Save "פרשת יתרו - אנכי ה'
"
פרשת יתרו - אנכי ה'
אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים׃
I יהוה am your God who brought you out of the land of Egypt, the house of bondage:

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):

אשר הוצאתיך מארץ מצרים WHO HAVE BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT — That act of bringing you out is alone of sufficient importance that you should subject yourselves to Me. Another explanation: because He had revealed Himself to them at the Red Sea as a mighty man of war and here He revealed Himself as a grey-beard filled with compassion, as it is stated in connection with the Giving of the Law, (Exodus 24:10) “and there was under His feet as it were a brick-work of sapphire”, which is explained to mean that this (the brick-work) was before Him at the time of their bondage; “and there was as the essence of heaven” (i. e. joy and gladness) when they had been delivered (cf. Rashi on Exodus 24:10), thus the Divine Glory changed according to circumstances, — therefore He stated here: Since I change, appearing in various forms, do not say, “There are two divine Beings”; it is I Who brought you forth from Egypt and Who appeared to you at the Sea (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:2:2). Another explanation: because they then heard many voices, as it is said (v. 15) “the people heard the voices (הקלות)” — voices coming from the four cardinal points and from the heavens and from the earth — therefore God said to them, “Do not say there are many Deities”. — Why did God say in the singular אלהיך, “Thy God”, (as though speaking to one person alone)? To afford Moses an opportunity to speak in defence of Israel at the incident of the golden calf. This, is exactly what he did say, (Exodus 32:11) “Wherefore, O Lord, doth Thy wrath glow against Thy people”, for not to them didst Thou give the command, “There shall be to thee no other gods” but to me alone! (Exodus Rabbah 43:5)

אשר הוצאתיך מארץ מצרים כדי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. פירש מה שתלה אלהותו ביציאת מצרים ואמר אשר הוצאתיך ולא אמר אשר בראתי השמים וארץ וכל אשר בם מפני שעל ידי ההוצאה ממצרים מהיות להם עבדים זכה בהם להיות משועבדים לו ויהיה אלהיהם וכן כתוב אשר הוצאיתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני יי' אלהיכם:

דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות כו'. דקשה לרש"י, לפי פי' ראשון לא הוה ליה למימר אלא המוציאך מבית עבדים, מארץ מצרים למה לי. לכן פירש דבר אחר. ולפי שני פשטים האלה קשה, שבתחילה אמר אנכי והדר אמר לא יהי' לך, ואין זה כסדר, שמתחילה היה לו לצוות שלא יהיה שום אלקות, והדר הוה ליה למימר אנכי, ר"ל אני לבדי, לפי שאין דרך לצוות תחילה לעשות דבר ובתר הכי לאסור דבר שכנגדה. לכן פירש דבר אחר, שהיו שומעין כו' והיו סבורים מיד שהם הרבה, לכך הוצרך להזהיר בתחילת הענין על זה אנכי גו', שאין כאן רשויות יותר אלא אנכי. [מהרש"ל]:

An alternate explanation: Because they had heard many sounds. . . Rashi is answering the question: According to the first explanation, [“The act of bringing you out is sufficient,”] the verse should say only: “Who brought you out of the house of slaves.” Why does it say also, “From the land of Egypt”? Therefore Rashi brings the second explanation, [“Since He revealed Himself at the Reed Sea. . .”]. According to both explanations there is a question: Why does it first say, “I am Hashem,” and only afterward, “You must not have any other gods”? First it should forbid other gods, and then say, “I am Hashem,” conveying: “I alone.” It is not the way to first command a certain action and then forbid an action that is its opposite. Therefore Rashi brings an alternate explanation: “Because they had heard many sounds. . .” So they immediately thought there were many dominions. Therefore, it was necessary to say right at the beginning, “I am Hashem. . .” to convey that there are no dominions besides Me. (Maharshal)

אשר הוצאתיך וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ דלא הוה צריך לזה שכבר הקדים לומר להם כן תחלה כדכתיב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו׳ ועתה אם שמע וכו׳ ולפי׳ ב׳ אינו מתיישב כ״כ אומרו מארץ מצרים דהול״ל מים סוף לכך מייתי פי׳ שלישי דר״ל הואיל ואתם שומעים קולות הרבה מהרבה רוחות אל תהיו סבורים שבכל רוח יש מושל א׳ ח״ו ולפ״ז מי שמושל כאן אינו המושל במצרים שהיא מרוח אחרת ליתא אלא אנכי וכו׳ לפ״ז נמי ק׳ דלא שייך ל׳ הוצאה מארץ מצרים כפ״ז וטפי הול״ל אנכי וכו׳ מושל בכל או כיוצא בזה. ומאי דמסיים רש״י ולמה אמר בל׳ יחיד ה״פ הואיל וכל עצמו במ״ש אנכי ה׳ אלהיך וכו׳ לא אתא אלא לאפוקי שלא יאמרו רשויות הרבה א״כ למה זה אמר ה׳ אלהיך בל׳ יחיד דאפשר לטעות הואיל והיו קולות הרבה שיסברו שאלוה א׳ מדבר עם איש א׳ ואלוה אחר עם איש אחר חלילה א״כ הוה עדיף טפי שיאמר בל׳ רבים ומשני דהוכרח לומר כן ליתן פ״פ וכו׳:

אנכי אשר הוצאתיך כדי היא ההוצאה שתהיו משועבדין לי ד"א לפי שנגלה בים כגבור אל תאמרו ב' רשויות הן קשה מאי ד"א י"ל שהפי' הראשון אינו מתישב על העניין שהרי לא צוה אותן בשום מצות הללו ר"ל אנכי ולא יהיה לך שום שעבוד לפניו ית' ולא היה צריך להקדים הקדמה זו לכאן לכך פי' ד"א לפי שנגלה וכו'. ועוד פי' ד"א לפי שהיו שומעין את הקולות שזה הפי' האחרון הוא מענין של מטה ושל מעלה דהיינו שמיעת הקולות דכתוב לעיל ויהי קולות וברקים וגם למטה כתו' את הקולות לכך הוצרך להקדים להם אנכי ה' אלהיך שיש יותר מקום לטעות בדבר הקולות יותר מדבר שנוי המראות לפי ששנוי המראות היה בזמנים שונים ויש להם להאמין שהוא אחד אלא שמשתנה במראות כרצונו אבל שמיעת הקולות היה הכל ברגע אחד והקולות מתחלפים בבת אחת לכך היה להם לטעות בזה יותר מדבר המראות ולכך פי' ד"א והוקשה לו לרש"י למה אמ' בלשון יחיד אלהיך בדבור אנכי ולא הוקשה לו למה אמר בלשון יחיד את שם ה' אלהיך לשוא בדבור לא תשא ובדבור כבד וכל שאר הדברות לפי שאלו השנים נאמרו לישראל ובדין היה לאמרם בלשון רבים יותר משאר דברות אלא ליתן פתחון פה למשה:

ללמד סניגוריא וכו'. יש לתמוה בזה מה מועיל סניגוריא זאת, פשיטא אם היו ישראל טועים בזה, שהיו סבורים "אנכי ה' אלקיך" דוקא למשה נאמר ולא לישראל, הנה זה סניגוריא, אבל עכשיו כי ישראל לא היו טועים בלשון זה, ולפי האמת גם כן לא נאמר לשון יחיד בשביל שהיה מצוה למשה, דהא לא משה נצטווה, ולפיכך מאי סניגוריא. אבל כך פירושו, כי המצוות אינם לישראל מצד שהם פרטיים, שהרי לכלל ישראל ניתנה התורה, וזה תראה כי המצוה אינה לישראל רק בצד הזה. והנה כאשר כלל ישראל הם פרטיהם – כל אחד ואחד בפני עצמו, אף על גב שכאשר יתחברו ביחד יש בהם כלל, מכל מקום מציאות כל אחד ואחד בפני עצמו, אין זה כלל גמור, כי אם במשה, שנחשב משה לששים רבוא, כאשר נתבאר בתחילת הפרשה, ולפיכך אמר כי המצוה היא בראשונה למשה בעבור שהוא שקול כנגד כל ישראל. ולא שיהיה פירוש "אלקיך" קאי על משה, אלא פירושו שהמצווה הוא לישראל מצד הכלל שהם עם ישראל, ולפיכך נאמר בלשון יחיד "אלקיך אשר הוצאתיך". לכך אמר משה "למה יחרה אפך בעמך" (ר' להלן לב, יא), כלומר עיקר התחלת המצוה הוא למשה כמו שאמרתי, כי שקול משה כנגד כל ישראל (רש"י לעיל יח, א), כי הוא שקול נגד ששים רבוא. אבל ישראל הם פרטים כל אחד ואחד, אין זה כלל גמור כמו שהוא במשה, ומאחר שהם עברו, ולא אני, אם כן עיקר הדבר קיים, ו"למה יחרה אפך בעמך". ופירוש זה עיקר כאשר תבין המצות שבאו לישראל, ותבין עם זה מדריגת משה עליו השלום. ותדע, כי משה ראשון לתורה ולמצות, ולכך היה קבלתו ראשונה לתורה ולמצות מפי הגבורה, והורישה לישראל אחר כך:

בהיותנו במלון הייאט בים המלח בנופש גימלאי משרד החינוך, אמר ר' אפרים ש"ך דבר יפה בשם ר' מאיר חדש זצ"ל, מי שהיה משגיחה הרוחני של ישיבת חברון: למה נבחרו דווקא מצוות אלה לשמש כעשרת הדברות שהם כאילו תמציתה של תורה? שני החלקים, זה שבין אדם למקום וזה שבין אדם לחבירו, עומדים זה מול זה באופן הפוך. הראשון מתחיל במחשבה, עובר דרך דיבור ומסתיים במעשה, והשני מתחיל במעשה, עובר דרך דיבור ומסתיים במחשבה. ללמדנו שבאשר לבין אדם למקום לא די במחשבה, זה צריך להגיע לידי ביטוי בדיבור וגם במעשה, שלא כאצל הריפורמים או להבדיל הנוצרים, ואילו בין אדם לחבירו לא די להימנע ממעשים רעים, צריך להימנע גם מדיבורים פסולים ואפילו ממחשבות לא ראויות. (פ' יתרו תשנ"ט) וראה דברי ר"ע ספורנו להלן (פסוק יא).
אנכי ה' אלהיך הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (שמות ט׳:י״ד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה:
I AM THE ETERNAL THY G-D. This Divine utterance constitutes a positive commandment. He said, I am the Eternal, thus teaching and commanding them that they should know and believe that the Eternal exists and that He is G-d to them. That is to say, there exists an Eternal Being through Whom everything has come into existence by His will and power, and He is G-d to them, who are obligated to worship Him. He said, Who brought thee out of the land of Egypt, because His taking them out from there was the evidence establishing the existence and will of G-d, for it was with His knowledge and providence that we came out from there. The exodus is also evidence for the creation of the world, for assuming the eternity of the universe, [which precludes a Master of the universe Who is in control of it], it would follow that nothing could be changed from its nature. And it is also evidence for G-d’s infinite power, and His infinite power is an indication of the Unity, as He said, that thou [i.e., Pharaoh] mayest know that there is none like Me in all the earth. This is the intent of the expression, Who brought thee out, since they are the ones who know and are witnesses to all these things.