Save "קול"
קול

(י) ורִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ.

(10) “The lads grew; Esau was a man who knows hunting, a man of the field; Jacob was a simple man, a dweller in tents” (Genesis 25:27).
“The lads grew” – Rabbi Levi said: This is analogous to a myrtle and a thorn bush that grew adjacent to one another. When they grew and blossomed, this one produced its fragrance and that one produced its thorns. So, all thirteen years, both of them would go to school and both of them would come from school. After thirteen years, this one would go to study halls, and that one would go to houses of idol worship. Rabbi Elazar said: A person must be responsible for his son until age thirteen. From there on, he must say: ‘Blessed that He has absolved me from the punishment of this one.’
“Esau was a man who knows hunting [tzayid]” – he would ensnare [tzad] people with his mouth. You [say you] did not steal; who stole with you? You [say you] did not kill, who killed with you?27The Romans, the descendants of Esau, would ignore the denials of the accused.
Rabbi Abahu said: He was a field person, a hunting person.28The verse does not say he worked the field or engaged in hunting, but rather, he was “a man of the field.” He hunted in the house and hunted in the field. In the house, [he said]: ‘How does one prepare salt?’29He asked about separating teruma and tithes from salt and straw, in an effort to create a devout impression, although he knew that there is no such obligation. In the field, [he said:] ‘How does one prepare straw?’
Rabbi Ḥiyya said: He abandoned himself like a field.30Engaging in homosexual relations. Israel said before the Holy One blessed be He: ‘Master of the universe, is it not enough that you subjugated us to seventy nations, but even to this one, that engages in relations like a woman?’ The Holy One blessed be He said to them: ‘I, too, will exact retribution against him with that expression.’ That is what is written: “The heart of the valiant of Edom will be on that day like the heart of a woman in anguish” (Jeremiah 49:22).
“Jacob was a simple man, a dweller in tents” – two tents; the study hall of Shem, and the study hall of Ever.
“Isaac loved Esau because of the game in his mouth, and Rebecca loved Jacob” (Genesis 25:28).
“Isaac loved Esau because of the game in his mouth” – good meat for his mouth and a good cup for his mouth.
“And Rebecca loved Jacob” – the more she would hear his voice, the more she would add love onto her love for him.

שם (ב"ר פס"ג י') ורבקה אוהבת את יעקב (בראשית כה כח). כל מה שהיתה שומעת קולו, מוספת לו אהבה על אהבתו. מדלא כתיב ורבקה אהבה את יעקב, משמע אהבת פעם אחר פעם בלי הפסק ובכל פעם בתוספת. והנה מדלא פירש הכתוב מאיזה דבר היה התוספת בכל פעם, הנה הוא נדרש מהדבר שמיוחד בו יעקב הקול קול יעקב (בראשית כז כב):

ויש לומר דמהאי טעמא הי' נשמת רבקה שקועה שמה כי כל נשמה שצריכה מירוק מתמרקת בכח חיצוני לעומת מהותה, והנה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב, ובוודאי כמו שהשתדל עשו לציד את אביו בפיו ולרמותו כן עשה נמי לרבקה אבל לא עלתה בידו מחמת שמהותה הי' תמיד להמשך אחר פנימיות, ולא אחר חיצונית ושטחית הדבר ובמדרש ורבקה אוהבת את יעקב שכל מה שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו, וידוע שקול הוא פנימיות, ע"כ באשר היתה נמשכת רק אחר הפנימיות ע"כ היתה אוהבת את יעקב ולא הי' יכול עשו לרמותה ולצוד אותה בפיו, ובאשר המירוק הוא בדבר ההפך לגמרי, ע"כ היתה משוקעת בבית בתואל שהי' לו כח טמא להכניס כחות חיצוניות לפנימיות הלב כנ"ל:
והנה בכאן כתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, והנה ידוע ההפרש שבין קול ודיבור, שקול הוא הבל היוצא מפנימיות הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה, ודיבור הוא שנתהווה ע"י ה' מוצאות הפה, וע"כ כאן דכתיב ויתנו את קולם הוא פגם בפנימיות הלב, וזה שמביא המדרש לזה מקרא שכתוב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי', שהשנאה נצמחת מפאת הקול שהוא פנימיות, וכן ויבכו העם בלילה ההוא הוא פגם בהמוח, שדמעות יורדים מהמוח, והוא עוד יותר פנימי מהלב, שהוא רק מחמת שכל שבאדם ואינו נמצא בשאר בעלי חיים, ומובן שחטא כזה אינו דומה לליכלוך חיצוני שעיבר ע"י כיבוס, והוא קלקול ופגם בשני חלקי האדם בפנימיותו בשכל שבמוח ובנפש שמשכנו בלב, וע"כ אף שעשו תשובת המשקל בבכי' ובקול כמ"ש ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם, כי אין תשובה כזו מועלת אלא לחטא שהוא דומה לליכלוך חיצוני, אלא התיקון כמ"ש במדבר הזה יתמו ושם ימותו, וכבזוה"ק המספר מגודל מעלתם שמה:
(194) כן כתב רבי צדוק הכהן בתקנת השבין, אות ו, וז"ל: "נאמר [שיה"ש ב, יד] 'השמיעני את קולך כי קולך ערב', ולמדו מזה [ברכות כד.] דקול באשה ערוה. כי הקול הוא יוצא מפנימיות ומעמקי הלב. ולפי שאין תשוקתה של אשה אלא לבעלה כמו שאמרו [ב"ר כ, ז] על פסוק [בראשית ג, טז] 'ואל אישך תשוקתך'... לכן כמים הפנים לפנים [משלי כז, יט] קולה מעורר אהבה ותאוה בלב האיש". וכן כתב שם באות יב. ובשפת אמת ביאר הרבה פעמים שהקול בא מפנימיות האדם [פרשת תולדות שנת תרל"ח, פרשת בשלח שנת תרמ"ו, פרשת יתרו שנת תרל"ב, ועוד]. ובשם משמואל פרשת חיי שרה, שנת תרע"ו, כתב: "ובמדרש [ב"ר סג, י] 'ורבקה אוהבת את יעקב' [בראשית כה, כח], כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו. וידוע שקול הוא פנימיות, על כן באשר היתה נמשכת רק אחר הפנימיות, על כן היתה אוהבת את יעקב". ושם פרשת שלח שנת תרע"ז כתב: "הנה ידוע ההפרש שבין קול ודיבור; שקול הוא הבל היוצא מפנימיות הלב, טרם נתחלק בה' מוצאות הפה. ודיבור הוא שנתהוה על ידי ה' מוצאות הפה". וצרף לכאן דברי רש"י [בראשית טז, ב] "לקול שרי - לרוח בקודש שבה", ולא כתב "לרוח הקודש שלה", אלא "שבה", כי הקול בא מפנימיות האדם. וראה גו"א שם אות ג, ושם הערה 4.
וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה׳ צְבָאוֹת״.
And Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: Anyone who benefits from the feast of a groom but does not cause him to rejoice violates the five voices mentioned in this verse, as it is stated: “The voice of joy and the voice of gladness, the voice of the groom and the voice of the bride, and the voice of those who say: Give thanks to the Lord of hosts, for the Lord is good, for His mercy lasts forever, even of those who bring a thanks-offering to the house of the Lord. For I will restore the captivity of the land as it was in the beginning, says the Lord” (Jeremiah 33:11). These five voices in the context of a bride and groom correspond to the five voices mentioned in the context of the revelation at Sinai, as in Song of Songs, the day of the revelation at Sinai is alluded to by the phrase: His wedding day (Rabbi Yoshiyahu Pinto, Maharsha).

(א) בר"ה ובכל עשי"ת אומרים הקפיטל שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' אדושם שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. ולהבין הלשון שמעה בקולי הלא א' חז"ל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. וכמו שמצינו שהתל אליהו בנביאי הבעל ואמר להם קראו בקול גדול וגו' כי אצל השי"ת אין חילוק אם אפי' מתפלל בלחש כי הוא עונה לחש. אמנם המכוון הוא על קול צעקה היוצא ממעמקי הלב עד שאינו יכול לפרוט בשפתיו אפי' בחיתוך הדיבור רק שצועק בקול פשוט מכאב לבו. ותפלה כזו מקובלת ביותר כמו שנא' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו שתפלת העני עוטפת שאר התפלות מפני שלפני ה' ישפוך שיחו היינו כמי שמשיח צערו ודאגתו לפני אוהבו כדי להפיג הצער מלבו. וכלשון הזה נמצא באנכה"ג שנא' ויקראו בקול גדול וגו' ואמרו ז"ל (סנהד' ס"ד.) שאמרו בייא בייא וכו' היינו צעקת קול פשוט מעומק כאב הלב על גודל הצער של התגרות היצה"ר. וזה הפי' תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני לקול דייקא לא להתחנונים כי לתפלה נצרך עת רצון ולא בכל עתים נענה. אבל הקול צעקה היוצא מאנקת מעמקי הלב זה נשמע תמיד מצד מדת הרחמנות שלפניו ית' שנק' האב הרחמן. והענין הזה נפעל בכללות נפשות ישראל בר"ה ע"י שמיעת קול שופר שיהי' נתעורר בהם עי"ז הצעקה שיהי' מפנימיות נקודת הלב כדאי' בהרמב"ם ז"ל הרמז על תקיעת שופר בר"ה מפ' עורו ישנים מתרדמתכם. וע"ז נאמר הפסוק אשרי העם יודעי תרועה יודעי דייקא היינו שנכנס בהם הדעת של התרועה היינו ההכרה והדעת של שבירת הלב בפנימיות נקודת עומק הלב. כי בחי' דעת הוא ע"י חיבור המוח עם הלב ועי"ז נכנס ההכרה בעומק הלב. ועי"ז מבקשים ה' שמעה בקולי וגו' כי זה נפעל ע"י שאנו מקיימים מצות שמיעת קול שופר כמו שמברכין אשר קדשנו וגו' לשמוע קול שופר שעי"ז נתעורר הדעת בפנימיות מעמקי הלב וממילא עי"ז השי"ת שומע בקולנו ואזניו קשובות לקול תחנונינו כמו דאי' (בפסיקתא) שהשי"ת ג"כ מקיים כל המצות. וכדאי' בשם הבעש"ט זצ"ל ע"פ ה' צילך. וע"ז אנו מסיימין בברכת שופרות כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה היינו הקול היוצא מעומק שבירת הלב וחותם שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים.