יצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃
God יהוה formed the Human from the soil’s humus, blowing into his nostrils the breath of life: the Human became a living being. God יהוה planted a garden in Eden, in the east, and placed there the Human who had been fashioned. And from the ground God יהוה caused to grow every tree that was pleasing to the sight and good for food, with the tree of life in the middle of the garden, and the tree of knowledge of good and bad.
וְאַתָּה מַה שְּׁמֶךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרֵא אָדָם שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה.
(4) ... Said R’ Acha: In the hour that the Holy One came to create the human, He ruled [together] with the ministering angels. He said to them: “Let us make a human [in our image]”. They said to him: This one, what good is he? He said: His wisdom is greater than yours. He (God) brought before them beast and animal and bird. He said to them:
לְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃
To Adam [God] said, “Because you did as your wife said and ate of the tree about which I commanded you, ‘You shall not eat of it,’
Cursed be the ground because of you;
By hard labor shall you eat of it
All the days of your life:
Thorns and thistles shall it sprout for you.
But your food shall be the grasses of the field;
By the sweat of your brow
Shall you get bread to eat,
Until you return to the ground—
For from it you were taken.
For dust you are,
And to dust you shall return.”
Cursed be the ground because of you;
By hard labor shall you eat of it
All the days of your life:
Thorns and thistles shall it sprout for you.
But your food shall be the grasses of the field;
By the sweat of your brow
Shall you get bread to eat,
Until you return to the ground—
For from it you were taken.
For dust you are,
And to dust you shall return.”
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע אֵינוֹ אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם
§ The Gemara provides a mnemonic device for a series of statements cited in the name of Rabbi Elazar: Woman; and land; helper; this; two; the blessings; merchants; lowly. The Gemara presents these statements: Rabbi Elazar said: Any man who does not have a wife is not a man, as it is stated: “Male and female He created them…and called their name Adam” (Genesis 5:2). And Rabbi Elazar said: Any man who does not have his own land is not a man, as it is stated: “The heavens are the heavens of the Lord; but the earth He has given to the children of men” (Psalms 115:16).
ולמה כינס את עפרו מארבע פנות העולם? אלא אמר הקב"ה שאם יבא אדם מן המזרח למערב או מן מן המערב למזרח ויגיע קצו להפטר מן העולם שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי חזור למקום שנבראת אלא ללמדך שבכ"מ ומקום שאדם הולך ובא והגיע קצו להפטר מן העולם משם הוא עפר גופו לשם הוא חוזר לעפר שנ' כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
Why (did He gather man's dust) from the four corners of the world? Thus spake the Holy One, blessed be He: If a man should come from the east to the west, or from the west to the east, and his time comes to depart from the world, then the earth shall not say, The dust of thy body is not mine, return to the place whence thou wast created. But (this circumstance) teaches thee that in every place where a man goes or comes, and his end approaches when he must depart from the world, thence is the dust of his body, and there it returns to the dust, as it is said, "For dust thou art, and unto dust shalt thou return" (Gen. 3:19).
היסודות לאי-השוויון בין בני האדם / ז'אן ז'אק רוסו
הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש.
הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש.
רבקה מרים, 'מִתּוֹךְ לִמּוּד פְּנֵי הַקַּרְקַע לָמַדְנוּ לָדַעַת אֶת גּוּפֵנוּ שֶׁלָּנוּ' מתוך: אבי ציווני לא למות עמוד 76
מִתּוֹךְ לִמּוּד פְּנֵי הַקַּרְקַע לָמַדְנוּ לָדַעַת אֶת גּוּפֵנוּ שֶׁלָּנוּ
מִתּוֹךְ לִמּוּד פְּנֵי הַקַּרְקַע לָמַדְנוּ לָדַעַת אֶת גּוּפֵנוּ שֶׁלָּנוּ.
בֶּטֶן שֶׁל סְרָק. בֶּטֶן שֶׁל פְּרִי.
הַנּוֹף, כְּמוֹ גּוּפֵנוּ, חוֹלֶה וּבָרִיא.
הַנּוֹף, כְּמוֹ גּוּפֵנוּ, נִזְקָק לִשְׁאֵר, לְעוֹנָה.
גּוּפֵנוּ שֶׁעַל הַקַּרְקַע שָׁכוּב, שְׁאֵלָה שׁוֹאֵל
וּמִיָּד הָאָרֶץ עוֹנָה.
עוֹד בְּטֶרֶם פִּינוּ נַסְפִּיק בִּשְׁאֵלָה לִפְתֹּחַ
מִתּוֹךְ טַבּוּרֵנוּ כְּבָר עוֹלָה תְּאֵנָה
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
מִתּוֹךְ לִמּוּד פְּנֵי הַקַּרְקַע לָמַדְנוּ לָדַעַת אֶת גּוּפֵנוּ שֶׁלָּנוּ
מִתּוֹךְ לִמּוּד פְּנֵי הַקַּרְקַע לָמַדְנוּ לָדַעַת אֶת גּוּפֵנוּ שֶׁלָּנוּ.
בֶּטֶן שֶׁל סְרָק. בֶּטֶן שֶׁל פְּרִי.
הַנּוֹף, כְּמוֹ גּוּפֵנוּ, חוֹלֶה וּבָרִיא.
הַנּוֹף, כְּמוֹ גּוּפֵנוּ, נִזְקָק לִשְׁאֵר, לְעוֹנָה.
גּוּפֵנוּ שֶׁעַל הַקַּרְקַע שָׁכוּב, שְׁאֵלָה שׁוֹאֵל
וּמִיָּד הָאָרֶץ עוֹנָה.
עוֹד בְּטֶרֶם פִּינוּ נַסְפִּיק בִּשְׁאֵלָה לִפְתֹּחַ
מִתּוֹךְ טַבּוּרֵנוּ כְּבָר עוֹלָה תְּאֵנָה
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
(נ) ויקרא את שמם אדם (בראשית ה, ב), זהו פירוש על תולדות אדם, וסופו אם דבוק הוא למעלה ומתדמה לו ית' לילך בדרכיו נקרא שמו בעצם אדם מלשון (ישעיה יד, יד) אדמה לעליון, ועל כסא דמות אדם (יחזקאל א, כז). ואם הוא מפריד את עצמו מהדביקות, אז נקרא אדם על שם האדמה אשר לוקח ממנה ועפר הוא ולעפר ישוב. אמנם שם אדם המורה על אדמה לעליון זהו עיקר התכלית, כי הרע לא נברא רק בעבור הטוב כדפירשתי, על כן שם אדם בעצם, וכו'.
הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), 'האדם עץ השדה', בתוך: חיי שנה, עמ' 129-135 הוצאת ידיעות ספרים
אחד ממקורות הסבל הבסיסיים של האדם המודרני הוא חוסר ההשתייכות החברתית. הבדידות האישית שמרגישים רבים, והרגשת הניכור הכללית של בני האדם בזמן הזה, הן ביטויים לכך שהאדם הפסיק להיות 'נטוע באדמה'. כיום, רוב ההשתייכויות החברתיות הקיימות אינן מהותיות אלא פרקטיות בלבד. אנשים מתאגדים בקבוצות כדי לשמור על אינטרסים משותפים, אבל זהו שיוך כמעט מקצועי; הם אינם מרגישים שכאן הוא ביתם, שיש מקום שבו הם שתולים. זוהי יחידה שאורגנה במקרה, כדי לבנות הגנה והתקפה הדדיים ותו לא. אנשים רבים הם מעין נוודים, שבמקרה הזדמנו למקום מסוים, אך אין דבר מהותי אשר קושר אותם אליו. הם אינם חשים יחס מיוחד כלפי מקומם, ולכן הם נעקרים בקלות משם. מבחינה מסוימת דמותו של האדם המודרני מזכירה צמחי נוי פלסטיים, המסוגלים לפרוח מבלי להזדקק לאדמה, מפני שהם אינם חיים כלל. מציאות זו נובעת מן השאיפה לאידיאל החופש של הפרט, הרוצה לנתק את עצמו מכל חברה שהיא; האדם הפרטי מנסה להפוך את עצמו לתמצית וליסוד של המציאות כולה. העמידה על הזכות להיות אינדיבידואליסט בלתי תלוי, מאפשרת להסתדר בכל מקום באותה המידה, מפני שממילא אין הוא שייך באמת לאף אחד מהם. היחס במקרא לאדם כזה הוא ברור. אם מחד ניתן למצוא ביטויים כמו "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" או "והיה כעץ שתול על פלגי מים", הרי שהאדם התלוש מתואר "כגלגל, כקש לפני רוח" , שפירושו: כמו שיח יבש שנעקר, והרוח מגלגלת אותו ממקום למקום. אדם שחייו אינם בנויים על יסוד קבוע, ממילא מרגיש שכל סוג של התקשרות ומחויבות הן לגביו כבלים, מאסר ומחנק. אדם כזה בעצם בחר לחיות כעץ כרות.
© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים
www.ybook.co.il
אחד ממקורות הסבל הבסיסיים של האדם המודרני הוא חוסר ההשתייכות החברתית. הבדידות האישית שמרגישים רבים, והרגשת הניכור הכללית של בני האדם בזמן הזה, הן ביטויים לכך שהאדם הפסיק להיות 'נטוע באדמה'. כיום, רוב ההשתייכויות החברתיות הקיימות אינן מהותיות אלא פרקטיות בלבד. אנשים מתאגדים בקבוצות כדי לשמור על אינטרסים משותפים, אבל זהו שיוך כמעט מקצועי; הם אינם מרגישים שכאן הוא ביתם, שיש מקום שבו הם שתולים. זוהי יחידה שאורגנה במקרה, כדי לבנות הגנה והתקפה הדדיים ותו לא. אנשים רבים הם מעין נוודים, שבמקרה הזדמנו למקום מסוים, אך אין דבר מהותי אשר קושר אותם אליו. הם אינם חשים יחס מיוחד כלפי מקומם, ולכן הם נעקרים בקלות משם. מבחינה מסוימת דמותו של האדם המודרני מזכירה צמחי נוי פלסטיים, המסוגלים לפרוח מבלי להזדקק לאדמה, מפני שהם אינם חיים כלל. מציאות זו נובעת מן השאיפה לאידיאל החופש של הפרט, הרוצה לנתק את עצמו מכל חברה שהיא; האדם הפרטי מנסה להפוך את עצמו לתמצית וליסוד של המציאות כולה. העמידה על הזכות להיות אינדיבידואליסט בלתי תלוי, מאפשרת להסתדר בכל מקום באותה המידה, מפני שממילא אין הוא שייך באמת לאף אחד מהם. היחס במקרא לאדם כזה הוא ברור. אם מחד ניתן למצוא ביטויים כמו "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" או "והיה כעץ שתול על פלגי מים", הרי שהאדם התלוש מתואר "כגלגל, כקש לפני רוח" , שפירושו: כמו שיח יבש שנעקר, והרוח מגלגלת אותו ממקום למקום. אדם שחייו אינם בנויים על יסוד קבוע, ממילא מרגיש שכל סוג של התקשרות ומחויבות הן לגביו כבלים, מאסר ומחנק. אדם כזה בעצם בחר לחיות כעץ כרות.
© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים
www.ybook.co.il
לכבוד השוני / הרב ד"ר לורד יונתן זקס
הידיעה שכדור הארץ אינו שייך לנו, שאנחנו דיירים זמניים בו, יורשיהם של אלו שבאו לפנינו ושומריהם של אלו שתורם יבוא אחרינו, מנווטת אותנו הרחק מדחף ההרסנות – הדחף למלחמה, להתערבות גנטית בלתי מחושבת או לניצול מופרז של משאבים ]...[ יתכן שקהילות דתיות הן אחת הסביבות המעטות שעדיין מחזיקות ערכים כאלו. זו כשלעצמה עשויה להיות סיבה לכך שבחלקים גדולים של העולם מתחוללת תחיה של הדת ]...[ האדם הראשון מוצב בגן עדן "לעובדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות. "לעובדה" – כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש בהמשך התורה, בפרשת משפטים, לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על ערנות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעובדה ולשומרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע "לה' הארץ ומלואה" אנחנו רק נאמניו – בשמו של אלוקים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד.
(מתוך: לכבוד השוני, הוצאת טובי, 2008 ,עמ' 71 ו-142)
הידיעה שכדור הארץ אינו שייך לנו, שאנחנו דיירים זמניים בו, יורשיהם של אלו שבאו לפנינו ושומריהם של אלו שתורם יבוא אחרינו, מנווטת אותנו הרחק מדחף ההרסנות – הדחף למלחמה, להתערבות גנטית בלתי מחושבת או לניצול מופרז של משאבים ]...[ יתכן שקהילות דתיות הן אחת הסביבות המעטות שעדיין מחזיקות ערכים כאלו. זו כשלעצמה עשויה להיות סיבה לכך שבחלקים גדולים של העולם מתחוללת תחיה של הדת ]...[ האדם הראשון מוצב בגן עדן "לעובדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות. "לעובדה" – כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש בהמשך התורה, בפרשת משפטים, לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על ערנות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעובדה ולשומרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע "לה' הארץ ומלואה" אנחנו רק נאמניו – בשמו של אלוקים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד.
(מתוך: לכבוד השוני, הוצאת טובי, 2008 ,עמ' 71 ו-142)