Baba metzia 66b - meh'ila betaout
אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדר ארעא והדרי פירי למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אין יכול לחזור בו ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה התם זביני הכא הלואה
§ Rav Naḥman said: Now that the Sages have said that an asmakhta does not effect acquisition, in a case such as that in the mishna, when one promised another land for the repayment of a debt, if the lender in fact took it, the land must be returned and the value of any produce the creditor consumed from this land must also be returned. The Gemara poses a question: Is this to say that Rav Naḥman maintains that mistaken forgiveness of payment is not valid forgiveness, meaning that if one forgoes repayment of a loan of a certain amount of money in error, he can change his mind? In this case, the borrower had thought that the lender had acquired the land, and he therefore allowed him to consume the produce. But it was stated that amora’im disputed this very issue: If one sells the fruit of a palm tree to another before the fruit ripens, Rav Huna says: He can retract and cancel the sale until the fruits have come into the world, as the fruit is not yet in existence. But once they have come into the world, even if they are still unripe, he cannot retract, as once the fruits that are being acquired exist, the sale has gone into effect. And Rav Naḥman says: He can retract even once they have come into the world, as one cannot transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, and the actual transaction was performed before the fruits existed. And Rav Naḥman said: I concede that if the buyer seized the fruit and consumed it, we do not take its value from him. The reason is that since the seller initially accepted the transaction, although it involved a legal error, it can be assumed that he decided to waive his rights to the fruit and allowed the other to take it. Consequently, it can be demonstrated that Rav Naḥman holds that mistaken forgiveness is forgiveness. The Gemara rejects this proof: There, the discussion involves a sale, with regard to which it can be said that the seller waived his rights to the fruit. Here, it is referring to a loan, and not requiring the lender to reimburse the borrower for the produce consumed is considered a form of interest.
הכא הלואה היא - ומיחזי כרבית שמתחילה בהלואה בא לו וכרבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא בדבר מכר כגון המרבה בפירות דמתניתין (לעיל בבא מציעא ס:):
התם זביני הכא הלואה - פירוש בקונטרס הכא הלואה ומתחזי כרבית שמתחילה בהלואה בא לידו וכריבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא בדבר מכר כגון המרבה בפירות דמתניתין וקשה דאם כן פליג רב נחמן אדרבינא דאמר בריש פירקין (בבא מציעא דף סב.) משכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ועוד דאמר לקמן בשמעתין משכנתא באתרא דמסלקי אכל טפי לא מפקינן מיניה ומשמע דליכא מאן דפליג ועוד דמשמע לפירוש הקונטרס דבמסקנא לרב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה בר מהלואה משום דמיחזי כרבית ובכל דוכתין משמע דמחילה בטעות לא הויא מחילה לרב נחמן בחזקת הבתים (ב״ב דף מא. ושם ד״ה אמר) גבי רב ענן דשקיל בידקא בארעיה א״ל מחילה בטעות הויא ולעיל בריש המפקיד (בבא מציעא דף לה.) גבי ההוא דאפקיד כיפי דאמר שומא בטעות הואי ותני נמי (נזיר דף לא.) ב״ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ובספ״ק דגיטין (דף יד.) אמרינן כל קנין בטעות חוזר ומפר״ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קניא נמצא דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולכך הדרי פירי אבל אם היה נותנו בתורת רבית לא הוי הדרי דאבק רבית הוא אבל התם גבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות היא דנהי דיכול לחזור מ״מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה ולכך אית לן למימר דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר ורבא דהוה בעי לאותביה מאונאה היה סבור דטעמא דרב נחמן דלא מפקינן באי שמיט ואכיל משום דמחילה בטעות הויא מחילה ולפי סברת רבא היה משיבו ומביא ראיה מאיילונית:
מכאן הביא ר"ת ראיה דהמוכר לחבירו שטר חוב בעדים אע"ג דקי"ל דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה אם קדם הלוקח וגבה החוב אין המוכר יכול לחזור בו. ויראה לי דדוקא כשידע המוכר שגבאו הלוקח. ומטעם מחילה. אבל אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מב"ח. משום דא"ל לא היה לך ליתן חובי עד שיראה לך שקנאו ממני כדין קניית השטר. התם זביני הכא הלואה בזביני דליכא איסורא הוי מחילתו מחילה. ותימה דהא רב נחמן גופיה לית ליה הכי בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מא.) דקאמר רב ענן שקיל בידקא בארעיה אהדר גודא בארעא דחבריה א"ל ר"נ את גופך אי הוה ידעת מי הוה עבדת. הוה ליה מחילה בטעות ולא שמיה מחילה. ולעיל בפ' המפקיד (בבא מציעא דף לה.) גבי ההוא דאפקיד כיפי גבי חבריה קאמר רב נחמן שומא בטעות הוי. ותנן נמי נזיר דף לא. ב"ה אומר הקדש בטעות אין הקדש ובפ"ק דגיטין דף יד. אמר כל קנין בטעות חוזר. וי"ל שאני כל הני דלא ידע דמחיל. אבל בפירות דקל ידע ומחיל. וכן מפליג בשמעתא גבי אונאה:

כגון דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו.
כללא דמלתא דבר שלא בא לעולם לר' מאיר ולרבי כדבר שבא לעולם לרבנן, כל שבזה לא קנה לרבנן בזה לא קנה לר' מאיר. וכל שבזה קנה לרבנן בזה קנה לר' מאיר. והלכך אי אמר ליה מעכשיו ולכשאקחך ומעכשיו ולכשאקחנה ורצה לחזור בו אינו חוזר, ומיד שקנאו נשתחרר לרבי, ואף על פי שנקרע הגט או שנשרף כעין דבר שבא לעולם לרבנן, וכן בשדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו. ודרב הונא דאמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר לו מעכשיו, ואפילו הכי משבאו לעולם אין יכול לחזור בו, דבקנין כסף מיירי, כמו שכתבנו, ורואין את הכסף כאלו הוא בעין בשעה שבאו לעולם ואז חל הקנין לגמרי זו היא שיטתו של ר"י בעל התוס'.

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַשָּׂדֶה וְאָמַר לוֹ אִם לֹא תַּחְזִיר לִי מִכָּאן עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַסְמַכְתָּא. לְפִיכָךְ מְנַכֶּה כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר אִם לֹא אַחְזִיר לְךָ עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים קְנֵה אוֹתָהּ מֵעַכְשָׁו וְהֵבִיא לוֹ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ אֵין לוֹ פֵּרוֹת. הֵבִיא לוֹ לְאַחַר שָׁלֹשׁ הֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת לַלּוֹקֵחַ:
The following rules apply when a person lends a colleague money and the borrower offers a field as security. Although the lender tells the borrower: "If you do not return the debt to me within three years, the field belongs to me," he does not acquire it. The rationale is that the agreement is an asmachta and an asmachta is not binding. Accordingly, the lender must deduct all the produce he consumed from the sum of the loan. For consuming that produce is interest forbidden by Scriptural Law.
Different rules apply, however, if the seller/borrower tells the lender/purchaser: "If I do not repay you within three years, acquire it retroactively from the present date." If the borrower brings the money to the lender within three years, the lender is not entitled to the produce. If he brings the money to the lender/purchaser after three years, all the produce belongs to the purchaser.
המלוה את חבירו על השדה וכו'. דין האסמכתא שהיא בלא מעכשיו בדוקא מפורש שם (דף ס"ה ס"ו) גבי מתני' דהלוהו על שדהו. ומה שכתב שכל שלא קנה והוא אסמכתא שהיא רבית קצוצה כך היא דעת ההלכות ורובי המפרשים מההיא דרבינא דחשיב ואפיק פירי גבי ההוא עובדא דאת ונוולא אחי ובהשגות כתב כאן אמר אברהם אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה וכו'. ולבאר דבריו ז"ל יצטרך לכתוב כל הסוגיא אבל באמת הם דברים זרים ולא ראיתי לאחד מהמפרשים ז"ל מסכים עמו דודאי משמע שכל הסוגיא היא משום רבית וכן כתבו ז"ל, ומ"ש אבל אי מחל להו וכו' אפילו ברבית קצוצה המחילה מועלת בשכבר לקחו וכמו שנתבאר פרק רביעי כסברת רבינו ז"ל:
הַמּוֹכֵר קַרְקַע לַחֲבֵרוֹ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ וּלְאַחַר זְמַן נִרְאֶה לוֹ בָּהּ מוּם. אִם רָצָה לְהַחְזִיר קַרְקַע לַבְּעָלִים מַחְזִיר כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם הָיָה חָצֵר וְדָר בּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר:
The following principles apply when a person sells landed property to a colleague, the purchaser derives benefit from the property, and afterwards discovers a blemish in it. If he desires to return the land to its owners, he must reimburse them for all the benefit that he derived. If it was a courtyard and he dwelled in it, he must pay them rent.
כל היכא דלא קנה השדה משום דהוי אסמכתא מנכה כל הפירות שאכל מפני שהם רבית של תורה וי"א דפירות שאכל תוך ג' שנים אינו מנכה דלא הוי אלא אבק רבית: הגה אבל מה שאכל אחר שלשה צריך להחזיר (טור וב"י בשם הראב"ד והרא"ש והתוספות) וכן בכל דבר שלא קנה משום אסמכתא אע"ג שבא לידו צריך להחזיר משום דהוי בטעות (מרדכי ונ"י פ' איזהו נשך) ויש חולקים ואומרים דאם בא ליד הקונה קנה ולא הוי מחילה או נתינה בטעות ודוקא פירות שאכל לאחר ג' צריך להחזיר משום דהוי ביה קצת איסור ריבית דהוי דרך הלואה אבל בלאו הכי קנה (הרא"ש כלל ע"ב סי' א' וריב"ש סי' של"ה):
וי"ח ואומרים וכו' פירוש חולקין ואומרי' דלא אמרי' בשאר דברים דהוה מחילה בטעות ולא שמיה מחילה אלא כיון דבא לידו לא מפקינן מיניה ושדוקא כאן בדין הלוהו על שדיהו אמרי' דאע"ג דכבר באו הפירות דלאחר ג"ש לידו אפ"ה מוציאין משום דשם תחלת הענין היה בתורת הלואה אלא שבתוך ג"ש אכלם בתורת ריבי' ואינו אלא אבק ריבית וכמ"ש ולאחר ג"ש אסור משום מחיל' בטעו' כנ"ל משא"כ בשאר עניני' דתחלת עניינם לא הוה בתורת הלואה ולדעת הראשון שכ' המחבר דמוציאין מידו אפי' הפירות דתוך ג"ש ע"ש דיש לחלק בין נדון ההוא דהוה הלואה ומחשב להו לריבית קצוצה ובין שאר אסמכתא דלא הוה מתחלה בתורת הלואה והכי מחלק בגמ' ז"ל התם הלואה הכא זביני ע"ש פרק א"נ (סוף דף ס"ו) אלא שיש בזה פירושים וכמ"ש בדרישה ס"ס קפ"ב:
הלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי רבית קצוצה ויוצאת בדיינים: הגה ויש אומרים דמה שאכל תוך ג' שנים לא הוי אלא אבק רבית דהוי כמשכנתא בלא נכייתא (ב"י לדעת הרא"ש וטור ורש"י ותוס' ותלמידי רשב"א וראב"ד מביאם ב"י בח"מ סימן ר"ז ס"ס י"ג) וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ב אבל מה שאכל לאחר שלש שנים צריך להחזיר וכן עיקר:
מכר לו שדה כו'. ע' בתשו' מבי"ט ח"ב סימן כ"ו הביא תשובת רב עמרם גאון שהאריך בדינים אלו:
אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע כיצד מה שתוציא שדה זו מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני או שאמר מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך או נתון לך לא אמר כלום אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת לא קנה כלום (מיהו גבי אילן אם חנטו הפירות מקרי בא לעולם) (רש"י פ' איזהו נשך) ויכול לחזור בו אפי' אחר שתלד הפרה או השפחה ואחר שגדלו פירות האילן ובאו לעולם ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין (והוא הדין בשאר דברים שלא באו לעולם ואפי' לא תפס אלא כתב ליה שטר ומסר ליה השטר כמאן דתפיס דמיא) (ת"ה סי' ש"ך [בשם] הגמי"י פכ"ב דמכירה) ואם מכר האילן לפירותיו או פרה ושפחה לעובריהם קנה מיד ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו: הגה האומר לחבירו שיקנה ממנו דמי היין כשימכור היין מקרי דבר שלא בא לעולם (מרדכי דגטין פ' האומר) וי"א דכל זה מיירי במקנה לו סתם אבל אם אומר שיקנה כשיהיה בעולם קנה אע"פ שעכשיו אינו בעולם (מרדכי ר"פ י"נ) ויש חולקין (מרדכי ר"פ יש נוחלין ור"פ מי שמת) ואע"ג דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לשעבדו (תוספות פ' מי שמת) ויש חולקין (נ"י פ' איזהו נשך בשם תלמידי רשב"א) אבל הוא עצמו יכול להתחייב כמו שנתבאר לעיל סימן ס' סעיף ו' מי שמקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם י"א דדמי לקני את וחמור כמו שיתבאר לקמן סוף סי' ר"י (מרדכי פ' מי שמת) ואם נשבע לקיים המקח אע"פ שלא בא לעולם צריך לקיים שבועתו כדלעיל סי' ר"ז סעיף י"ט וסי' ע"ג סעיף ח' ומיהו אינו נקנה בקנין (ע"ל סי' רכ"ב) ולכן אם לא נוכל לכוף אותו לקיים שבועתו כגון שמת אין הקנין כלום וכן אם שאל על שבועתו (ריב"ש סי' של"ה ושמ"ה ושפ"ז) וכשם שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם כך אינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם (תשו' ר"ן סי' כ"ג):

מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד: הגה וי"א אפילו היה לו שטר או משכון עליו אפי' הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא (מרדכי פ"ק דסנהדרין) כל מקום דמחילה אינה צריכה קנין אי הקנה לו לפני עדים פסולים אפ"ה מחילתו מחילה (מהרי"ק שורש י"א) ועיין לעיל ריש סי' קצ"ה ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו ואמר ליה מחול לך אינו כלום (תשובת הרא"ש ומהרי"ק שורש צ"ד) ועיין לקמן סימן ר"ט ס"ד מדין מחילה אדם שביקש מחבירו שימחול לו שבועה שיש לו עליו ואמר יהי כדבריך הוי מחילה אע"פ שלא אמר בפי' (מרדכי פ"ק דסנהדרין) וע"ל סימן י"ב כל מחילה בטעות יכול לחזור בו אפי' קנו מיניה (שם במרדכי ומהרי"ק שורש קי"א):

כיון שהיה הסיוע בטעות. בפ' חזקת (בבא בתרא דף מ"א) רב ענן שקל בידקא בארעא דחבריה אזל הדר גידא בארעא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זיל הדר כו' א"ל והא אחיל דאתא וסייע בגידא בהדי א"ל מחילה בטעות הוא את גופך אי הוי ידעת לא עבדת כי היכי דאת לא הוי יודעת הוא נמי לא ידע ומשמע דאי הוי ידע המסייע אע"פ שהזוכה לא ידע הוי מהני ליה וכמ"ש בטור בשם הר"ר יונה וכן הוא בש"ע לפנינו:
ותפס הפירות ז"ל הרא"ש פ' א"נ התם הלואה הכא זביני ופי' ר"ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה בתורת מכר וכו' נמצא הוי מחילה בטעות ולכך הדרי פירי אבל גבי פירות דקל הוי זביני ולא מחילה בטעות הוא דנהי דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכא דליקי בהימנותא וכו' ומכאן הביא ר"ת ראיה דהמוכר שט"ח לחבירו אע"ג דאין אותיות נקנה אלא בכתיבה ומסירה אם קדם הלוקח וגבה החוב אין המוכר יכול לחזור ויראה לי דוקא שידע המוכר שגבה הלוקח ומטעם מחילה עכ"ל וראיתי בקונטרוס מים חיים לבעל פרי חדש שכ' ז"ל וקשיא לי דהא כפי שטת ר"ת איהו ס"ל דמחילה בטעות לא הוי מחילה אלא ע"כ דהיינו טעמא דאנן סהדי דניחא ליה דליקו בהימנותא ואע"ג שהי' יודע שיכול לחזור לא היה חוזר וכיון דכן ליכא לאפלוגי בין ידע המוכר ללא ידע איברא שהמעיין בתשו' הריב"ש בעיניו יראה שמייחס לר"ת פי' אחר רחוק מפי' ר"ת ושמא הרא"ש היה לו פי' ר"ת הנז' ובהכי יש קיום והעמדה לחילוקו אך כפי פי' ר"ת הכתוב בתוס' שלנו יראה ברור לענ"ד דבכל גווני ס"ל לר"ת דמה שתפס הלוקח תפס ודלא כש"ך שכ' דמוכח מדברי תוס' כהרא"ש שלפע"ד לא מוכח מידי דאדרב' מוכח להיפך וכדכתיבנ' עכ"ל ופי' האחר לר"ש שכ' בריב"ש הובא בסי' ר"ז סק"ג ע"ש:
אמנם נרא' דאפי' לפמ"ש תוס' שלפנינו נמי בעינן ידע המוכר דאם לא ידע לא הוי מחילה אע"ג דלא היה חוזר כי היכא דליקו בהימנותא ה"ל יאוש שלא מדעת וכמ"ש תוס' פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ב) ד"ה מר זוטרא לא אכל ע"ש שכתבו דאע"ג דידע בחבריה שלא היה מקפיד והיה מוחל לו אפ"ה כל זמן שלא ידע אסור משום דה"ל יאוש שלא מדכח ע"ש וא"כ ה"נ הינא דלא ידע מוכר אע"ג דהיה מוחל לו כי היכא דליקו בהימנות' ה"ל יאוש שלא מדעת וזה ברור. ולפמ"ש בש"ך סי' שנ"ח לחלוק על דברי תוס' הנז' וכת' דמותר ליטול מחבירו בלי ידיעה כל שידוע שלא יקפיד ע"ש. א"כ לא היה לו לו' כאן דבעינן ידע המוכר כיון שידוע שלא יקפיד כי היכא דליקו בהימנות' ומיהו שם בסי' שנ"ח אין דברי הש"ך מוכרחין ועיקר כדברי תוס' פ' אלו מציאות ועמ"ש בסי' ע"ה סק"ד: