(ג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ (ד) כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃ (ה) וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל ׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כׇּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה׃ (ו) וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כׇל־עֲבָדֶ֘יךָ֮ וּבָתֵּ֣י כׇל־מִצְרַ֒יִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃
(טו) וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כׇּל־הָאָ֘רֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָ֒רֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כׇּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹא־נוֹתַ֨ר כׇּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
(יא) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ (יב) וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃
העולם, הם עשרת הדברים שהקב"ה אמר במהלך ששת ימי
אלה פסוקי המאמרות בפרק א' בבראשית:
1. "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". המילה בראשית היא מאמר בפני עצמו, למרות שלא נאמר בו "ויאמר". בפסוק זה יצר אלוקים לראשונה את מושג החומר והזמן, כפי שמבאר הרמב"ן את הפסוק הראשון בתורה, שתחילה הבורא יצר חומר ראשוני.
2. "ויהי אור".
3. "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים".
4. "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותיראה היבשה".
5. "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ".
6. "יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום לבין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ולשנים. והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ".
7. "ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על-הארץ על-פני רקיע השמים".
8. "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה".
9. "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ".
10. "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל-חיה הרמשת על-הארץ".
- מכת דם – המים ביאור נהפכים לדם. הדגים שביאור מתים, והסירחון עולה. המצרים כורים בארות סביב היאור כדי לשתות מים, ולחלק מהדעות בחז"ל[6]גם אלה נהפכים לדם, והמצרים נאלצים לרכוש מים מבני ישראל.
- מכת צפרדע – המוני צפרדעים (לפי חלק מהפרשנים הכוונה לתנינים[7]) מתפשטים בכל ארץ מצרים, וחודרים לבתים. לבסוף הצפרדעים מתים והסירחון העולה מהפגרים ממלא את הארץ.
- מכת כינים – המוני כינים תוקפות את המצרים וכל מצרים מתמלאת בכינים, המצרים חווים סבל רב מגירוד השיער שעל ראשם ואף לא מצליחים להפסיק הגירוד הרב שתקף אותם (אותם=מצרים).
- מכת ערוב – "ערוב כבד" ממלא את בתי המצרים ואת אדמתם. על פי רוב הפרשנים, הערוב הוא תערובת של חיות טרף, אך ישנם פרשנים המפרשים שהכוונה לחרקים ומכרסמים.
- מכת דֶּבֶר – מגפת דֶּבֶר מכלה את כל בהמותיהם של המצרים. מחלה זו ככל הנראה אינה המחלה הנקראת היום דבר, היות שהמחלה המודרנית פוגעת בעיקר בבני אדם ולא בבהמות. גם אין זו מחלת דֶבֶר הבקר, מכיוון שעם בעלי-החיים שנפגעו ממנה, נמנו גם סוסים, חמורים וגמלים, שאינם נדבקים ואינם חולים בדֶבֶר הבקר.
- מכת שחין – מחלת אבעבועות תוקפת את המצרים ואת בהמותיהם.
- מכת ברד – ברד כבד ניתך בארץ מצרים, שובר את העצים, פוגע בגידולים החקלאיים, והורג את האנשים והבהמות ששהו מחוץ לבתים. בתוך הברד התלקחה אש, ואל הברד נלוו גם קולות מפחידים.
- מכת ארבה – ארבה כבד מגיע לארץ מצרים ואוכל את כל הגידולים שעוד נותרו אחרי הברד.
- מכת חושך – שוררת אפילה מוחלטת במצרים למשך שלושה או ששה ימים[8].
- מכת בכורות – בחצות הלילה שבין י"ד ל-ט"ו בניסן מת הבן הבכור של כל משפחה במצרים וכל בכור בבהמה.