אשר דבר וגו' ויברך וגו'. הגם שראינו שלא ברך ראובן ולא שמעון ולא לוי, יגיד הכתוב כי דבורו הקשה להם היא ברכתם והוא אומרו אשר דיבר וגו' ויברך וגו' ומה שאמר לראובן דברי קנטור שם צוה את הברכה על דרך אומרם (ספרי בהעלותך) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא. והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש כי מעלין בקודש ולא מורידין:
והיו לי הלוים אני יקוק. הכונה במאמר אני יקוק, לומר שהגם שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שס"ד) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות ליקוק, והוא אומרו והיו לי אני יקוק כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים:
הֲבֵן יַקִּיר לִי, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לִי, אֵינוֹ זָז לְעוֹלָם לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא, בַּכֹּהֲנִים כְּתִיב (שמות מ, טו): וְכִהֲנוּ לִי, בַּלְוִיִם כְּתִיב (במדבר ח, יד): וְהָיוּ לִי הַלְוִים, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (ויקרא כה, נה): כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּתְּרוּמָה כְּתִיב (שמות כה, ב): וְיִקְחוּ לִי, בַּבְּכוֹרוֹת כְּתִיב (במדבר ג, יג): כִּי לִי כָּל בְּכוֹר.
(יב) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כׇּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃ (יג) כִּ֣י לִי֮ כׇּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כׇל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י יקוק׃
אין כאן עניין של החלפה שרירותית אלא עונש שהביא הקב"ה על הבכורים, ובמקומם בחר לו משרתים אחרים. למשל, לפי הכתוב נראה שהתכנית המקורית של יי הייתה להשכין את האדם בגן עדן, וכאשר אדם חטא הוא גורש משם. לכאורה יש כאן שינוי בתכנית האלוקית, כיוון שמעתה ואילך האדם אינו במקום שנועד לו. דומה הדבר בעניין הגלות. התכנית המקורית הייתה שבני ישראל יֵשבו בארץ ישראל, אולם משחטאו גלו ממנה. וכך בבכורים; עפ"י התכנית המקורית היו הבכורים צריכים לעבוד את עבודת המקדש, אך משחטאו, החליף אותם הקב"ה במשרתים אחרים ראויים מהם – הלוויים.
(ח) קַח אֶת הַלְוִים וגו' (במדבר ג, מה), אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ לָמָּה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְדוֹת בְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל בַּלְּוִיִּם, שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ הַבְּכוֹרוֹת מְשַׁמְּשִׁין עַד שֶׁלֹא עָמַד שֵׁבֶט לֵוִי, וְתֵדַע לָךְ שֶׁהָיוּ הַבְּכוֹרוֹת מַקְרִיבִים עַד שֶׁלֹא עָמַד שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, טֹל מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה בְּכוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם מְסָרָן לְשֵׁת, שֵׁת מְסָרָן לִמְתוּשֶׁלַח, כֵּיוָן שֶׁמֵּת מְתוּשֶׁלַח מְסָרָן לְנֹחַ, עָמַד נֹחַ וְהִקְרִיב קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כ): וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וגו', מֵת נֹחַ וּמְסָרָן לְשֵׁם. מֵת שֵׁם וּמְסָרָהּ לְאַבְרָהָם, מֵת אַבְרָהָם וּמְסָרָהּ לְיִצְחָק, עָמַד יִצְחָק וּמְסָרָהּ לְיַעֲקֹב, אֶלָּא שֶׁהָיָה יַעֲקֹב מְבַקֵּשׁ לְהַקְרִיב וְלֹא הָיָה יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁלֹא הָיָה בְּכוֹר, אָמַר עֵשָׂו מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִן הַבְּכוֹרָה הַזֹּאת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה, לב): הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וגו', בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כֵּיוָן שֶׁלָּקַח יַעֲקֹב אֶת הַבְּכוֹרָה הִתְחִיל מַקְרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לה, א): וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וגו' וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ וגו', וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁהִקְרִיב משֶׁה בְּסִינַי הַבְּכוֹרוֹת הֵן הִקְרִיבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ה): וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', מַהוּ נַעֲרֵי, הַבַּחוּרִין שֶׁבַּבְּכוֹרוֹת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹא הָיָה אָדָם מַקְרִיב אֶלָּא הַבְּכוֹרוֹת, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, אָמְרוּ יָבוֹאוּ הַבְּכוֹרוֹת וְיַקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ו): וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, אָמַר לָהֶם הָאֱלֹקִים אֲנִי נָתַתִּי פְּרוֹקוֹפִּי לַבְּכוֹרוֹת, וְעָשִׂיתִי אוֹתָן גְּדוֹלִים בָּעוֹלָם, וְכָפְרוּ בִּי וְעָמְדוּ וְהִקְרִיבוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, הֲרֵי אֲנִי מוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹרוֹת וּמַכְנִיס אֶת בְּנֵי לֵוִי, לְפִיכָךְ אָמַר הָאֱלֹקִים לְמשֶׁה שֶׁיִּמְנֶה אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג, טו): פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי מִי לְחָשְׁךָ שֶׁהוֹצִיא הָאֱלֹקִים אֶת הַבְּכוֹרוֹת מִן הַקָּרְבָּן וְהִכְנִיס אֶת בְּנֵי לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג, מה): קַח אֶת הַלְוִיִּם, תַּחַת מִי, תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה, וּמַה בִּזָּה עִמָּהּ, אָמַר רַבִּי לֵוִי תְּחִיַּת הַמֵּתִים בִּזָּה עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יח, ג): בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז.
(14) “Jacob gave Esau bread and a stew of lentils; he ate, he drank, he arose, and he went, and Esau scorned the birthright” (Genesis 25:34).
“Jacob gave Esau bread and a stew of lentils” – just as this lentil is shaped like a circle, so, the world is cyclical. Just as this lentil has no opening, so, it is prohibited for a mourner to speak. Just as this lentil has aspects of mourning and rejoicing, so, mourning because our patriarch Abraham died; rejoicing, because Jacob took the birthright.
“He ate, he drank” – he brought a group of immoral people in with him. They said: ‘We will eat his food and mock him.’ But the Divine Spirit was saying: “Set the table” (Isaiah 21:5) – prepare the table; “set the lookout to watch [tzafo hatzafit]” (Isaiah 21:5) – prepare the candelabrum. Rabbi Abba bar Kahana said: There is a place where they call the candelabrum tzafita. “Arise princes” (Isaiah 21:5) – this is Mikhael and Gavriel. “Anoint a shield” (Isaiah 21:5) – write that the birthright is to Jacob. Bar Kappara said: Because they were mocking Jacob, the Holy One blessed be He agreed, and mocked them, and authorized the birthright to Jacob. From where is it derived? It is as it is written: “So said the Lord: My firstborn son is Israel” (Exodus 4:22).
“He arose, and he went” – Rabbi Levi said: He departed from his world.41He lost his share in the World to Come.
“Esau scorned the birthright [et habekhora]” – what did he scorn with it?42The word et is expounded as an amplification, indicating that he scorned something else as well. Rabbi Levi said: He scorned the revival of the dead with it. That is what is written: “With the coming of the wicked, comes also scorn” (Proverbs 18:3). “With the coming of the wicked” – this is Esau, as it is stated: “They will be called the region of the wicked” (Malachi 1:4). “Comes also scorn [buz]” – as his disgrace [bizyono] comes with him. “And with shame [kalon], humiliation [ḥerpa]” (Proverbs 18:3) – as the shame of famine accompanies him. Ḥerpa is nothing other than famine, just as it says: “So that you will no longer be subject to the humiliation of [ḥerpat] famine among the nations” (Ezekiel 36:30).
שהבכורות מתענין בערב פסח:
הבכורות מתענין בערב פסח בין בכור מאב בין בכור מאם:
(1) The firstborns, either of the father or of the mother, must fast on the eve of Passover. According to one opinion, even a firstborn daughter must fast (it is not the practice).
(א) כי אין בית אשר אין שם מת לשון רש"י (רש"י על שמות י״ב:ל׳) היה שם בכור, מת, אין שם בכור, גדול הבית מת, שקרוי "בכור", שנאמר (תהלים פט כז) אף אני בכור אתנהו. ד"א מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנוים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, וכל אחד בכור לאביו. ועל דרך הפשט הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו, ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (שמות י״ג:ב׳), והיה בכור פרעה היושב על כסאו (שמות י״ב:כ״ט) פטר רחם לאמו, וכן מנהג המלכים להיות הגבירה המולכת בתולה כענין שנאמר באחשורוש (אסתר ב ג).
אבל על דעת רבותינו נתרץ שהכה במצרים כל בכוריהם, כלומר בכור האב ראשית אונו, ובכור האם פטר רחם, וגם גדול הבית ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם, שהוא ידוע ומפורסם יותר, ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם, ובחר מכלם המין ההוא. וכדמות ראיה לזה ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם (תהלים עח נא), כי על הזכר יאמר כן:
In line with the plain meaning of Scripture, the firstborn that died in Egypt were the firstborn of their mothers, and this is why He sanctified in their place all the firstborn, whatsoever openeth the womb among the children of Israel, both of man and of beast.276Further, 13:2. The firstborn of Pharaoh that sat on his throne277Verse 29. was the firstborn to his mother. And such indeed is the custom among kings that the reigning mistress be a virgin, something like it is said in the case of Ahasuerus.278Esther 2:3. But in accordance with the opinion of our Rabbis [who say that the firstborn of a father also died], we shall explain that in Egypt, He smote all their firstborn. That is to say, the firstborn of the father, since he is the first-fruit of his strength,279See Genesis 49:3. and the firstborn of the mother, since he opened the womb, and also the chief person in the house. Yet it was His desire to sanctify in Israel in their place only the firstborn of the mother, because that is a matter more known and of open knowledge. In cattle, only the firstborn of the mother is known at all, and therefore He chose from among all of them only [the firstborn of the mother]. A sort of proof for this [statement of the Rabbis that the firstborn of the father was also smitten] is the verse: And He smote all the firstborn in Egypt, the first-fruits of their strength in the tents of Ham,280Psalms 78:51. for such an expression, [i.e., the first-fruits of his strength], is said only of a male.
(ו) אע"פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק שהוא חבור היד והזרוע והלוי יצוק מים על ידיהם וקודם לכן יטול הלוי ידיו (ולא נהגו הלוים ליטול ידיהם תחלה רק סמכו על נטילתן שחרית):
(6) Even though the Kohanim washed their hands in the morning, they go back and wash their hands again until the wrist, which is the joint connecting the hand and the arm. The Levi pours water on their hands, and prior to this, the Levi washes his [own] hands. Rem"a: We do not have the custom that the Levis wash their hands first; rather they rely on their morning's washing.
ויטול ידיו בפרק ואלו נאמרין (סוטה לט.) אמר ריב"ל כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את יקוק ... ושמעתי שכן היו עושים ג"כ בספרד ושהיו הלוים יוצקים מים על ידיהם ולא הייתי יודע מאין להם דבר זה ליטול ע"י הלוים עד שזכני יקוק ומצאתיו מפורש במדרש הזוהר פרשת נשא וז"ל תנא כהן דבעי לפרסא ידוי בעי ליתוסף קדושה על קדושה דיליה דיבעי לקדשא ידוי ע"י דקדישא מאי קדישא דא ליואה דיבעי כהנא ליטול קדושה דמיא מן ידוי דכתיב וקדשת את הלוים הא אינון קדישין וכתיב בלוים וגם את אחיך מטה לוי וכו' שבט אביך כו' מכאן כל כהן דפריס ידוי בעי לאתקדשא ע"י דקדישא ליתוסף קדושה על קדושה ולא יטול קדושה דמיא מבר נש אחרא דלאו קדישא וכתוב עוד שם ובצניעותא דספרא תני לוי דאתקדש כהנא בעי לאתקדשא בקדמיתא עד כאן וכן ראוי לנהוג :
מים. ואם אין שם לוי יוצק בכור שהוא פטר רחם שהוא קדוש נכנס תחת הלוי ב"ח וכתב המ"א דדוקא בכור לאם קאמר אבל בכור לאב לבד לא מצינו בו קדושה האידנא ואם אין שם ג"כ בכורים טוב שיטלו ע"י עצמם מעל יד ישראל
הבכורים מתעניין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם. דכל מי ששם "בכור" עליו, או בכור לנחלה כמו מאב או בכור לכהן כמו בכור לאם – מתענה. דבמצרים נהרגו כל מיני בכורים, בין מאב בין מאם, כמו שפירש רש"י על פסוק "כי אין בית אשר אין שם מת". וגם גדול הבית מקרי "בכור", עיין שם ברש"י. ובתהלים (עח) כתיב: "ויך כל בכור במצרים, ראשית אונים באהלי חם". ו"ראשית אונו" הוא בכור מאב, כדכתיב: "כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה". ויעקב אמר על ראובן: "כחי וראשית אוני". ועם כל זה לקדש בכורות לא צוה הקדוש ברוך הוא רק על בכור מאם, מפני שהוא "פטר רחם". ונראה לי הטעם משום דהקדוש ברוך הוא קידש "מבכור אדם ועד בכור בהמה", ובבהמה לא שייך רק "פטר רחם" כמובן. ולכן גם באדם לא נתקדש רק הפטר רחם.