אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):
אשר הוצאתיך מארץ מצרים כדי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. פירש מה שתלה אלהותו ביציאת מצרים ואמר אשר הוצאתיך ולא אמר אשר בראתי השמים וארץ וכל אשר בם מפני שעל ידי ההוצאה ממצרים מהיות להם עבדים זכה בהם להיות משועבדים לו ויהיה אלהיהם וכן כתוב אשר הוצאיתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני יי' אלהיכם:
דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות כו'. דקשה לרש"י, לפי פי' ראשון לא הוה ליה למימר אלא המוציאך מבית עבדים, מארץ מצרים למה לי. לכן פירש דבר אחר. ולפי שני פשטים האלה קשה, שבתחילה אמר אנכי והדר אמר לא יהי' לך, ואין זה כסדר, שמתחילה היה לו לצוות שלא יהיה שום אלקות, והדר הוה ליה למימר אנכי, ר"ל אני לבדי, לפי שאין דרך לצוות תחילה לעשות דבר ובתר הכי לאסור דבר שכנגדה. לכן פירש דבר אחר, שהיו שומעין כו' והיו סבורים מיד שהם הרבה, לכך הוצרך להזהיר בתחילת הענין על זה אנכי גו', שאין כאן רשויות יותר אלא אנכי. [מהרש"ל]:
אשר הוצאתיך וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ דלא הוה צריך לזה שכבר הקדים לומר להם כן תחלה כדכתיב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו׳ ועתה אם שמע וכו׳ ולפי׳ ב׳ אינו מתיישב כ״כ אומרו מארץ מצרים דהול״ל מים סוף לכך מייתי פי׳ שלישי דר״ל הואיל ואתם שומעים קולות הרבה מהרבה רוחות אל תהיו סבורים שבכל רוח יש מושל א׳ ח״ו ולפ״ז מי שמושל כאן אינו המושל במצרים שהיא מרוח אחרת ליתא אלא אנכי וכו׳ לפ״ז נמי ק׳ דלא שייך ל׳ הוצאה מארץ מצרים כפ״ז וטפי הול״ל אנכי וכו׳ מושל בכל או כיוצא בזה. ומאי דמסיים רש״י ולמה אמר בל׳ יחיד ה״פ הואיל וכל עצמו במ״ש אנכי ה׳ אלהיך וכו׳ לא אתא אלא לאפוקי שלא יאמרו רשויות הרבה א״כ למה זה אמר ה׳ אלהיך בל׳ יחיד דאפשר לטעות הואיל והיו קולות הרבה שיסברו שאלוה א׳ מדבר עם איש א׳ ואלוה אחר עם איש אחר חלילה א״כ הוה עדיף טפי שיאמר בל׳ רבים ומשני דהוכרח לומר כן ליתן פ״פ וכו׳:
ללמד סניגוריא וכו'. יש לתמוה בזה מה מועיל סניגוריא זאת, פשיטא אם היו ישראל טועים בזה, שהיו סבורים "אנכי ה' אלקיך" דוקא למשה נאמר ולא לישראל, הנה זה סניגוריא, אבל עכשיו כי ישראל לא היו טועים בלשון זה, ולפי האמת גם כן לא נאמר לשון יחיד בשביל שהיה מצוה למשה, דהא לא משה נצטווה, ולפיכך מאי סניגוריא. אבל כך פירושו, כי המצוות אינם לישראל מצד שהם פרטיים, שהרי לכלל ישראל ניתנה התורה, וזה תראה כי המצוה אינה לישראל רק בצד הזה. והנה כאשר כלל ישראל הם פרטיהם – כל אחד ואחד בפני עצמו, אף על גב שכאשר יתחברו ביחד יש בהם כלל, מכל מקום מציאות כל אחד ואחד בפני עצמו, אין זה כלל גמור, כי אם במשה, שנחשב משה לששים רבוא, כאשר נתבאר בתחילת הפרשה, ולפיכך אמר כי המצוה היא בראשונה למשה בעבור שהוא שקול כנגד כל ישראל. ולא שיהיה פירוש "אלקיך" קאי על משה, אלא פירושו שהמצווה הוא לישראל מצד הכלל שהם עם ישראל, ולפיכך נאמר בלשון יחיד "אלקיך אשר הוצאתיך". לכך אמר משה "למה יחרה אפך בעמך" (ר' להלן לב, יא), כלומר עיקר התחלת המצוה הוא למשה כמו שאמרתי, כי שקול משה כנגד כל ישראל (רש"י לעיל יח, א), כי הוא שקול נגד ששים רבוא. אבל ישראל הם פרטים כל אחד ואחד, אין זה כלל גמור כמו שהוא במשה, ומאחר שהם עברו, ולא אני, אם כן עיקר הדבר קיים, ו"למה יחרה אפך בעמך". ופירוש זה עיקר כאשר תבין המצות שבאו לישראל, ותבין עם זה מדריגת משה עליו השלום. ותדע, כי משה ראשון לתורה ולמצות, ולכך היה קבלתו ראשונה לתורה ולמצות מפי הגבורה, והורישה לישראל אחר כך: