קורותיו של המטה מתוארים במדרש: "מטה זה היה עד יהודה שנא' ומטך ופתילך, והיה בידי משה שנא' והמטה אשר בידך, וכן היה בידי אהרון וביד דוד שנא' ויקח מקלו בידו, והיה ביד כל מלך ומלך ועתיד יהיה ביד מלך המשיח שנא' מטה עוזך ישלח מציון (מ' ילקוט תהילים) [מדרש ילק"ר , פרשת וישלח נו'].
דורש המדרש: "ואמרת לא איש דברים אנכי (משלי כט) בדברים לא יוסר עבד מה עושין לעבד רודין אותו במקל, כך אתה קח את המטה שתייסרנו בו הה"ד ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות" [שמות רבה, פרשה ג, ד"ה יז].
"מהו כל המופתים אשר שמתי בידך זה המטה שהיו כתובין עליו י' מכות שהיה כתוב עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב, אמר לו הקב"ה אלו המכות אשר שמתי בידך עשה אותם לפני פרעה על ידי המטה הזה"[שם, ה ד"ה ו. ראה גם מדרש תהלים (בובר), שמות פרק ד'].
"מלך ב"ו (בשר ודם) אין משתמשין בשרביטו והקב"ה מסר שרביטו למשה שנאמר ויקח משה את מטה האלהים בידו"[שמות רבה, פרשת וארא, פרשה ג' וגם פרשה ח]: וכן, "נתן את שרביטו למשה שנא' (במדבר כ) ויקח משה את המטה מלפני ה'"[במדבר רבה, פרשת נשא, יד], כך גם במדרש תנחומא בובר: "מהו (מי הוא זה) [ויבא] מלך הכבוד (תהלים כד ט) , שהוא חולק מכבודו ליראיו, זה הקב"ה, מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו, והקב"ה נתן שרביטו"[שם, פרשת נשא סימן לד'], וכן: "מלך ב"ו (בשר ודם) אין משתמשין בשרביטו ומשה ואהרן נטלו שרביטו"[תנחומא (ורשא), פרשת נשא סימן ל'. ראה גם במדרש תנחומא (בובר) פרשת בהעלותך סימן טו'].
"ושמונה (נבראו) ביום השני, ואלו הן: הבאר והמן והמטה והקשת והכתב והמכתב והכתונת והמזיקין"[פרקי דרבי אליעזר, פ"ג], והיה חקוק בו השם המפורש [ראה גם מדרש ויושע, ע' ז', בבתי מדרשות בחלק א'].
"בין השמשות נבראו עשרה דברים ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה.. ...ויש אומרים אף מקלו של משה" [בראשית רבה].
הזוהר כותב [שם, בשלח ל']: "אמר ר' יהושע אותו המטה של סנפירינון היה. ר' יהודה אומר של עץ היה. מאן דאמר של סנפירינון היה דכתיב כמראה אבן ספיר דמות כיסא וכתיב מטה האלוהים. ומאן דאמר של עץ היה דכתיב ויורהו ה' עץ וגו, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו. אמר הקב"ה, מכאן הרי חוק ומשפט לעשות ניסים".
ילק"ר(מדרש ילקוט ראובני) דורש שהמטה: "היה עץ יבש"[ שם, פרשת וארא] ומוסיף:"דהיה המטה מעץ הדעת טוב ורע"[שם, פרשת חקת].
גילגולו וייחודו של המטה
מספרים המדרשים [מדרש פדר"א (היגר) "חורב", פרק לט'. ראה גם תנא דבי אליהו, פרקי הירידות (איש שלום), פרשה ב' וכן בבראשית רבתי, פרשת ויחי, וגם באוצר המדרשים (אייזנשטיין) השכם, וגם באוצר המדרשים (אייזנטיין), ויושע, וגם אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה, וכן גם ילקוט שמעוני פרשת שמות, וגם מדרש פסיקא זוטרא לקח טוב פרשת שמות ד.] "שהיה המטה מונח בגן העדן. וכשגירש הקב"ה את האדם הראשון מן הגן לקח המטה בידו ומסרו לחנוך וחנוך מסרו לנח ונח לשם ושם מסרו לאברהם ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב ויעקב הוריד אותו למצרים ומסרו ליוסף בנו, כשמת יוסף ושללו ביתו נתנה בפלטרין (ארמון) של פרעה. אחד מחרטומי מצרים היה יתרו כהן מדיין. כשראה יתרו את המטה ואת האותות אשר עליו וחמד אותו בלבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך הגן של ביתו ולא היה אדם יכול לקרב אליו על אף שהכריז יתרו שייתן בתו לאישה למי שיעקרו ממקומו. כשבא משה לתוך ביתו נכנס לגן בית יתרו וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו ושלף ידו ולקחו בידו והפך למטה בכפו. כשראה יתרו למשה ואמר זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו את צפורה בתו לאישה, שנאמר: "ויואל משה לשבת את האיש" [שמות ב' כא'].
הילקוט מעם לועז: "ומטהו של משה שהיה נורא להסתכל בו, כי אותיות השם המפורש היו חקוקים בו" [מדרש ויושע ע' ז'.שם, פרשת שמות ה', א' (כ')].
המטה כחפץ על-טבעי כעושה נס
"והיה משה רועה ומנהיג באותו מטה את צאנו של יתרו ארבעים שנה ולא שכלה אותה חית השדה והיו פרים ורבים הרבה מאוד ועליהם הכתוב אומר כצאן קדושים. והיה מנהיג את הצאן עד שבא להר חורב ושם נגלה הקב"ה מתוך הסנה" [ילקוט שמעוני, פרשת בשלח, פרק ד' רמז קע"ג. ראה גם מדרש פדר"א פמ'].
המדרשים מרחיבים גישה זו: "ויקח משה את מטה האלוהים בידו, א"ל הקב"ה טול המטה הזה בידך. וכל הנסים שאתה מבקש לעשות בו עשה בו, הכה בו את היאור שנאמר ומטך אשר היכית בו את היאור. פעמים שהוא קורא אותו מטה האלוהים ופעמים שהוא קורא אותו, מטך" [מדרש תנחומא פרשת שמות, סימן כג'. ראה גם מדרש תנחומא (בובר), פרשת שמות סימן כ' וגם פרשת וארא, סימן ח'].
ממשיך מדרש ילק"ר: "שזה המטה שהיה לו שם גבריאל כתוב עליו והיה נותן כח לסיטרא אחרא להתהפך מנחש למטה וממטה לנחש ולבלוע מטותם של החרטומים....וגבריאל הוא אחד ממחנה השכינה שהיה ממונה על הנחש שהפך למטה וממטה לנחש'" [שם, פרשת שמות].
"והן לא יאמינו לי. אמר לו הקב"ה מזה בידך. וכי לא היה יודע הקב"ה מה היה בידו ועוד, למה נהפך לנחש, אלא אמר לו הקב"ה תפסת בידך מידת נחש הקדמוני שהוציא דיבה ונלקה בצרעת, אף אתה, שאמרת והם לא יאמינו לי.....אף אתה תלקה בצרעת" [מדרש אגדה, שמות פרק ד'].
: "אמר ר' יהודה בר אמי המטה משקל ארבעים סאה היה ואף על פי כן היה משה לוקח אותו בידו אחת, והיה עשה נס, שנשא עצמו ונראה כנישא בידי משה" [שם, שמות פרק ד. ראה גם מדרש שכל טוב, שמות ה'
:"אמר הקב"ה למשה, אם אין אתה רוצה לעשות שליחותי, מקל זה עושה שליחותי, אלא אני רוצה לזכותך וניסים הרבה אני נותן על ידך, והמן ובאר, והשבת, וענני הכבוד, והתורה" [ילקוט שמעוני תורה פרשת שמות].
: "אשר תעשה בו את האותות. אמר לו הקב"ה מתנות הרבה יש לי ליתן על ידיך. השבת, המן, והבאר, וענני כבוד, ועל ידיך אני נותן שש מאות ושלשה עשר מצות, וכשם שהושיע הקב"ה את אבותינו במצרים על ידי אותות ומופתים על ידי נביאו ובמטה עזו, וכן יושיע שאריתו באותות ובמופתים, כענין שנאמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ (יואל ג ג), ואומר מטה עזך ישלח ה' מציון (תהלים קי ב) [פסיקא זוטרא (לקח טוב) שמות פרק ד'. ראה גם ילקוט שמעוני, תורה פרשת שמות].
"והקב"ה אמר לו, היתפאר הגרזן על חוצבו וגו'- אין את דומה לקרדום זה שאם אין אתה מבקע בו אינו עושה מעצמו כלום וכמטה הזה שאם אין אדם מכה בו אינו מתגאה" [ילקוט שמעוני, שמות פרק ג' רמז ק"ע]
מטה משה ומטה אהרון
תָּנוּ רַבָּנָן, עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וּמָן, וְקֶשֶׁת, כְּתָב, וּמִכְתָּב, וְלוּחוֹת, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, וּפְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בְּגָדָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן" [בבלי פסחים, נד עא'. ראה גם מדרש פסיקא זוטרא , לקח טוב פרשת בשלח טז'].
"ואמרת אל אהרון קח מטך, מאי טעמא מטה אהרון ולא מטה משה, אלא ההוא דמשה איהו קדישא יתיר דאתגליף בגנתא עלאה בשמא קדישא, ולא בעי קודש אבריך הוא לסאבא ליה באינון חוטרין דחרשיא" [שם, כרך ב', פרשת וארא, דף כח']
ובתרגום מארמית, מה טעם ההדגשה מטה אהרון ולא מטה משה, אלא של משה היה קדוש יותר משום שחקוק בו השם המפורש בגן העדן העליון ולא רצה הקב"ה לטמאו באלו של מטות חרטומי מצרים. לפי גישה זו עולה אם כן התמונה לפיה היו שני מטות, האחד נהפך לנחש והשני לתנין, האחד של משה והשני של אהרון.
דורש הילקוט שמעוני:
"קח את המטה, זה שאמר הכתוב מטה עוזך ישלח ה' מציון זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו שנאמר כי במקלי עברתי, והוא המטה שהיה ביד יהודה שנאמר חותמך ופתילך ומטך אשר בידך, והוא היה ביד משה שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך, הוא היה ביד אהרן שנאמר וישלך אהרן את מטהו, והוא היה ביד דוד שנאמר ויקח מקלו בידו, והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש, וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח" [שם, פרשת בשלח, וגם בתהלים רמז תתסט].
מרחיב מדרש רבה: "ומטה אהרן יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה שנא' ומטך אשר בידך וי"א הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח שנא' והנה ... ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ"ק נגנז ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו שנאמר (תהלים קי) מטה עוזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך" [במדבר רבה (וילנא), פרשת קרח, פרשה יח'.]
"מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי, כשעשה בו אהרן נסים נקרא על שמו שנאמר "מטה אהרן" ובזמן שעשיתי אני בו נסים נקרא על שמי ובזמן שהקדוש ברוך הוא עושה נסים נקרא על שמו שנאמר - ומטה האלהים" [שמות רבה, פרשת בשלח, פרשה כו'].
"המטה, הוא מקלו של אהרן שהציץ ציץ ויגמול שקדים (במדבר יז, כג), להראות שהש"י ברר לו לכהן, והוא מטה של משה שעשה בו האותות" [מדרש תנחומא (בובר), פרשת אחרי מות סימן יא]
מדרש שכל טוב (בובר): "ויט משה את מטהו. דהיינו המטה שהביא ממדין, שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד יז), ובמקצת המכות נתנוהו לאהרן ונטה בו, ולכך נקרא על שם אהרן באותן המכות, ופעמים נקרא על שם משה, דכתיב ומטך אשר הכית בו (שמות יז ה) ופעמים נקרא מטה אלהים (שמות יז ט)[שם, שמות פרק ט'].
המטה כעושה נס בתוך נס
כך במדרש שמות רבה: "כשהיה משה יוצא מאצל פרעה, היה אומר: 'אם יבוא אליי בן עמרם אני הורגו ואני צולבו ואני שורפו!' וכשהיה משה נכנס, מייד נעשה פרעה מַטֶּה"[שמות רבה, ט' ב]. "באותה השעה אמר הקב"ה אם יבלע תנין את תניניהם של מצרים מנהגו של עולם הוא – נחש בולע נחש. "מהו ויבלע מטה אהרון את מטותם, א"ר אליעזר נס בתוך נס, מלמד שחזר המטה מטה כברייתו ובלע אותם....נס גדול נעשה במטה שאע"פ שבלע כל אותם המטות שהשליכו שהיו רבים לעשות מהם י' עומרים (עמודים) ולא הועבה כדרכו של עולם" [שמות רבה, ט' ה'. ראה גם במדרש אגדה, שמות ז' וגם מדרש אגדה (בובר), שמות פרק ז' וגם מדרש לקח טוב ,פסיקתא זוטרא, שמות וארא ז'].
מוסיף מדרש רבה: "אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: נס גדול נעשה במטה, שאף על פי שבלע כל אותן המטות שהשליכו, שהיו רבים לעשות מהן עשרה עומרים, ולא הועבה, וכל מי שרואה אותו אומר: זה מטה אהרן, מכאן, שהיה מטה אהרן סימן טוב לעשות בו נסים ונפלאות לדורות" [שם, פרשת וארא],
פלא המטה המדבר
: "והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון".
דורשים חז"ל: "מה תלמוד לומר לקול? אמר ריש לקיש: שהיה המטה מדבר לפני ישראל עם משה: הייתי במדין ונהפכתי לנחש ואחר כך נעשיתי מטה ואף (היד) מרימה קולה: טהורה הייתי ונטמאתי וחזרתי ונטהרתי. וכן במצרים להודיע גדולתו של הקב"ה" [מדרש אבכי"ר, בילקוט שמעוני, שמות רמז קע"א]
וכן במדרש ילקוט מעם לועז המספר שגם המטה דיבר וגם ידו של משה דברה: "(יא) ויש אומרים שהמטה עצמו של משה דיבר בפני בני ישראל ואמר להם: בהיותי במדין נהפכתי והייתי לנחש ואח"כ שוב נהפכתי למטה וכן גם ידו של משה דברה בפניהם ואמרה להם, אני הייתי טהורה ואח"כ נהפכתי לצרעת ושוב נתרפאתי. (יב) ולמה היה צורך שהמטה והיד ידברו בעצמם? אלא שבשעה שהקב"ה הראה למשה את האותות הראשונים בהר סיני, לקתה ידו בצרעת כי דיבר לשון הרע, ושם לא היה איש, והקב"ה לא רצה שמשה ילקה עוד פעם בצרעת לעיני כולם ולכן סיבב שהמטה והיד ידברו מעצמן...יש לשאול למה נאמר בקול, אלא מכאן שהמטה והיד דברו. ומה שנאמר ויעש האותות לעיני העם, אין הכוונה עשיה ממש, אלא המטה והיד ספרו מה שאירע בהר סיני " [ילקוט מעם לועז, פרשת שמות ד לא' . ראה גם פסיקא זוטרא (לקח טוב), שמות פרק ד' וכן מדרש שכל טוב, שמות פרק ד'].
מכות מצרים
על כך דורש המדרש:"ויט משה את מטהו על השמים...המכות האלו, ג' על ידי אהרן ושלש על - ידי משה וג' על ידי הקב"ה ואחת על ידי כולן. דם, צפרדע, כנים - על ידי אהרן, לפי שהם בארץ. ברד, ארבה, חשך - על ידי משה, לפי שהם באויר, שכן שלט משה בשמים ובארץ. ערוב, דבר, מכת בכורות - על ידי הקב"ה, שחין על ידי כולם" [שמות רבה (שנאן), פרשת וארא פרשה יב].
נס המטה בארמונו של פרעה
מספר מדרש ילקוט מעם לועז: "בשעה שמשה ואהרון התקרבו לארמון המלך, ראו והנה שני אריות גדולים מאוד קשורים בשלשלאות של ברזל, ואיש לא יכול היה להתקרב אליהם כי מיד היו משסעים אותו...וכשבא משה רבנו שם עליהם את מקלו ונעשו כמו כבשים קטנים, והם התירו את שלשלאותם ונכנסו עימם אל פרעה. ואף שאר האריות וחיות הרעות התקבצו והלכו עימהם כמו כלבים שלימדו אותם לאן ללכת" [ילקוט מעם לועז, ה' א'. ראה גם ילקוט שמעוני תורה פרשת שמות, וגם מדרש פסיקא זוטרא לקח טוב, פרשת שמות ד'].
ניתוח קריעת ים סוף
דורש המדרש: "אמר רבי סימון: משל לבעל הזמורה שהיה מהלך בחוץ והזמורה בידו. אמרו: אילולי שהזמורה בידו לא היה מתכבד. שמע המלך ואמר לו: העבר הזמורה ממך וצא לחוץ, וכל מי שאינו שואל בשלומך אני נוטל את ראשו. כך אמרו המצריים: לא היה יכול משה לעשות כלום אלא במטה; בו הכה היאור, בו הביא כל המכות. כיון שבאו ישראל לתוך הים והמצריים עומדים מאחריהם, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: השלך את מטך. שלא יאמרו אילולי המטה לא היה יכול לקרוע את הים שנאמר הרם את מטך" [שמות רבה, כא' ט'. ראה גם אוצר המדרשים (אייזנשטיין), פסיקתא].
גישה זו מוצאים אנו גם במדרש ילקוט מעם לועז: "וזה שאני אומר לך שתרים מטך, הטעם הוא כדי שלא יאמרו שאי אתה יכול לעשות דבר אלא רק עם המטה. כי ראו שבו בכית את נהר הנילוס וכן בשאר המכות ויאמרו כי למטה סגולות מיוחדות שעושה ניסים מעצמו" [שם, פרשת שמות טו' יז'].
ומרחיב מדרש זה ומספר שסירב הים להיבקע וטען טענות כנגד רצון משה לחלקו ואז:
"הראה לו משה את המטה בו היה חקוק השם המפורש, וכן את ארונו של יוסף, וכן הראה לו שכולם מלו עצמם לפני שיצאו מצרים. עם כל זה לא קיבל שרו של הים ולא רצה לבקוע...ולכן פנה משה אל ה' ואמר: ריבונו של עולם: הים אינו רוצה להיבקע. ואז הסביר הקב"ה לשרו של הים כי עתידים בני ישראל לקבל התורה בהר סיני ובזכות זה ראויים הם שיעשה להם הנס...ומשראה השר את הקב"ה אחזו פחד גדול וברח ממקומו. וזה מה שאמר הכתוב : הים ראה וינס. כלומר כשראה הים את הקב"ה אחזו יראה גדולה ומימו נסו להתקבץ אל מקום אחר...אמר לו (למשה) הים מן הדין איני צריך להיקרע כי כבר אמרתי לך אני גדול ממך. אבל מאחר שפטרונו של עולם יכול כל ציווה עלי, הריני חייב לעשות כן, ומן היראה שנתייראתי מפניו ברחתי" [מדרש ילקוט מעם לועז, פרשת בשלח, יד' יז'-יט' (יא). ראה גם מדרש דברים רבה (וילנא), פרשת עקב פרשה ג' וכן גם פסיקתא זוטרא (לקח טוב), שמות פרק יד' וכן גם אוצר המדרשים (אייזנשטיין) הלל, וגם באוצר המדרשים (אייזנשטיין) ויושע].
באבות דרבי נתן [שם, נוסחא א פרק לג] מסופר שמשה הכה על הים במטה מס' פעמים משום שהעם סירב לעבור משום דרישותיהם השונות, שיהפוך הים נקבים נקבים, עד שיעשה הים בקעה, עד שיעשה גזרים, עד שיעשה חמר, עד שיעשה מדבר, עד שיעשה פירורים פירורים, עד שיעשה סלעים סלעים, עד שיעשה יבשה , עד שיעשה חומות, עד שיעשה נאדות וכאמור, בכל פעם נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה נס [ראה גם מדרש ילקוט שמעוני, שמות פרק יד' רמז רל"ג, וגם במדרש תנחומא, בשלח פרק י' וגם מדרש שכל טוב, שמות פרק י' ופרק יד' וגם מדרש ויושע, ד'].
"ויט משה את ידו על הים, התחיל הים עומד כנגדו, אמר לו משה, תקרע בשם הקב"ה ולא קיבל עליו, הראהו את המטה ולא קיבל עליו עד שנגלה עליו הקב"ה בעצמו. כיוון שנגלה עליו הקב"ה בכבודו התחיל הים בורח שונאמר הים ראה וינס. אמר לו, כל היום הייתי אומר לך בשם הקב"ה ולא קבלת עליך ועכשיו מה לך הים כי תנוס. אמר לו לא מפניך בן עמרם אלא מלפני אדון חולי ארץ" [שם, תורה פרשת בשלח, פרק יד' רמז רלד, וגם בתהילים רמז תתעג,. ראה גם במכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויהי פרשה ד, וגם במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד'].
דורש הילק"ר מטה משה היה חקוק משני הצצדי'' שם המיוחד מצד א' רחמים ומצד א' דינא ובקריעת ים סוף עשה שני ניסים הציל את ישראל מצד הרחמים והציף את מצרים מצד הדין" [ פרשת בשלח. ראה גם בפרשת חקת קמג עב']
וכן גם במדרש הנעלם: "ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. תניא, א"ר יוסי, גליף הוה חוטרא מתרין סטרין, בשמא קדישא. חד סטרא דרחמי ודינא באתוון גליפין. וחד סטר דינא בדינא, נחש עלי צור" [שם, פרשת בשלח].
ממשיך ומספר המדרש שציווה האל את משה שירים ידו על מנת שיבקע הים: "הים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומתפלל. אמר לו, מה עלי לעשות. אמר לו ועתה הרם מטך" [ילקוט שמעוני, תורה פרשת בשלח],
ובפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נאמר: "וכי מה ראה הים וברח, ר' יודה ור' נחמיה. ר' יודה א' מקלו של משה ראה וברח. ור' נחמיה א' שם המפורש היה חקוק עליו, י"י צבאות שמו, ראה אותו וברח" [שם, פיסקא יט. ראה גם ילקוט שמעוני, ישעיהו רמז תעד וכן ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין)].
המטה בסיפור מי מריבה
מדרש ילק"ר מסביר גם מדוע הכה משה פעמיים את הסלע: "שהיה בצד אחד של המטה שם קדוש המייבש מים ובצד האחר שם קדוש המביא מים, ומשה היה טועה והך הסלע תחילה עם הצד המייבש ולכן לא הוציא מים עד פעם שנית" [שם, פרשת חקת].
מלחמת עמלק
"
"ומטה האלוהים בידי: אמר משה לפני המקום רבשב"ע במטה זה תעשה להם ניסים וגבורות בשעה זאת. במטה זה קרעת להם את הים במטה זה עשית להם ניסים וגבורות, ובמטה זה תעשה להם ניסים וגבורות בשעה זו" [מכילתא דרבי ישמעאל, שמות פרק יז'].
המטה בסיפור מותו של משה
.
דורש המדרש: "אמר סמאל להקב"ה רבש"ע כל מלכי עולם אלך אצלם ואקח את נפשם ואת נשמתם ולא אחר את דבריך אבל לפני בן עמרם אין אני יכול לעמוד אצלו. קצף עליו הקב"ה ואמר' צא והביא נשמתו של משה. מה עשה סמאל מלאך המות שלף את חרבו מתערה ועמד לפני משה מיד. עמד משה בחימה גדולה ונטל את מטה האלהים בידו שחקוק שם המפורש שבו בקע הים ועשה נסין גדולים וגער בו וכעס עליו עד שנס מלפניו ואח"כ רץ אחריו בשם המפורש ותפסו והכהו ונטל קרן חדרו ועיור את עיניו ושגרו מלפניו בבושה וכלימה גדולה" [מסכתות קטנות, מסכת אבות דרבי נתן, הוספה ב לנוסחא א פרק ד.ראה גם דברים רבה (וילנא), וזאת הברכה פרשה יא, וגם בילקוט שמעוני, דברים פרק לא,רמז תתק"מ].
המטה של משיח הצדק בגאולת ישראל לפי ספר זרובבל
אומר המדרש: "איזה מטה זה מטה של יעקב, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה, והוא המטה שהיה ביד יהודה ומטך אשר בידך, והוא המטה שהיה ביד משה ומטה האלהים בידו, והוא המטה שהיה ביד אהרן וישלך אהרן את מטהו, והוא המטה שהיה ביד דוד, שנאמר ויקח מקלו בידו, והוא המטה שהיה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש ונגנז, ועתיד לימסר ביד מלך המשיח ובו עתיד לרדות את עו"א, לכך נאמר מטה עוזך ישלח ה' מציון, אמר רבי לוי כל פעולות טובות ונחמות שעתיד הקב"ה ליתן מציון" [ילקוט שמעוני, תהלים רמז תתסט וגם בפרשת בשלח, ובפרשת חקת, וכן מדרש תנחומא במדבר יז'].
ובמדרש שכל טוב נאמר: "וזה המטה...ונגנז באוהל מועד עד ימי ירמיה, ובימי ירמיה נסתר מעיני כל חי עם אוהל מועד והארון והעדות וכלי הקודש שנעשה במדבר" [ילקוט שמעוני, תהלים רמז תתסט וגם בפרשת בשלח, ובפרשת חקת, וכן מדרש תנחומא במדבר יז'] והמחבר מוסיף שם הערה: "הקב"ה יזכני לראותם בהעלותי את עיר הקודש על ראש שמחתי".
ספר זרובבל [ספר חיצוני מיסטי אפוקליפטי אודות הגאולה וביאת המשיח (מדרש גאולה)] מתייחס לאירועים היסטוריים בתולדות עם ישראל מן המאה ה-6 וראשית המאה ה- 7. שם נכתב שמטה של משיח הוא מטה של אהרון ומשה ודוד, ואליהו בן אליעזר גנזו ברקת עיר נפתלי שהיא טבריה [מכילתא בשלח, פרשת ויסע. ראה גם בזרובבל, 64].
קורות אחרים מזהים את יאשיהו מלך יהודה כגונז המטה יחד עם כלי המקדש לאחר שהתברר לו שימי החורבן קרבים לבוא [תלמוד בבלי, מסכת הוריות י"ב עא'].
תפקידו של המטה באחרית הימים
החזון על גאולה ומשיח לפי ספר זרובבל
זרובבל שואל את המלאך מטטרון ומבקש לדעת כיצד יהיה הקץ. המלאך מספר לזרובבל אודות אשת הפלאים "חפציבה" אשת נתן הנביא שהיא אימו של משיח בן דוד: "ויאמר אלי, מטה ישועות יתן ה' לחפצי בה, אם מנחם בן עמיאל, והמטה ההוא, שוהם, הוא הגנוז ברקת עיר נפתלי, והוא המטה אשר נתן ה' בידי האדם, נח, שם, לאברהם ליצחק וליעקב וליוסף, למשה ולאהרון, ליהושע ולדוד המלך, ומשם יוציאהו אליהו בן אליעזר, ויתנו לאדם ושמו נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף, והוא יביאנו אל חפצי בה, אם מנחם בן עמיאל" [זרובבל, 54-69].
בהמשך, יקבץ משיח בן יוסף את ישראל בירושלים במשך ארבע שנים ואז יעלה מלך פרס על ישראל ואז לפי החזיון, תכה חפצי בה את פרס ותהרוג את מלכו באמצעות מטה הישועות שבידה: "ותצא חפצי בה, אם מנחם בן עמיאל, עם המטה אשר נתן לה נחמיה בן חושיאל למלחמה על אויבי ה' וכוכב נוגה לפניה וכל הכוכבים ממסילותיהם ילחמו מלחמותיה" [זרובל, 70].
בהמשך מסופר על תחייתו של משיח בן יוסף על ידי אליהו הנביא, משיח בן דוד וחפצי בה באמצעות המטה: "ותבוא חפצי בה אימו, ותמסור לו המטה אשר נעשו בו האותות, ויבוא עימו אליהו, ויחיו את נחמיה בן חושיאל" [זרובבל, 145]
דורש המדרש: "ואמרת לא איש דברים אנכי (משלי כט) בדברים לא יוסר עבד מה עושין לעבד רודין אותו במקל, כך אתה קח את המטה שתייסרנו בו הה"ד ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות" [שמות רבה, פרשה ג, ד"ה יז].
"מהו כל המופתים אשר שמתי בידך זה המטה שהיו כתובין עליו י' מכות שהיה כתוב עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב, אמר לו הקב"ה אלו המכות אשר שמתי בידך עשה אותם לפני פרעה על ידי המטה הזה"[שם, ה ד"ה ו. ראה גם מדרש תהלים (בובר), שמות פרק ד'].
"מלך ב"ו (בשר ודם) אין משתמשין בשרביטו והקב"ה מסר שרביטו למשה שנאמר ויקח משה את מטה האלהים בידו"[שמות רבה, פרשת וארא, פרשה ג' וגם פרשה ח]: וכן, "נתן את שרביטו למשה שנא' (במדבר כ) ויקח משה את המטה מלפני ה'"[במדבר רבה, פרשת נשא, יד], כך גם במדרש תנחומא בובר: "מהו (מי הוא זה) [ויבא] מלך הכבוד (תהלים כד ט) , שהוא חולק מכבודו ליראיו, זה הקב"ה, מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו, והקב"ה נתן שרביטו"[שם, פרשת נשא סימן לד'], וכן: "מלך ב"ו (בשר ודם) אין משתמשין בשרביטו ומשה ואהרן נטלו שרביטו"[תנחומא (ורשא), פרשת נשא סימן ל'. ראה גם במדרש תנחומא (בובר) פרשת בהעלותך סימן טו'].
"ושמונה (נבראו) ביום השני, ואלו הן: הבאר והמן והמטה והקשת והכתב והמכתב והכתונת והמזיקין"[פרקי דרבי אליעזר, פ"ג], והיה חקוק בו השם המפורש [ראה גם מדרש ויושע, ע' ז', בבתי מדרשות בחלק א'].
"בין השמשות נבראו עשרה דברים ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה.. ...ויש אומרים אף מקלו של משה" [בראשית רבה].
הזוהר כותב [שם, בשלח ל']: "אמר ר' יהושע אותו המטה של סנפירינון היה. ר' יהודה אומר של עץ היה. מאן דאמר של סנפירינון היה דכתיב כמראה אבן ספיר דמות כיסא וכתיב מטה האלוהים. ומאן דאמר של עץ היה דכתיב ויורהו ה' עץ וגו, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו. אמר הקב"ה, מכאן הרי חוק ומשפט לעשות ניסים".
ילק"ר(מדרש ילקוט ראובני) דורש שהמטה: "היה עץ יבש"[ שם, פרשת וארא] ומוסיף:"דהיה המטה מעץ הדעת טוב ורע"[שם, פרשת חקת].
גילגולו וייחודו של המטה
מספרים המדרשים [מדרש פדר"א (היגר) "חורב", פרק לט'. ראה גם תנא דבי אליהו, פרקי הירידות (איש שלום), פרשה ב' וכן בבראשית רבתי, פרשת ויחי, וגם באוצר המדרשים (אייזנשטיין) השכם, וגם באוצר המדרשים (אייזנטיין), ויושע, וגם אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה, וכן גם ילקוט שמעוני פרשת שמות, וגם מדרש פסיקא זוטרא לקח טוב פרשת שמות ד.] "שהיה המטה מונח בגן העדן. וכשגירש הקב"ה את האדם הראשון מן הגן לקח המטה בידו ומסרו לחנוך וחנוך מסרו לנח ונח לשם ושם מסרו לאברהם ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב ויעקב הוריד אותו למצרים ומסרו ליוסף בנו, כשמת יוסף ושללו ביתו נתנה בפלטרין (ארמון) של פרעה. אחד מחרטומי מצרים היה יתרו כהן מדיין. כשראה יתרו את המטה ואת האותות אשר עליו וחמד אותו בלבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך הגן של ביתו ולא היה אדם יכול לקרב אליו על אף שהכריז יתרו שייתן בתו לאישה למי שיעקרו ממקומו. כשבא משה לתוך ביתו נכנס לגן בית יתרו וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו ושלף ידו ולקחו בידו והפך למטה בכפו. כשראה יתרו למשה ואמר זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו את צפורה בתו לאישה, שנאמר: "ויואל משה לשבת את האיש" [שמות ב' כא'].
הילקוט מעם לועז: "ומטהו של משה שהיה נורא להסתכל בו, כי אותיות השם המפורש היו חקוקים בו" [מדרש ויושע ע' ז'.שם, פרשת שמות ה', א' (כ')].
המטה כחפץ על-טבעי כעושה נס
"והיה משה רועה ומנהיג באותו מטה את צאנו של יתרו ארבעים שנה ולא שכלה אותה חית השדה והיו פרים ורבים הרבה מאוד ועליהם הכתוב אומר כצאן קדושים. והיה מנהיג את הצאן עד שבא להר חורב ושם נגלה הקב"ה מתוך הסנה" [ילקוט שמעוני, פרשת בשלח, פרק ד' רמז קע"ג. ראה גם מדרש פדר"א פמ'].
המדרשים מרחיבים גישה זו: "ויקח משה את מטה האלוהים בידו, א"ל הקב"ה טול המטה הזה בידך. וכל הנסים שאתה מבקש לעשות בו עשה בו, הכה בו את היאור שנאמר ומטך אשר היכית בו את היאור. פעמים שהוא קורא אותו מטה האלוהים ופעמים שהוא קורא אותו, מטך" [מדרש תנחומא פרשת שמות, סימן כג'. ראה גם מדרש תנחומא (בובר), פרשת שמות סימן כ' וגם פרשת וארא, סימן ח'].
ממשיך מדרש ילק"ר: "שזה המטה שהיה לו שם גבריאל כתוב עליו והיה נותן כח לסיטרא אחרא להתהפך מנחש למטה וממטה לנחש ולבלוע מטותם של החרטומים....וגבריאל הוא אחד ממחנה השכינה שהיה ממונה על הנחש שהפך למטה וממטה לנחש'" [שם, פרשת שמות].
"והן לא יאמינו לי. אמר לו הקב"ה מזה בידך. וכי לא היה יודע הקב"ה מה היה בידו ועוד, למה נהפך לנחש, אלא אמר לו הקב"ה תפסת בידך מידת נחש הקדמוני שהוציא דיבה ונלקה בצרעת, אף אתה, שאמרת והם לא יאמינו לי.....אף אתה תלקה בצרעת" [מדרש אגדה, שמות פרק ד'].
: "אמר ר' יהודה בר אמי המטה משקל ארבעים סאה היה ואף על פי כן היה משה לוקח אותו בידו אחת, והיה עשה נס, שנשא עצמו ונראה כנישא בידי משה" [שם, שמות פרק ד. ראה גם מדרש שכל טוב, שמות ה'
:"אמר הקב"ה למשה, אם אין אתה רוצה לעשות שליחותי, מקל זה עושה שליחותי, אלא אני רוצה לזכותך וניסים הרבה אני נותן על ידך, והמן ובאר, והשבת, וענני הכבוד, והתורה" [ילקוט שמעוני תורה פרשת שמות].
: "אשר תעשה בו את האותות. אמר לו הקב"ה מתנות הרבה יש לי ליתן על ידיך. השבת, המן, והבאר, וענני כבוד, ועל ידיך אני נותן שש מאות ושלשה עשר מצות, וכשם שהושיע הקב"ה את אבותינו במצרים על ידי אותות ומופתים על ידי נביאו ובמטה עזו, וכן יושיע שאריתו באותות ובמופתים, כענין שנאמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ (יואל ג ג), ואומר מטה עזך ישלח ה' מציון (תהלים קי ב) [פסיקא זוטרא (לקח טוב) שמות פרק ד'. ראה גם ילקוט שמעוני, תורה פרשת שמות].
"והקב"ה אמר לו, היתפאר הגרזן על חוצבו וגו'- אין את דומה לקרדום זה שאם אין אתה מבקע בו אינו עושה מעצמו כלום וכמטה הזה שאם אין אדם מכה בו אינו מתגאה" [ילקוט שמעוני, שמות פרק ג' רמז ק"ע]
מטה משה ומטה אהרון
תָּנוּ רַבָּנָן, עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וּמָן, וְקֶשֶׁת, כְּתָב, וּמִכְתָּב, וְלוּחוֹת, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, וּפְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בְּגָדָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן" [בבלי פסחים, נד עא'. ראה גם מדרש פסיקא זוטרא , לקח טוב פרשת בשלח טז'].
"ואמרת אל אהרון קח מטך, מאי טעמא מטה אהרון ולא מטה משה, אלא ההוא דמשה איהו קדישא יתיר דאתגליף בגנתא עלאה בשמא קדישא, ולא בעי קודש אבריך הוא לסאבא ליה באינון חוטרין דחרשיא" [שם, כרך ב', פרשת וארא, דף כח']
ובתרגום מארמית, מה טעם ההדגשה מטה אהרון ולא מטה משה, אלא של משה היה קדוש יותר משום שחקוק בו השם המפורש בגן העדן העליון ולא רצה הקב"ה לטמאו באלו של מטות חרטומי מצרים. לפי גישה זו עולה אם כן התמונה לפיה היו שני מטות, האחד נהפך לנחש והשני לתנין, האחד של משה והשני של אהרון.
דורש הילקוט שמעוני:
"קח את המטה, זה שאמר הכתוב מטה עוזך ישלח ה' מציון זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו שנאמר כי במקלי עברתי, והוא המטה שהיה ביד יהודה שנאמר חותמך ופתילך ומטך אשר בידך, והוא היה ביד משה שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך, הוא היה ביד אהרן שנאמר וישלך אהרן את מטהו, והוא היה ביד דוד שנאמר ויקח מקלו בידו, והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש, וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח" [שם, פרשת בשלח, וגם בתהלים רמז תתסט].
מרחיב מדרש רבה: "ומטה אהרן יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה שנא' ומטך אשר בידך וי"א הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח שנא' והנה ... ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ"ק נגנז ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו שנאמר (תהלים קי) מטה עוזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך" [במדבר רבה (וילנא), פרשת קרח, פרשה יח'.]
"מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי, כשעשה בו אהרן נסים נקרא על שמו שנאמר "מטה אהרן" ובזמן שעשיתי אני בו נסים נקרא על שמי ובזמן שהקדוש ברוך הוא עושה נסים נקרא על שמו שנאמר - ומטה האלהים" [שמות רבה, פרשת בשלח, פרשה כו'].
"המטה, הוא מקלו של אהרן שהציץ ציץ ויגמול שקדים (במדבר יז, כג), להראות שהש"י ברר לו לכהן, והוא מטה של משה שעשה בו האותות" [מדרש תנחומא (בובר), פרשת אחרי מות סימן יא]
מדרש שכל טוב (בובר): "ויט משה את מטהו. דהיינו המטה שהביא ממדין, שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד יז), ובמקצת המכות נתנוהו לאהרן ונטה בו, ולכך נקרא על שם אהרן באותן המכות, ופעמים נקרא על שם משה, דכתיב ומטך אשר הכית בו (שמות יז ה) ופעמים נקרא מטה אלהים (שמות יז ט)[שם, שמות פרק ט'].
המטה כעושה נס בתוך נס
כך במדרש שמות רבה: "כשהיה משה יוצא מאצל פרעה, היה אומר: 'אם יבוא אליי בן עמרם אני הורגו ואני צולבו ואני שורפו!' וכשהיה משה נכנס, מייד נעשה פרעה מַטֶּה"[שמות רבה, ט' ב]. "באותה השעה אמר הקב"ה אם יבלע תנין את תניניהם של מצרים מנהגו של עולם הוא – נחש בולע נחש. "מהו ויבלע מטה אהרון את מטותם, א"ר אליעזר נס בתוך נס, מלמד שחזר המטה מטה כברייתו ובלע אותם....נס גדול נעשה במטה שאע"פ שבלע כל אותם המטות שהשליכו שהיו רבים לעשות מהם י' עומרים (עמודים) ולא הועבה כדרכו של עולם" [שמות רבה, ט' ה'. ראה גם במדרש אגדה, שמות ז' וגם מדרש אגדה (בובר), שמות פרק ז' וגם מדרש לקח טוב ,פסיקתא זוטרא, שמות וארא ז'].
מוסיף מדרש רבה: "אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: נס גדול נעשה במטה, שאף על פי שבלע כל אותן המטות שהשליכו, שהיו רבים לעשות מהן עשרה עומרים, ולא הועבה, וכל מי שרואה אותו אומר: זה מטה אהרן, מכאן, שהיה מטה אהרן סימן טוב לעשות בו נסים ונפלאות לדורות" [שם, פרשת וארא],
פלא המטה המדבר
: "והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון".
דורשים חז"ל: "מה תלמוד לומר לקול? אמר ריש לקיש: שהיה המטה מדבר לפני ישראל עם משה: הייתי במדין ונהפכתי לנחש ואחר כך נעשיתי מטה ואף (היד) מרימה קולה: טהורה הייתי ונטמאתי וחזרתי ונטהרתי. וכן במצרים להודיע גדולתו של הקב"ה" [מדרש אבכי"ר, בילקוט שמעוני, שמות רמז קע"א]
וכן במדרש ילקוט מעם לועז המספר שגם המטה דיבר וגם ידו של משה דברה: "(יא) ויש אומרים שהמטה עצמו של משה דיבר בפני בני ישראל ואמר להם: בהיותי במדין נהפכתי והייתי לנחש ואח"כ שוב נהפכתי למטה וכן גם ידו של משה דברה בפניהם ואמרה להם, אני הייתי טהורה ואח"כ נהפכתי לצרעת ושוב נתרפאתי. (יב) ולמה היה צורך שהמטה והיד ידברו בעצמם? אלא שבשעה שהקב"ה הראה למשה את האותות הראשונים בהר סיני, לקתה ידו בצרעת כי דיבר לשון הרע, ושם לא היה איש, והקב"ה לא רצה שמשה ילקה עוד פעם בצרעת לעיני כולם ולכן סיבב שהמטה והיד ידברו מעצמן...יש לשאול למה נאמר בקול, אלא מכאן שהמטה והיד דברו. ומה שנאמר ויעש האותות לעיני העם, אין הכוונה עשיה ממש, אלא המטה והיד ספרו מה שאירע בהר סיני " [ילקוט מעם לועז, פרשת שמות ד לא' . ראה גם פסיקא זוטרא (לקח טוב), שמות פרק ד' וכן מדרש שכל טוב, שמות פרק ד'].
מכות מצרים
על כך דורש המדרש:"ויט משה את מטהו על השמים...המכות האלו, ג' על ידי אהרן ושלש על - ידי משה וג' על ידי הקב"ה ואחת על ידי כולן. דם, צפרדע, כנים - על ידי אהרן, לפי שהם בארץ. ברד, ארבה, חשך - על ידי משה, לפי שהם באויר, שכן שלט משה בשמים ובארץ. ערוב, דבר, מכת בכורות - על ידי הקב"ה, שחין על ידי כולם" [שמות רבה (שנאן), פרשת וארא פרשה יב].
נס המטה בארמונו של פרעה
מספר מדרש ילקוט מעם לועז: "בשעה שמשה ואהרון התקרבו לארמון המלך, ראו והנה שני אריות גדולים מאוד קשורים בשלשלאות של ברזל, ואיש לא יכול היה להתקרב אליהם כי מיד היו משסעים אותו...וכשבא משה רבנו שם עליהם את מקלו ונעשו כמו כבשים קטנים, והם התירו את שלשלאותם ונכנסו עימם אל פרעה. ואף שאר האריות וחיות הרעות התקבצו והלכו עימהם כמו כלבים שלימדו אותם לאן ללכת" [ילקוט מעם לועז, ה' א'. ראה גם ילקוט שמעוני תורה פרשת שמות, וגם מדרש פסיקא זוטרא לקח טוב, פרשת שמות ד'].
ניתוח קריעת ים סוף
דורש המדרש: "אמר רבי סימון: משל לבעל הזמורה שהיה מהלך בחוץ והזמורה בידו. אמרו: אילולי שהזמורה בידו לא היה מתכבד. שמע המלך ואמר לו: העבר הזמורה ממך וצא לחוץ, וכל מי שאינו שואל בשלומך אני נוטל את ראשו. כך אמרו המצריים: לא היה יכול משה לעשות כלום אלא במטה; בו הכה היאור, בו הביא כל המכות. כיון שבאו ישראל לתוך הים והמצריים עומדים מאחריהם, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: השלך את מטך. שלא יאמרו אילולי המטה לא היה יכול לקרוע את הים שנאמר הרם את מטך" [שמות רבה, כא' ט'. ראה גם אוצר המדרשים (אייזנשטיין), פסיקתא].
גישה זו מוצאים אנו גם במדרש ילקוט מעם לועז: "וזה שאני אומר לך שתרים מטך, הטעם הוא כדי שלא יאמרו שאי אתה יכול לעשות דבר אלא רק עם המטה. כי ראו שבו בכית את נהר הנילוס וכן בשאר המכות ויאמרו כי למטה סגולות מיוחדות שעושה ניסים מעצמו" [שם, פרשת שמות טו' יז'].
ומרחיב מדרש זה ומספר שסירב הים להיבקע וטען טענות כנגד רצון משה לחלקו ואז:
"הראה לו משה את המטה בו היה חקוק השם המפורש, וכן את ארונו של יוסף, וכן הראה לו שכולם מלו עצמם לפני שיצאו מצרים. עם כל זה לא קיבל שרו של הים ולא רצה לבקוע...ולכן פנה משה אל ה' ואמר: ריבונו של עולם: הים אינו רוצה להיבקע. ואז הסביר הקב"ה לשרו של הים כי עתידים בני ישראל לקבל התורה בהר סיני ובזכות זה ראויים הם שיעשה להם הנס...ומשראה השר את הקב"ה אחזו פחד גדול וברח ממקומו. וזה מה שאמר הכתוב : הים ראה וינס. כלומר כשראה הים את הקב"ה אחזו יראה גדולה ומימו נסו להתקבץ אל מקום אחר...אמר לו (למשה) הים מן הדין איני צריך להיקרע כי כבר אמרתי לך אני גדול ממך. אבל מאחר שפטרונו של עולם יכול כל ציווה עלי, הריני חייב לעשות כן, ומן היראה שנתייראתי מפניו ברחתי" [מדרש ילקוט מעם לועז, פרשת בשלח, יד' יז'-יט' (יא). ראה גם מדרש דברים רבה (וילנא), פרשת עקב פרשה ג' וכן גם פסיקתא זוטרא (לקח טוב), שמות פרק יד' וכן גם אוצר המדרשים (אייזנשטיין) הלל, וגם באוצר המדרשים (אייזנשטיין) ויושע].
באבות דרבי נתן [שם, נוסחא א פרק לג] מסופר שמשה הכה על הים במטה מס' פעמים משום שהעם סירב לעבור משום דרישותיהם השונות, שיהפוך הים נקבים נקבים, עד שיעשה הים בקעה, עד שיעשה גזרים, עד שיעשה חמר, עד שיעשה מדבר, עד שיעשה פירורים פירורים, עד שיעשה סלעים סלעים, עד שיעשה יבשה , עד שיעשה חומות, עד שיעשה נאדות וכאמור, בכל פעם נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה נס [ראה גם מדרש ילקוט שמעוני, שמות פרק יד' רמז רל"ג, וגם במדרש תנחומא, בשלח פרק י' וגם מדרש שכל טוב, שמות פרק י' ופרק יד' וגם מדרש ויושע, ד'].
"ויט משה את ידו על הים, התחיל הים עומד כנגדו, אמר לו משה, תקרע בשם הקב"ה ולא קיבל עליו, הראהו את המטה ולא קיבל עליו עד שנגלה עליו הקב"ה בעצמו. כיוון שנגלה עליו הקב"ה בכבודו התחיל הים בורח שונאמר הים ראה וינס. אמר לו, כל היום הייתי אומר לך בשם הקב"ה ולא קבלת עליך ועכשיו מה לך הים כי תנוס. אמר לו לא מפניך בן עמרם אלא מלפני אדון חולי ארץ" [שם, תורה פרשת בשלח, פרק יד' רמז רלד, וגם בתהילים רמז תתעג,. ראה גם במכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויהי פרשה ד, וגם במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד'].
דורש הילק"ר מטה משה היה חקוק משני הצצדי'' שם המיוחד מצד א' רחמים ומצד א' דינא ובקריעת ים סוף עשה שני ניסים הציל את ישראל מצד הרחמים והציף את מצרים מצד הדין" [ פרשת בשלח. ראה גם בפרשת חקת קמג עב']
וכן גם במדרש הנעלם: "ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. תניא, א"ר יוסי, גליף הוה חוטרא מתרין סטרין, בשמא קדישא. חד סטרא דרחמי ודינא באתוון גליפין. וחד סטר דינא בדינא, נחש עלי צור" [שם, פרשת בשלח].
ממשיך ומספר המדרש שציווה האל את משה שירים ידו על מנת שיבקע הים: "הים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומתפלל. אמר לו, מה עלי לעשות. אמר לו ועתה הרם מטך" [ילקוט שמעוני, תורה פרשת בשלח],
ובפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נאמר: "וכי מה ראה הים וברח, ר' יודה ור' נחמיה. ר' יודה א' מקלו של משה ראה וברח. ור' נחמיה א' שם המפורש היה חקוק עליו, י"י צבאות שמו, ראה אותו וברח" [שם, פיסקא יט. ראה גם ילקוט שמעוני, ישעיהו רמז תעד וכן ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין)].
המטה בסיפור מי מריבה
מדרש ילק"ר מסביר גם מדוע הכה משה פעמיים את הסלע: "שהיה בצד אחד של המטה שם קדוש המייבש מים ובצד האחר שם קדוש המביא מים, ומשה היה טועה והך הסלע תחילה עם הצד המייבש ולכן לא הוציא מים עד פעם שנית" [שם, פרשת חקת].
מלחמת עמלק
"
"ומטה האלוהים בידי: אמר משה לפני המקום רבשב"ע במטה זה תעשה להם ניסים וגבורות בשעה זאת. במטה זה קרעת להם את הים במטה זה עשית להם ניסים וגבורות, ובמטה זה תעשה להם ניסים וגבורות בשעה זו" [מכילתא דרבי ישמעאל, שמות פרק יז'].
המטה בסיפור מותו של משה
.
דורש המדרש: "אמר סמאל להקב"ה רבש"ע כל מלכי עולם אלך אצלם ואקח את נפשם ואת נשמתם ולא אחר את דבריך אבל לפני בן עמרם אין אני יכול לעמוד אצלו. קצף עליו הקב"ה ואמר' צא והביא נשמתו של משה. מה עשה סמאל מלאך המות שלף את חרבו מתערה ועמד לפני משה מיד. עמד משה בחימה גדולה ונטל את מטה האלהים בידו שחקוק שם המפורש שבו בקע הים ועשה נסין גדולים וגער בו וכעס עליו עד שנס מלפניו ואח"כ רץ אחריו בשם המפורש ותפסו והכהו ונטל קרן חדרו ועיור את עיניו ושגרו מלפניו בבושה וכלימה גדולה" [מסכתות קטנות, מסכת אבות דרבי נתן, הוספה ב לנוסחא א פרק ד.ראה גם דברים רבה (וילנא), וזאת הברכה פרשה יא, וגם בילקוט שמעוני, דברים פרק לא,רמז תתק"מ].
המטה של משיח הצדק בגאולת ישראל לפי ספר זרובבל
אומר המדרש: "איזה מטה זה מטה של יעקב, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה, והוא המטה שהיה ביד יהודה ומטך אשר בידך, והוא המטה שהיה ביד משה ומטה האלהים בידו, והוא המטה שהיה ביד אהרן וישלך אהרן את מטהו, והוא המטה שהיה ביד דוד, שנאמר ויקח מקלו בידו, והוא המטה שהיה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש ונגנז, ועתיד לימסר ביד מלך המשיח ובו עתיד לרדות את עו"א, לכך נאמר מטה עוזך ישלח ה' מציון, אמר רבי לוי כל פעולות טובות ונחמות שעתיד הקב"ה ליתן מציון" [ילקוט שמעוני, תהלים רמז תתסט וגם בפרשת בשלח, ובפרשת חקת, וכן מדרש תנחומא במדבר יז'].
ובמדרש שכל טוב נאמר: "וזה המטה...ונגנז באוהל מועד עד ימי ירמיה, ובימי ירמיה נסתר מעיני כל חי עם אוהל מועד והארון והעדות וכלי הקודש שנעשה במדבר" [ילקוט שמעוני, תהלים רמז תתסט וגם בפרשת בשלח, ובפרשת חקת, וכן מדרש תנחומא במדבר יז'] והמחבר מוסיף שם הערה: "הקב"ה יזכני לראותם בהעלותי את עיר הקודש על ראש שמחתי".
ספר זרובבל [ספר חיצוני מיסטי אפוקליפטי אודות הגאולה וביאת המשיח (מדרש גאולה)] מתייחס לאירועים היסטוריים בתולדות עם ישראל מן המאה ה-6 וראשית המאה ה- 7. שם נכתב שמטה של משיח הוא מטה של אהרון ומשה ודוד, ואליהו בן אליעזר גנזו ברקת עיר נפתלי שהיא טבריה [מכילתא בשלח, פרשת ויסע. ראה גם בזרובבל, 64].
קורות אחרים מזהים את יאשיהו מלך יהודה כגונז המטה יחד עם כלי המקדש לאחר שהתברר לו שימי החורבן קרבים לבוא [תלמוד בבלי, מסכת הוריות י"ב עא'].
תפקידו של המטה באחרית הימים
החזון על גאולה ומשיח לפי ספר זרובבל
זרובבל שואל את המלאך מטטרון ומבקש לדעת כיצד יהיה הקץ. המלאך מספר לזרובבל אודות אשת הפלאים "חפציבה" אשת נתן הנביא שהיא אימו של משיח בן דוד: "ויאמר אלי, מטה ישועות יתן ה' לחפצי בה, אם מנחם בן עמיאל, והמטה ההוא, שוהם, הוא הגנוז ברקת עיר נפתלי, והוא המטה אשר נתן ה' בידי האדם, נח, שם, לאברהם ליצחק וליעקב וליוסף, למשה ולאהרון, ליהושע ולדוד המלך, ומשם יוציאהו אליהו בן אליעזר, ויתנו לאדם ושמו נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף, והוא יביאנו אל חפצי בה, אם מנחם בן עמיאל" [זרובבל, 54-69].
בהמשך, יקבץ משיח בן יוסף את ישראל בירושלים במשך ארבע שנים ואז יעלה מלך פרס על ישראל ואז לפי החזיון, תכה חפצי בה את פרס ותהרוג את מלכו באמצעות מטה הישועות שבידה: "ותצא חפצי בה, אם מנחם בן עמיאל, עם המטה אשר נתן לה נחמיה בן חושיאל למלחמה על אויבי ה' וכוכב נוגה לפניה וכל הכוכבים ממסילותיהם ילחמו מלחמותיה" [זרובל, 70].
בהמשך מסופר על תחייתו של משיח בן יוסף על ידי אליהו הנביא, משיח בן דוד וחפצי בה באמצעות המטה: "ותבוא חפצי בה אימו, ותמסור לו המטה אשר נעשו בו האותות, ויבוא עימו אליהו, ויחיו את נחמיה בן חושיאל" [זרובבל, 145]