינת לילה אבל בשינת יום יש לחוש לדבריו ועיי"ש. הרי דמפני חשש ברכה לבטלה נהגו שלא לברך בישן ביום ולחוש לדעת ר"ת. אבל בניעור כל הלילה אין לברך, דהעיקר כלא כר"ת, זולת בישן בלילה צריך לברך כשיאיר היום בממנ"פ - דלר"ת היום גורם לברך, ולהרא"ש השינה גורם לברך.

וה"ה בישן ביום וניער כל הלילה שלאחריו דמברך בבקר בממנ"פ - לר"ת צריך לברך דלא נפטר רק מעל"ע, ולהרא"ש גם שינת היום הוי היסח הדעת.

ואפשר לומר דכה"ג א"צ לברך דנפטר בברכת אהבת עולם שקודם ק"ש דערבית, דיש בו מעין ברכת התורה ודמי לאהבה רבה שחרית. ומ"מ נ"ל לעיקר דצריך לברך. כיון דלר"ת בוודאי צריך לברך. וגם לדעת הראב"ד ודעימי' צריך לברך דסוברים דאהבה רבה אינו פוטר רק מה שלומד על אתר. והסכים לזה הפר"ח. וגם לאינך פוסקים בפשטא דמלתא ק"ש לא מקרי למוד כדנראה מלשון המחבר "ויש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש וכו' ולכן יש ליזהר לברך בה"ת מקודם". ולא כ' רבותא יותר אם לא בירך מקודם, דלא יברך אח"כ ברכת התורה, משמע דס"ל לעיקר דק"ש לא מקרי למוד כפשטא דירושלמי, אלא מדרך זהירות יברך תחלה. וכ"נ מלשון הרמ"א בהג"ה ססי' נ"ב "ומ"מ יאמר כל הברכות כמו שנתבאר סי' מ"ו ומ"ז" עכ"ל. ממה דרמז על מ"ז מבואר דעתו דיברך בה"ת אחר התפלה דס"ל לעיקר דק"ש לא הוי למוד. א"כ בלא למד מיד אחר תפלת ערבית לא נפטר בברכת אהבת עולם.....

ולכ"ע בניעור כל הלילה צריך לברך. עכ"פ בישן ביום וניעור כל הלילה שלאחריו בוודאי יש לברך מדין ממנ"פ הנ"ל וא"צ לחוש דנפטר באהבת עולם. דלהרבה פוסקים אינו פוטר רק מה שלומד מיד. ולהרבה פוסקים ק"ש לא הוי למוד כנלע"ד.

ס"ד המהרהר כו'. דקי"ל דלאו כדיבור דמי כמ"ש תוס' כ"ב ד"ה ור"ח וכמ"ש בשבת ק"נ א' וזה סותר למ"ש בסעיף ג' הכותב כו' וכן הקשה הט"ז:

וה"ה כו'. ממ"ש בע"ז מ"ד ב' תנא כשיצא כו' ועי' תוס' שם בד"ה תנא כו' פי' רשב"ם כו' ואור"י כו' וכן כתב הר"ן בשם י"מ אלא שכתב לא משום איבה אלא שבבית האמצעי הרהור מותר וכל שאינו אומר טעמו של דבר הוי כהרהור ולכן בכל מקום שמותר להרהר גם זה מותר וכמ"ש לקמן ס' פ"ד בהג"ה וס"ס פ"ה בהג"ה אבל כ"ז צריך עיון דכאן מברך על המצוה וכי ליכא מצוה בהרהור והלא נאמר והגית בו כו' ר"ל בלב כמ"ש והגיון לבי וכ"ש לפסוק דין כו' והלא למקרא צריך לברך וכן כשקורא בתורה בציבור:

(ד) הכותב - ס"ל דכתיבה עדיף מהרהור.

והטעם י"א משום דעביד מעשה וי"א דדרך הכותב להוציא תיבות מפיו בשעת הכתיבה.

וכל זה בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין א"צ לברך דאין זה לימוד וכ"ש אם כותב איזה פסוק באיגרת הרשות לדבר צחות א"צ לברך כיון שאינו מתכוין ללמוד.

ולענין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה בכל גווני שהרי מ"מ אינו רק מהרהר בדברי תורה אלא ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא מפיו קצת תיבות להנצל מברכה לבטלה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או ברייתא דאלו דברים אחר הברכה כמו שנוהגין:

(ה) אינו צריך - דהרהור לאו כדיבור דמי ולפ"ז יש ליזהר לאותן הלומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או שאר ד"ת אחר הברכה כמו שנוהגין:

(ו) דיכול וכו' - נראה דוקא לפסוק דין בין בעלי דינין דאינו דרך לימוד אבל ללמוד דין בספר בלי טעם מברך דלא גרע מכותב [מטה יהודא בסי' זה]:

(ז) לפסוק - שהטעם שהוא עיקר הדין אינו אלא מהרהר בלבו. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וס"ל דלא גרע זה מהקורא מקרא בלבד דצריך לברך. ואפי' בהרהור לבד מחמיר שלא להרהר כ"ז שלא בירך בה"ת.

ולכו"ע מותר לעשות איזה פעולת מצוה קודם בה"ת אע"ג דבעת מעשה בודאי הוא מהרהר בדין הזה אפ"ה מותר דכל שאינו מתכוין ללימוד א"צ ברכה [הגר"א לקמן בס"י]: