האם האחים האמינו לחלומות של יוסף? אם לא, למה הם עושים מהם עניין? ואם כן, מה יעזור להם להתנגד אליהם? איך השבטים היו מסוגלים להרוג או למכור את יוסף אחיהם? הם פעלו מתוך כעס או מתוך גישה מוסרית? האם המעשה הזה תוכנן או כשפתאום ראו את יוסף פעלו מתוך הדחף לנקום? האם כל האחים אשמים באותה מידה? מי הוביל? מי התנגד? מי נגרר? האם היו אחים שיכלו למנוע את המכירה? האם טבילת הכתונת בדם היא הוספת חטא על פשע או חסד ליעקב? מה הלקח שאנחנו יכולים ללמוד מהסיפור?
וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃ וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃ וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃ וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃ וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃ וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃
They saw him from afar, and before he came close to them they conspired to kill him. They said to one another, “Here comes that dreamer! Come now, let us kill him and throw him into one of the pits; and we can say, ‘A savage beast devoured him.’ We shall see what comes of his dreams!” But when Reuben heard it, he tried to save him from them. He said, “Let us not take his life.” And Reuben went on, “Shed no blood! Cast him into that pit out in the wilderness, but do not touch him yourselves”—intending to save him from them and restore him to his father. When Joseph came up to his brothers, they stripped Joseph of his tunic, the ornamented tunic that he was wearing, and took him and cast him into the pit. The pit was empty; there was no water in it. Then they sat down to a meal. Looking up, they saw a caravan of Ishmaelites coming from Gilead, their camels bearing gum, balm, and ladanum to be taken to Egypt. Then Judah said to his brothers, “What do we gain by killing our brother and covering up his blood? Come, let us sell him to the Ishmaelites, but let us not do away with him ourselves. After all, he is our brother, our own flesh.” His brothers agreed. When Midianite traders passed by, they pulled Joseph up out of the pit. They sold Joseph for twenty pieces of silver to the Ishmaelites, who brought Joseph to Egypt. When Reuben returned to the pit and saw that Joseph was not in the pit, he rent his clothes. Returning to his brothers, he said, “The boy is gone! Now, what am I to do?” Then they took Joseph’s tunic, slaughtered a kid, and dipped the tunic in the blood. They had the ornamented tunic taken to their father, and they said, “We found this. Please examine it; is it your son’s tunic or not?” He recognized it, and said, “My son’s tunic! A savage beast devoured him! Joseph was torn by a beast!” Jacob rent his clothes, put sackcloth on his loins, and observed mourning for his son many days. All his sons and daughters sought to comfort him; but he refused to be comforted, saying, “No, I will go down mourning to my son in Sheol.” Thus his father bewailed him. The Midianites, meanwhile, sold him in Egypt to Potiphar, a courtier of Pharaoh and his prefect.
האם הם פעלו מתוך קנאה ושנאה רגעיים? האם הם חשבו שהם עושים עבירה? האם הם חשבו שהצדק הא-לוקי איתם?
"ועתה לכו ונהרגהו וגו'". על מה ולמה - בעוון חלומות ודברים?! ויותר מזה שאל השל"ה הקדוש (חלק "תורה שבכתב", דרוש לפרשות וישב מקץ ויגש: צאן יוסף): מעלת השבטים גדולה עד מאד, שבודאי מעלתם יותר ממעלת מלאכי השרת... איך יתפוס השכל זה הדבר שבני עליה כאלה יעשו ביחד העבירה הגדולה שבכל העבירות שבעולם, דהיינו רציחה, ודימו להרוג את יוסף, ובפרט להרוג איש צדיק עמוד יסוד עולם! ודבר כזה אינו עושה אפילו רשע גדול העובר על כמה עבירות חמורות, מונע את עצמו מלרצוח אפילו קטן שבישראל! ...
כתב מלבי"ם לפס' יד: ...כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה, ויתר הבנים היו כקליפות, וישמעאל נדחה מפני יצחק, ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדיבוק האלוקי, ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו... נדחה מנחלת ה׳. ובאשר... השבטים... ראו שיעקב אהב רק את יוסף חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה, ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתונת פסים, שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ה׳ ולתת לו מעלת הבכור, ועל כן יציינהו בבגדי כהונה וכתונת בד קדש. ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון, משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם... על־פי־זה חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה, יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו, רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים (ע"פ ישעיהו מג, כח). ובפס' יד כתב: הוקבע בדעתם כי הוא רשע למות וכי הוא רודף את הכלל. ור' גם דבריו לפס' יח. (מהרב איתן שנדורפי שי')
לכו ונהרגהו. דסבירא להו דהוי בגדר נביא השקר [מתנבא] מה שלא שמע.
ע''פ פירוש המלבי''ם, מה חשבו האחים שיקרה אם יוסף ישאר במשפחה?
לפי זה, האם מה שהם עשו היה בסדר או אפילו מצווה?
בניגוד לפירושים המצדיקים את האחים, יש פירושים שמבקרים אותם:
עוד ירצה עז"ה ויראו אותו מרחוק פירוש מריחוק הלבבות שלא ראוהו כראיית אחים לאחיהם אלא כאיש מרוחק מהם ובטרם יקרב וגו' פירוש וראיה זו היתה גם כן טרם וגו', ואם לא היה אומר ובטרם בתוספת וא"ו היה נשמע כי הוא זה פירוש מרחוק שאמר, לזה אמר בתוספת וא"ו לומר כי הוא דבר אחר. ויש עוד ליישב הכתוב באופן אחר אלא שנראה כי זה צודק יותר:
We could say further that "and they saw him from afar off" refers to the distance of their hearts, because they did not see him as brothers see their brothers, rather, they saw him like a man distant from them; "and before he came near..." means that this seeing was also "before..." and if it hadn't said "And before" with a vav it would have implied the reading of distance above [namely that they saw Joseph at a great physical distance], therefore the vav was added, to show that the matter was different [namely that the distance was emotional]. One could also offer a different explanation of the text, but it appears that this is the best reading.
מה היה הגורם למכירה?
מה זה אומר לראות מישהו מרחוק? איך אפשר להתגבר על זה?
את מי בחיים שלכם אתם רואים מרחוק?
האם ההתנכלות ליוסף היתה בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה'? האם הפעולה נעשתה בבחינת 'וחמתו בערה בו' או מתוך קור רוח? מה יותר גרוע? מה יותר נסלח? כמה מתוך הפשע היה מאורגן ומתוכנן וכמה היה אירוע שהתגלגל תוך כדי תנועה? נראה כמה פרשנים:
ונשליכהו באחד הבורות. שלא ימצא ולא יהא ניכר שנהרג פן יחשדינו עליו כי הכל יודעים שאנו שונאים אותו:
ועתה לכו וגו'. פי' לכו שקודם שיגיע הוא אצלם הם ילכו לקראתו, ולזה דקדק לומר ועתה באותו עת עצמו לכו. וטעמם לצד הזריזות והמהירות אשר לא יכלו לסבול עד שיגיע אליהם. ולזה תמצא שלא עכבו בהגיעו אצלם אלא תיכף ומיד כאשר בא עשו מה שעשו, ואומרם ונהרגהו על דרך אומרם ז"ל (ב"ק כו.) עשרה בני אדם שהרגו אדם אחד אם כולם יחד פטורים. לזה נתחכמו ואמרו ונהרגהו יחד שבזה יהיו פטורים מדיני אדם:
ועתה לכו ונהרגהו, "Come now let us kill him!" They planned to kill him before he had a chance to actually reach them; they went towards him. This is why the Torah emphasises the word ועתה. They were so upset emotionally that they could not even contain their anger until he would reach them. What the brothers did is best described in Baba Kama 26 where the Talmud rules that when ten people kill one person simultaneously they cannot be held responsible by a human court. The brothers' main concern was to escape a trial by a human court.
למה הם לא יכלו לסבול את זה שיוסף יגיע עד אליהם?
למה להרוג אותו ביחד?
מה המניע לרצח לפי אור החיים?
ואמרנו חיה רעה אכלתהו. שנאמר טלנו בשוה דבר אחד שאם לא נבא כלנו לדבר אחד זה יאמר כה וזה יאמר כה יראה שאנו בדאים ויחשדנו ולפיכך השוו דבריהם קודם שיהרגוהו:
עד כאן, ראינו פרשנים שפרשו שהרצח היה מתוכנן. נראה פרשנים שפירשו קצת אחרת:
ועתה לכו ונהרגהו. מתוך גנותם אתה למד שבחם שמקודם לא זממו להרגו, שלא כעשו שתכנן (כז) יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי.
לפי הקונטרס, איזו נקודת אור אפשר לראות באחי יוסף?
ואמרנו חיה רעה אכלתהו, אבל במעשה לא אמרו בפירוש אל אביהם שחיה רעה אכלתהו, והטעם כי עתה נועצו יחד לומר כן, אבל אח"כ שינו את עצתם בחשבם שאולי לא יאמין להם אביהם, ועשו תחבולת הכתונת מגוללת בדם, כדי שיעקב מעצמו יאמר חיה רעה אכלתהו:
על מה מעיד השינוי בעצה?ֿ בעיני, זה שהתוכנית שלהם לא מסודרת מעיד על כך שלצד הרצון להרוג אותו, היה להם גם קושי נפשי ומוסרי להרוג את אחיהם (בהשוואה למשל לקין שפשוט רצח את הבל די בקלות). הדבר מתבטא גם בשתי הצעות לשינוי התוכנית
ואמרנו חיה רעה אכלתהו, קל לאמר שקר בעליל מלאמר לא ידענו מה היה לו, ועוד שאם לא יעידו מה עלה בגורלו יחפש אביו אחריו ושמא יגלה סודם. ואולי התכוונו לטובת אביהם, כדי שיתאבל ויתנחם.
לצורך מה אחי יוסף ביימו את הטריפה של יוסף? מה ההבדל בין שני הפירושים שמביא הקונטרס? לפי הפירוש השני, האם יש ערך להתחשבות והרגישות שהם מפגינים כלפי אביהם באותו מעשה שהם מתכננים להרוג את בנו האהוב מכולם?
הנסיונות לשנות את הגזירה:
אל תשפכו דם, הראה עצמו כאילו מסכים עמהם לקחת נקמתם ממנו, וזה כדי שישמעו לעצתו, אבל אמר להם, אין ראוי לכם לשפוך דם בידכם, כי הדבר אסור, אלא עשו באופן שימות מעצמו ולא אמר אל תשפכו דמו כדי שלא יבינו שמאהבתו את יוסף ידבר ככה, אלא בדרך כלל אמר, דבר רע הוא לשפוך דם בידים:
לא נכנו נפש, לא נכנו מכת נפש להוציא נפשו וירצה בו לא נכנו כלל לא בידים ולא ע"י גרמא, כמו שאמר אליהם אח"כ הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד (לקמן מ"ב כ"ב), כי בתחלה בקש לדבר על לבם שיתרצו כלם להצילו ולא יגעו בו, וכשראה שלא שמעו לו אז אמר להם השליכו אותו וכו', ולכן חלקם הכתוב לשני מאמרים:
וישמע ראובן ויצילהו מידם. בתחלה אמר להם ראובן אל תעשו הרעה הזאת לחטא בילד ולא שמעו אליו כמו שמוכיח כשבאו למצרים שאמר להם ראובן הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם יוסף היה מתחנן ע"י עצמו כמו שאמר שם בהתחננו אלינו ולא שמענו וחשב ראובן אם אמר להם אני אגלה אתכם שמא יהרגו אותי ואותו:
לא נכנו נפש. כיון שראה שלא שמעו לו שיתף עצמו עמהם ולא אמר לא תכוהו אלא לא נכנו כלו' גם אני חפץ בדבר ולא ישימו לב שרוצה להצילו ולא ישמעו לו ולפי שהיה ראובן גדול מכולם שהעון תלוי בצוארו היה מחזיר להצילו ולכך דבר להם בערמה ואמר להם מאחר שאין אתם רוצים להניחו מה שתוכלו למעט את החטא מוטב שימות מיתת עצמו ולא תשפכו את דמו בידים והיה כוונתו להצילו:
שאלות: מ"ש ויצילהו משמע שהצילו: ואמר ויאמר, ויאמר אליהם, ולמה ב"פ ויאמר: וישמע ראובן ויצלהו מידם. מבואר שתחלה רצה להצילו לגמרי שלא יעשו לו מאומה, וזה ויצילהו פי' שהשתדל להצילו לגמרי, וכאשר לא שמעו לו ויאמר לא נכנו נפש, עכ"פ אל תהרגו אותו, שדי בעונש אחר, וכאשר לא שמעו גם לזה,
וישמע ראובן. והק' המפו' איך נופל לשון שמיעה כשאנשים מדברים יחד, וראיתי עפמ"ש בתענית כ"א א', באלפא ור' יוחנן דאזלי למסחר שמע ר"י דאמרי מלאכי השרת חד לחברי', נקטלינהו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ר"י שמע ואלפא לא שמע, אר"י ש"מ לדידי קיימא לי שעתא, ורש"י פי' ונראה מה יהי' חלומותיו רוה"ק אמרה, וראובן שמע ושאר אחיו לא שמעו לכך אמר ראובן ש"מ לדידי קיימא שעתא להציל אותו:ובמדרש הדודאים נתנו ריח זה ראובן ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, ותמוה, וי"ל דראובן חפץ להציל את יוסף. וגם החשמונאים קנאו לעיר ה' ונתנו נפשם להציל אך יש חילוק גדול דראובן רק חפץ ומחשבתו הי' לטובה אבל במעשה לא הי' הצלה. אדרבה נתנו לבור עם נחשים. ויש להמשילו לדבר שנותן ריח טוב. אבל אין בו טעם טוב באכילה כי במעשה לא נהנה יוסף ממנו. והחשמונאים הוציאו מחשבתם אל הפועל וגרשו האויב, ויש להמשיל לדבר שיש בו ריח וטעם טוב דגם מעשיהם הי' טוב. ועל המד' הזה עי' בקובץ דרושים ח"א כרך ב' סי' ל"א ובח"ב סי' ו' דרוש גדול מהגה"צ מסאקאלוב שליט"א, ומהאריכות לא העתקתי:
לא נכנו נפש. קשה היה לראובן עצת האחים והיתה כוונתו להצילו, ואילו אמר לא נכנו סתם, היה מראה עצמו בדבריו כי מניעתו זאת לחמלה עליו, וע"כ הוסיף להזכיר נפש כלומר שאינו מקפיד עליו רק עליהם, שלא יכו נפש שום אדם. וכן מה שאמר אל תשפכו דם ולא אמר דמו, כלומר גם אנכי ככם שנאתיו ואין אני מקפיד על דמו כלל כי אם עליכם שלא תהיו שופכי דם.
לא נכנו נפש, “let us not commit murder. Reuven found it impossible to agree with the advice, i.e. the solution proposed by his brothers. He intended to save Joseph. Had he said immediately: “we will not kill him,” he would have given away his intention to save Joseph and the fact that he had pity on him. He therefore added the word נפש to convince his brothers that his strategy was not aimed at saving Joseph’s fate but at saving his brothers from committing an unpardonable sin The prohibition of murdering someone in cold blood is absolute and knows of no exceptions. This is why he added אל תשפכו דם, “do not spill blood.” Had he been concerned only with Joseph’s blood not being spilled he would have said אל תשפכו דמו, “do not spill his blood.” He implied that he shared the brothers’ evaluation of Joseph’s guilt and hated him just as they hated him, but that he was concerned with the basic prohibition of shedding the blood of a human being, נפש.
ויצילהו מידם: מליצה היא, והכוונה התחכם להצילו שלא יהרגוהו כשיבא לידם, כי אמנם לא היה עדיין בידם, אבל היה מרחוק.לא נכנו נפש: מכת נפש זו היא מיתה (רש"י). ואמנם מה שנתעורר ראובן לבדו להציל את יוסף לא שהיה רחמני יותר משאר אחיו כי כשראה שהילד איננו לא דאג אלא לעצמו באמרו ואני אנה אני בא ואולי (כדעת אח"מ) ראובן לא היה שונא כל כך את יוסף, כי הוא הבכור, והיה סבור שגם אם ירצה אביו לרומם את יוסף, לא ינשאהו למעלה מבנו הבכור. או שהיה ראובן ירא שמא יעקב יתלה הסרחון בו לבדו, כי יאמר הנה ראובן להיותו הבן הבכור לשנואה ובראותו שאני מחבב את יוסף, דאג שמא אבכר את בן האהובה על פני בן השנואה, על כן הרג אותו (הנ"ל). או (כדעת דון יצחק) מאשר חטא לאביו בחללו יצועי אביו, חשב שבזה יתקן את אשר עותו. ועל כל פנים היה ירא להוסיף על חטאתו פשע אם היה מניח לאחיו שיוציאו מחשבתם הרעה אל הפועל (יא"א).
ויאמר לא נכנו נפש ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם טעם ויאמר ויאמר לפי שראובן דעתו שלא יגעו בו ושאל זה מעט מעט בראשונה אמר לא נכנו נפש פי' לא נהרגהו באופן שתצא נפשו אבל נכנו בידינו בפניו עד שיצא דם ואחר שראה שמסכימים בזה אמר עוד אני שואל שלא תכו אותו לשיצא ממנו דם אבל נכה בפניו דרך ביזיון כדרך סטרו על פניו וזהו אל תשפכו דם כמו עד שפך דם עליהם ואח"כ אמר עוד אני שואל שאפילו זה לא תעשו ויד אל תשלחו בו. עוד נ"ל שבמה ששינה ממה שאמר בראשונה לא נכנו שהכניס עצמו בכלל ואח"כ אמר אל תשפכו דם ולא הכניס עצמו בכלל וכן ויד אל תשלחו בו הטעם שראובן נכנס בשלהם ויצא בשלו ולז"א לא נכנו נפש לומר שרצוני כרצונכם אבל דעתי שאין ראוי שנעשה אנחנו הפעולה הזאת להורגו ואח"כ אמר אם אתם רוצים להכותו אתם תעשו ולא אני ולכן אל תשפכו דם שאם תשפכו אתם השופכים ולא אני ואני את נפשי הצלתי. ואם תרצו לעשות עמו רעה יהיה בשתשליכו אותו אל הבור ואפי' בזה איני מסכים. ויש בזה ספק שראובן אמר לאחיו הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם שלא מצינו שאמר להם כן בכל מה שדיבר אליהם. התשובה שלא נכנו סובל אחד משני פירושים הא' לא נכה אותו כמו ה' לא יעזבנו בידו. השני לא נכה לעצמנו כמו אל יעזבנו ואל יתשנו וכן לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו שהפשט מאנחנו וחז"ל אמר כביכול כלפי הקב"ה אמרו וכוונת ראובן לא נכה לעצמנו הנפש או נפרש לא נכנו בעבור הנפש פי' שנאבד נפשנו:
למען וגו׳. כדי להבין המקרא כ״ט הקדים הכתוב שלא כוון ראובן שימות תחתיו אלא מתחלה השכיל להרחיקו מהם. והיינו להציל אותו מידם ואח״כ להשיבו אל אביו. דבאמת היה בדעת ראובן שלא להאשים את יוסף על חלומותיו ועל דבריו שנראה שאינם מהוגנים וכמו שאמר ראובן להאחים אח״כ הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ופירושו שכ״ז אינו אלא מעשה ילדות וכן קרא אותו בזה הלשון הילד איננו. אבל לא היה יכול ראובן להוציא מלבבם האשם ע״כ הפיס דעתם בדברים הללו: